ביאור שטיינזלץ על קידושין מ״ד

1 קטנה שנתאלמנה מן האירוסין ויש לה יבם — אין עושים בה מאמר אלא מדעת אביה. והנערה — בין מדעת עצמה בין מדעת אביה, מה שאין כן בקידושין. הרי שהנערה יכולה לקבל מאמר מדעת עצמה למרות שהיא מפקעת את עצמה בכך מרשות אביה!

2 אלא אי איתמר, הכי איתמר אם נאמר הדבר, כך נאמר: אמר ר' יוסי בר' חנינא: מאי טעמיה מה טעמו של ר' יוחנן אליבא דרבנן לפי שיטת חכמים? — קידושין שאינם חלים אלא מדעתה, ברצונה של המתקדשת — אביה יכול לקבלם ולא היא, שהרי הקידושין תלויים בדעתו. אבל גירושין, שבעל כרחה של האשה באים ואינם צריכים את דעתה כלל — בין היא בין אביה יכולים לקבלם.

3 ומקשים: הרי מאמר שגם הוא חל רק מדעתה כשאר קידושין, וקתני ושנינו בו: בין היא ובין אביה! ומשיבים: התם שם מדובר במאמר שנעשה בעל כרחה, ושיטת רבי היא. דתניא שכן שנינו בברייתא: יבם העושה מאמר ביבמתו שלא מדעתה, רבי אומר: קנה אותה היבם בכך, וחכמים אומרים לא קנה.

4 ומסבירים: מאי טעמיה מה טעמו של רבי? — גמר לומד הוא את הדבר מביאה שעושה היבם ביבמה; מה ביאה של יבמה אפילו בעל כרחה קונה אותה בכך — אף הכא נמי כאן גם כן במאמר קונה את יבמתו בעל כרחה. ורבנן סברי וחכמים סבורים: ילפינן לומדים אנו דין מאמר מקידושין; מה קידושין בכלל הרי נעשים רק מדעתה — אף הכא נמי כאן, במאמר, גם כן נעשים דווקא מדעתה.

5 ושואלים: במאי קמיפלגי במה הם חלוקים מה היסוד העקרוני של מחלוקת זו ומדוע כל אחד מהם מדמה לדבר אחר? ומסבירים: רבי סבר סבור מילי דברים של יבמה מיבמה הוה ליה למילף היה לו ללמוד, והרי עיקר הקשר של היבמה ביבם אינו תלוי מרצונה אלא גם בעל כרחה. ורבנן סברי וחכמים סבורים: קידושין מקידושין הוה ליה למילף היה לו ללמוד, שהרי מאמר ביבמה דין קידושין יש לו ככל קידושי אשה.

6 ומעירים: הכי נמי מסתברא כדקא כך גם כן מסתבר לומר כפי שמתרץ ר' יוחנן, מדקתני סיפא ממה ששנה בסוף הברייתא העוסקת במאמר ביבמה: "מה שאין כן בקידושין", שמתקדשת דווקא מדעת אביה. ושואלים: אלא נימא נאמר תיהוי תיובתא תהיה זו קושיה חמורה לריש לקיש? הסבור שלדעת חכמים גם נערה מקבלת קידושיה. ומשיבים: אמר יכול היה לומר לך ריש לקיש: הא מני ברייתא זו כשיטת מי היא — שיטת ר' יהודה היא, שאמר: אין שתי ידים זוכות כאחת.

7 ומקשים: אי אם כשיטת ר' יהודה היא מדוע אומר הוא מה שאין כן בקידושין?! מה שאין כן בגירושין מיבעי ליה צריך היה לו לומר! שהרי הוא גילה דעתו החולקת בענין גירושין דווקא! ומשיבים: אין הכי נמי כן, כך הוא גם כן וכך היה ראוי לומר, אולם כאן איידי דתנא מתוך ששנה מאמר דדמי שהוא דומה לקידושין, תנא נמי שנה גם כן: מה שאין כן בקידושין.

8 ושואלים: ואם הוא כדעת ר' יהודה, מאי שנא במה שונה מאמר שאף הנערה יכולה לקבל, מגירושין שרק האב מקבל, הרי שניהם נעשים בעל כרחה? ומשיבים: שונה דין המאמר הואיל וזקוקה ועומדת ויש כבר קשר וזיקה ליבם, די בקבלה כלשהי כדי שיחול בה המאמר. ומעירים: השתא דאתית להכי עכשיו שהגעת לכך להסבר זה, לר' יוחנן נמי גם כן לא תיקשי תקשה קושיה זו לך מעיקרא מתחילה אף לפי החילוק הראשון לדעת חכמים בין גירושין לקידושין, שהרי אפשר להסביר: שאני שונה מאמר מקידושין הואיל וזקוקה ועומדת.

9 תנן שנינו במשנה: האיש מקדש את בתו כשהיא נערה, בו ובשלוחו. ונדייק מכאן: בו ובשלוחו — אין כן, בה ובשלוחה — לא, והרי זו תיובתא קושיה חמורה לריש לקיש, שלדעתו, לדעת חכמים אף נערה עצמה מקבלת את קידושיה! ומשיבים: אמר יכול היה לומר לך ריש לקיש: הא נמי זו המשנה גם כן לשיטת ר' יהודה היא.

10 ושואלים: ומי מצית מוקמת לה והאם יכול אתה להעמיד להסביר את המשנה הזו כדעת ר' יהודה? והקתני סיפא והרי שנה בסופה בהמשך, במשנה הבאה: האומר לאשה "התקדשי לי בתמרה זו", "התקדשי לי בתמרה זו" אינה מקודשת עד שיהא באחת מהן שווה פרוטה. ואמרינן ואמרנו: מאן מיהו התנא האומר "התקדשי" "התקדשי"? כלומר, שאם אינו אומר על כל תמרה שנותן "התקדשי" נחשב ככולל את כולן יחד ומצטרפות התמרות לשווה פרוטה.

11 ואמר רבה: שיטת ר' שמעון היא, שאמר שאין אדם חייב קרבנות שבועה מרובים אם נשבע לשקר לכמה אנשים יחד כגון "שבועה שאין חפץ שלך בידי לא לך, לא לך", עד שיאמר לשון שבועה לכל אחד ואחד "שבועה לא לך, שבועה לא לך". ואין זו משנת ר' יהודה!

12 וכי תימא ואם תאמר שכל המשנה כולה שיטת ר' יהודה היא, ואולם בפרטי בענין פרטים, מה היא לשון הנחשבת לפירוט מספיק כדי להתחייב על כל ביטוי קרבן אשם מיוחד, סבר לה סבור הוא כשיטת ר' שמעון. ואולם מי סבר לה האם סבור הוא כמותו?

13 והתניא והרי שנינו בברייתא: זה הכלל לענין חיובים בקרבן שבועה: כלל את השבועות כאחת — אינו חייב אלא על שבועה אחת, פרט — חייב על כל אחת ואחת, אלו דברי ר' מאיר. ר' יהודה אומר: אמר "שבועה שאין פקדון בידי לא לך, לא לך, לא לך" ונמצא משקר — חייב על כל אחת ואחת. ר' אליעזר אומר: "לא לך, לא לך, לא לך ולא לך שבועה" — חייב על כל אחת ואחת, שדווקא כשאמר לשון שבועה בסוף הרי זה פרט. ר' שמעון אומר: לעולם אינו חייב בקרבנות נפרדים אלא עד שיאמר לשון שבועה לכל אחד ואחד. הרי שלענין הגדרה איזו אמירה נחשבת לפירוט חולק ר' יהודה על ר' שמעון!

14 אלא יש לפרש להיפך: משנתנו שלנו בקידושין כולה כשיטת ר' שמעון היא, ובדין שליחות סבר לה כשיטת ר' יהודה, שדווקא אבי הנערה ממנה שליח לקבל קידושיה.

15 מסופר: פעם אחת ר' אסי לא על לבי מדרשא נכנס לבית המדרש. אשכחיה מצא את ר' זירא, אמר ליה לו: מאי אמור האידנא בי מדרשא מה אמרו עכשיו בבית המדרש? אמר ליה לו: אף אנא אני לא עייל נכנסתי. והוסיף ר' זירא: אבל ר' אבין הוא דעייל שנכנס ואמר: חברותא החבורה כולה סבורה כשיטת ר' יוחנן שמחלק בנערה בין קידושין וגירושין. וצווח ריש לקיש בקול רם כי כרוכיא ככרוכיה כנגדם: הלא נאמר "ויצאה... והיתה" דברים כד, ב, שהכתוב משווה קידושין לגירושין לכל דבר, וליכא דאשגח ביה ולא היה מי שישגיח בו, בדבריו. אמר ליה לו ר' אסי: וכי ר' אבין בר סמכא הוא, האם אפשר לסמוך עליו שהוא מוסר דברים כפי שנאמרו? אמר ליה לו: אין כן, בענין זה אפשר לסמוך עליו, כיון שהיה זה כמין ימא לטיגני הוא כמו המרחק משליית הדג מהים לטיגונו, שעבר זמן קצר ביותר, ואין לחשוש ששכח או טעה בכך.

16 אמר רב נחמן בר יצחק: אנא אני, כאשר אני חוזר על שמועה זו, איני שונה בה לא ר' אבין בר' חייא, ולא ר' אבין בר כהנא, אלא ר' אבין סתם. ושואלים: למאי נפקא מינה מה יוצא מזה אם שונה את השמועה בשם זה או בשם זה? ומשיבים: למירמא דידיה אדידיה לענין השלכה, סתירה מדבריו שלו על דבריו שלו. שאם נמצא דעה סותרת בשם ר' חייא בר אבין, למשל, אין זו סתירה אמיתית, כי מאמר זה נאמר על ידי ר' אבין אחר.

17 א בעא מיניה שאל אותו רבא מרב נחמן:

18 לדעת חכמים שאף הנערה עצמה יכולה לקבל את גיטה, יש לשאול: נערה מהו שתעשה תמנה אדם אחר כשליח לקבל את גיטה מיד בעלה? וצדדי השאלה: מאחר שהבת בעודה נערה נחשבת כקניינו של אביה, האם מבחינה משפטית כיד אביה דמיא היא נחשבת, ועומדת במקומו, או כחצר אביה דמיא היא נחשבת? ומסבירים: כיד אביה דמיא היא נחשבת; מה אביה משוי עושה, ממנה שליח — אף היא נמי משוי גם כן עושה שליח, שהרי היא נחשבת כגופו. או דילמא שמא כחצר אביה דמיא היא נחשבת, ולכן עד דמטיא גיטא שמגיע הגט לידה ממש לא מיגרשה אינה מתגרשת.

19 ושואלים: ומי מספקא ליה והאם מסופק לו לרבא הא דבר זה? והאמר והרי אמר רבא: כתב גט ונתנו ביד עבדה של אשתו שהיה ישן, והיא משמרתו את העבד — הרי זה גט. ואם היה העבד ניעור — אינו גט. ונברר: כאשר העבד ניעור אמאי מדוע אינו גט — דהויא שהרי הוא, העבד, לה כחצר משתמרת שלא לדעתה, אלא לדעתו של העבד עצמו. ואי סלקא דעתך ואם עולה על דעתך לומר שהנערה כחצר אביה דמיא נחשבת כי מטא גיטה כאשר מגיע גט לידה נמי גם כן לא תיגרש תתגרש, משום דהויא לה שהרי היא כחצר המשתמרת שלא לדעת אביה!

20 אלא לעולם פשיטא ליה פשוט לו לרבא דכי שנערה כמו יד אביה דמיא היא נחשבת ולא כחצירו, והכי קמיבעיא ליה וכך נשאלה, נסתפקה לו: מי אלימא האם בעלת תוקף היא כיד אביה ממש לשויה איהי שתעשה, תמנה, היא עצמה שליח, או לא? אמר ליה לו רב נחמן: אין עושה שליח.

21 איתיביה הקשה לו רבא ממה ששנינו: קטנה שאמרה לשליח "התקבל לי גיטי" — אינו גט עד שיגיע גט לידה, שהקטנה שאינה נחשבת כבת־דעת אינה יכולה למנות שליח. ונדייק: הא הרי אם היתה זו נערה — הרי זה גט, ומשמע שנערה יכולה למנות שליח רגיל! ומשיבים: הכא במאי עסקינן כאן במה אנו עוסקים — בשאין לה אב, ולכן נערה זו יכולה למנות שליח שהרי היא כבר גדולה וברשות עצמה, אבל נערה שיש לה אב עדיין היא ברשות אביה ואינה יכולה למנות שליח.

22 ומקשים: הא מדקתני סיפא הרי ממה ששנה, בסופה של אותה משנה: אם אמר אביה לשליח "צא וקבל גט לבתי", אם רצה בעל לחזור בו — לא יחזור אחרי שניתן גט לשליח, שהרי השליח הוא כמותה, וכאילו הגיע הגט לידיה ממש. מכלל הדברים אתה למד דרישא שגם בראשה של המשנה מדובר באופן שיש לה אב עסקינן אנו עוסקים! ומשיבים: חסורי מיחסרא והכי קתני חסרה המשנה וכך היא שנויה: קטנה שאמרה "התקבל לי גיטי" — אינו גט, עד שיגיע גט לידה. הא הרי בנערה הרי זה גט אם הגיע גט כזה ליד השליח. במה דברים אמורים — כשאין לה אב, אבל יש לה אב ואמר אביה "צא וקבל לבתי גיטה", ורוצה בעל לחזור — לא יחזור.

23 א איתמר נאמר שנחלקו אמוראים בבעיה הבאה: קטנה שנתקדשה בעצמה שלא לדעת אביה, אמר שמואל: צריכה גט מן הבעל, וצריכה גם מיאון שתבטל את הנישואין על ידי מיאון בבעלה. אמר החכם קרנא: דברים תמוהים יש בגו בתוך הלכה זו, שכן יש בה סתירה פנימית, שהרי אם צריכה גט, משמע שאנו דנים שהיו אלה קידושין ממש, ואז — למה צריכה מיאון? ולהיפך, אם צריכה מיאון ומיאון זה מועיל, משמע שלא חלו קידושין אלה מדין תורה, ואם כן למה לה גם גט?

24 אמרו ליה לו לקרנא: הא הרי מר עוקבא ובי דיניה ובית דינו יושבים בעיר כפרי, נשלח את השאלה הזו לפניו. ועוד עשו כדי לפתור שאלה זו, אפכוה, שדרוה לקמיה הפכו את שמות בעלי הסברות ושלחו את השאלה לפני רב. אמר להו להם לשליחים בלשון שבועה: האלהים! צריכה גט, וצריכה מיאון. וחס ליה לזרעיה וחס ושלום לו, לזרעו של אבא בר אבא כלומר, שמואל לפי מה שנאמר לרב, דנימא הכי שיאמר כך שדי לה בגט בלבד.

25 ושואלים: ובאמת טעמא מאי מה הטעם להצריך גם גט וגם מיאון? אמר רב אחא בריה בנו של רב איקא: צריכה גט — שמא נתרצה האב בקידושין וחלו למפרע, ומצד שני צריכה מיאון — שמא לא נתרצה האב בקידושין ולא חלו הקידושין, ואם תתגרש בגט בלבד האנשים עלולים לחשוב שנתרצה האב ואם יקדש אותו אדם את אחותה יאמרו שאין קידושין תופסין באחותה כלל, שיחשבו שהם בטלים מעיקרם ולא יצריכוה גט כלל שכן אין קידושין תופסים באחות אשתו, אפילו כשגירש את אשתו, ולכן צריכה גם מיאון ובגלל תוספת זו של המיאון יבינו הכל שלא היו אלה קידושי ודאי ואם אחר כך יקדש את אחותה יצריכוה גט מספק.

26 אמר רב נחמן: דברים אלה שחוששים לריצוי האב בקטנה שנתקדשה שלא לדעת אביה, אינם בכל מקרה אלא הוא דווקא בזמן ששדכו אותה לאיש זה קודם שקידשה עצמה, שאז יש לחשוש שמא נתרצה אביה בקידושיה.

27 עולא אמר: במקרה של קטנה שקיבלה קידושין שלא לדעת אביה אין הקידושין חלים ואפילו מיאון אינה צריכה. ושואלים: האם אמר עולא דברים אלה אף על גב אף על פי ששידכו? ומשיבים: מאן דמתני הא, לא מתני הא מי ששונה את זו, אינו שונה את זו. כלומר, מי ששנה את דברי עולא לא העמיד את דברי שמואל כרב נחמן דווקא במקרה של שידוך מוקדם, אלא בסתם. איכא דאמרי יש שאומרים אמר עולא: קטנה שנתקדשה שלא לדעת אביה — אפילו מיאון אינה צריכה ואפילו שידכו.

28 מתיב מקשה רב כהנא: שנינו במסכת יבמות שאם נפלה לפני הי בם אחת מחמש עשרה נשים האסורות עליו משום ערוה — לא רק היא עצמה אסורה להתייבם אלא אף צרתה אסורה ליבם. והוסיפו: וכולן, כל אותן הנשים האסורות, אם מתו, או מיאנו, או נתגרשו, או שנמצאו איילונית לפני שמת הבעל — צרותיהן מותרות ליבם.

29 ונברר לגבי זו שמיאנה: שקדשה מאן מי? אילימא אם תאמר שקדשה אביה לאח שמת, וכי במיאון בלבד סגי לה די לה?! הלא גט מעליא בעיא מעולה, גמור, היא צריכה! אלא לאו אין זאת — שקדשה איהי נפשה היא את עצמה בעודה קטנה, ומכל מקום קתני דבעיא ושנה שצריכה מיאון, וקשה לעולא שאמר שאינה צריכה אפילו מיאון!

30 ומעירים: הוא, רב כהנא, מותיב לה מקשה את הקושיה הזו והוא מפרק מתרץ לה; כגון שנעשה לה מעשה יתומה בחיי האב. שבמשנה זו מדובר כגון שהשיאה אביה קודם לאדם אחר ונתאלמנה או נתגרשה בקטנותה, שאז דינה כיתומה לענין זה שאין לאב זכות לקדש אותה עוד, אף שהוא בחיים. ואם קידשה את עצמה, אין אלה קידושין התופסים מדין תורה, שהרי היא קטנה, אלא מדברי חכמים, ויוצאת מבעלה במיאון.

31 מתיב מקשה רב המנונא: שנינו בדין אמה העבריה: אין האב מוכרה את בתו הקטנה כשפחה לקרובים משום שאי אפשר לקיים את דברי הכתוב בענין זה בשלימותם לפי שאינם יכולים לשאתה לאשה לאחר מכן. משום בשם ר' אלעזר אמרו: מוכרה אף לקרובים, שפעמים אינו מוכרה אלא לשם שפחות בלבד ולא לנישואין.