ביאור שטיינזלץ על קידושין ל״ז

1 חוץ מן הערלה וכלאים שנוהגות גם בחוץ לארץ. ר' אליעזר אומר: אף החדש האיסור לאכול מתבואה חדשה עד זמן הקרבת העומר ששה עשר בניסן.

2 א גמרא שואלים: מאי מה פירוש מצוה תלויה בארץ, ומאי ומה פירוש מצוה שאינה תלויה בארץ? אילימא אם תאמר תלויה משמעה מצוה דכתיב שנאמר בה צירוף לשון כזה או אחר הנגזר מהשרש "בוא" שיש בו משמעות ביאה לארץ ישראל, ושאינה תלויה — שלא כתיב נאמר בה ביאה — והרי מצות הנחת תפילין ופדיון פטר חמור, דכתיב שנאמר בהן ביאה "והיה כי יביאך ה' אל ארץ הכנעני וכו'". שמות יג, יא, ונוהגין בין בארץ בין בחוץ לארץ!

3 אמר רב יהודה: הכי קאמר כך אמר, כך צריך להבין את ההגדרה של מצוה התלויה בארץ: כל מצוה שהיא חובת הגוף שמוטלת על גופו של אדם — נוהגת בין בארץ בין בחוץ לארץ. ואילו מצוה שהיא חובת קרקע, שהיא תלויה בארץ במובן זה שהיא תלויה וקשורה בקרקע ובגידוליה — אינה נוהגת אלא בארץ ישראל.

4 ושואלים: מנא הני מילי מניין הדברים הללו? ומשיבים: דתנו רבנן ששנו חכמים: על הכתוב "אלה החוקים והמשפטים אשר תשמרון לעשות בארץ אשר נתן ה' אלהי אבותיך לך לרשתה כל הימים אשר אתם חיים על האדמה" דברים יב, א, שכך נדרש המקרא: "אלה החקים" — אלו המדרשות שדורשים מן הכתובים, "והמשפטים" — אלו הדינים, דיני ממונות, "אשר תשמרון" — זו משנה שהם הדברים שיש לשמור אותם על מנת לעשות. "לעשות" — זו מעשה המצוות,

5 "בארץ" — יכול כל המצות כולן לא יהו נוהגים אלא בארץ ישראל — תלמוד לומר: "כל הימים אשר אתם חיים על האדמה", משמע בכל מקום שאתם חיים. אי אם "כל הימים" יכול יהו כל המצוות נוהגים בין בארץ בין בחוצה לארץ? — תלמוד לומר: "בארץ".

6 אחר שגם ריבה הכתוב מצוות בחוץ לארץ וגם מיעט אותן, איך אנחנו יודעים אלו מצוות נוהגות גם בחוצה לארץ ואלו אינן נוהגות? ומשיבים: צא ולמד ממה שאמור בענין הסמוך לו: "אבד תאבדון את כל המקמות אשר עבדו שם הגויים אשר אתם יורשים אותם את אלהיהם" שם ב, מה מצוות איסור עבודה זרה מיוחדת בכך שהיא חובת הגוף, ומצאנו שנוהגת בין בארץ בין בחוצה לארץ — אף כל מצוה שהיא חובת הגוף נוהגת בין בארץ בין בחוצה לארץ, אבל דברים שאינם חובת הגוף אלא הם חובת הקרקע אינם נוהגים אלא בארץ בלבד.

7 ב על מה ששנינו שכל מצוה שהיא תלויה בארץ אינה נוהגת אלא בארץ... חוץ מן הערלה והכלאים, אומר ר' אליעזר: אף החדש. איבעיא להו נשאלה להם ללומדים: ר' אליעזר לקולא פליג להקל חלק על התנא הראשון או לחומרא פליג להחמיר חלק?

8 ומסבירים את הדברים: לחומרא פליג להחמיר חלק והכי קאמר תנא קמא וכך אמר התנא הראשון: חוץ מן הערלה ומן הכלאים דהלכתא גמירי לה שהלכה למשה מסיני אנו למדים אותה אף על גב דאיכא למימר אף על פי שיש לומר חובת קרקע היא ואין חיובה אלא בארץ, בכל אופן חייבים לקיימן גם בחוץ לארץ. אבל איסור חדש שהוא חובת הקרקע בארץ — אין כן, בחוצה לארץ — לא.

9 מאי טעמא מה הטעם לחלוקה זו — שכן הביטוי "מושב" "בכל מושבותיכם". ויקרא כג, יד האמור בדין "חדש" לא בא ללמד שחייבים בו בכל מקום בו ישראל יושבים, אלא אף היא נוהגת בארץ ישראל בלבד, ו"מושבותיכם" הכוונה — לאחר ירושה כיבוש וישיבה של בני ישראל בארץ ישראל משמע ולא לפני שהתיישבו בה בשלימות.

10 ואתא ובא ר' אליעזר למימר לומר: אף חדש נוהג בין בארץ בין בחוצה לארץ, מאי טעמא מה טעם — שהוא מפרש "מושב" — בכל מקום שאתם יושבים. זו היא אפשרות הבנה אחת שעל פיה ר' אליעזר מחמיר ביחס לתנא הראשון.

11 או דלמא לקולא פליג שמא להקל חלק והכי קאמר תנא קמא וכך אמר התנא הראשון: חוץ מן הערלה והכלאים דהלכתא גמירי לה שהלכה למשה מסיני אנו למדים אותה, וכל שכן חדש שנוהג אף בחוץ לארץ ש"מושב" — כל מקום שאתם יושבים משמע.

12 ואתא ובא ר' אליעזר למימר לומר: חדש אינו נוהג אלא בארץ, ש"מושב" — לאחר ירושה וישיבה משמע. ומאי ומה משמעות "אף" שאומר ר' אליעזר — אינו מתייחס לערלה וכלאיים שמצווים עליהם אף בחוץ לארץ אלא אקמייתא על הפיסקה הראשונה שמצווה התלויה בארץ נוהגת בארץ בלבד ומוסיף ר' אליעזר שדין זה כולל גם את החדש.

13 ומציעים: תא שמע בוא ושמע ראיה לדבר, ממה שאמר אביי: מאן מיהו התנא דפליג עליה החולק עליו, על ר' אליעזר — ר' ישמעאל היא. דתניא שכן שנינו בברייתא לענין מצות הבאת נסכים עם קרבנות: ללמדך, שכל מקום שנאמר בו "מושב" אינו אלא לאחר ירושה וישיבה, דברי ר' ישמעאל.

14 אמר לו ר' עקיבא: הרי שבת שנאמר בו "מושבות" ויקרא כג, ג ונוהגת בין בארץ בין בחוצה לארץ! אמר לו: שבת על ידי קל וחומר אתיא באה, נלמדת: מה מצות קלות נוהגות בין בארץ בין בחוצה לארץ — שבת חמירא שהיא חמורה לא כל שכן שתנהג בכל מקום.

15 ומן הדברים הללו נדייק, מדאמר ממה שאמר אביי: מאן מיהו התנא דפליג עליה החולק עליו, על ר' אליעזר — ר' ישמעאל האומר ש"מושבות" משמעו רק לאחר שיתיישבו לגמרי בארץ, שמע מינה למד מכאן כי ר' אליעזר לחומרא פליג להחמיר חלק שהוא סבור ש"מושבות" משמעו בכל מקום שישראל מצויים בו. ומסכמים: אכן שמע מינה למד מכאן שכן הוא.

16 אגב כך שואלים על עיקר דברי ר' ישמעאל: מכדי והרי ר' ישמעאל אהיכא קאי היכן עומד, למה מתייחסים דבריו בענין זה, אנסכים על חובת נסכים ומשם למד לכל מצוה שהוזכרו בה "מושבות" שנוהגת דווקא בארץ ישראל אך לאחר ירושה וישיבה, והלא בנסכים

17 ביאה ומושב יחד כתיב בהו נאמר בהם "כי תבואו אל ארץ מושבותיכם". במדבר טו, ב, וכיצד הוא למד מכאן לענין שנאמר בו "מושבות" בלבד? ומשיבים: הכי קאמר כך אמר: ללמד שכל מקום שנאמר בו גם ביאה וגם מושב — אינו אלא לאחר ירושה וישיבה, אלו דברי ר' ישמעאל.

18 ומקשים: אי הכי אם כך אתה מסביר, על מה שאמר לו ר' עקיבא: הרי שבת שנאמר בו "מושבות", והשיב ר' ישמעאל ואמר לו: שבת קל וחומר היא נלמדת, נימא ליה שיאמר לו במקום זה: אנא אני ביאה ומושב יחד קאמינא אומר אני ובשבת נאמר רק "מושב"! ומשיבים: חדא ועוד קאמר ליה תשובה אחת ועוד אחת אמר לו; חדא אחת — דאנא שאני ביאה ומושב יחד קאמינא אומר אני. ועוד תשובה על קושיה זו: דקא אמרת זה שאתה אומר הרי שבת שנאמר בו "מושבות" — שבת קל וחומר היא.

19 א ולעצם מחלוקת ר' ישמעאל ור' עקיבא שואלים: במאי קמיפלגי במה, באיזה נושא, נחלקו למעשה? ומשיבים: בשאלה אם קירבו הקריבו נסכים במדבר קא מיפלגי חלוקים הם. ר' ישמעאל סבר: לא קירבו נסכים במדבר ולא נתחייבו בהם אלא לאחר שנתיישבו בארץ, לאחר ביאה ומושב. ור' עקיבא סבר : קירבו נסכים במדבר, ולומד מ"מושב" דין אחר.

20 אמר אביי: האי תנא דבי תנא זה מבית מדרשו של ר' ישמעאל שלדבריו רק במצוה שנזכרו בה "ביאה" ו"מושב" יחד נצטוו ישראל לאחר ירושה וישיבה מפיק מוציא, חולק מאידך תנא דבי מדברי תנא אחר של בית מדרשו של ר' ישמעאל.

21 דתנא דבי ששנה החכם מבית מדרשו של ר' ישמעאל: הואיל ונאמרו ביאות לארץ בכמה מצוות בתורה סתם, ופרט לך הכתוב באחד מהן שמדובר לאחר ירושה וישיבה, שנאמר במצוות מינוי המלך "כי תבוא אל הארץ... וירשתה וישבתה בה" דברים יז, יד — אף כל מקום שנאמרה ביאה לארץ בסתם כוונתה לאחר ירושה וישיבה ואין צורך גם ב"מושב".

22 ואידך והתנא האחר, הראשון משמו של ר' ישמעאל אומר שאין זו ראיה משום דהוה שהיה כתוב זה במצוות מינוי מלך והכתוב במצות ביכורים שאף במצוות ביכורים נאמרה ביאה ירושה וישיבה שני כתובים הבאים כאחד, וכל שני כתובים הבאים כאחד אין מלמדין.

23 ואידך והאחר, השני בשם ר' ישמעאל משיב: שני כתובים אלה צריכי צריכים שייאמרו במפורש ואינם למדים זה מזה; דאי כתב רחמנא שאילו כתבה התורה דבר זה רק לגבי מלך ולא כתב היתה כותבת כך לגבי ביכורים הוה אמינא הייתי אומר: דבר זה הוא דווקא במצות מינוי מלך אבל במצות ביכורים שהוא מביא על מה דקא מיתהני שנהנה מאכילת הפירות, צריך להביא לאלתר מיד ולא ימתין עד לירושה וישיבה. ואי ואם כתב רק לגבי ביכורים ולא כתב לגבי מלך הוה אמינא הייתי אומר מלך שדרכו לכבש — צריך למנותו לאלתר מיד עוד לפני כניסתם לארץ.

24 ואידך והאחר הראשון בשם ר' ישמעאל טוען כנגד זה: נכתוב רחמנא שתכתוב התורה מלך ולא בעי יצטרך לכתוב דבר זה לגבי ביכורים, ואנא אמינא ואני אומר מן הסברה: ומה מלך שתפקידו לכבש את הארץ, בכל זאת מצוה למנותו רק לאחר ירושה וישיבה, ביכורים — לא כל שכן. ואם כן שני כתובים הבאים כאחד הם, ואינם מלמדים.

25 ואידך והאחר, השני בשם ר' ישמעאל אומר: אי כתב הכי אם היה כותב כך רק בענין מלך הוה אמינא הייתי אומר מן הסברה להיפך: שיתחייבו בביכורים מיד בכניסה לארץ מידי דהוה אחלה כשם שהדבר הוא לענין הפרשת חלה שמצוותה מיד עם הכניסה לארץ, על כן קא משמע לן השמיע לנו שאינו כן.

26 ב ושואלים: והשתא דאמרת ועכשיו שאתה אומר שחובת הגוף נוהגת בין בארץ ישראל בין בחוצה לארץ, "מושב" דכתב רחמנא שכתבה תורה גבי שבת "שבת היא לה' בכל מושבותיכם" ויקרא כג, ג שהיא חובת הגוף, למה לי? ומשיבים: איצטריך הוצרך הדבר להיאמר; סלקא דעתך אמינא יעלה על דעתך לומר: הואיל ובענינא ובענין בפרשת המועדות כתיבא נאמרה מצות השבת, תיבעי תצטרך קידוש על ידי בית דין דווקא כי כמו מועדות, שמקדשים את ראש החודש כדי לדעת מתי יחולו המועדות, על כן קא משמע לן השמיע לנו שאין הדבר כן.

27 ועוד שואלים: "מושב" דכתב רחמנא שכתבה התורה גבי חלב ודם "חוקת עולם לדורותיכם בכל מושבותיכם כל חלב וכל דם לא תאכלו". ויקרא ג, יז, למה לי? והרי חובת הגוף הם! ומשיבים: איצטריך הוצרך הדבר להיאמר כי סלקא דעתך אמינא יעלה על דעתך לומר: הואיל ובענינא ובענין, בפרשתם של קרבנות כתיבי נאמרו איסורים אלה, לכן בזמן דאיכא שיש קרבן ומעלים למזבח את חלבו ודמו, דהיינו בזמן שבית המקדש קיים ניתסר ייאסרו חלב ודם, ואילו בזמן דליכא שאין קרבן — לא ייאסרו, על כן קא משמע לן השמיע לנו שהם אסורים לעולם.

28 ועוד שואלים: "מושב" דכתב רחמנא שכתבה תורה גבי מצה ומרור "בכל מושבותיכם תאכלו מצות". שמות יב, כ, למה לי? והרי חובת הגוף הם! ומשיבים: איצטריך הוצרך הדבר להיאמר, כי סלקא דעתך אמינא יעלה על דעתך לומר הואיל וכתיב ונאמר "על מצות ומררים יאכלהו" את הפסח במדבר ט, יא, בזמן דאיכא שיש קרבן פסח — אין כן, בזמן דליכא שאין קרבן פסח — לא יתחייבו אף באלה, על כן קא משמע לן השמיע לנו שהיא חובה לעולם.

29 ושואלים עוד: ביאה דכתב רחמנא שכתבה תורה גבי תפילין ופטר חמור בתחילת הפרשה העוסקת בהם. שמות יג, יא למה לי? והלא חובת הגוף הן ואינן תלויות בארץ! ומשיבים: ההוא מיבעי ליה אותו כתוב נצרך לו לכדתנא דבי לכמו ששנה החכם מבית מדרשו של ר' ישמעאל: עשה מצוה זו של תפילין, שבשבילה תזכה ותיכנס לארץ.

30 ועוד שואלים לענין איסור "חדש" שנזכר בו "מושב": בשלמא למאן דאמר נניח לשיטת מי שאומר שדורש "מושב" — כל מקום שאתם יושבים משמע, וממילא אין הוא דורש "מושב" — לומר שנתחייבו רק לאחר ירושה וישיבה — היינו דכתיב זהו שנאמר על בני ישראל מיד לאחר שנכנסו לארץ "ויאכלו מעבור תבואת הארץ ממחרת הפסח" יהושע ה, יא, ונדייק: ממחרת הפסח אכול אכלו מתבואת ארץ ישראל, מעיקרא מתחילה, קודם לכן — לא אכול אכלו. אלמא מכאן