ביאור שטיינזלץ על קידושין ע״ח

1 זונה משוי לה עושה הוא אותה, כיון שנבעלה לפסול לה, ואולם חללה לא משוי לה אינו עושה אותה, כי פסולה אינו משום איסור כהונה אלא בגלל איסור ערוה. אם חזר אחיה, או כהן אחר ובא עליה — עשאה על ידי ביאה זו חללה, שהוא חוזר ופוסלה בתורת כהן הבא על הזונה.

2 א אמר רב יהודה: כהן גדול באלמנה לוקה שתים, שני עונשי מלקות: אחת משום שעבר על הלאו "לא יקח" ויקרא כא, יד ואחת משום "לא יחלל" שם טו, שמחלל את האשה שבא עליה. ושואלים: ולילקי נמי ושילקה גם כן עונש מלקות שלישי משום "לא יחלל זרעו", שהרי בניו ממנה הם חללים! ומשיבים: מדובר בשלא גמר ביאתו, שאינו ראוי להוליד בביאה זו, ולכן אינו לוקה משום חילול זרעו אלא רק על זה שחילל אותה בביאתו זו.

3 מתיב מקשה על דברי רב יהודה רבא ממה ששנינו: כהן גדול הבא על אלמנה ושהיתה קודם לכן גרושה — לוקה משום שני שמות איסורים, מאי לאו האם לא שני שמות ותו לא ולא עוד! משמע שלוקה רק אחת משום אלמנה ואחת משום גרושה!

4 ודוחים: לא, שני שמות על זה, שלוקה פעמיים משום אלמנה משום "לא יקח" ומשום "לא יחלל" ושני שמות על זה, שלוקה פעמיים משום גרושה משום "גרושה... לא יקח", ומשום "לא יחלל".

5 ומקשים: אי הכי אימא סיפא אם כך אמור את סופה של אותה משנה: אם בא על גרושה וחלוצה — אינו חייב אלא על אחת, שעל חלוצה אינו לוקה לפי שאינה אסורה לו מן התורה. והרי לפי מה שאמרנו לוקה על גרושה שתים! ומשיבים: הכי קאמר כך אמר: אינו חייב אלא על עבירה אחת של גרושה, ולעולם חייב על אותה עבירה של גרושה שני עונשי מלקות משום שני שמות.

6 ושואלים: וחלוצה אסורה לכהן רק דרבנן מדברי סופרים? והתניא והרי שנינו בברייתא: נאמר שאסור לכהן לשאת גרושה — אין לי אלא גרושה, חלוצה מנין — תלמוד לומר "ואשה גרושה" ויקרא כא, ז, שבא לרבות גם חלוצה, שהיא מעין גרושה! ודוחים: אף על פי כן, איסור זה רק מדרבנן, וקרא אסמכתא בעלמא והכתוב סמך בלבד הוא, ולא ראיה גמורה.

7 אמר אביי: כהן שקידש אשה אסורה לו — לוקה, בעל אשה אסורה — לוקה מלקות נוספות. ומסבירים: אם קידש — לוקה משום "לא יקח", אם גם בעל — לוקה משום "לא יחלל". רבא אמר: אם בעל — לוקה, לא בעל — אינו לוקה כלל. משום דכתיב שנאמר: "לא יקח... ולא יחלל", מה טעם אמרו לא יקח — משום לא יחלל שאינו מתחייב בלקיחה קידושין בלבד בלא ביאה המביאה לחילול.

8 ומעירים שלמרות שאביי סבור שיש איסור בקידושין בעצמם, מודה אביי באדם מישראל המחזיר גרושתו לאחר שנישאה לאחר ונתגרשה או נתאלמנה, שאם קידש אותה ולא בעל — שאינו לוקה. ומדוע — שכן "לקחתה להיות לו לאשה" דברים כד, ד אמר רחמנא אמרה תורה בענין זה, משמע שאין איסור בקידושין "לקחתה" אלא אם כן היתה בהם אישות "לאשה", והא ליכא והרי אין כאן אישות, שהרי לא בא עליה.

9 ומצד שני מודה רבא בכהן גדול באלמנה, שאם בעל ולא קידש — שלוקה גם על הבעילה בלבד, כי "ולא יחלל זרעו בעמיו" אמר רחמנא אמרה תורה והרי הוא חילל אותה בביאתו. ושניהם מודים במחזיר גרושתו, שאם בעל ולא קידש — שאינו לוקה, משום דרך ליקוחין אסרה תורה כאמור "לקחתה", ולא אסרה באיסור זה את הביאה בלבד.

10 ב שנינו במשנה שר' יהודה אומר: בת גר זכר הריהי כבת חלל זכר ואסורה לכהונה. תניא שנויה ברייתא, ר' יהודה אומר: בת גר זכר הריהי כבת חלל זכר ופסולה לכהונה. והדין בסברה, במידת קל וחומר נותן שנאמר כך: שהרי מה חלל, שבא מטפה כשרה, ששני הוריו מישראל — בכל זאת בתו פסולה לכהונה, גר שבא מטפה פסולה של גוי — אינו דין שבתו פסולה לכהונה?

11 ויש לדחות: מה לחלל, שכן יצירתו בעבירה, מה שאין כן גר שלא היתה כל עבירה ביצירתו, ששני הוריו הגויים היו מותרים זה בזה. ויש לומר: כהן גדול באלמנה יוכיח, שאין יצירתו של הבועל בעבירה ובכל זאת בתו פסולה לכהונה.

12 ודוחים: מה לכהן גדול באלמנה — שכן ביאתו בעבירה ולכן בתו פסולה! ויש לומר חלל יוכיח, שאף שאין ביאתו בעבירה — בתו פסולה.

13 וחזר הדין, שאפשר לדחות כל ראיה לעצמה ולחזור ולהתדיין בנושא זה הלוך ושוב, ולא ראי זה כראי זה, אין מקרה זה דומה לזה ולא זה דומה לזה, הצד השוה שבהן — שאינן ברוב הקהל, ששניהם יוצאים מכלל ישראל הכשרים, אם משום יצירתם או משום ביאתם בעבירה, והבת מהם פסולה לכהונה, אף אני אביא את הגר שאינו ברוב הקהל ומשום כך בתו פסולה.

14 ודוחים: מה להצד השוה שבהן — שכן יש בהם צד עבירה, מה שאין כן בגר!

15 ומתקנים: לא תימא אל תאמר כהן גדול באלמנה יוכיח, אלא אימא אמור: מצרי ראשון שנשא גיורת מצרית יוכיח, שאף שביאתו במצרית אינה בעבירה — מכל מקום הוולדות פסולים שרק אחרי שלושה דורות ראויים הם לבוא בקהל.

16 ויש לדחות: מה למצרי ראשון — שכן אינו ראוי לבא בקהל כלל. ויש לומר: חלל יוכיח שהוא מותר לבוא בקהל ובכל זאת בתו פסולה לכהונה.

17 וחזר הדין, שכן מחלל בלבד אי אפשר ללמוד, שהרי יצירתו בעבירה. לא ראי זה כראי זה, הצד השוה שבהן — שאינן ברוב קהל, ובתו פסולה. אף אני אביא את הגר שאינו ברוב קהל ובתו פסולה.

18 ויש לדחות: מה להצד השוה שבהן — שכן פוסלים את הכהנת בביאתם מה שאין כן בגר. ועל כך משיבים: רבי יהודה אכן סבור: גר נמי גם כן פוסל בביאתו את הכהנת, ומייתי לה ומביא, לומד את הדבר הזה במה הצד מהאי דינא מתוך דין קל וחומר זה מחלל.

19 ג שנינו במשנה שר' אליעזר בן יעקב אומר שגר שנשא בת ישראל — בתו כשרה לכהונה. תניא שנויה ברייתא, ר' שמעון בן יוחי אומר: גיורת פחותה מבת שלש שנים ויום אחד — כשרה לכהונה, שנאמר לאחר מלחמת מדין: "וכל הטף בנשים... החיו לכם" במדבר לא, יח, והלא פינחס הכהן היה עמהם והתיר הכתוב לכולם לקחת נשים אלו, משמע שהבנות הקטנות מותרות אף לכהנים. ורבנן וחכמים מה הם אומרים? לדעתם "החיו לכם" כוונתו לעבדים ולשפחות, אבל לא לאישות.

20 ומעירים: וכולן, כל התנאים שנחלקו במשנה, מקרא אחד דרשו: שנאמר על הכהנים "אלמנה וגרושה לא יקחו להם לנשים כי אם בתולת מזרע בית ישראל" יחזקאל מד, כב; ר' יהודה סבר: עד דאית שיש כל זרע מישראל, ולכן אם אחד מן ההורים הוא גר, אין זה נקרא מישראל. ר' אליעזר בן יעקב סבר: "מזרע ישראל "משמע ואפילו מקצת זרע ולכן אם אחד ההורים הוא ישראלי, הרי זה בכלל "מזרע ישראל".

21 ר' יוסי האומר שאף בת של גר וגיורת מותרת לכהונה סבר: מי שנזרעו בישראל, והרי בני גרים אף הם נזרעו ונוצרו כאשר היו בישראל. ואילו ר' שמעון בן יוחי המכשיר גיורת בת פחות משלוש שנים ויום אחד סבר: "בתולות מזרע ישראל" הכוונה מי שנזרעו בתוליה בישראל, שמשעה שבתוליה נחשבים לעניין ביאה בהיותה בת שלש היתה כבר בישראל.

22 אמר ליה לו רב נחמן לרבא:

23 האי קרא פסוק זה שדרשו אותו התנאים, האמנם רישא ראשו מדבר בכהן גדול כאמור: "כי אם בתולות" וסיפא וסופו בכהן הדיוט שנאמר: "והאלמנה אשר תהיה אלמנה מכהן יקחו"?! אמר ליה לו: אין כן, כך יש לפרש.

24 שאל אותו: וכתב קרא הכי והאם המקרא נכתב כך, שעוסק בפסוק אחד בשני נושאים שונים בלי להבדילם זה מזה? אמר ליה לו: אין כן, וכיוצא בזה מצאנו דכתיב שנאמר: "ונר אלהים טרם יכבה ושמואל שכב בהיכל ה'" שמואל א ג, ג, וכמשמעו מקרא זה תמוה — איך ייתכן ששמואל שכב בהיכל? והלא אין רשות ישיבה בעזרה אלא למלכי בית דוד בלבד, וכל שכן שכיבה! אלא כך צריך לפרש את הכתוב: "ונר אלהים טרם יכבה" — בהיכל ה', "ושמואל שכב" — במקומו מחוץ לעזרה.

25 כיון שהזכרנו את הפסוק ביחזקאל דנים בו עוד, נאמר שם מד, כב "והאלמנה אשר תהיה אלמנה מכהן יקחו" משמע: אלמנה מכהן — אין כן, אלמנה מישראל לא?! ותמוה שיש כאן הלכה שאין כיוצא בה בתורה! אלא הכי קאמר כך אומר: מכהן יקחו כוונתו — משאר כהנים יקחו, כלומר, שאר הכהנים שאינם כהן גדול מותרים לשאת אלמנה. תניא נמי הכי שנויה ברייתא גם כן כך מה שנאמר "מכהן יקחו" כוונתו — משאר כהנים יקחו.

26 ר' יהודה אומר יש לפרש: מן המשיאים המיוחסים לכהונה יקחו. ומעירים: ר' יהודה לטעמיה לטעמו, לשיטתו שדרש את תחילת הפסוק "מזרע ישראל", ואמר: בת גר זכר כבת חלל זכר, ועל כך ממשיך ודורש את הפסוק ואומר: כל שאתה נושא את בתו — אתה נושא את אלמנתו, וכל שאי אין אתה נושא את בתו כגון גר אי אתה נושא אלמנתו, שהכהן רשאי לשאת רק אלמנה של זה שבתו מותרת לכהן.

27 א שנינו במשנה שר' יוסי אומר שאף גר שנשא גיורת בתו כשרה לכהונה. אמר רב המנונא משמיה משמו של עולא: הלכה כר' יוסי וכן אמר רבה בר בר חנה: הלכה כר' יוסי. ומיום שחרב בית המקדש נהגו כהנים סילסול הידור בעצמן והחמירו כדעת ר' אליעזר בן יעקב שאין נושאים בת גרים אלא אם כן אחד ההורים הוא ישראל.

28 אמר רב נחמן, אמר לי רב הונא: אם הכהן בא לימלך להתייעץ אם לשאת אשה זו או לא — מורים לו לנהוג למעשה כר' אליעזר בן יעקב שלא יישאנה, ואם נשא אותה — אין מוציאים אותה ממנו, כר' יוסי, שהרי אמרנו שהלכה כמותו.

29 ב משנה האומר "בני זה ממזר הוא ", כגון שאומר שנולד מחייבי כריתות — אינו נאמן לפוסלו. ואפילו שניהם, האב והאם, מודים על העובר שבמעיה של אשתו שממזר הוא — אינם נאמנים. ר' יהודה אומר: נאמנים.

30 ג גמרא מאי מה פירוש "ואפילו שניהם", מה החידוש שאפילו האם אינה נאמנת על כך, מדוע תיחשב עדותה טובה יותר משלו? ומשיבים: בלשון לא מיבעיא קאמר נצרכה אמר: לא מיבעיא איהו נצרכה לומר הוא שלא קים ליה ברור לו, שהרי אין האב יודע בוודאות אם הוולד הוא ממנו, אלא אפילו איהי דקים היא שברור לה ממי הוולד — לא מהימנא אינה נאמנת. ולא מיבעיא היכא דאית ליה נצרכה לומר היכן שיש לו לוולד כבר חזקה של כשרות, דלא מהימני שאינם נאמנים, אלא אפילו עובר נמי גם כן דלית ליה שאין לו עדיין חזקה של כשרות בכל זאת לא מהימני אין ההורים נאמנים.

31 ד שנינו במשנה: רבי יהודה אומר נאמנים. ומסבירים: כדתניא כפי ששנינו בברייתא: נאמר בענין בן בכור "יכיר" דברים כא, יז, וכוונתו — יכירנו לאחרים, שנתנה תורה רשות ומהימנות לאב לומר מי הוא בנו הבכור. מכאן אמר ר' יהודה: נאמן אדם לומר "זה בני בכור". וכשם שנאמן אדם לומר "זה בני בכור", כך נאמן אדם לומר "זה בן גרושה" ו"זה בן חלוצה". וחכמים אומרים: על אלה אינו נאמן.

32 אמר ליה לו רב נחמן בר יצחק לרבא: בשלמא נניח לדעת ר' יהודה — היינו דכתיב זהו שנאמר "יכיר", לומר שהוא נאמן להודיע מי הוא בנו ומי אינו בנו, אלא לרבנן לדעת חכמים שבמשנה, "יכיר" שהוסיף המקרא למה לי?

33 ומשיבים: בצריך הכירא היכר, במקרה שלא ידוע מי מן הבנים הוא הבכור, שאז נאמר שסומכים על עדות אביו. ושואלים: למאי הלכתא לאיזו הלכה שייך הדבר — לגבי "לתת לו פי שנים" שם בירושה? פשיטא פשוט, מובן מאליו שסומכים על עדותו, וכי למה לי קרא כתוב כזה? הלא מגו דאי בעי מיתבא ליה מתוך שאם היה רוצה לתת לו נכסים אלו במתנה מי האם לא יהבי ליה היו נותנים לו? ולכן יש לקבל דבריו כשאומר שבנו זה בכור, שהרי הוא כנותן לו מתנה.

34 ומשיבים: מדובר כאן בנכסים שנפלו בחלקו לאחר מיכן. שבאותה שעה שאמר — לא היה יכול לתת אותם, ובכל זאת סומכים על עדותו.

35 ושואלים: ולדעת ר' מאיר שאמר אדם מקנה דבר שלא בא לעולם, וכיון שיכול לתת מראש את כל הנכסים שיבואו לו, במתנה, אם כן "יכיר" למה לי? ומשיבים: שנפלו לו הנכסים לאב כשהוא גוסס שלא היה מסוגל להקנות אותם, ולכן נאמר "יכיר" שמכוח הכרת האב יכול להקנות אף נכסים אלה לבנו הבכור.

36 ד משנה מי שנתן רשות לשלוחו לקדש את בתו, והלך הוא האב וקדשה בעצמו לאדם אחר, אם קידושין שלו שקידש את הבת קדמו לקידושי השליח — קידושיו קידושין, ואם של שלוחו קדמו — קידושיו של השליח קידושין, ואם אינו ידוע קידושיו של מי קדמו