ביאור שטיינזלץ על קידושין ס״ג

1 "לא תסגיר עבד אל אדניו" דברים כג, טז רבי אומר: בלוקח קונה עבד על מנת לשחררו הכתוב מדבר, שאסור לבית דין להסגירו לאותו אדם, משום שאינו עבדו ואסור להשתעבד בו. ושואלים: היכי דמי כיצד בדיוק היה הדבר? אמר רב נחמן בר יצחק: כגון שכתב ליה לו לעבד בשטר השחרור "לכשאקחך, הרי עצמך קנוי לך מעכשיו", ואף שעדיין לא היה קנוי לו. ומכל מקום נקנה העבד לעצמו מאותה שעה. הרי שלדעתו אדם מקנה דבר שלא בא לעולם, שיכול אדם לעשות מעשה שחרור בעבדו עוד לפני שקנאו.

2 ר' מאיר, דתניא שכן שנינו בברייתא: האומר לאשה "הרי את מקודשת לי לאחר שאתגייר", או "לאחר שתתגיירי", או "לאחר שאשתחרר", או "לאחר שתשתחררי", או "לאחר שימות בעליך", או "לאחר שתמות אחותיך", או "לאחר שיחלוץ לך יבמיך" — אינה מקודשת. ר' מאיר אומר: מקודשת. ר' יוחנן הסנדלר אומר: אינה מקודשת.

3 ר' יהודה הנשיא אומר: מקודשת. ומה טעם אמרו "אינה מקודשת" — משום איבה, בין האחיות, שקידושיה של אחת תלויים במותה של האחרת, ובין הבעל לאשתו. ומשום כך גזרו שלא תהיה מקודשת, אבל מעיקר הדין מקודשת היא. ומכל מקום, לשיטת ר' מאיר ור' יהודה הנשיא יכול אדם לקדש אשה גם אם עכשיו היא אסורה עליו, והרי זה דבר שלא בא לעולם.

4 ושואלים: ונחשוב נמי ושימנה, בין הסבורים שאדם מקנה דבר שלא בא לעולם גם כן את ר' יהודה הנשיא! ומשיבים: היינו רבי, היינו ר' יהודה הנשיא, כלומר, זהו אותו התנא.

5 ושואלים: ונחשוב נמי ונמנה גם כן את ר' עקיבא, דתניא שכן שנינו בברייתא, נדרה אשה לבעלה: "קונם אסור כחרם מה שאני עושה, לפיך", שלא תוכל להנות ממנו — אין הבעל צריך להפר את הנדר, משום שהיא חייבת מכוח הנישואין לעשות מלאכה עבורו ואין הנדר חל.

6 ר' עקיבא אומר: מכל מקום יפר, שמא תעדיף עליו תרבה במלאכה עבורו יתר מן הראוי לו שקצבו חכמים לעבודת האשה, ועל העודף הזה חל האיסור, שהרי לגבי העודף אינה משועבדת לבעלה. ואף שבשעת הנדר לא היתה עדיין ההעדפה מכל מקום הנדר חל, משמע שיכול הנדר לחול אף על דבר שעדיין לא בא לעולם. ודוחים: האיתמר עלה הרי כבר נאמר עליה שאמר רב הונא בריה בנו של רב יהושע: כאן מדובר באומרת "יקדשו ידי לעושיהם" למי שעשה, שברא אותם, כלומר, שהיא מקדישה את ידיה עצמן, וידים הרי איתנהו ישנן בעולם ומשום כך חל הנדר.

7 א משנה האומר לאשה "הרי את מקודשת לי על מנת שאדבר עליך לטובה לשלטון", או "על מנת שאעשה אעבוד עמך כפועל", אם דבר עליה לשלטון ועשה עמה כפועל — מקודשת, ואם לאו לא עשה כן — אינה מקודשת.

8 ב גמרא אמר ריש לקיש: והוא שנתן לה בשעת קידושין שוה פרוטה, אבל בדיבור או במלאכה עצמם אינה מתקדשת, אלא הם רק בגדר תנאי. ושואלים: ובשכר העשיה והאמירה לא? והתניא והרי שנינו בברייתא: האומר לאשה "הרי את מקודשת לי בשכר שהרכבתיך על החמור", או "בשכר שהושבתיך בקרון" או "בשכר שהושבתיך בספינה" — אינה מקודשת, שהרי זה כחוב שנתחייבה לו כבר, והמקדש במלוה שיש לו על האשה אינה מקודשת.

9 אבל אם אמר לה "הרי את מקודשת לי בשכר שארכיבך על החמור", או "הרי את מקודשת לי בשכר שאושיבך בקרון" או "שאושיבך בספינה" — מקודשת! וכי תימא ואם תאמר: הכא נמי בדיהב כאן גם כן מדובר באופן שנתן לה שוה פרוטה, והא והרי "בשכר" קאמר אומר הוא, משמע שבשכר זה היא מתקדשת!

10 ועוד תניא שנויה ברייתא: אמרה האשה לגבר "שב עמי בצוותא ואקדש לך בשכר זה ", או "שחוק שחק לפני", או "רקוד לפני", או "עשה לי מלאכה כדימוס כנדבך הבנין הזה", שמין מעריכים, אם יש בו בשירות שהוא נותן לה כדי שוה פרוטה — מקודשת, ואם לאו לא — אינה מקודשת! וכי תימא ואם תאמר: הכא נמי בדיהב כאן גם כן מדובר באופן שנתן לה שוה פרוטה — והא והרי "שמין אותו" קאמר אומר הוא, ואם היה זה רק תנאי, לשם מה צריך שומא. הרי זו תיובתא קושיה חמורה על ריש לקיש!

11 ומשיבים: אמר יכול היה לומר לך ריש לקיש: האי זה התנא ברא החיצון, בעל המשנה החיצונית, הברייתא, סבר סבור הוא: אינה לשכירות אלא לבסוף, שחיוב תשלום שכר עבודה חל רק בסוף המלאכה, ובאותה שעה הריהי מתקדשת לו בכסף זה ואין זה מלוה. והתנא דידן סבר שלנו סבור שישנה לשכירות מתחילה ועד סוף, ובכל רגע ורגע של השכירות חל חיוב זה, ולכן בגמר העבודה נשאר רק חוב שהיא חייבת לו, ובמלוה אי אפשר לקדש.

12 ושואלים: ומאי דוחקיה ומה דוחקו של ריש לקיש לאוקמיה למתניתין להעמיד, להסביר את משנתנו בישנה לשכירות מתחילה ועד סוף, ובדיהב ובשנתן לה שווה פרוטה? ומדוע אינו מפרש כפשוטו שמקדשה בשכר הפעולה, וכדעת האומר שאינה לשכירות אלא לבסוף?

13 ומשיבים, אמר רבא: מתניתין קשיתיה המשנה היתה קשה לו; מאי איריא דתני מה שייך, מדוע דווקא שנה בלשון "על מנת"? ניתני שישנה בלשון "בשכר", כמו בברייתא, אלא שמע מינה למד מכאן: כל "על מנת" הוא תנאי נוסף היכא דיהב היכן שנתן לה כבר הוא שווה פרוטה, ושכר הפעולה אינו עצם כסף הקידושין.

14 ג משנה קידש את האשה ואמר לה "על מנת שירצה אבא בקדושין אלה ", אם רצה האב — מקודשת, ואם לאו לא — אינה מקודשת. אם מת האב — הרי זו מקודשת אף שלא גילה האב את דעתו. מת הבן — מלמדין את האב לומר שאינו רוצה, ונמצאים קידושיה נעקרים למפרע, ולא תזדקק ליבום.

15 ד גמרא מאי מה משמעות "על מנת שירצה אבא"? אילימא אם תאמר שהכוונה היא עד דאמר אבא "אין" שיאמר האב "כן" ויגלה דעתו שהוא רוצה בכך, אימא מציעתא אמור אם כן את אמצעה של המשנה: מת האב — הרי זו מקודשת, והא והרי לא אמר "אין" "כן" ולא נתקיים התנאי! אלא:

16 על מנת שישתוק אבא, שלא יאמר בשעת הקידושין שאינו רוצה. ואולם אם כן, אימא סיפא אמור את סופה של המשנה: מת הבן — מלמדין את האב לומר שאינו רוצה. אמאי מדוע מועיל הדבר? והא שתיק והרי שתק תחילה כששמע זאת! אלא משמע ששתיקתו בלבד אינה נקראת רציה! אלא בהכרח לומר ש"על מנת שירצה אבא" כוונתו שאמר לה "על מנת שלא ימחה אבא" לעולם בקידושין אלו.

17 ושואלים: מצאנו איפוא שמפרשים את המשנה רישא בחד טעמא ומציעתא וסיפא בחד טעמא את ראשה בטעם באופן אחד, ואת אמצעה וסופה בטעם אחד! אמר ר' ינאי: אין כן, כך באמת צריך לפרש. אמר ריש לקיש: שמע מינה למד מכאן שר' ינאי סבור כי דחקינן ומוקמינן מתניתין בתרי טעמא ואליבא דחד תנא דוחקים ומעמידים אנו את משנתנו בשני טעמים שני מקרים שונים, אבל לפי שיטתו של תנא אחד ולא מוקמינן בתרי תנאי ובחד טעמא ואין אנו מעמידים אותה כדעת שני תנאים ובטעם אחד, שיש להעדיף דרך זו של פרשנות השומרת על אחדות מחבר המשנה.

18 רב יוסף בר אמי אמר: לעולם תפרש חד טעמא שטעם אחד הוא, כלומר, כל המשנה מדברת באופן אחד של הסבר, ומאי ומה פירוש "על מנת שירצה אבא" — כוונתו על מנת שלא ימחה אבא מכאן ועד שלשים יום, ולכן שתיקתו עד שלושים יום מלמדת שרצונו בקידושין.

19 א משנה אמר אדם "קדשתי את בתי הקטנה ואיני יודע למי קידשתיה", ובא אחד ואמר "אני קידשתיה" — הרי הוא נאמן; אם באו שנים, וזה, אחד מהם, אמר "אני קידשתיה" וזה, השני, אמר "אני קידשתיה" — שניהם נותנים לה גט כדי להתירה. ואם רצו — אחד מהם נותן גט, ואחד כונס אותה כאשתו.

20 ב גמרא אמר רב: מה שאמרנו שאם בא אחד ואמר "אני קידשתיה" נאמן, הכוונה היא — נאמן ליתן גט, ואין נאמן לכנוס. ומסבירים: נאמן ליתן גט ואנו מאמינים שהוא היה זה שקידשה, משום שחזקה היא שאין אדם חוטא ולא לו, שאין לחשוד שאדם חוטא בדבר שאינו נהנה ממנו. ומכיון שאינו נושא אותה לעצמו — אין אנו מניחים שחטא ושיקר בלי שתהיה לו הנאה מכך. ואין הוא נאמן לכנוס, מדוע? אימא אמור יצרו תוקפו, ומשקר ואומר שהוא זה שקידשה.

21 רב אסי אמר: אף נאמן לכנוס, שאינו מעיז לשקר בפני האב לטעון שקיבל ממנו קידושין. ומודה רב אסי באשה האומרת "נתקדשתי ואיני יודעת למי נתקדשתי" ובא אחד ואמר "אני הוא שקידשתיה" — שאין נאמן לכנוס אותה.

22 תנן שנינו במשנתנו: רצו — אחד מהם נותן לה גט, ואחד כונס אותה, והרי זו תיובתא קושיה חמורה על שיטתו של רב שהאומר שקידשה נאמן אף לכנוס! ומשיבים: אמר יכול היה לומר לך רב: שאני התם שונה שם במשנתנו שכיון דאיכא שיש עוד אחר בהדיה איתו אדם נוסף הטוען שקידשה — אירתותי מירתת מפחד הוא לשקר.

23 ומעירים: תניא כוותיה שנויה ברייתא כשיטתו של רב אסי: אמר אדם "קידשתי את בתי ואיני יודע למי קידשתיה" ובא אחד ואמר "אני קידשתיה" — אף נאמן לכנוס אותה. כנסה אותו אדם, ובא אחר ואמר "אני הוא שקדשתיה" — לא כל הימנו אין זה בכוחו לאוסרה עליו, על בעלה.

24 האשה שאמרה "נתקדשתי ואיני יודעת למי נתקדשתי" ובא אחד ואמר "אני הוא שקידשתי אותה "— אין הוא נאמן לכנוס אותה. ומדוע — מפני שהיא מחפה עליו. שייתכן שעכשיו היא רוצה בו, ומשקרת ואומרת שהוא האיש שקידשה למרות שמכירה שאינו זה. מה שאין כן באב, אין לחשוש שמחפה עליו, שהרי אין לו כל יצר בדבר.

25 איבעיא להו נשאלה להם לחכמים: מהו לסקול על ידו, כלומר, האב שאמר "קידשתי את בתי", האם הוא נאמן עד כדי שאם זנתה סוקלים אותה? רב אמר: אין סוקלין. ורב אסי אמר: סוקלין.

26 רב אמר: אין סוקלין, וטעמו: כי הימניה רחמנא כאשר האמינה התורה לאב שקידש את בתו, הרי זה לענין איסורא איסור, שאסורה להינשא לאחר, אבל לקטלא לענין מיתה לא הימניה האמינתו התורה. רב אסי אמר: אף סוקלין, כי לכולה מילתיה הימניה רחמנא לכל דבר האמינה התורה לאב ואף לענין דיני נפשות. אמר רב אסי: ומודינא ומודה אני באשה האומרת "נתקדשתי" וזנתה, שאין סוקלים אותה על סמך הודאתה.

27 ואמר רב אסי: הני שמעתתא דידי מרפסן איגרי ההלכות הללו שלי שוברות גגות, כלומר, הן נראות קשות ובלתי מובנות. השתא עכשיו, הרי, ומה במקום שאמר האב "קידשתי את בתי ואיני יודע למי" שאם בא אדם מן השוק לכנוס — כונס ומאמינים לו, ובכגון זה אמרת אומר אתה שסוקלים אותה על פי עדות האב אם זנתה, מקום שאמרה אשה "נתקדשתי ואיני יודעת למי", שנאמנת לאסור את עצמה על הכל עד שאם בא אדם מן השוק לכנוס אין כונס, אינו דין שסוקלין? ויש לדחות:

28 לא היא, לאב הימניה רחמנא האמינה לו התורה ונתנה לו נאמנות גמורה להעיד שבתו מקודשת, ולכן סומכים על דיבורו גם לעונש סקילה, ואולם לדידה לה עצמה לא הימנה האמינתה התורה, שלא נתנה לה נאמנות מיוחדת אף שיכולה לעשות את עצמה "חתיכה דאיסורא", ולכן יש לדון מקרה זה בדיני הראיות הרגילים.

29 ורב חסדא אמר: אחד זה "קידשתי את בתי" ואחד זה "נתקדשתי" — אין סוקלין. ומעירים: ואזדא והולך רב חסדא לטעמיה לטעמו, לשיטתו, שאמר רב חסדא: האומר "בני זה בן תשע שנים ויום אחד", או "בתי זו בת שלש שנים ויום אחד" ובעל הילד אשה מבוגרת האסורה לו, או הילדה נבעלה לאדם מבוגר האסור לה, הרי זה נאמן על גילם לענין קרבן, שאם עשו חטא זה בשגגה — צריכים המבוגרים להביא קרבן. אבל לא למכות ולא לעונשין.

30 ומעירים: תניא כוותיה שנויה ברייתא כשיטתו של רב חסדא: האומר "בני זה בן שלש עשרה שנה ויום אחד" או "בתי זו בת שתים עשרה שנה ויום אחד" —