ביאור שטיינזלץ על קידושין מ״ז

1 לא שנו במשנתנו שכשאוכלת את התמרות ראשונה ראשונה שאין התמרות מצטרפות לכדי שווה פרוטה אלא כשאמר לה שתתקדש לו "בזו ובזו ובזו", שמשמעו שאינה מקודשת אלא לאחר שקיבלה את כולן ומשום כך כל אחת שאכלה נחשבת כמלוה ואינה מקודשת אלא באחרונה בלבד. אבל אם אמר לה שמתקדשת "באלו" יחדיו — אפילו אוכלת אחת אחת נמי גם כן מקודשת, ואפילו אם היה שווה פרוטה בכולן ביחד, וכי קא אכלה וכאשר היא אוכלת — מדנפשה קאכלה משל עצמה היא אוכלת, שלאחר שנתן לה אותן ככסף קידושין הרי הן כבר רכושה, ונתקדשה לו בקבלתן.

2 ומעירים: תניא כותיה שנוייה ברייתא כשיטתו של רבא. ששנינו: אמר לאשה "התקדשי לי באלון ברמון ובאגוז", או שאמר לה "התקדשי לי באלו", אם יש בכולן שוה פרוטה — מקודשת, ואם לאו לא — אינה מקודשת. ואם אמר "התקדשי בזו ובזו ובזו", אם יש בכולם שוה פרוטה — מקודשת, ואם לאו לא — אינה מקודשת. אמר לה "הרי את מקודשת בזו" — נטלתו ואכלתו, "בזו" — נטלתו ואכלתו, "ועוד בזו" "ועוד בזו" — אינה מקודשת עד שיהא באחת מהן שוה פרוטה.

3 עד כאן דברי הברייתא, ומעתה מביאים ממנה ראיה: האי זה הקטע הראשון באומר "באלון ברמון באגוז", היכי דמי כיצד בדיוק היה? אילימא אם תאמר שאמר לה: "או באלון, או ברמון, או באגוז", מדוע ההלכה היא שאם יש בכולן שוה פרוטה מקודשת? והא והרי "או" קאמר אמר, שפירש שאינו מקדשה בכולם אלא רק באחד מהם שתרצה וצריך שאחד מהם יהיה שווה פרוטה! ואלא תאמר שאמר לה "באלון וברמון ובאגוז" יחד — אם כן היינו זהו המקרה של "בזו ובזו ובזו"? אלא לאו האם לא מדובר שאמר לה "הרי את מקודשת באלו", ואולם הא מדקתני סיפא הרי ממה ששנה בסופה בהמשך הברייתא את המקרה: או שאמר לה "התקדשי לי באלו" — מכלל הדברים אתה למד דרישא לאו שבראשה לא במקרה של האומר "אלו" עסקינן עוסקים אנו ואם כן לכאורה מיותרת הלכה זו בברייתא, אלא שיש להבין את המשנה כדין כללי שאחריו

4 פירושי קא מפרש מפרש הוא התנא את הדברים. וכך יש להבין: אם אמר לאשה "התקדשי לי באלון ברמון באגוז", כיצד? כגון שאמר לה "התקדשי לי באלו".

5 וממשיכים בהוכחה וקתני סיפא ושנה בסופה של הברייתא אופן שני שאמר לה הרי את מקודשת "בזו" ונטלתו ואכלתו, אם יש באחת מהם שוה פרוטה — מקודשת, ואם לאו לא — אינה מקודשת.

6 ואילו רישא בראשה, בהלכה הראשונה, לא קא מפליג אינו מחלק בין אוכלת את התמרות למנחת אותן ברשותה, שבכל אופן היא מקודשת. שמע מינה למד מכאן: כל היכא מקום שאמר לה "באלו" והיה בכולם שווה פרוטה כי קא אכלה כאשר היא אוכלת — מנפשה קא אכלה משל עצמה היא אוכלת ואין זה מלוה. ומסכמים: אכן, שמע מינה למד מכאן שכן הוא כדברי רבא.

7 ושואלים: הניחא למאן דאמר ברייתא זו נוחה למי שאומר, מפרש ר' אמי שההלכה במשנה באוכלת ראשונה ראשונה אסיפא קאי על סוף המשנה "בזו ובזו" היא עומדת, מתייחסת ומאי ומה פירוש "אינה מקודשת עד שיהא באחת מהן שוה פרוטה" — הכוונה היא: עד שיהא באחרונה שוה פרוטה, אם כן הכי נמי כך גם כן בברייתא אפשר לפרש בדרך זו: עד שיהא באחרונה שוה פרוטה.

8 אלא לדעת רב ושמואל דאמרי תרוייהו שאומרים שניהם: שההלכה במשנה בענין אוכלת ארישא קאי על תחילת המשנה היא עומדת, מתייחסת "התקדשי לי בזו, התקדשי לי בזו" אם יש באחת מהן שוה פרוטה מקודשת, ואוכלת איצטריכא ליה הוצרכה לו לומר, אף על פי שיש לה הנאה מיידית, אם אין באחת מהן שווה פרוטה אינה מקודשת — איך נפרש את הברייתא "עד שיהא באחת מהן שווה פרוטה", שהרי הכא — כללי קחשיב, פרטי לא קא חשיב כאן בברייתא כללים הוא מונה, פרטים אינו מונה שהרי כשאומר "בזו ובזו ובזו" אינו דן אותם כפרטים, שתתקדש בכל אחד לחוד, אלא בכולם יחד.

9 ומשיבים: הא מני הלכה זו שבברייתא כשיטת מי היא — כשיטת רבי היא, שאמר: בהלכות פיגול קרבנות, אם אמר שיאכל כזית מהקרבן חוץ לזמנו, וכזית מהקרבן חוץ למקומו לא שנא אינו שונה אם אומר בלשון "כזית כזית", ולא שנא ואינו שונה אם הוא אומר "כזית וכזית", שניהם פרטא הוי פרטים הם, שהאומר כן אינו מתכוון לכלול ולצרף את הפרטים, אלא כמתייחס לכל פרט לעצמו. ושיטת רבי אינה כשיטת המשנה, אלא לדעתו "בזו ובזו" הם פרטים, ולכן אף שאוכלת מה שנתן לה והנאתה מיידית, אם אין באחת מהן שווה פרוטה — אינה מקודשת.

10 א אמר רב: המקדש במלוה שהלווה לפני כן כסף לאשה, ומקדשה בסכום זה שהיא חייבת לו — אינה מקודשת, כי מלוה להוצאה ניתנה. שכסף ההלוואה במהותו אינו ניתן כדי שישאר בעינו אלא להוציא אותו על ידי הלווה, ולכן מזמן שניתן כסף המלוה אינו נחשב עוד כלל כרכושו של המלווה, ואינו יכול לקדש בו. ומציעים: נימא כתנאי האם נאמר שהדבר הזה שנוי במחלוקת תנאים, ששנינו בברייתא: המקדש במלוה אינה מקודשת, ויש אומרים: מקודשת. מאי לאו בהא קמיפלגי האם לא בדבר זה הם חלוקים, דמר סבר שחכם זה סבור שמלוה להוצאה ניתנה, ומר סבר וחכם זה סבור מלוה לאו לא להוצאה ניתנה?

11 ותוהים: ותסברא וסבור אתה שאפשר לומר כן?! אימא סיפא אמור את סופה של אותה ברייתא: ושוים במכר שזה קנה, שיכול המלווה לקנות דבר מה מהלווה על ידי שמקנה ללווה את כסף ההלוואה תמורת החפץ. ועתה אי אמרת אם אומר אתה שמלוה להוצאה ניתנה, אם כן במאי קני במה הוא קונה?! והרי אין כאן דבר שיחול הקנין על ידו! אלא ברור שאין להבין ברייתא זו כמשמעה ואין להוכיח ממנה דבר.

12 אמר רב נחמן: רב הונא חברין חבירנו מוקים לה במילי אוחרי מעמיד, מסביר, אותה את המחלוקת בדברים אחרים ולא במקרה פשוט, והכא במאי עסקינן וכאן במה אנו עוסקים — במקרה מסויים, כגון שאמר לה "התקדשי לי במנה" ונמצא שהיה המנה חסר דינר והרי הוא עליו כמלוה. מר חכם זה שאמר: אינה מקודשת סבר: כסיפא בושה לה מילתא למיתבעיה הדבר לתבוע ממנו את הדינר הנוסף, ונמצא שלא קיים את התנאי, ולא חלו הקידושין. ומר וחכם זה סבר: לא כסיפא בושה לה מילתא למיתבעיה הדבר לתבוע אותו, ולכן האיש נחשב כאילו לווה ממנה דינר וישלם אותו במשך הזמן, ולכן היא מקודשת.

13 ומקשים: ואלא הא זו שאמר ר' אלעזר: אמר לאשה "התקדשי לי במנה" ונתן לה דינר — הרי זו מקודשת, וישלים אחר כך את החסר, לימא כתנאי אמרה לשמעתיה האם לומר שבמה שחלקו תנאים אמר את דבריו? ומשיבים שיש להבדיל בין המקרים, אמרי אומרים: במקרה שנתן לה מנה חסר דינר כסיפא בושה לה מילתא למיתבעיה הדבר לתבוע אותו את הדינר, שהרי נתן לה כמעט את כל הסכום, אבל אם נתן לה מנה חסר תשעים ותשע לא כסיפא בושה לה מילתא למיתבעיה הדבר לתבוע אותו, את ההפרש, שהרי לא נתן לה כמעט ולא כלום ולפיכך היא מקודשת לפי כולם.

14 מיתיבי מקשים על דברי רב ממה ששנינו בברייתא: האומר לאשה "התקדשי לי בפקדון שלי שיש לי בידך" והלכה ומצאתו שנגנב הפקדון או שאבד, אם נשתייר הימנו ממנו שוה פרוטה — מקודשת בשווה הפרוטה שנשתייר, ואם לאו לא — אינה מקודשת, שהרי עתה אין כאן דבר שיכול לקדשה בו. ואולם אם אמר לה שמקדשה במלוה שהילווה לה, אף על פי שלא נשתייר הימנו שוה פרוטה — מקודשת. ר' שמעון בן אלעזר אומר משום בשם ר' מאיר: מלוה

15 הרי היא כפקדון. ונדייק: עד כאן לא שמענו כי פליגי נחלקו אלא דמר שחכם זה סבר: מלוה, אף על גב שלא נשתייר הימנה ממנה שוה פרוטה אפשר לקדש בו, ומר סבר: נשתייר הימנה שוה פרוטה — אין כן, ואי ואם לא נשתייר הימנה שוה פרוטה — לא. אבל דכולי עלמא לדעת הכל המקדש במלוה מקודשת! וקשה על רב שאמר המקדש במלוה אינה מקודשת.

16 אמר ליה לו רבא: ותסברא, הא מתרצתא וסבור אתה שזו הברייתא מתורצת ומיושבת היא? הא משבשתא זו משובשת היא, שאין גירסתה מדוייקת, ואין להביא ראיה ממנה.

17 וכיצד אפשר להוכיח שהיא משובשת — האי זה הפקדון שמדובר בו בברייתא היכי דמי איך היה בדיוק? אי דקביל עליה אם שקיבלה עליה אחריות שאף אם ייגנב או יאבד תתחייב לשלם למפקיד, אם כן היינו זה הוא מלוה, שהרי גם לאחר שאבד ולא נשתייר ממנו כלום — חייבת היא לפרוע את דמיו. אי אם שלא קביל עליה קיבלה עליה אחריות — אי הכי אם כך אדתני סיפא עד שהוא שונה בסוף הברייתא: ובמלוה, אף על פי שלא נשתייר הימנה שוה פרוטה מקודשת — ניפלוג וניתני בדידה יחלק וישנה בדברי הברייתא עצמה חלוקה אחרת קרובה יותר: במה דברים אמורים שאם לא נשתייר בפקדון שווה פרוטה אינה מקודשת — זהו דווקא שלא קבלה עליה אחריות, אבל אם קבלה עליה אחריות, אף על גב שלא נשתייר הימנה שוה פרוטה הריהי מקודשת!

18 אלא כיון שבהכרח עלינו לתקן את גירסת הברייתא, תריץ הכי תקן כך: ובמלוה, אף על פי שנשתייר הימנה שוה פרוטה — אינה מקודשת.

19 שנינו בברייתא שר' שמעון בן אלעזר אומר משום בשם ר' מאיר: מלוה הרי היא כפקדון. ושואלים: במאי קמיפלגי במה, באיזה עקרון אחר הם חלוקים? אמר רבה: אשכחתינהו לרבנן בבי מצאתים, את החכמים בבית מדרשו של רב דיתבי וקאמרי שיושבים ואומרים: בשאלה האם מלוה שלא החל הלווה להוציאו עומד ברשות הבעלים לקחת אותו בחזרה, בכל זמן שירצו, והוא הדין לעניין אחריות לגבי אונסין, קמיפלגי חלוקים הם על מי חל החיוב,

20 דמר סבר שחכם זה סבור: מלוה ברשות לוה קיימא הוא עומד, והוא הדין לאונסים, שאם אירע אונס ואבד הכסף הרי הוא ברשות הלווה, ואחריותו עליו. ומר סבר וחכם זה, ר' שמעון בן אלעזר, סבור: מלוה שלא הספיק הלווה להוציאו ברשות הבעלים קיימא הוא עומד, והוא הדין לאונסים. ומשום כך יכול הוא לקדש אשה בכסף שהלווה לה.

21 ואמינא להו ואמרתי להם: לאונסים — כולי עלמא לא פליגי הכל אינם חלוקים כי ברשות הלוה קיימי עומדים הם וחייב באחריותם, מאי טעמא מה טעם — הלוואה לא גרעא משאלה אינה גרועה, פחותה, מהשאלה, מה שאלה דהדרה בעינא שהחפץ חוזר בעינו לבעליו ובכל זאת חייב השואל באונסים כמפורש בתורה, מלוה שהוא מוציא אותו ואינו מחזירו בעינו לא כל שכן שהוא נחשב כעומד ברשות הלווה, וחייב באחריותו. אלא הכא כאן רק בשאלה של מלוה ברשות הבעלים לענין חזרה איכא בינייהו יש ביניהם הבדל, ובענין זה נחלקו שלדעת חכמים אינו יכול לחזור בו, ולדעת ר' אליעזר בר' שמעון יכול.

22 ושואלים: ואלא הא זו שאמר רב הונא: השואל קורדום מחבירו למשך זמן מסויים, אם ביקע בו עץ או עשה בו מלאכה אחרת — קנאו לענין ההשאלה, שאין המשאיל יכול לחזור בו ולבקש מיד את הקרדום בחזרה. לא ביקע בו — לא קנאו. לימא כתנאי אמרה לשמעתיה האם נאמר שכדבר השנוי במחלוקת תנאים אמר את הלכתו זו? שהרי כפי שהסביר רבה, בזו נחלקו חכמים ור' שמעון בן אלעזר.

23 ודוחים: לא, עד כאן לא שמענו כי פליגי נחלקו אלא במלוה בהלוואה דלא הדרה בעינא שאינה חוזרת בעינה ולכן בעצם מעשה ההלוואה עבר הכסף לרשות הלווה, ומשום כך סבורים חכמים שאינו יכול לחזור. אבל בשאלה דהדרה בעינא שחוזרת בעינה לדברי הכל, דווקא אם ביקע בו — אין כן, קנה אותו ונתחייב באונסיו, לא ביקע בו — לא קנאו.

24 ומציעים: נימא כתנאי האם נאמר שדברי רב שמקדש במלוה אינה מקודשת תלויים במחלוקת תנאים? ששנינו: אמר לאשה "התקדשי לי בשטר חוב", או שהיה לו מלוה ביד אחרים והירשה עליהם, שנתן לה הרשאה = ייפוי כח לגבות את המלוה לעצמה — ר' מאיר אומר: מקודשת, וחכמים אומרים: אינה מקודשת. ומעתה נברר: האי אותו שטר חוב היכי דמי כיצד היה בדיוק? אילימא אם תאמר שטר חוב שאחרים חייבים לו — היינו זהו אותו מקרה של מלוה ביד אחרים ולמה נכפלו הדברים! אלא לאו האם לא הכוונה היא שטר חוב דידה שלה שהיא חייבת לו, ואם כן במקדש במלוה קמיפלגי חלוקים הם, האם מחילת המלוה על ידי החזרת שטר החוב יכולה להיחשב ככסף קידושין.

25 ודוחים: לעולם תפרש שמדובר בשטר חוב של אחרים, והכא וכאן במלוה בשטר ובמלוה על פה קא מיפלגי חלוקים הם. שיש שתי בעיות השנויות במחלוקת — הן לגבי הלוואה שיש עליה שטר, והן בזו שאין עליה שטר.

26 ומסבירים: במלוה בשטר במאי פליגי במה הם חלוקים — בפלוגתא במחלוקת רבי ורבנן קמיפלגי חלוקים הם. דתניא שכן שנינו בברייתא: אותיות, כלומר, שטרות נקנות במסירה, שאם מוסר המלווה שטר חוב לאדם שלישי — יכול המקבל לגבותו, אלו דברי רבי. וחכמים אומרים: בין שכתב שטר מכירה על שטר החוב ולא מסר את השטר עצמו, בין שמסר את השטר ולא כתב עליו שטר מכירה — לא קנה המקבל עד שיכתוב וימסור.

27 ונפרש כי מר חכם זה, ר' מאיר, יש לו, הריהו מקבל את שיטת רבי ולכן יכול לקדש אשה בשטר חוב גם אם לא כתב עליו שטר מכירה. ומר לית ליה וחכם זה, חכמים אין לו, אינו מקבל את שיטת רבי, ולפיכך אינה מקודשת שהרי לא קיבלה דבר.

28 ואיבעית אימא ואם תרצה אמור כך: דכולי עלמא לית להו לדעת הכל אין להם, אינם מקבלים את שיטתו של רבי והכא וכאן בהלכה של רב פפא קמיפלגי חלוקים הם: שאמר רב פפא: האי מאן דזבין שטרא לחבריה מי שמוכר שטר לחבירו, צריך למיכתב ליה לכתוב לו בנוסח זה: "קני ייקנה לך הוא וכל שעבודיה שיעבודיו ". שאם לא כתב כן, לא הקנה לו אלא נייר בלבד. מר אית ליה חכם זה, חכמים, יש לו, הריהו מקבל את דברי רב פפא, ומר לית ליה וחכם זה, ר' מאיר, אין לו אינו מקבל את דברי רבפפא וסבור שגם אם לא כתב בנוסח זה — יש בכך הקנאת החוב, ויכול לקדש בו.

29 ואיבעית אימא ואם תרצה אמור: דכולי עלמא אית להו לדעת הכל יש להם, הריהם מקבלים את דברי רב פפא וגם לדעת ר' מאיר מקודשת דווקא אם כתוב בשטר "קני לך הוא וכל שעבודיה" והכא וכאן בדברים שאמר שמואל קמיפלגי חלוקים הם. שאמר שמואל: