ביאור שטיינזלץ על קידושין ס״ה

1 אמצעית שבכת שניה, כלומר, שבין הבנות הקטנות תשתרי תהיה מותרת אם אמר "קידשתי את בתי הגדולה", שהרי אמרנו שהוא קורא לה בשמה ואין היא בכלל "גדולה"! ומשיבים: הכא במאי עסקינן כאן במה אנו עוסקים — בשאין שם אלא שתי בנות: גדולה וקטנה בלבד, ואין אמצעית.

2 ומעירים: והכי נמי מסתברא ואכן כך גם כן מסתבר לומר, שאם איתא דאיכא אמנם יש בת אמצעית, ליתנייה שישנה אותה אם כן במחלוקת במשנה, שהרי גם לגביה יש ספק. ודוחים: ולטעמיך ולטעמך, לשיטתך שכך אתה רוצה לדייק, אם כן אמצעית שבכת ראשונה, שודאי היא ספיקא ספק, ואסירא ליה ואסורה היא לו, מי קתני לה האם שונה אותה?

3 ודוחים: הכי השתא כיצד אתה משווה?! התם תנא שם שנה את הקטנה דידה לאיסורא ממנה לאיסור, שהרי אמר שהספק הוא אפילו בקטנה שבגדולות, והוא הדין להך דקשישא מינה לזו האמצעית שמבוגרת ממנה שהיא בודאי בכלל ספק זה, אבל

4 הכא כאן בכת הבנות הקטנות, אם איתא דאיכא יש מקום לומר שיש ספק לגבי האמצעית — ניתנייה שישנה אותה ויפרש מה דינה.

5 אמר ליה לו רב הונא בריה בנו של רב יהושע לרבא: הא הרי מצאנו שדנו בענין פסח, דכי שכמו כת אחת דמי נחשב, ופליגי והם חלוקים, וקשה מכאן על דברי אביי שבכת אחת אין מחלוקת!

6 אמר ליה לו: התם שם בלישנא דעלמא קמיפלגי בלשון העולם הם חלוקים, כלומר, מחלוקתם שם אינה בבעיה עקרונית אם מכניס אדם את עצמו לספק, אלא מה משמעות לשון בני אדם. מר סבר חכם זה סבור שהביטוי "עד פני הפסח" כוונתו עד קמי פיסחא לפני הפסח ומר סבר וחכם זה סבור שמובנו: עד דמיפני פיסחא שפונה הפסח ויוצא.

7 א משנה האומר לאשה "קדשתיך" והיא אומרת "לא קדשתני" — הוא אסור בקרובותיה, שהרי לדבריו קידש אותה, ונעשו בכך קרובותיה עבורו כ"חתיכה של איסור", והיא מותרת בקרוביו, שהרי היא טוענת שלא נתקדשה. היא אומרת "קדשתני" והוא אומר "לא קדשתיך" — הוא מותר בקרובותיה והיא אסורה בקרוביו, מאותו טעם.

8 הוא אומר לה "קידשתיך" והיא אומרת "לא קידשת אותי אלא את בתי" — הוא אסור בקרובות גדולה האם, שהרי הוא טוען שקידש אותה, וגדולה מותרת בקרוביו. הוא מותר בקרובות קטנה הבת, שהרי לדבריו לא קידש אותה וקטנה מותרת בקרוביו, שהרי היא לא אמרה שהתקדשה לו ודבריה של האם בלבד אינם מועילים לאוסרה.

9 וכן אם הוא אומר "קדשתי את בתך" והיא אומרת "לא קדשת את בתי אלא אותי" — הוא אסור בקרובות קטנה, וקטנה מותרת בקרוביו, הוא מותר בקרובות גדולה וגדולה אסורה בקרוביו.

10 ב גמרא שנינו במשנה: האומר לאשה קדשתיך וכו'. וצריכא וצריך לשנות במשנה את כל הפרטים השונים, למרות שלכאורה עניינם אחד. דאי אשמעינן גביה דידיה שאם היה משמיע לנו רק לגבי עצמו, שטוען שקידש את האשה, היינו אומרים שאינו נאמן לאוסרה משום דגברא שאיש לא איכפת ליה לו ומיקרי אמר ומזדמן ואומר שקידש אשה אף שלא קידש אותה, שהרי הוא יכול לשאת אשה נוספת.

11 אבל איהי, אימא היא, אמור: אי לאו דקים אם לא שברור לה בדיבורה, כלומר, במה שהיא אומרת, לא הות אמרה היתה אומרת, שהרי כשאומרת שקידש אותה אוסרת היא בכך את עצמה לכל העולם, ומן הסתם מדקדקת בדבר, ומשום כך ליתסר איהו שייאסר גם הוא בקרובותיה משום חזקה זו, על כן קא משמע לן השמיע לנו שלא.

12 ג על מה ששנינו במשנה שהוא אומר לה "קידשתיך" והיא אומרת "קידשת את בתי", שהוא אסור בקרובותיה והיא מותרת בקרוביו, שואלים: הא תו זו עוד למה לי? הרי לכאורה אנו כבר יודעים את הפתרון העקרוני! ומשיבים: איצטריך צריך היה הדבר להיאמר, כי סלקא דעתך אמינא יעלה על דעתך לומר: מדאורייתא הימניה רחמנא מדין התורה האמינה התורה לאב שאם הוא אומר שקידש את בתו לאדם מסויים — הרי הוא נאמן בכך, ושמא נאמר מדרבנן הימנוה לדידה ותיתסר ברתה מדברי חכמים האמינו גם לה, לאם, ותיאסר בתה בדיבורה על פי מה שאמרה, על כן קא משמע לן השמיע לנו שאינה נאמנת.

13 ד ועל מה ששנינו במשנה שהוא אומר "קידשתי את בתך" והיא אומרת "לא קידשת אלא אותי", שואלים: הא תו זו עוד למה לי, הרי אין בה שום חידוש? ומשיבים: איידי דתנא הא, תנא נמי הא מתוך ששנה את זו "קידשתיך", "קידשת את בתי" שנה גם את זו כדי להשלים את כל המקרים, אף שאין בהם חידוש עקרוני.

14 איתמר נאמר שנחלקו אמוראים מה עושים בפועל, רב אמר: כופין את האיש שיתן לה גט, ושמואל אמר: מבקשין ממנו שיתן. ושואלים: אהייא על איזה מקרה נחלקו? אילימא ארישא אם תאמר על ראש המשנה שהוא אומר לה "קידשתיך" והיא אומרת "לא נתקדשתי" — לאו לא "כופין" איכא יש כאן ולא "מבקשין" איכא יש כאן, שהרי אמרנו שהיא מותרת אפילו בקרוביו, וכל שכן שהיא מותרת באדם אחר, ולשם מה יכפוהו לתת לה גט? אלא המחלוקת היא אסיפא על סופה, המשך המשנה, שהיא אומרת שקידש אותה והוא מכחיש. שבזה, כדי לאפשר לה להינשא לאדם אחר, כופים אותו או מבקשים ממנו שיתן גט.

15 ושואלים: בשלמא נניח שאומרים "מבקשין" הרי זה לחיי בסדר, שכיון שהיא אוסרת את עצמה לכול מבקשים ממנו שיתיר אותה, אלא "כופין" אמאי מדוע? הרי נאסר בכך בקרובותיה?! אמר יכול הוא לומר: לא ניחא נוח לי דאיתסר בקריבה שאיאסר בקרובותיה, שעל ידי נתינת הגט נמצא כמודה שקידשה ונאסר בקרובותיה.

16 אלא יש להסביר הדבר אחרת: שמעתתא אהדדי איתמר השמועות הללו, זו על זו נאמרו, ובאופן זה, אמר שמואל: מבקשין ממנו ליתן גט. אמר רב: אם נתן גט מעצמו בלי שיבקשו ממנו, על פי טענתה בלבד — כופין אותו ליתן גם כתובה. משום שאם נתן גט מדעת עצמו — משמע שהוא מודה לה אף שלא אמר זאת במפורש, ולכן יתן גם כתובה.

17 איתמר נמי נאמר גם כן: אמר רב אחא בר אדא, אמר רב, ואמרי לה ויש אומרים שאמר זאת רב אחא בר אדא, אמר רב המנונא, אמר רב: כופין ומבקשין. ויש לתהות: והרי תרתי שתי אמירות סותרות הן?! אלא יש לתרץ כי הכי קאמר כך אמר: מבקשין ממנו ליתן גט, ואם נתן גט מעצמו — כופין אותו ליתן כתובה.

18 ג אמר רב יהודה: המקדש בעד אחד — אין חוששין לתפיסת קידושיו, שאין להם כל תוקף. בעו מיניה שאלו אותו התלמידים מרב יהודה: אם היו שניהם, גם האיש וגם האשה מודים שהיו קידושין, מאי מה הדין לענין תוקף הקידושין? והיה רב יהודה פעמים אומר אין כן ופעמים היה אומר לא, ורפיא בידיה והיה הדבר רופף בידו, שלא היתה לו תשובה ברורה לענין זה. איתמר נאמר שדנו אמוראים בשאלה זו, אמר רב נחמן אמר שמואל: המקדש בעד אחד — אין חוששין לקידושיו כלל, ואפילו שניהם מודים שהיו קידושין.

19 איתיביה הקשה לו רבא לרב נחמן ממה ששנינו: האומר לאשה "קדשתיך" והיא אומרת "לא קדשתני" — הוא אסור בקרובותיה והיא מותרת בקרוביו. ונברר מה היה המקרה בדיוק, אי דאיכא אם שיש עדים — אמאי מדוע היא מותרת בקרוביו? הרי היו שם עדים, וקידושין גמורים הם! ואי דליכא ואם שאין עדים כלל — אמאי מדוע הוא יהא אסור בקרובותיה אם אין כל עדות על הדבר? אלא לאו האם לא מדובר בעד אחד?

20 ומשיבים: הכא במאי עסקינן כאן במה אנו עוסקים — כגון שאמר לה "קידשתיך בפני פלוני ופלוני", שהיו שני עדים לקידושין, והלכו להם העדים למדינת הים, ואין לנו דרך לברר מה באמת אירע באותה שעה, ואין לסמוך אלא על דברי שניהם. ולפי דבריו היו שם קידושין גמורים.

21 איתיביה הקשה לו ממה ששנינו: המגרש את אשתו ולאחר מכן לנה עמו בפונדקי פונדק, בית שמאי אומרים: אינה צריכה הימנו גט שני, שאין אנו מניחים שחזר ובא עליה לשם קידושין, ובית הלל אומרים: צריכה הימנו גט שני, שמא נתייחד עימה לשם קידושין. ונברר: היכי דמי כיצד בדיוק היה הדבר? אי דאיכא אם שיש עדים שראו אותם — מאי טעמייהו מה טעמם של בית שמאי שאינה צריכה גט? ואי דליכא ואם שאין עדים — מאי טעמייהו מה טעמם של בית הלל? אלא לאו האם לא מדובר כאן בעד אחד בלבד?

22 ודחה רב נחמן: וליטעמיך ולטעמך, לשיטתך שכך אתה מפרש, אימא סיפא אמור את סופה של משנה זו: ומודים גם בית הלל בנתגרשה מן האירוסין שאין צריכה הימנו גט שני, מפני שאין לבו גס בה וכיון שאינו רגיל בה, אין לחשוש שמא בא עליה. ואי סלקא דעתך ואם עולה על דעתך לומר שעד אחד מהימן נאמן בזה — אם היה שם עד שמעיד עליהם מה לי מן האירוסין, מה לי מן הנשואין?

23 אלא אין מדובר כאן בעד אחד, הכא במאי עסקינן כאן במה אנו עוסקים — כגון דאיכא שיש עדי יחוד המעידים שנתייחדו וליכא ואין עדי ביאה, והמחלוקת היא במסקנות שאנו מסיקים מן הייחוד. בית שמאי סברי סבורים: לא

24 אמרינן אין אנו אומרים: הן הן עדי יחוד, הן הן עדי ביאה ואף שנתייחדו אין אנו מניחים שבא עליה, ואינה אף ספק מקודשת. ובית הלל סברי סבורים אמרינן אומרים אנו: הן הן עדי יחוד, הן הן עדי ביאה ויש לחשוש שמא בא עליה לשם נישואין. ומודים בית הלל ודאי בנתגרשה מן האירוסין, דלא אמרינן שאין אנו אומרים הן הן עדי יחוד הן הן עדי ביאה, מפני שאין לבו גס בה.

25 אמר רב יצחק בר שמואל בר מרתא משמיה משמו של רב: המקדש אשה בעד אחד — אין חוששין כלל לקידושיו, ואפילו שניהם מודים שנתקדשו. אמר רבה בר רב הונא: המקדש בעד אחד, בי דינא רבה אמרי בית הדין הגדול אומרים: אין חוששין לקידושיו. ושואלים: מאן בי דינא רבה מיהו בית הדין הגדול שמזכיר? ומשיבים: זהו כינוי שניתן לאמורא רב. ואיכא דאמרי ויש שאומרים בלשון אחרת: אמר רבה בר רב הונא אמר רב: המקדש בעד אחד, בי דינא רבה אמרי בית הדין הגדול אומרים: אין חוששין לקידושיו. מאן בי דינא רבה מיהו בית דין הגדול זה שנזכר — רבי.

26 מתיב מקשה רב אחדבוי בר אמי מברייתא זו: שנים שני גברים שבאו ממדינת הים ואשה עמהם, וחבילה עמהם, זה, אחד מהם, אומר: זו אשתי, וזה, האיש השני הוא עבדי, וזו חבילתי, וזה, האיש השני, אומר: זו אשתי, וזה האיש האחר הוא עבדי, וזו חבילתי. ואשה אומרת: אלו שני עבדי, וחבילה שלי — הרי במקרה זה צריכה האשה שני גיטין, שהרי יש חשש שמא היא נשואה לכל אחד מהם לפי טענתם, וגובה כתובתה מן החבילה, שהרי אף לדבריהם לפחות דמי כתובה יש לה מן החבילה.

27 ומעתה נברר: היכי דמי כיצד בדיוק היה הדבר? אי דאית ליה סהדי להאי ואית ליה סהדי להאי אם מדובר שיש לו עדים לזה ויש לו עדים לזה, לכל אחד מן הגברים, מי מצי אמרה האם יכולה האשה לומר: אלו שני עבדי וחבילה שלי? הרי יש שני עדים שאחד משני אנשים אלה הוא בעלה! אלא לאו האם לא מדובר בשיש עד אחד לכל אחד מן הגברים? ומכאן ראיה שיש קידושין על ידי עד אחד, שהרי צריכה גט משניהם!

28 ודוחים: ותסברא וכי סבור אתה שכך אפשר להבין? והרי במקום שיש רק עד אחד המעיד על דבר במקום שיש הכחשה נגדו, כגון כאן, שעד אחר מכחיש אותו שנתקדשה לאחר, מי מהימן האם נאמן העד האחד כלל? אלא כך צריך להבין: למישרי לעלמא — להתיר אותה לעולם, לכל אדם, — דכולי עלמא לא פליגי דשרי לכל הדעות אין חולקים שהיא מותרת אפילו בלי שיתנו לה גט,

29 והכא הכי קאמר וכאן כך אמר: מה טעם צריכה שני גיטין — כדי לגבות את כתובתה מן החבילה. ושיטת ר' מאיר היא, שאמר: אף מטלטלי משתעבדי מטלטלים משתעבדים לכתובה ולא רק נכסי דלא ניידי. ולכן כדי לגבות כתובה מן החבילה שיש עליה שלושה טוענים — צריכה היא לקבל מהם גיטין המחייבים אותם לתת לה כתובה.

30 ושואלים: מאי הוי עלה מה היה, מה אמרו עליה, על בעיה זו של המקדש בעד אחד? רב כהנא אמר: אין חוששין לקידושיו. רב פפא אמר: חוששין לקדושיו. אמר ליה לו רב אשי לרב כהנא: מאי דעתיך דעתך שאתה אומר שאין חוששים לקידושיו — דילפת שאתה לומד בגזירה שווה "דבר" "דבר" מממון, ונאמר שם "על פי שני עדים או על פי שלושה עדים יקום דבר" דברים יט, טו,

31 אי מה להלן אם כן נאמר מה שם בממון הרי הודאת בעל דין כמאה עדים דמי נחשבת ויש לה כוח לחייב את המודה, אף כאן הודאת בעל די ן כמאה עדים דמי נחשבת, ובמקרה ששניהם מודים שהם נשואים תהא הודאתם מחייבת אותם. אמר ליה לו רב כהנא: יש להבחין בין הדברים; התם לא קא חייב לאחריני שם שמודה שחייב ממון אינו מחייב אחרים בהודאה זו, אבל הכא קא חייב לאחריני כאן הוא מחייב אחרים, שהרי על ידי הודאה זו הם אוסרים זה על זה את קרוביהם, ונמצא שגם אחרים מתחייבים על ידי כך.

32 מסופר: מר זוטרא ורב אדא סבא שהיו שניהם בני רב מרי בר בן איסור, פליג ניכסייהו בהדי הדדי חילקו נכסיהם זה עם זה. אתו לקמיה באו לפני רב אשי, אמרו שאלו ליה לו לרב אשי: "על פי שני עדים... יקום דבר" דברים יט, טו אמר רחמנא אמרה תורה, ומדוע דרושים שני עדים — דאי בעי למיהדר לא מצי הדרי בהו שאם רוצים לחזור בהם ולומר "לא היו דברים מעולם", אינם יכולים לחזור בהם, ואנן לא הדרי ואילו אנו איננו חוזרים, ולכן איננו זקוקים לעדים לקיים את החלוקה.

33 או דלמא לא מקיימא מלתא שמא אין דבר מתקיים אלא בסהדי בעדים, שהעדים באים לקיים את החלוקה מבחינה משפטית ולא לאימות בלבד? אמר להו להם: לא איברו סהדי נבראו עדים אלא לשקרי עבור השקרנים, ובמקום שאין הכחשה, העיסקה קיימת ממילא.

34 ועוד באותו ענין, אמר אביי: אמר לו עד אחד לאדם "אכלת חלב", והלה שהעידו בו שותק ואיננו מכחיש — הרי זה, העד, נאמן וחייב קרבן חטאת על שגגתו זו. ותנא תונא ושנה כמו כן התנא שלנו: אמר לו עד אחד "אכלת חלב" והלה אומר "לא אכלתי" — פטור מקרבן. ונבין מכאן: טעמא הטעם, דווקא דאמר שהוא אומר בוודאות "לא אכלתי ", הא אישתיק הרי אם הוא שותק — מהימן נאמן העד.

35 ואמר אביי: אמר לו עד אחד לאדם אחד "נטמאו טהרותיך" אוכל שנשמר בטהרה, והלה, בעל הטהרות, שותק — נאמן. ותנא תונא וכן שנה התנא שלנו: עד אחד אומר "נטמאו" והלה, בעל הטהרות, אומר "לא נטמאו" — פטור. טעמא דאמר הטעם דווקא שהוא אומר "לא נטמאו ", הא אישתיק הרי אם הוא שותק — מהימן נאמן העד האחד.

36 ואמר אביי: אמר לו עד אחד