ביאור שטיינזלץ על קידושין כ״א

1 הא ברייתא אחרונה זו היא כשיטת רבנן חכמים, הא זו ששנינו בה לווה וגואל וגואל לחצאין היא כשיטת ר' שמעון.

2 תני חדא שנויה ברייתא אחת לגבי בתי ערי חומה: לוה וגואל וגואל לחצאין, ותניא אידך ושנויה ברייתא אחרת: אין לוה וגואל וגואל לחצאין והרי זו סתירה בין ברייתות, ומשיבים באותו אופן: לא קשיא אינו קשה, הא זו — כשיטת רבנן, הא זו כשיטת ר' שמעון

3 סימן לחכמים שהקשו את הקושיות הבאות ולמי שאלו אותן: חר"ש חב"ש זמ"ן, שהם רמז לשמות הבאים: רב אחא בריה דרבא לרב אשי, רב אחא סבא לרב אשי, מר זוטרא בריה דרב מרי לרבינא.

4 אמר ליה לו רב אחא בריה בנו של רבא לרב אשי: איכא למיפרך יש מקום להקשות על השוואה זו שהוזכרה בברייתא: מה למוכר בית בבתי ערי חומה — שכן הורע כחו ליגאל לעולם, תאמר במקדיש שיפה כחו ליגאל לעולם!

5 אמר ליה לו רב אחא סבא לרב אשי: משום דאיכא למימר שיש לומר ניהדר דינא יחזור, ישוב, הדין ונלמדנו מצד אחר, תיתי שתבוא תילמד הוכחה לדבר כשיטת הלימוד של במה הצד השווה ביניהם. כיצד: מוכר שדה אחוזה יוכיח, שיפה כחו ליגאל לעולם ואין לוה וגואל ואין גואל לחצאין ואם תאמר: מה למוכר שדה אחוזה, שכן הורע כחו ליגאל מיד — אולם מוכר בית בבתי ערי חומה יוכיח, שעל אף שנגאל מיד, בכל זאת לווה ונגאל ונגאל לחצאין.

6 וחזר הדין, שאפשר להפוך את הנימוקים לצד זה ולצד זה, ובסופו של דבר לא ראי זה כראי זה אין דבר זה דומה לזה, הצד השוה שבהן — שנגאלין, ואין לוה וגואל וגואל לחצאין, אף אני אביא מקדיש — שנגאל, ואין לוה וגואל ואין גואל לחצאין.

7 אמר ליה לו מר זוטרא בריה בנו של רב מרי לרבינא: איכא למיפרך יש מקום להקשות על לימוד זה מן הצד השוה: מה להצד השוה שבהן — שכן הורע כחם ליגאל בשנה שניה, שבשנה שניה שניהם אינם יכולים להיגאל, תאמר במקדיש שיפה כחו ליגאל בשנה שניה!

8 אמר לו רבינא תשובה לכך: משום דאיכא למימר שיש לומר: עבד עברי הנמכר לגוי יוכיח, שיפה כחו ליגאל בשנה שניה ובכל זאת אין לוה וגואל ואין גואל לחצאין.

9 א ועוד מעין שאלות קודמות שנשאלו, בעא מיניה שאל אותו רב הונא בר חיננא מרב ששת: המוכר בית בבתי ערי חומה, נגאל לקרובים או שאין הוא נגאל לקרובים ורק המוכר בעצמו יכול לגאול? וצדדי השאלה: האם "גאלתו" "גאלתו" משדה אחוזה גמר למד בגזירה שווה ואפשר ללמוד ממנה: מה שדה אחוזה אינה נגאלת לחצאין ונגאלת לקרובים — אף האי נמי אף זה, בית בבתי ערי חומה גם כן אין נגאל לחצאין ונגאל לקרובים.

10 או דילמא שמא: כי כתיבא כאשר נאמרה לשון "גאולה" בשדה אחוזה — בענין גאולה לחצאין הוא דכתיב הוא שנאמרה, אולם בענין קרובים לא כתיב נאמרה לשון גאולה ולענין זה אין למדים גזירה שווה לבתי ערי חומה? אמר ליה לו : אינו נגאל לקרובים.

11 איתיביה הקשה לו ממה ששנינו שעל הכתוב "ו בכל ארץ אחוזתכם גאולה תתנו לארץ" ויקרא כה, כד דרשו: לרבות בתי ם ועבד עברי, מאי לאו האם אין הכוונה ב"בתים" לבתי ערי חומה, שאף הם נפדים על ידי קרובים? ודוחים: לא, הכוונה היא לבתי חצרים, כלומר, בתים הנמצאים במקום שאינו מוקף חומה.

12 ומקשים: בתי חצרים בהדיא כתיב בהו במפורש נאמר בהם "על שדה הארץ יחשב" שם לא כלומר, הריהם כשדה אחוזה ואין צריך בדרשה לרבותם! ומשיבים: הפסוק ההוא "בכל... גאולה תתנו" בא לקובעו חובה לגאולת קרובים, ואליבא ועל פי שיטת ר' אליעזר.

13 דתניא שכן שנינו בברייתא: שהכתוב במוכר שדה אחוזה "וגאל את ממכר אחיו" שם כה — הרי זו רשות, אם רוצה — גואל. אתה אומר רשות, או אינו אלא חובה? תלמוד לומר: "ואיש כי לא יהיה לו גואל" שם כו וכי יש אדם בישראל שאין לו גואלים? הרי כל אדם בישראל יש לו קרוב כלשהו עד יעקב אבינו. אלא הכוונה לזה שיש לו אמנם גואל ואינו רוצה ליקח, שהרשות בידו. אלו דברי ר' יהושע.

14 ואילו ר' אליעזר אומר: מה שנאמר "וגאל את ממכר אחיו" — הרי זו חובה. אתה אומר חובה או אינו אלא רשות? תלמוד לומר: "בכל... גאלה תתנו" — הכתוב קבעו חובה. הרי שלשיטת ר' אליעזר זהו משמעו של הכתוב.

15 אמרי ליה רבנן אמרו לו חכמים לרב אשי, ואמרי לה ויש אומרים אותה בגירסה אחרת שאמר זאת רבינא לרב אשי: בשלמא למאן דאמר נניח לשיטת מי שאומר לרבות בתי ערי חומה — היינו דכתיב זה הוא שנאמר "בכל" — שיש כאן לשון ריבוי של דבר שאינו בכלל "גאולה תתנו לארץ". אלא למאן דאמר לדעת מי שאומר לרבות בתי חצרים — מאי לשון "בכל"? והרי נאמר כבר שהם בכלל שדה הארץ! לשאלה זו לא נמצאה תשובה, ונשארה בקשיא קשה הדבר.

16 איתיביה הקשה לו אביי שנינו: מה תלמוד לומר בכתוב "יגאלנו" "יגאלנו" "יגאלנו" שלש פעמים — הרי זה לרבות כל הגאולות שנגאלות כסדר הזה האמור בעבד עברי הנמכר לגוי, שאם לא גאל את עצמו — נגאל על ידי קרובים. מאי לאו האם אין הכוונה בשלושה הריבויים הללו לרבות גם בתי ערי חומה, וגם עבד עברי לגאולת קרובים? ודוחים: לא, הכוונה היא לרבות בתי חצרים ושדה אחוזה.

17 ותוהים: בתי חצרים ושדה אחוזה הלא בהדיא כתיב במפורש נאמר "על שדה הארץ יחשב"! ומשיבים: כפי שאמר רב נחמן בר יצחק שגאולת קרובים האמורה בשדה אחוזה הכוונה היא לקרוב קרוב קודם, שמי שקרוב יותר מחבירו עליו מוטלת החובה או זכות הגאולה, הכי נמי כאן גם כן בבתי החצרים ללמד לקרוב קרוב קודם.

18 ב ושואלים: היכא איתמר היכן נאמר דבר זה של רב נחמן בר יצחק במקורו? ומשיבים: אהא על ענין זה, דאיבעיא להו שנשאלה להם ללומדים: עבד עברי הנמכר לישראל האם נגאל לקרובים או אינו נגאל לקרובים? ומעירים: אליבא על פי שיטתו של רבי לא תבעי תישאל, תסתפק לך שאמר: מי שאינו נגאל באלה, בקרובים — נגאל בשש, אלמא לא מיפרק מכאן שאינו נגאל בקרובים, שהרי הוא מניח שאינו נגאל ב"אלה".

19 כי תיבעי כאשר תישאל לך השאלה, הרי זה אליבא דרבנן על פי שיטת חכמים מאי מה הדין? האם ילפינן לומדים אנו בגזירה שווה "שכיר" "שכיר" מנמכר לגוי, וכשם שאם נמכר לגוי נגאל לקרובים — אף בישראל נגאל, ולא דרשי ואינם דורשים "יגאלנו" האמור בנמכר לגוי בלשון מיעוט, או דילמא שמא נאמר כי הכוונה ב"יגאלנו" בנמכר לגוי היא לשון מיעוט שכוונתו לזה בלבד נאמרה הלכה זו שנגאל לקרובים ולא לאחר?

20 תא שמע בוא ושמע: נאמר "בכל... גאלה תתנו" — לרבות בתים ועבד עברי. מאי לאו האם אין הכוונה לבתי ערי חומה ועבד עברי הנמכר לישראל? ודוחים: לא, אפשר לומר שמדובר בעבד עברי הנמכר לגוי.

21 ומקשים: עבד עברי הנמכר לגוי הלא בהדיא כתיב ביה במפורש כתוב בו "או דדו או בן דדו יגאלנו" ויקרא כה, מט ואין צורך ללמדו מלשון ריבוי שבפסוק אחר!

22 ההוא אותו פסוק בא לקובעו חובה לגאול אותו, ואפילו לדעת ר' יהושע שאין חובת גאולה בקרקעות, הרי במקרה זה חובה על הקרובים לגאול כדי שלא יטמע בין הגויים.

23 תא שמע בוא ושמע ממה ששנינו: מה תלמוד לומר "יגאלנו" "יגאלנו "יגאלנו" שלש פעמים — לרבות כל הגאולות שנגאלות כסדר הזה. מאי לאו האם אין הכוונה בריבוי זה לבתי ערי חומה ועבד עברי הנמכר לישראל שנגאלים בקרובים? ודוחים: לא, הכוונה היא לבתי חצרים ושדה אחוזה. ותוהים: בתי חצרים בהדיא כתיב בהו במפורש נאמר בהם "על שדה הארץ יחשב"! אמר רב נחמן בר יצחק: ללמד שלענין מצוה זו קרוב קרוב קודם, שכל הקרוב יותר קודם למצוה זו. וזהו המקום שבו אמר רב נחמן בר יצחק את דבריו אלה.

24 א וחוזרים שוב לפירושה של המשנה. שנינו שהעבד הנרצע נקנה ברציעה. ומקור הדבר — דכתיב שנאמר "ורצע אדניו את אזנו במרצע ועבדו לעולם"שמות כא, ו.

25 עוד שנינו שקונה הנרצע את עצמו ביובל ובמיתת האדון ומקור הדבר — דכתיב שנאמר "ועבדו" ואנחנו מדייקים מלשון הכתוב שהוא עובד רק את האדון, ולא את הבן ולא את הבת. ומה שנאמר שם "לעלם" הכוונה היא לעולמו של יובל, שאין הכוונה לעולם = לנצח, אלא למסגרת זו של עולם, הכוללת את שנות היובל בלבד.

26 תנו רבנן שנו חכמים: נאמר "מרצע", אין לי שיכול לנקב את אזנו של העבד הנרצע אלא במרצע בלבד, מנין לרבות גם את הסול עץ מחודד והסירא הקוץ והמחט, והמקדח, והמכתב שחורטים בו על שעווה, שאפשר לרצוע גם בהם — תלמוד לומר: "ולקחת את המרצע" דברים טו, יז, לרבות כל דבר שנקח שנלקח ביד, אלו דברי ר' יוסי בר' יהודה.

27 רבי אומר: אין לרבות את כל הכלים הללו, אלא רק חלק מהם, שכן מה מרצע מיוחד בכך שהוא של מתכת — אף כל כלי שהוא של מתכת, להוציא דברים שאינם של מתכת, שבהם אין לרצוע את אזנו. דבר אחר: מה שנאמר "ולקחת את המרצע" הרי זה להביא לרבות את המרצע הגדול שאפשר לרצוע בו.

28 אמר ר' אלעזר: יודן בריבי ר' יהודה הגדול כך היה דורש: כשהן רוצעים אין רוצעים אלא במילתא, בחלק הרך של האוזן. וחכמים אומרים: אין הרציעה בחלק זה, שכן הדין הוא שאין עבד עברי כהן נרצע כלל, מפני שנעשה ברציעה בעל מום ונפסל בכך לעבודה במקדש, ואם תאמר כי במילתא, בחלק הרך של האוזן הם רוצעים — היאך עבד עברי כהן יעשה ברציעתו בעל מום? והרי פצע בחלק הרך של האוזן איננו נחשב למום. הא הרי אתה למד מכאן שאין נרצע אלא בגובה של אזן, בחלק הסחוס שבה. ומבררים: במאי קמיפלגי במה, באיזה עקרון חלוקים רבי ור' יוסי בר' יהודה?

29 ומשיבים: שרבי דריש דורש את התורה בשיטת כללי ופרטי כללים ופרטים וכאן כך הוא לומד: "ולקחת" — הרי זה כלל לכל דבר שאפשר לרצוע בו, "מרצע" — הרי זה פרט, "באזנו ובדלת" — חזר וכלל, ולפי שיטת כלל ופרט וכלל — אי אתה דן ומוסיף דברים נוספים אלא כעין הפרט; מה הפרט מפורש מרצע, שהוא של מתכת — אף כל דבר שרוצעים בו יהיה של מתכת.

30 ואילו ר' יוסי דריש דורש את התורה בשיטת ריבויי ומיעוטי ריבויים ומיעוטים, וכך היא דרך דרשתו כאן: "ולקחת" — הרי ריבה כל דבר הנלקח ביד, "מרצע" — מיעט, "באזנו ובדלת" — חזר וריבה, ולפי שיטת ריבה ומיעט וריבה — ריבה הכל חוץ מדבר אחד, ולענייננו כאן

31 מאי רבי מה ריבה — רבי ריבה כל מילי הדברים הנוקבים אוזן, מאי מה מיעט רק את הדבר הרחוק ביותר ממרצע — שהוא סם, שאין דין רציעה על ידי סם העושה נקב.

32 אמר מר החכם בברייתא: "המרצע" — להביא מרצע הגדול. ושואלים: מאי משמע מה משמעות הדברים כיצד מובן מכאן שמדובר במרצע גדול? ומשיבים: כדאמר כמו שאמר רבא שפירוש הכתוב "גיד הנשה אשר על כף הירך" בראשית לב, לב כוונתו המיומנת שבירך, שה"א הידיעה באה ללמד שמדובר פה בדבר בולט וניכר, הכא נמי כאן גם כן "המרצע" כוונתו למיוחד שבמרצעין.

33 ועוד שנינו בברייתא: אמר ר' אלעזר, יודן בריבי היה דורש: כשהן רוצעין אין רוצעין אלא במילתא, וחכמים אומרים: אין עבד עברי כהן נרצע מפני שנעשה בעל מום. ושואלים: ומדוע באמת לא יירצע ויעשה בעל מום וייפסל! אמר רבה בר רב שילא: אמר קרא הכתוב: "ושב אל משפחתו" ויקרא כה, מא כוונתו למוחזק שבמשפחתו, שחוזר לכל הדברים שמשפחתו החזיקה בהם קודם. ואם בזמן עבדותו נעשה הכהן בעל מום, נמצא שכאשר הוא משתחרר אינו יכול לחזור למשפחתו ולחזקת עבודתו במקדש כפי שהיה קודם.

34 ב איבעיא להו נשאלה להם ללומדים שאלה זו: עבד עברי כהן, מהו שימסור לו רבו אדוניו שפחה כנענית? וצדדי השאלה: האם נאמר כי עצם העובדה שעבד עברי מותר בשפחה כנענית חידוש הוא שחידשה תורה בענין זה להתיר שפחה לאדם מישראל, וכיון שהוא חידוש לא שנא אינו שונה דינם של כהנים ולא שנא ואינו שונה דינם של ישראל זה מזה שכולם מותרים,

35 או דילמא שמא נאמר: שאני שונים כהנים מישראל הואיל וריבה בהן הכתוב מצות יתירות משאר ישראל, ולכן יש לאסור גם כאן שפחה לכהן, למרות שלישראל היא מותרת. בתשובתה של שאלה זו נחלקו אמוראים, רב אמר: מותר עבד עברי כהן בשפחה כנענית, ושמואל אמר: אסור.

36 אמר ליה לו רב נחמן לרב ענן: כי הויתו בי כאשר הייתם בביתו של מר שמואל ולמדתם אצלו, באיסקומדרי איטלליתו בכלבלבים שיחקתם? כלומר, וכי לא למדתם ברצינות? מאי טעמא לא תימרו ליה מהא מדוע אין אתם אומרים לו ראיה מכאן שכן שנינו, וחכמים אומרים: אין עבד עברי כהן נרצע מפני שנעשה בעל מום.

37 ואם תאמר שאין רבו מוסר לו שפחה כנענית — אם כן לא שייך בכלל שעבד כהן יירצע, כי תיפוק לי תצא לו הלכה זו שאינו נרצע מטעם אחר — דבעינא שצריך שיתקיים בו "אהבתי את אדני את אשתי השפחה ואת בני" שמות כא, ה וליכא ואין הדבר יכול להתקיים בכהן אם אין אדוניו מוסר לו שפחה כנענית, תו לא מידי ואין עוד דבר לענות על הוכחה זו. ואף מן הטעם שנתנו חכמים מוכח שאף לעבד שהוא כהן נותנים שפחה כנענית.

38 ג בדומה לכך איבעיא להו נשאלה להם ללומדים שאלה זו: כהן שיצא למלחמה, מהו שיהא מותר בביאת אשת יפת תואר? האם נאמר כי היתר זה ביפת תואר — חידוש הוא שחידשה תורה לבוא על הגויה, ולכן לא שנא אינו שונה דינו של כהן ולא שנא ואינו שונה דינו של ישראל זה מזה, והכל מותרים, או דילמא שמא שאני שונים כהנים, הואיל וריבה בהן מצות יתרות? בתשובתה של שאלה זו נחלקו אמוראים, רב אמר: מותר, ושמואל אמר: אסור.

39 ומעירים: בביאה ראשונה שבא היוצא למלחמה על יפת התואר דכולי עלמא לא פליגי דשרי שהכל אינם חלוקים שמותר, שהרי לא דברה תורה כשהתירה לבוא על יפת תואר אלא כנגד יצר הרע שלא יבוא עליה באיסור, ולענין זה בודאי שיצרו של כהן תוקפו כמו לישראל.

40 כי פליגי כאשר נחלקו, הרי זה בביאה שניה, האם יהא מותר לכהן להביאה לביתו לגיירה ולשאתה לאשה; רב אמר: מותר, ושמואל אמר: אסור. וטעמיהם: רב אמר: מותר, הואיל ואישתריא והותרה לו בפעם הראשונה — כבר אישתרי הותרה לגמרי. ושמואל אמר: אסור, דהא הויא לה שהרי היא על כל פנים גיורת, וגיורת לכהן לא חזיא אינה ראויה.

41 איכא דאמרי יש שאומרים את מחלוקתם בדרך אחרת: בביאה שניה — כולי עלמא לא פליגי דאסירא הכל אינם חלוקים שהיא אסורה מהטעם דהויא לה שהרי היא גיורת ואסורה לכהן. כי פליגי כאשר נחלקו הרי זה בביאה ראשונה. רב אמר: מותר, דהא שהרי לא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע, ושמואל אמר: אסור, שכן כל היכא דקרינא ביה בכל מקום שאנו קוראים בו ויכולים לקיים גם את ההמשך "והבאתה אל תוך ביתך" דברים כא, יב — קרינא ביה קוראים אנו בו גם את ההתחלה "וראית בשביה... וחשקת בה ולקחת לך לאשה" שם יא. כל היכא דלא קרינא ביה כל מקום שאין אנו קוראים בו "והבאתה אל תוך ביתך", שאינו רשאי לעשות זאת — לא קרינא ביה אין אנו קוראים בו "וראית בשביה".

42 ד בדין אשת יפת תואר תנו רבנן שנו חכמים: מה שנאמר "וראית בשביה" — כוונתו בשעת שביה, שנתן עיניו בה מתחילה, כבר בשעת השבי. ומה שנאמר לשון "אשת" הרי זה בא להדגיש: ואפילו היא אשת איש, שאף זו הותרה. "יפת תואר", מכאן מוכיחים שלא דברה תורה בענין זה אלא כנגד יצר הרע, שכיון שהיא יפת תואר חושק בה. ומדוע התירה התורה את הדבר? מוטב שיאכלו ישראל בשר