ביאור שטיינזלץ על קידושין ס״ב

1 "חרב תאכלו"? ישעיה א, כ? אמר רבא: יש לפרש כאילו היה כתוב "חרב תאכלו" — מאכל המזיק לגוף כחרב. והכוונה היא למילחא גללניתא, נהמא דשערי אקושא, ובצלי מלח בגרגרים גסים, לחם שעורים קשה, ובצלים. שאמר מר החכם: פת פורני חריבה פת מאפיה יבשה שאוכלים במלח, ובצלים — קשים לגוף כחרבות.

2 ושואלים עוד: בשלמא נניח לדעת ר' חנינא בן גמליאל היינו דכתיב זה הוא שנאמר "אם לא שכב איש אתך ואם לא שטית טמאה תחת אישך הנקי" במדבר ה, יט, ולא נתפרש צד השלילה בתנאי זה, אלא לר' מאיר "ואם שכב איש אותך חנקי" תיחנקי, תמותי מיבעי ליה צריך היה לו לומר! שלשיטתו היה צריך לפרש גם מה יקרה בצד האחר של התנאי ומה העונש שלו. אמר ר' תנחום: באמת "הנקי" כתיב כתוב בכתיב חסר, שאפשר לדרוש את הכתוב גם באופן זה.

3 ועוד שואלים: בשלמא נניח לר' מאיר היינו דכתיב זהו שנאמר "הנקי" חסר, ללמוד גם את צידו השני של התנאי; אלא לר' חנינא בן גמליאל למה לי לו לומר דבר זה? ומשיבים: אצטריך צריך הדבר לאומרו כי סלקא דעתך אמינא יעלה על דעתך לומר: "אם לא שכב איש" — הנקי, "ואם שכב" — לא הנקי ולא חנקי, אלא איסורא בעלמא איסור בלבד אבל אין בכך עונש, על כן קא משמע לן השמיע לנו בכתיב החסר שלא.

4 ועוד, בשלמא נניח לדעת ר' מאיר — היינו דכתיב זהו שנאמר לגבי אפר פרה אדומה "הנוגע במת... וטמא שבעת ימים הוא יתחטא בו ביום השלישי וביום השביעי יטהר ואם לא יתחטא ביום השלישי וביום השביעי לא יטהר" שם יט, יא–יב, אלא לדעת ר' חנינא בן גמליאל למה לי כפילות זו?

5 ומשיבים: אצטריך הוצרך הדבר לאומרו, כי סלקא דעתך אמינא יעלה על דעתך לומר: מצות הזאה בשלישי ובשביעי לכתחילה, והיכא דעבד בחד מינייהו והיכן שעשה באחד מהם בלבד עבד — עשה והוא טהור בדיעבד, על כן קא משמע לן השמיע לנו שאף בדיעבד אינו טהור.

6 ושואלים על פסוק נוסף בהמשך: "והזה הטהר על הטמא ביום השלישי וביום השביעי" שם, יט למה לי לכפול את הציווי? ומשיבים: אצטריך הוצרך הדבר להיאמר סלקא דעתך אמינא יעלה על דעתך לומר: כי שלישי כוונתו למעוטי למעט שני שאינו יכול להזות לפני היום השלישי, וכן שביעי למעוטי למעט ששי, שאינו יכול להזות לפני כן, משום דקא שהוא ממעט בימי טהרה לפני ההזאה, אבל היכא דעבד מקום שעשה למשל בשלישי ובשמיני, דקא מפיש שמוסיף, מרבה בימי טהרה — אימא שפיר דמי אמור שטוב הדבר, על כן קא משמע לן השמיע לנו שצריך להיות גם מרחק קבוע של ארבעה ימים בין ההזאות.

7 ושואלים: הכתוב "וחטאו ביום השביעי" שם למה לי? ומשיבים: אצטריך הוצרך הדבר לאומרו, שכן סלקא דעתך אמינא יעלה על דעתך לומר: הני מילי דברים אלה שצריך להטהר שתי פעמים הם רק לענין אכילה ונגיעה בקדשים, אבל לתרומה — בחד נמי סגיא בהזאה אחת גם כן מספיק, על כן קא משמע לן השמיע לנו שלא.

8 א משנה המקדש את האשה ואמר לאחר מכן: כסבור הייתי כשקידשתיה שהיא כהנת בת למשפחת כהנים ונמצא שהרי היא לויה, או שחשב שהיא לויה והרי היא כהנת, או שחשב שהיא עניה והרי היא עשירה, או שהיא עשירה והרי היא עניה — הרי זו מקודשת, מפני שהיא לא הטעתו ולא היה ביניהם תנאי מפורש בדבר.

9 האומר לאשה "הרי את מקודשת לי לאחר שאתגייר", או שאמר לה "הרי את מקודשת לי לאחר שתתגיירי את", או שהיה עבד ואמר "הרי את מקודשת לי לאחר שאשתחרר", או שהיא היתה שפחה ואמר לה "לאחר שתשתחררי", או שאומר לאשת איש "לאחר שימות בעליך", או לאחות אשתו "לאחר שתמות אחותיך", או לזקוקה לייבום שלדעת תנא זה אין קידושין תופסים בה "לאחר שיחלוץ ליך לך יבמיך זה שאת זקוקה לו לייבום "— בכל אלה אינה מקודשת, שכיון שעתה אין קידושין יכולים לחול בה, נמצא שהוא מקדש באופן שלא בא לעולם עדיין ואינו קיים במציאות.

10 וכן האומר לחבירו: "אם ילדה תלד אשתך נקבה הרי זו מקודשת לי" — גם אם נולדה בת אינה מקודשת. אבל אם כשאמר לשון זו היתה אשת חברו מעוברת וכבר הוכר עוברה באותה שעה, שהיה ידוע שהיא מעוברת — דבריו קיימין, ואם ילדה נקבה — מקודשת.

11 ב גמרא תנן התם שנינו שם במשנה: אין תורמין מן הפרי התלוש מן הקרקע על הפרי המחובר לקרקע, שעדיין אין הפרי המחובר חייב בתרומה. ואם תרם — אין תרומתו תרומה גם כשיתלשו.

12 בעא מיניה שאל אותו רב אסי מר' יוחנן: אם אמר "פירות ערוגה זו שהם תלושים, יהיו תרומה על פירות ערוגה זו המחוברים", או "פירות ערוגה זו המחוברים יהיו תרומה על פירות ערוגה זו התלושים, לא עכשיו אלא לכשיתלשו", ונתלשו, מהו? אמר ליה לו: כל דבר שבידו לעשותו לאו לא כמחוסר מעשה דמי הוא נחשב, וכיון שבידו לתלוש כעת את הפירות המחוברים, חל דין תרומה עליהם.

13 איתיביה הקשה לו: האומר לאשה "הרי את מקודשת לי לאחר שאתגייר", או "לאחר שתתגיירי", או "לאחר שאשתחרר", או "לאחר שתשתחררי", או "לאחר שימות בעליך", או "לאחר שתמות אחותיך", או "לאחר שיחלוץ ליך יבמיך" — אינה מקודשת.

14 בשלמא כולהו נניח כולם לאו לא בידו הם, וכל דבר שאינו כעת במציאות אין דרך לקנותו, אלא גר כלומר, האומר "לאחר שאתגייר" הוי הרי בידו הדבר, שאם ירצה יתגייר, ולשיטת ר' יוחנן כיון שיכול לעשות את הדבר כעת הריהו כאילו נעשה! ודוחים: גר נמי לאו גם כן לא בידו גם כן אינו בידו להתגייר בכל עת שירצה, שאמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן:

15 גר צריך שלשה ישראלים שיקבל גרות בפניהם. מאי טעמא מה טעם הדבר — "משפט אחד יהיה לכם כגר כאזרח" ויקרא כד, כב כתיב ביה נאמר בו בגר, וצריך לנהוג בגיורו כמו דין משפט, שצריך שיהיו בו שלושה דיינים, ואם כן מי יימר דמזדקקו ליה הני תלתא מי יאמר שיזקקו לו אותם שלושה ונמצא שאין הדבר בידו.

16 מתקיף לה מקשה על כך ר' אבא בר ממל: אלא מעתה, הנותן פרוטה לשפחתו שלו, ואמר "הרי את מקודשת לי לאחר שאשתחרריך שאשחררך" — הכי נמי דהוו כך גם כן תאמר שיהיו קידושין כיון שבידו לשחררה? ודוחים: הכי השתא כיצד אתה משווה?! התם שם — מעיקרא היתה נחשבת השפחה לבהמה, השתא עכשיו היא כדעת אחרת, שלאחר שנשתחררה הריהי כישראל ואינה נחשבת כאותה אישיות כלל.

17 ומקשים: ואלא הא זו שאמר ר' אושעיא: הנותן פרוטה לאשתו ואמר לה "הרי את מקודשת לי לאחר שאגרשיך" — אינה מקודשת, הכי נמי כך גם כן לדעת ר' יוחנן תאמר דהוו שיהיו קידושין שהרי בידו לגרשה? ומשיבים: נהי אם אמנם שבידו לגרשה, אבל וכי בידו לקדשה שלא מרצונה? ואם כן אין הדבר ברשותו, שלאחר שתתגרש תעמוד ברשות עצמה ולא יהא הדבר תלוי בו עוד.

18 ושואלים: אם כן, תפשוט תפתור מכאן את השאלה דבעי ששאל רב אושעיא: הנותן שתי פרוטות לאשה, באחת אמר לה "התקדשי לי היום", ובאחת אמר לה "התקדשי לי לאחר שאגרשיך" שהשארנו את השאלה מה דינה של אשה זו לאחר שנתגרשה כשאלה ללא תשובה, תפשוט מינה תפתור מכאן שלא הוו יהיו קידושין! ומשיבים: ספיקו של רב אושעיא היה דלמא שמא במקרה זה כי היכי דתפסי כמו שתופסים קידושין השתא עכשיו — תפסי נמי תופסים גם כן לאחר מכן, שכיון שעכשיו היא ברשות עצמה ומסכימה להתקדש לו יכול הוא לקדשה מעכשיו גם לזמן אחר.

19 ומעירים: תניא כותיה שנויה ברייתא כשיטתו של ר' יוחנן: אין תורמין מן התלוש על המחובר, ואם תרם — אין תרומתו תרומה. כיצד? אמר "פירות ערוגה זו שהם תלושין יהיו תרומה על פירות ערוגה זו מחוברת" או "פירות ערוגה זו מחוברת יהיו תרומה על פירות ערוגה זו תלושין" — לא אמר כלום, שאין חובת תרומה אלא על התלוש. אבל אמר שיהיו תרומה "לכשיתלשו" ונתלשו — דבריו קיימין, שבידו לתולשם.

20 יתר על כן אמר ר' אליעזר בן יעקב: אפילו אמר "פירות ערוגה זו תלושין יהיו תרומה על פירות ערוגה זו מחוברת", או "פירות ערוגה זו מחוברת יהיו תרומה על פירות ערוגה זו תלושין לכשיביאו שליש ויתלשו" ובאותה שעה עדיין לא הגיעו לבישול, ואז אין עליהם עוד כל חיובי תרומות ומעשרות כלל, והביאו שליש, ונתלשו — דבריו קיימין.

21 אמר רבה: לא אמר ר' אליעזר בן יעקב אלא בשחת, שאף שעדיין לא בשלו השיבולים היטב, מכל מקום יש כבר שיבולים, למרות שאינן בשלות, אבל באגם, כלומר, שהתבואה היתה עדיין רכה לגמרי — לא. רב יוסף אמר: אפילו באגם. ואגב הדברים שואלים: מאי משמע דהאי אגם לישנא דבוצלנא הוא כיצד משתמע שאגם זה לשון צמיחה היא? ומשיבים: אמר ר' אלעזר: שאמר קרא הכתוב "הלכף כאגמן ראשו" ישעיה נח, ה כלומר, כצמח רך הנראה ככופף ראשו.

22 ושואלים: כמאן אזלא הא דתניא כדעת מי הולכת ברייתא זו ששנינו: האומר לחברו "אם ילדה תלד אשתך נקבה, תהא אותה בת מקודשת לי" — לא אמר כלום. ואמר ר' חנינא: לא שנו שלא אמר כלום אלא שאין אשתו מעוברת, אבל אם אשתו מעוברת — דבריו קיימין. כמאן כשיטת מי? ומשיבים: את הברייתא אפשר לפרש כדברי הכל, אי אם כדעת רבה צריך לומר כשהוכר עוברה כבר, כמו שחת, שניכרות בה כבר השיבולים, אי אם כדעת רב יוסף — אף על פי שעדיין לא הוכר עוברה.

23 ואיכא דאמרי ויש שאומרים את כל המחלוקת הזו בלשון אחרת: אמר רבה: לא אמר ר' אליעזר בן יעקב את דבריו אלא בשחת דבי כיבשא של שדה בעל שאינה צריכה השקיה, אבל בשחת דבי שקיא של בית שלחין, שצריך להשקות — לא, כיון שאם לא ישקנה לא תגדל מעצמה, ונחשבת היא כדבר שלא בא לעולם כלל. רב יוסף אמר: אפילו בשחת דבי שקיא של בית שלחין שכיון שכבר הגיעה לכדי שחת הריהי דבר שבא לעולם.

24 ושואלים: לפי לשון זו של המחלוקת, כמאן אזלא הא דתניא כדעת מי הולכת ברייתא זו ששנינו: האומר לחבירו "אם ילדה תלד אשתך נקבה תהא זו מקודשת לי" — לא אמר כלום. ואמר ר' חנינא: לא שנו אלא שאין אשתו מעוברת, אבל אשתו מעוברת — דבריו קיימים. כמאן כדעת מי — בודאי כשהוכר עוברה, ואז הדברים הם כדברי הכל, כלומר, גם רבה וגם רב יוסף, שלא נאמרו דבריו של ר' אליעזר בן יעקב אלא בשחת שכבר ניכרות בה השיבולים.

25 אמר אביי: ר' אליעזר בן יעקב, ורבי, ור' מאיר כולהו סבירא להו כולם סבורים סברה אחת שווה — שאדם מקנה דבר שלא בא לעולם, כלומר, שיכול להיות קנין בדבר שעדיין לא הגיע לעולם. ר' אליעזר בן יעקב — הא דאמרן זו שאמרנו, שיכול אדם להרים תרומה אפילו על דבר שלא הגיע עדיין לכלל חיוב במצוה זו. רבי היכן מוצאים שגילה דעה זו — דתניא שכן שנינו בברייתא: