ביאור שטיינזלץ על קידושין נ״ט

1 ומאי שנא התם ומה שונה שם בפרק הקודם דקתני ששנה "האומר לשלוחו צא וקדש לי אשה פלוני במקום פלוני והלך וקידשה במקום אחר אינה מקודשת

2 ", שנקט שם בלשון "לשלוחו"? ומשיבים: הכא שם רבותא, חידוש קא משמע לן השמיע לנו, והתם ושם רבותא קא משמע לן השמיע לנו. הכא כאן רבותא קא משמע לן השמיע לנו בשימוש לשון זה: דאי תנא שאילו שנה "האומר לשלוחו" הוה אמינא הייתי אומר: שלוחו הוא דהוי שהוא נחשב רמאי במקרה כזה, משום דסמכה דעתיה שסומכת דעתו של המשלח על השליח, סבר סבור הוא: עבד עושה הוא לי שליחותי, ששלחו לשם כך, אבל חבירו שלא עשאו שליח לכך, דלא סמכה דעתיה שאין דעתו סומכת עליו, שהרי אינו שליח שלו אימא אמור לא ליהוי יהא נחשב רמאי.

3 וכן התם שם רבותא קא משמע לן השמיע לנו: דאי תנא שאילו שנה "האומר לחבירו" הוה אמינא הייתי אומר: חבירו הוא דכי שכאשר קדשה במקום אחר אינה מקודשת, דסבר שהוא סבור: שלא טרח יטרח החבר לחפש לו במקום אחר, ולכן לא אמר לו אלא על דעת שיקדש את האשה דווקא במקום זה, אבל שלוחו דטרח שהוא טורח במיוחד עבור שליחות זאת אימא אמור שמראה מקום הוא לו בלבד, לומר שם תוכל למצוא אותה, על כן קא משמע לן השמיע לנו שאף באלו נוהג דין המשנה.

4 א מסופר: רבין חסידא החסיד אזיל לקדושי ליה איתתא לבריה הלך לקדש אשה לבנו שנעשה שליח עבורו לקדשה, ולבסוף קידשה לנפשיה קידש אותה לעצמו. ומקשים: והתניא והרי שנינו בברייתא: מה שעשה השליח — עשוי, אלא שנהג בו מנהג רמאות, וכיצד נהג כך אדם חסיד!? ומשיבים: לא יהבוה ניהליה נתנו משפחת האשה אותה לו לבן, והסכימו להשיאה רק לאב. ושואלים: מכל מקום איבעי ליה לאודועי צריך היה לו להודיעו לבן לפני שקידש אותה שאין רוצים לתת לו אשה זו! ומשיבים: סבר אדהכי והכי אתא איניש אחרינא מקדש לה סבור היה בין כך ובין כך, עד שיודיע לבנו ויחזור, יבוא אדם אחר ויקדש אותה.

5 בדומה לכך מסופר: רבה בר בר חנה יהיב ליה זוזי נתן לו כסף לרב, אמר: זבנה ניהלי להאי ארעא קנה בשבילי את הקרקע הזו. אזל זבנה לנפשיה הלך רב וקנה אותה לעצמו. ומקשים: והתניא והרי שנינו בברייתא אף לענין שליח לקניה שקנה לעצמו: מה שעשה — עשוי, אלא שנהג בו מנהג רמאות! ומשיבים: באגא דאלימי הוה ליה בקעה, איזור של אנשים אלימים היה זה, לרב — נהגי ביה היו נוהגים בו כבוד והיו מוכנים למכור לו, לרבה בר בר חנה — לא נהגי ביה היו נוהגים בו כבוד. ושואלים: מכל מקום איבעי ליה לאודועי צריך היה לו להודיעו! ומשיבים, סבר סבור היה: אדהכי והכי אתא איניש אחרינא זבין לה בין כך ובין כך יבוא אדם אחר ויקנה אותה קרקע.

6 ועוד מסופר: רב גידל הוה מהפיך בההיא ארעא היה מתעסק בקרקע אחת, והיה משתדל לקנותה. אזל הלך ר' אבא זבנה וקנה אותה. אזל הלך רב גידל קבליה וקבל, התלונן עליו לר' זירא. אזל הלך ר' זירא וקבליה וקבל עליו לפני רב יצחק נפחא. אמר ליה לו רב יצחק: המתן עד שיעלה ר' אבא אצלנו לרגל כאשר יבואו הכל לשמוע את דרשת הרגל אז אדבר עימו בענין זה. כי סליק כאשר עלה, בא ר' אבא, אשכחיה מצא אותו רב יצחק, אמר ליה לו: עני מהפך בחררה שמצא פת לחם ומתעסק בה, אף שעדיין לא זכה בה ובא אחר ונטלה הימנו, מאי מה דינו?

7 אמר ליה לו: נקרא רשע. אמר לו רב יצחק: אם כן, ואלא מר מאי טעמא עבד הכי אדוני מה טעם עשה כך שרב גידל היה מתעסק בקרקע זו לקנותה, ובאת אתה ולקחתה? אמר ליה לו: לא הוה ידענא הייתי יודע שהיה מחזר אחרי קרקע זו לקנותה. אמר לו: השתא נמי ניתבה ניהליה מר עכשיו גם כן שיחזיר אותה אדוני לו כיון שנודע לך שהתעסק בה קודם. אמר ליה לו: זבוני למכור לא מזבנינא לה אמכור אותה, כיון דארעא קמייתא שקרקע ראשונה היא שאני קונה, ולא מסמנא מילתא ואין זה סימן טוב הדבר אם אני מוכר אותה. אי בעי אם רוצה לקבל אותה במתנה — נישקליה שיקחנה.

8 רב גידל לא נחית לה ירד לזכות בקרקע זו במתנה משום דכתיב שנאמר: "ושונא מתנת יחיה" משלי טו, כז. ר' אבא לא נחית לה ירד אליה משום דהפיך שכבר הפך בה רב גידל. ונמצא שלבסוף לא מר נחית לה ולא מר נחית לה לא חכם זה ירד לטפל בה ולא חכם זה ירד לטפל בה ומיתקריא ארעא דרבנן והיתה נקראת קרקע של החכמים.

9 ב שנינו במשנה: וכן האומר לאשה התקדשי לי לאחר שלושים יום ובא אחר וקידשה בינתיים. ושואלים: אם לא בא אחר וקידשה בתוך שלשים, מהו הדין? רב ושמואל דאמרי תרוייהו שאמרו שניהם: מקודשת אחרי שלושים יום, ואף על פי שנתאכלו נאכלו, כלו המעות שנתן לקידושין לפני הזמן שאמר שיחולו בו הקידושין, מכל מקום היא מקודשת כיון שהחל בה ענין קידושין משעת נתינת הכסף.

10 ומסבירים: מאי טעמא מה טעם הדבר שמקודשת על אף שאין מעות בזמן חלות הקידושין? — הני זוזי הכספים הללו שנתן כקידושין לא למלוה דמו הם דומים ולא לפקדון שהופקד אצלה ואבד דמו הם דומים, שבשניהם אינה מקודשת.

11 לפקדון לא דמו אינם דומים כי פקדון ברשותא דמרא קא מתאכלי ברשות בעליו של הפקדון הם נאכלים, שאם נפסדו מעצמם, הרי זה הפסדו של בעליהם, והני ברשותא דידה קא מתאכלי ואלה ברשות שלה הם נאכלים, שהרי נתן לה כספים אלה בתורת קידושין, שיהיו שלה. למלוה נמי לא דמו גם כן אינם דומים, כי מלוה להוצאה ניתנה ולפיכך אין בשעת הקידושין מעות בהן תתקדש, הני אלה בתורת קידושין יהבינהו ניהלה נתן אותם לה מלכתחילה.

12 ועוד שאלו: לא בא אחר וקידשה, וחזרה בה המקודשת בתוך שלושים יום, ואינה רוצה עוד בקידושין, מהו הדין? ר' יוחנן אמר: חוזרת בה. ומדוע? אתי בא דיבור שאומרת שחוזרת בה מהקידושין, ומבטל דיבור ראשון שאמרה שמסכימה לקידושין. ריש לקיש אמר: אינה חוזרת, ולדעתו לא אתי בא דיבור אחד ומבטל דיבור קודם לו.

13 איתיביה הקשה לו ר' יוחנן לריש לקיש ממה ששנינו: מינה שליח להפריש תרומה מתבואתו עבורו וביטל אחר כך את השליחות. אם עד שלא תרם השליח ביטל את השליחות — אין תרומתו של השליח שתרם אחר כך תרומה. והא הכא והרי כאן שדיבור ודיבור הוא, שהרי בדיבור מינה אותו שליח ובדיבורו ביטל, ומכאן רואים כי קאתי בא דיבור ומבטל דיבור! ענה לו ריש לקיש: שאני שונה נתינת מעות ליד אשה, דכי שכמו מעשה דמו נחשב הדבר, ולא אתי בא דיבור בלבד ומבטל מעשה של נתינת המעות.

14 איתיביה הקשה לו עוד ר' יוחנן ממה ששנינו: השולח גט לאשתו ואחר כך הגיע פגש המשלח בשליח, או ששלח אחריו שליח ואמר לו "גט שנתתי לך בטל הוא" — הרי זה בטל. והא והרי נתינת גט ליד שליח דכי שכמו נתינת מעות ליד אשה דמי היא נחשבת, וקתני ושנה: הרי זה בטל, ומשמע שדיבור יכול לבטל אף מעשה!

15 השיב לו ריש לקיש: התם נמי שם גם כן כל כמה זמן שלא מטא גיטא הגיע הגט לידה של האשה — דיבור ודיבור הוא, שאין משמעות הלכתית למסירת הגט לשליח, והמעשה שבדבר הוא נתינת הגט לאשה עצמה, ומשום כך אתי בא דיבור ומבטל דיבור.

16 מצד שני איתיביה הקשה לו ריש לקיש לר' יוחנן, שנינו: כל הכלים יורדין לידי טומאתן, שנעשים מוכשרים לקבל טומאה, במחשבה. שאם החליט אדם שכלי מסויים שברשותו הוא גמור כבר ואינו צריך תיקון נוסף, הרי הוא מיד ראוי לקבל טומאה, ואין עולים יוצאים מידי הכשרם לקבל טומאתן על ידי מחשבה זו אלא בשינוי מעשה, כאשר עושה מעשה בפועל בכלי הזה, וכל זמן שלא עשה מעשה אינו מקבל טומאה.

17 מעשה שמתחיל לעשות בכלי כדי לתקנו ולשכללו יותר מוציא מיד מעשה קודם שעשה בו כדי לתקנו ולהשלימו ומיד מחשבה שחשב שלא לתקנו יותר, ואין הכלי מקבל טומאה עד שתושלם מלאכתו, אבל מחשבה, שרק חושב לשכלל יותר את הכלי, אין מוציאה לא מיד מעשה ולא מיד מחשבה קודמים. בשלמא נניח שמחשבה מיד מעשה לא מפקה אינה מוציאה, כיון שאנו אומרים שלא אתי בא דיבור ומבטל מעשה, אלא מיד מחשבה מיהא תפיק על כל פנים תוציא? משמע מכאן שאין דיבור מבטל דיבור!

18 ומשיבים: שאני שונה מחשבה של טומאה שיש דין מיוחד בזה לענין טומאה, דכי שכמו מעשה דמי היא נחשבת, וכדברי רב פפא. שרב פפא רמי השליך, הראה סתירה: כתיב נאמר בענין הכשרת אוכל על ידי מים לקבל טומאה "כי יתן" ויקרא יא, לח בכתיב חסר, שמשמעו שאדם נותן בעצמו, וקרינן ואנו קוראים לפי מסורת הקריאה "כי יתן", שמשמעו אפילו מעצמם נשפכו המים על האוכל. הא כיצד אנו מיישבים את הסתירה בין הכתיב והקרי — שאנו אומרים כי לענין זה

19 "כי יתן" דומיא בדומה ל"כי יתן". לומר: מה "יתן" משמעו דניחא ליה שנוח לו לבעלים, שהוא רוצה בנתינת המים בכך שהרי עושה זאת מרצונו, אף "יתן" כוונתו שאף אם לא נתן את המים מעצמו, מוכשר האוכל לטומאה בזמן דניחא ליה שנוח לו בכך. ומכאן ראיה מן התורה שלענין טומאה מחשבה נחשבת כמעשה, שהרי כשמתרצה בנפילת המים על האוכל הרי זה כאילו עשה מעשה ונתן את המים בפועל. ולכן גדול כוחה של מחשבה לענין קבלת טומאה שכדי להוציא ממחשבה כזו צריך לעשות מעשה בפועל.

20 א עד כאן היתה גירסה אחת של הסוגיה, ואילו רב זביד מתני להא שמעתתא אהא היה שונה את השמועה הזו על הלכה זו, ששנינו: וכן היא שנתנה רשות לשלוחה לקדשה, והלכה היא וקדשה את עצמה לאדם אחר, אם קידושיה שלה קדמו — קידושיה קידושין, ואם של שלוחה קדמו — אין קידושיה קידושין.

21 ודנו בשאלה: אם לא קדשה את עצמה ורק חזרה בה משליחות זו מהו הדין? ר' יוחנן אמר: חוזרת בה, וריש לקיש אמר: אינה חוזרת. ומסבירים: ר' יוחנן אמר: חוזרת, כי אתי בא דיבור של ביטול השליחות ומבטל דיבור קודם, שמינתה את השליח. ריש לקיש אמר: אינה חוזרת, לא אתי בא דיבור ומבטל דיבור.

22 איתיביה הקשה לו ר' יוחנן לריש לקיש ממה ששנינו: ביטל את שליחות השליח שמינה להפריש עבורו תרומה, אם עד שלא תרם השליח ביטל את השליחות — אין תרומתו של השליח תרומה, הרי שדיבור מבטל דיבור! אמר רבא: הכא במאי עסקינן כאן במה אנו עוסקים כגון שקדם בעל הבית ותרם הוא עצמו את כריו, דהוה ליה שהרי הוא לו מעשה, ומעשה ודאי מוציא מיד דיבור.

23 איתיביה הקשה לו ריש לקיש לר' יוחנן ממה ששנינו: כל הכלים יורדים לידי טומאתן במחשבה, ואין עולין מטומאתן אלא בשינוי מעשה. מעשה מוציא מיד מעשה ומיד מחשבה, מחשבה אינה מוציאה לא מיד מעשה ולא מיד מחשבה. בשלמא נניח שמחשבה מיד מעשה לא מפקה אינה מוציאה כי לא אתי בא דיבור ומבטל מעשה, אלא מיד מחשבה מיהא תפיק על כל פנים תוציא!

24 אמר ליה לו ר' יוחנן: שאני שונה מחשבה של טומאה, דכי שכמו מעשה דמי היא נחשבת, וכדברי רב פפא. שרב פפא רמי השליך, הראה סתירה: כתיב נאמר "כי יתן", וקרינן ואנו קוראים "כי יתן" הא הרי כיצד? — "כי יתן" דומיא בדומה ל"יתן", מה "יתן" כוונתו דניחא ליה שנוח לו בכך אף "יותן" נמי גם כן הרי זה באופן דניחא ליה שנוח לו בכך.

25 איתיביה הקשה לו ר' יוחנן לריש לקיש ממה ששנינו: השולח גט לאשתו והגיע פגש הוא עצמו בשליח, או ששלח אחריו שליח ואמר לו "גט שנתתי לך בטל הו א" — הרי זה בטל, ומשמע שאפשר לבטל שליחות אף בדיבור! ומסכמים: תיובתא קושיה חמורה היא לריש לקיש תיובתא קושיה היא, ונדחו דבריו.

26 ומעירים: והילכתא כוותיה והלכה כשיטתו של ר' יוחנן ואפילו בקמייתא בגירסה ראשונה כשחזרה בה האשה לאחר שקיבלה את כסף הקידושין. ואף על גב דאיכא למימר ואף על פי שיש מקום לומר שאני שונה נתינת מעות הקידושין ליד אשה שכמעשה דמי נחשב אפילו הכי כך אתי בא דיבור ומבטל דיבור של הסכמה ראשונה לקידושין כל זמן שהקידושין לא חלו עוד.

27 ושואלים: קשיא הילכתא אהילכתא קשה מפסק הלכה זה על הלכה אחרת; אמרת מצד אחד שהילכתא הלכה כשיטת ר' יוחנן, וקיימא לן ומוחזק בידינו שהילכתא הלכה כשיטת רב נחמן בענין הבא; דאיבעיא להו שנשאלה להם ללומדים שאלה זו: גט ששלח הבעל ביד שליח וחזר וביטלו לפני שניתן הגט לאשתו, מהו שיחזור המשלח ויגרש בו, באותו גט עצמו?

28 — רב נחמן אמר: חוזר ומגרש בו, רב ששת אמר: אינו חוזר ומגרש בו. וקיימא לן הילכתא כותיה ומוחזק בידינו שהלכה כשיטתו של רב נחמן בענין זה. ולכאורה לדברי ר' יוחנן כיון שביטל את הגט, אין הוא כשר לגרש בו עוד! ומתרצים: אין זה קושי, נהי דבטליה אם אמנם שביטלו את השליח מתורת שליח, אבל את הגט מתורת גט לא בטליה ביטלו.

29 ב שנינו במשנה שאם אמר שמקדשה לאחר שלושים יום ובא אחר וקידשה בתוך שלושים יום — מקודשת לשני. אמר רב: מקודשת לשני לעולם, כלומר, קידושין אלה תופסים בה לחלוטין, ושמואל אמר: מקודשת לשני עד שלשים יום ואולם לאחר שלשים יום פקעי פוקעים קידושי השני וגמרי וגומרים קידושי הראשון שקדמו להם.

30 יתיב ישב רב חסדא וקא קשיא ליה והיה קשה לו: קידושי השני במאי פקעי במה הם פוקעים? שהרי כשתפסו קידושי השני עדיין לא חלו על אשה זו קידושי הראשון כל עיקר! אמר ליה לו רב יוסף: מר ארישא מתני לה וקשיא ליה אדוני על ראשה, תחילתה של המשנה, שונה את המחלוקת הזו וקשה לו, ואילו רב יהודה אסיפא מתני לה ולא קשיא ליה על סופה של המשנה שונה אותה ולא קשה לו, שעל מה ששנינו אם אמר לה

31 "מעכשיו ולאחר שלשים יום" וקידשה אחר בתוך שלושים יום — הרי זו מקודשת ואינה מקודשת, אמר רב: כוונתו מקודשת ואינה מקודשת לעולם, שאין התרה למצב זה אלא כשיתנו לה שניהם גט. ושמואל אמר: מקודשת ואינה מקודשת אלא עד שלשים יום, לאחר שלשים פקעי פוקעים קידושי השני וגמרי וגומרים קידושי הראשון.

32 ומסבירים את טעמיהם: לרב מספקא ליה מסופק לו מה התכוון המקדש כשאמר לשון זה; אי תנאה הואי האם תנאי הוא שאמר לה: אם לא אחזור בי בתוך שלושים הרי את מקודשת מעכשיו, אי או שחזרה הואי היא, שחזר בו תוך כדי דיבורו ממה שאמר "מעכשיו", והתכוון לומר שתתקדש דווקא לאחר שלושים יום, וספק זה אינו נפתר אף לאחר שלושים יום. ואילו לשמואל פשיטא ליה דתנאה הואי פשוט לו שתנאי הוא, ולפי זה בתוך שלושים יום שאפשר שיחזור בו ומשום כך מקודשת ואינה מקודשת לשני, אולם לאחר שלושים יום חלו קידושי הראשון למפרע מעכשיו, ופוקעים קידושי השני.

33 ומעירים: וחולקים הם רב ושמואל בפלוגתא דהני תנאי ובמחלוקתם של תנאים אלה דתניא שכן שנינו בברייתא: האומר לאשתו שהוא נותן לה גט "מהיום ולאחר מיתה" — הרי זה גט ואינו גט, אלו דברי חכמים, שהם מסופקים אם היתה כוונתו שיחול הגט למפרע מעכשיו, וגט הוא, או שהיתה כוונתו לחזור בו ולומר שיחול לאחר מותו ואינו גט כלל. רבי אומר: כזה גט, כלומר, גט כשר הוא לפי שזה היה תנאי הגט — שיחול מעכשיו רק לאחר שימות.

34 ומקשים: ונימא ושיאמר רב במקום לפרש את שיטתו: הלכה כרבנן כחכמים, ונימא ויאמר שמואל הלכה כרבי! ומשיבים: צריכא צריך שתיאמר מחלוקתם זו במפורש. שאילו אמר רב רק הלכה כרבנן כחכמים הוה אמינא הייתי אומר: התם דלרחוקה קאתי שם בגט שלרחק אותה הוא בא אומרים אנו שמא רצה לחזור בו מן הגירושין, אבל הכא דלקרובה קאתי כאן בקידושין שלקרב אותה הוא בא אימא אמור שמודה ליה לו לשמואל דתנאה הואי שבודאי תנאי הוא ורוצה לקדש אותה בזמן קרוב.

35 ולהיפך, אי אילו אמר שמואל רק שהלכה כשיטת רבי, הוה אמינא הייתי אומר: התם שם הוא שאומר רבי שהוא גט משום שאין גט לאחר מיתה, ולכן לא מסתבר לומר שחזר בו ורצונו לגרשה רק לאחר מיתה. אבל הכא כאן שיש קידושין לאחר שלשים, וייתכן שכוונתו היתה לחזור בו, אימא מודי ליה אמור שמודה לו שמואל לרב בקידושין, על כן צריכא צריכה המחלוקת בענין קידושין להיאמר במפורש.

36 אמר אביי: ולטעמיה ולטעמו, לפי שיטתו של רב אם בא אחד ואמר לה "הרי את מקודשת לי מעכשיו ולאחר שלשים יום", ובא אחר בתוך שלושים יום אלה ואמר לה "הרי את מקודשת לי מעכשיו ולאחר עשרים יום"