ביאור שטיינזלץ על קידושין כ״ט

1 עד שימשוך או יחזיק. ועוד ביתרון כוחו של ההקדש: חפץ של הקדש שמשכו ההדיוט על מנת לקנותו במנה מאה דינר ולא הספיק לפדותו ולשלם בפועל את מאה הדינר לגיזבר ההקדש עד שעמד מחירו של החפץ במאתים — נותן ההדיוט מאתים. מאי טעמא מה טעם הדבר — שהרי נאמר "ונתן הכסף וקם לו" ראה ויקרא כז, יט משמע שאינו קונה מן ההקדש אלא במתן הכסף בפועל.

2 ואולם אם קרה להיפך שמשכו ההדיוט כאשר היה מחירו במאתים, ולא הספיק לפדותו עד שעמד מחירו של החפץ במנה — גם אז נותן מאתים. מאי טעמא מה טעם הדבר — לא יהא כח הדיוט חמור מהקדש, וכיון שההדיוט גומר את קנייניו במשיכה — נקנה לו החפץ במחיר זה, ואין להקדש להפסיד במקום שבו היה המכר מתקיים כך אצל ההדיוט.

3 וכן אם כאשר פדאו שילם במאתים, ולא הספיק למושכו עד שעמד מחירו במנה — נותן מאתים, מאי טעמא מה טעם — כאמור "ונתן הכסף וקם לו" שקנין ההקדש הוא בכסף. אבל אם פדאו במנה ולא הספיק למושכו עד שעמד במאתים — מה שפדה פדוי, ואין נותן אלא מנה.

4 ושואלים: אמאי מדוע? הכי נמי נימא כאן גם כן נאמר: לא יהא כח הדיוט חמור מהקדש, ובמקרה כגון זה אם היה זה בהדיוט, היה צריך להוסיף עד מאתיים כפי שהיה שווה הדבר בשעת משיכה שרק אז הוא קונה את הדבר והקדש לא יותר גרוע מהדיוט?

5 ומשיבים: אטו וכי הדיוט שנתן כסף וחוזר בו לפני שמשך לאו לא בקללה של "מי שפרע מאנשי דור המבול ומדור הפלגה הוא עתיד להיפרע ממי שאינו עומד בדיבורו " קאי הוא עומד? וכיון שכן, אין כאן כוח הדיוט חמור מהקדש, שכן גם בהדיוט קנה בכסף לענין שלא יוכל לחזור בו.

6 א משנה כל מצות הבן המוטלות על האב לעשות לבנו אנשים חייבין בהן ונשים פטורות. וכל מצות האב המוטלות על הבן — אחד אנשים ואחד נשים חייבין בהן. ועוד הבדל בחיוב מצוות בין גברים ונשים: כל מצות עשה שהזמן גרמא גורם, כלומר, שקיומן הוא דווקא בזמן מסויים ולא בכל עת — אנשים חייבין בהן ונשים פטורות. וכל מצות עשה שלא הזמן גרמא — אחד האנשים ואחד הנשים חייבין.

7 וכל מצות לא תעשה, בין אלו שהזמן גרמא בין אלו שלא הזמן גרמא — אחד האנשים ואחד הנשים חייבין, חוץ מהאיסורים של "בל תקיף", המורה על איסור הקפת פאת הראש, ו"בל תשחית" המורה על איסור השחתת הזקן "לא תקיפו פאת ראשכם, ולא תשחית את פאת זקנך". ויקרא יט, כז. והאיסור לכהנים של "בל תטמא למתים" שחלים רק על גברים ולא על נשים, למרות שהם מצוות לא תעשה.

8 ב גמרא תחילה מבררים את לשון המשנה: מאי מה פירוש "כל מצות הבן על האב"? אילימא אם תאמר כל מצות דמיחייב ברא למיעבד לאבא שמחוייב הבן לעשות לאב, כלומר, מצוות המוטלות על הבן לעשות עבור אביו, ועל זה שנינו במשנה שנשים פטורות, והתניא והרי שנינו בברייתא: נאמר במצות כיבוד אב ואם "איש", אין לי אלא איש, דהיינו גבר, שחייב בכך, אשה מנין שגם היא חייבת? כשהוא אומר באותו פסוק "איש אמו ואביו תיראו" שם יט, ג בלשון רבים, הרי אמורים כאן שנים גם איש וגם אשה!

9 אמר רב יהודה: הכי קאמר כך אמר, כך יש להבין את המשנה: כל מצות הבן, המוטלות על האב לעשות לבנו — אנשים חייבין בהן ונשים פטורות.

10 ומעירים: אם כן תנינא להא דתנו רבנן שנינו במשנה את זו ששנו חכמים בברייתא באופן מפורט ומפורש: האב חייב בבנו למולו, ולפדותו פדיון הבן הבכור מן הכהן, וללמדו תורה, ולהשיאו אשה, וללמדו אומנות מקצוע. ויש אומרים: אף להשיטו במים, כלומר, ללמד אותו לשחות. ר' יהודה אומר: כל אב שאינו מלמד את בנו אומנות — מלמדו ליסטות שוד. ותוהים על הלשון: ליסטות סלקא דעתך עולה על דעתך? הרי ודאי אינו מלמדו ממש ליסטות! אלא כך יש להבין: כאילו מלמדו ליסטות. שכיון שאין לבן מקצוע למחייתו עלול הוא להתפתות להיות שודד או רמאי. עד כאן דברי הברייתא, שהיא אישור לפירושו של רב יהודה על המשנה. ומעתה באים לדון בה לגופה.

11 "למולו" מנלן מניין לנו שהאב מחוייב במצוה זו? ומשיבים: דכתיב שנאמר: "וימל אברהם את יצחק בנו" בראשית כא, ד. ומעירים: והיכא והיכן שלא מהליה אבוה מל אותו אביו מיחייבי בי דינא למימהליה חייבים בית דין למול אותו, שחובה זו מוטלת על הכלל כאשר האב לא קיים אותה, דכתיב שנאמר "המול לכם כל זכר" שם יז, י, כלומר, שזו היא מצוה כללית, שאינה תלויה דווקא באב. והיכא והיכן שלא מהליה בי דינא מלו אותו בית דין מיחייב איהו למימהל נפשיה חייב הוא, הבן, למול את עצמו כשמגיע לבגרות. דכתיב שנאמר "וערל זכר אשר לא ימול את בשר ערלתו ונכרתה הנפש ההיא מעמיה

12 "שם, יד. ועוד, איהי מנלן דלא מיחייבא היא, האשה, האם, מניין לנו שאינה מחוייבת למול את בנה? דכתיב שנאמר שם "וימל אברהם את יצחק בנו בן שמונת ימים כאשר צוה אתו אלהים" שם כא, ד ויש כאן הדגשה: אותו ולא אותה.

13 אשכחן מצאנו שהיתה מצוה זו מיד, בשעה שניתנה לאברהם, ואולם לדורות מנלן מניין לנו שיש לקיים את המצוה? תנא דבי שנה החכם בבית מדרשו של ר' ישמעאל: כל מקום שנאמר "צו" אינו אלא לשון זירוז, וכן כוונתו היא שהדבר ייעשה מיד, ואף שתהיה מצוה זו נוהגת לדורות וכן במצות מילה נאמר לשון ציווי.

14 ומסבירים: מניין שלשון "צו" היא לשון זירוז — דכתיב שנאמר: "וצו את יהושע וחזקהו ואמצהו" דברים ג, כח ולשון "צו" שם אינה ציווי מוגדר אלא לשון כוללת שמובנה: זירוז וחיזוק. מיד ולדורות מניין לנו — דכתיב שנאמר "מן היום אשר צוה ה' והלאה לדרתיכם" במדבר טו, כג ומכאן למדים שכל מקום שנאמר בו "צו" כוונתו מאותו יום והלאה לכל הדורות.

15 עוד שנינו שאחת מחובות האב ביחס לבן היא לפדותו. ושואלים: מנלן מניין לנו? ומשיבים: דכתיב שנאמר: "כל בכור בניך תפדה" שמות לד, כ. והיכא והיכן שלא פרקיה אבוה פדה אותו אביו מיחייב איהו למפרקיה מחוייב הוא לפדות אותו, את עצמו דכתיב שנאמר: "פדה תפדה" במדבר יח, טו וכפילות הלשון מלמדת שצריך לפדות מכל מקום.

16 ואיהי מנלן דלא מיפקדה והיא, האשה, האם, מניין לנו שאינה מצווה לפדות את בנה — דכתיב שנאמר "תיפדה" ואפשר לקרוא אותו "תפדה", לומר: כל שמצווה לפדות את עצמו — מצווה לפדות את אחרים, וכל שאינו מצווה לפדות את עצמו — אינו מצווה לפדות אחרים. ואשה שאינה מצווה לפדות עצמה, אינה מצווה גם לפדות את בנה.

17 ושואלים: ואיהי מנלן דלא מיחייבא למיפרק נפשה והיא, האשה, מניין לנו שאינה מחוייבת לפדות את עצמה? ומשיבים: דכתיב שנאמר "תפדה" שאפשר לקוראו גם "תיפדה", לומר: כל שאחרים מצווים לפדותו — מצווה לפדות את עצמו, וכל שאין אחרים מצווים לפדותו אין מצווה לפדות את עצמו. וכיון שאין מצוה לפדות את הבת, אין גם מצוה לבת לפדות עצמה. ומנין שאין אחרים מצווין לפדותה את הבת — שאמר קרא הכתוב "כל בכור בניך תפדה" שמות לד, כ בניך ולא בנותיך.

18 תנו רבנן שנו חכמים : בכור שלא נפדה, ונולד לו בן בכור, ונמצא כי הוא חייב לפדות את עצמו וחייב גם את בנו לפדות — הוא קודם לבנו. שאם אין בידו כסף מספיק צריך הוא לפדות קודם את עצמו. ר' יהודה אומר: בנו קודמו. ומדוע שזה, האב, מצותו על אביו היתה לפדות אותו, שהמצוה בעיקרה מוטלת על אבי הבן שיפדה אותו, ורק כאשר האב לא עשה זאת חלה המצוה על הבן עצמו. ואילו זה מצות פדיון בנו עליו במפורש, ולכן עליו להקדים במצוה המפורשת לפדות את הבן.

19 אמר ר' ירמיה: הכל מודין

20 כל היכא דליכא כל מקום שאין אלא חמש סלעים בידו, וצריך הוא לפדות את עצמו וגם את בנו — הוא קודם לבנו בפדיון. מאי טעמא מה הטעם — מצוה דגופיה עדיפא של עצמו עדיפה על מצוה שהוא עושה עבור אחרים. כי פליגי היכא דאיכא כאשר חלוקים הם במקום שיש לאב קרקעות בשווי חמש סלעים שהם משועבדים בידי אחרים לצורך גביית חוב, וקרקעות בשווי חמש סלעים שהם בני חורין.

21 וזה טעמה של המחלוקת, ר' יהודה סבר: מלוה דכתיב שנאמר בתורה, כלומר, כל התחייבות שהיא מן התורה — ככתובה בשטר דמיא היא נחשבת ונגבית מן המשועבדים ככל הלוואה בשטר. ומשום כך בהני באותם חמש סלעים שהם בני חורין פריק לבריה פודה את בנו, ואזיל כהן וטריף ליה לחמש משועבדים לדידיה והולך הכהן וטורף מן הקונים את הקרקע בשווי חמש הסלעים המשועבדים בשביל פדיונו שלו.

22 ורבנן סברי וחכמים סבורים: מלוה דכתיב באורייתא לאו ככתובה בשטר דמיא מלוה הכתוב בתורה אינו נחשב ככתוב בשטר לפי שאינו התחייבות מסויימת ומוגדרת על אדם זה והילכך ומשום כך מצוה דגופיה של גופו, של עצמו עדיף ופודה את עצמו מהבני חורין. ופדיון בנו אינו יכול לפדות מהקרקעות המשועבדים.

23 תנו רבנן שנו חכמים: היה בידו כסף לפדות את בנו ולעלות לרגל — פודה את בנו ואחר כך עולה לרגל. ר' יהודה אומר: עולה לרגל, ואחר כך פודה את בנו. וטעמו של דבר — שזו, העליה לרגל, היא מצוה עוברת, ואם לא יקיימנה עכשיו תתבטל, וזו, פדיון הבן, היא מצוה שאינה עוברת — שיכול לעשותה גם לאחר מכן.

24 ושואלים: בשלמא נניח, מובן הדבר לדעת ר' יהודה, כדקאמר טעמא כפי שאמר את הטעם והסביר את דבריו, אלא רבנן מאי טעמייהו חכמים מה טעמם שאומרים שצריך לפדות את בנו תחילה? ומשיבים: אמר קרא הכתוב "כל בכור בניך תפדה" שמות לד, כ והדר ואחר כך בהמשך נאמר "ולא יראו פני ריקם" שם בעליה לרגל. משמע שכך הסדר הראוי, שמצוות פדיון קודמת לעליה לרגל.

25 תנו רבנן שנו חכמים: מנין שאם היו לו חמשה בנים בכורים מחמש נשים שונות שחייב לפדות את כולן — תלמוד לומר "כל בכור בניך תפדה", שהמלה "כל" באה לרבות כל בן בכור שיש לו. ותוהים: פשיטא פשוט, מובן מאליו, הלא בפטר רחם תלא רחמנא תלתה התורה את המצוה "קדש לי כל פטר רחם" שמות יג, א, וכיון שכולם הם פטר רחם לאמותיהם חייב לפדותם!

26 ומשיבים: מהו דתימא שתאמר: נילף נלמד בגזירה שווה בכור בכור מנחלה, מה להלן בדין נחלה הבכור הנזכר שם שמקבל פי שניים הוא דווקא "ראשית אנו" דברים כא, יז, כלומר, בנו הראשון של האב, ואין הדבר תלוי בפטר רחם של האם, אף כאן לענין פדיון תלוי הדבר גם בראשית אונו, והראשון שנולד לו יתחייב לפדותו. על כן קא משמע לן השמיע לנו שאין הדבר כן, ובכור לענין פדיון תלוי רק בהיותו פטר רחם.

27 א על מה ששנינו ללמדו תורה שואלים: מנלן מניין לנו שחייב האב ללמד את בנו תורה? דכתיב שנאמר: "ולמדתם אתם את בניכם" דברים יא, יט. והיכא דלא אגמריה אבוה והיכן שלא לימד אותו אביו מיחייב איהו למיגמר נפשיה חייב הוא ללמד את עצמו דכתיב שנאמר אם נקרא שלא בניקוד המקובל — "ולמדתם".

28 ועוד, איהי מנלן דלא מיחייבא היא, האשה, האם, מניין שאינה מחוייבת ללמד את בנה — דכתיב שנאמר הציווי "ולימדתם" כדרך שבכתוב, ואפשר לקחת גם "ולמדתם" לומר: כל שמצווה ללמוד — מצווה ללמד, וכל שאינו מצווה ללמוד בעצמו תורה — אינו מצווה ללמד, ואשה שאינה מצווה ללמוד, אינה מצווה גם ללמד.

29 ושואלים: ואיהי מנלן דלא מיחייבה למילף נפשה והיא, האשה מניין לנו שאינה מחוייבת ללמד את עצמה? ומשיבים: דכתיב שנאמר "ולימדתם" ואפשר לקרוא גם "ולמדתם", לומר: כל שאחרים מצווין ללמדו — מצווה ללמד את עצמו, וכל שאין אחרים מצווין ללמדו — אין מצווה ללמד את עצמו. ומנין שאין אחרים מצווין ללמדה — שאמר קרא הכתוב: "ולמדתם אתם את בניכם" דברים יא, יט, להדגיש: את בניכם ולא את בנותיכם.

30 תנו רבנן שנו חכמים: הוא האב צריך ללמוד ובנו צריך ללמוד ואין בידם כדי זה וזה — הוא קודם לבנו. ר' יהודה אומר: אם בנו זריז מהיר הבנה וממולח חריף ותלמודו מתקיים בידו יש לו כושר זכרון — בנו קודמו. וכך מסופר: כי הא כמו מעשה זה שרב יעקב בריה בנו של רב אחא בר יעקב שדריה אבוה לקמיה שלח אותו אביו לפני אביי ללמוד. כי אתא חזייה כאשר בא הבן לביתו ראה אותו אביו שלא הוה מיחדדין שמעתיה היו שמועותיו מחודדות, שלא היה חריף ובקי מספיק. אמר ליה לו: אנא עדיפא מינך אני עדיף ממך ללכת ללמוד, משום כך תוב את, דאיזיל אנא שב אתה ותטפל בצרכי הבית כדי שאלך אני ללמוד.

31 מסופר, שמע אביי דקא הוה אתי שהיה רב אחא בר יעקב בא. הוה ההוא מזיק בי רבנן היה מזיק אחד, שד, בבית החכמים בית המדרש של אביי, דכי הוו עיילי בתרין אפילו ביממא הוו מיתזקי שכאשר היו נכנסים אליו בשניים בזוגות, אפילו ביום היו ניזקים. מה עשה אביי — אמר להו להם לאנשי העיר: שלא ליתיב ליה אינש אושפיזא ייתן לו אדם, לרב אחא בר יעקב, אכסניה מקום ללון בו כדי לאלצו ללון בבית המדרש, וכיון שרב אחא בר יעקב צדיק גדול אפשר דמתרחיש ניסא שיתרחש נס על ידו ויהרוג את המזיק.

32 כיון שלא מצא רב אחא בר יעקב מקום ללון על, בת בההוא בי רבנן נכנס ולן באותו בית מדרש של החכמים. אידמי ליה כתנינא דשבעה רישוותיה נדמה לו המזיק כתנין בעל שבעה ראשים. פתח רב אחא בר יעקב בתפילה, ועם כל כריעה שכרע בתפילה נתר חד רישיה נפל ראש אחד של המזיק עד שמת. אמר להו להם רב אחא בר יעקב למחר לאנשים: אי אם לא איתרחיש ניסא היה מתרחש נס סכינתין הייתם מסכנים אותי בכך.

33 ב תנו רבנן שנו חכמים: אם היה לפניו ללמוד תורה ולישא אשה מה יקדים — ילמוד תורה ואחר כך ישא אשה. ואם אי אפשר לו בלא אשה — ישא אשה ואחר כך ילמוד תורה. אמר רב יהודה אמר שמואל: הלכה, נושא אשה ואחר כך ילמוד תורה בכל מקרה.

34 ר' יוחנן אמר: כיצד יכול לעשות זאת? ריחיים של עול פרנסה תלויים בצוארו ויעסוק בתורה?! ומעירים: ולא פליגי ואין הם חלוקים הלכה למעשה: הא זו, דברי שמואל — לן לנו, לבני בבל, והא וזו, דברי ר' יוחנן — להו להם, לבני ארץ ישראל, שבארץ ישראל דחוקים בפרנסתם, ואם נושא אשה — הרי זה עול כבד שאינו מאפשר לו ללמוד.

35 אגב כך מספרים: משתבח ליה היה משתבח בו רב חסדא לרב הונא בשבחיו של רב המנונא, שאדם גדול הוא. אמר ליה לו רב הונא: כשיבא לידך אליך — הביאהו לידי שלח אותו אלי. כי אתא כאשר בא רב המנונא לפני רב הונא חזייה דלא פריס סודרא ראה אותו שאינו מכסה ראשו בסודר כדרך תלמידי חכמים. אמר ליה לו: מאי טעמא לא פריסת סודרא מה טעם אין אתה מכסה את ראשך בסודר? אמר ליה לו: משום דלא נסיבנא שאינני נשוי ולא נהגו שרווקים יתכסו בסודר. אהדרינהו לאפיה מיניה הפך רב הונא את פניו ממנו בנזיפה. אמר ליה לו: חזי דלא חזית להו לאפי ראה שאין אתה רואה את פני עד דנסבת שתתחתן.

36 ומעירים: רב הונא הולך בעניין זה לטעמיה לטעמו, לשיטתו שאמר: בן עשרים שנה ולא נשא אשה — הריהו כל ימיו בעבירה. ותוהים: בעבירה סלקא דעתך עולה על דעתך?! וכי אדם כזה כל ימיו עובר עבירות? אלא אימא אמור שכוונתו היתה: כל ימיו בהרהור עבירה שכיון שלא נשא אשה בצעירותו מתרגל בהרהור עבירה, ואינו יוצא מזה כל ימיו.

37 אמר רבא, וכן תנא דבי שנה החכם בבית מדרשו של ר' ישמעאל: עד גיל עשרים שנה יושב הקדוש ברוך הוא ומצפה לאדם מתי ישא אשה, כיון שהגיע גיל עשרים ולא נשא, אומר: תיפח עצמותיו, כלומר, יקולל ואין צורך לדאוג לו עוד.

38 אמר רב חסדא: האי דעדיפנא מחבראי זה שאני מעולה מחברי הטעם דנסיבנא בשיתסר שנשאתי אשה בגיל שש עשרה ואי הוה נסיבנא בארביסר ואם הייתי נושא בגיל ארבע עשרה