ביאור שטיינזלץ על קידושין ז׳

1 ואקדש לך", במנה זה שאתה נותן לפלוני — הרי היא מקודשת, וזאת למדנו מדין ערב. כיצד? ערב, לאו אף על גב האם אף על פי שלא מטי מגיעה הנאה לידיה לידו, שהרי את כסף ההלוואה מקבל הלווה בכל זאת קא משעביד נפשיה הוא משעבד את עצמו לתשלום החוב, האי איתתא נמי אשה זו גם כן אף על גב האם אף על פי שלא מטי מגיעה הנאה לידה, שהרי המנה ניתן לאחר — בכל אופן קא משעבדא ומקניא נפשה היא משעבדת ומקנה את עצמה.

2 נתן אדם מנה לאשה ואמר לה "הילך הרי לך מנה והתקדשי במנה זה לפלוני" — מקודשת, וזאת למדנו מדין שחרור עבד כנעני. שאדם אחר נותן לאדוניו כסף והוא משתחרר, ואם כן עבד כנעני, לאו אף על גב האם אף על פי דלא קא שהוא עצמו אינו חסר ולא מידי דבר, כלום ואינו נותן כלום משלו — בכל זאת קא קני נפשיה הוא קונה את עצמו ומשתחרר, האי גברא נמי אף על גב דלא קא אדם זה, האיש השלישי, אף על פי שאינו חסר ולא ולא דבר, כלום — קא קני לה להאי איתתא הוא קונה את האשה הזו על ידי נתינת האחר, אף על פי שהוא עצמו אינו נותן דבר.

3 אמרה אשה לאיש "תן מנה לפלוני ואקדש אני לו" לאותו אדם, אם נתן — מקודשת, מדין שניהם, כלומר, מדין ערב ומדין עבד כנעני. כיצד? ערב, לאו אף על גב דלא קא מטי אף על פי שאין מגיעה הנאה לידיה לידו קא הריהו משעבד נפשיה את עצמו, האי איתתא נמי אף על גב דלא קא מטי אשה זו גם כן אף על פי שאין מגיעה הנאה לידה — קא מקניא נפשה הריהי מקנה את עצמה.

4 אלא שזה לא מספיק, שכן יש להקשות: מי דמי האם הדבר דומה? הרי בערב, האי דקא קני ליה קא חסר ממונא זה המלווה שקונה אותו, את השיעבוד של הערב, חסר אותו ממון שהלווה ללווה, ועל ידי כך קנה את השיעבוד של הערב, ואולם האי גברא קא קני לה להאי איתתא ולא קא אדם זה האיש השלישי קונה את האשה הזו ואינו חסר ולא מידי דבר, כלום מעצמו ולכן צריך להוסיף: שחרור עבד כנעני יוכיח, דלא קא שאינו חסר ממונא ממון משלו וקא קני נפשיה ובכל זאת קונה את עצמו.

5 ומעבד כנעני לבד גם כן אי אפשר ללמוד לענייננו, שכן מי דמי האם דומה הדבר? התם הך דקא מקני שם, בעבד, זה שמקנה — קא קני — הוא קונה שבעל העבד המקנה לו את עצמו קונה באותה שעה ממון מן הנותן, ואולם הכא האי איתתא קא מקניא נפשה ולא קא קניא ולא מידי כאן אשה זו מקנה את עצמה ואינה קונה דבר! אלא שלענין זה ערב יוכיח, אף על גב אף על פי שלא קא מטי מגיעה הנאה לידיה לידו הריהו משעבד נפשיה את עצמו, ומצירוף שני הדינים למדנו על האשה שמקודשת.

6 בעי שאל רבא: אם אמרה אשה לאיש "הילך הרי לך מנה ואקדש אני לך" מהו? אמר מר זוטרא משמיה משמו של רב פפא: מקודשת. אמר ליה לו רב אשי למר זוטרא: אם כן הוה ליה הרי, נמצא שנכסים שיש להם אחריות ואדם, כגון עבד, נחשב נכסים שיש להם אחריות ודינו כדין קרקע נקנין עם נכסים שאין להם אחריות מטלטלין.

7 שהרי אגב שקנה את הכסף לעצמו קונה גם את האשה, ואנן איפכא תנן והרי אנו בהיפך שנינו במשנה: נכסים שאין להם אחריות נקנין עם נכסים שיש להם אחריות בכסף בשטר ובחזקה, אבל לא להיפך, שנכסים שיש להם אחריות ייקנו ב"קנין אגב"! אמר ליה לו: מי סברת דאמרה ליה האם אתה סבור שמדובר באופן שהיא אומרת לו בלשון "קנין אגב" שאגב קנין הכסף יקנה גם אותה? הכא כאן באדם חשוב עסקינן אנו עוסקים דבההיא שבאותה הנאה שיש לה דקא שהוא מקבל מתנה מינה ממנה גמרה ומקניא ליה נפשה היא גומרת בליבה ומקנה לו את עצמה.

8 איתמר נמי משמיה נאמר גם כן משמו של רבא: וכן לענין ממונא ממון יש קנין באופנים אלה שלמדנו מדין ערב ועבד כנעני. ומעירים: וצריכא וצריך שייאמר הדבר גם בקידושין וגם בממון, משום

9 דאי אשמועינן שאילו היה משמיע לנו רק בקידושין היינו אומרים שכך הוא הדין דווקא בקידושין משום דהא איתתא ניחא שאשה זו נוח לה להתקדש בכל דבר דהו שהוא וכדברי ריש לקיש. שאמר ריש לקיש פתגם שאומרות הנשים: "טב למיתב טן דו מלמיתב ארמלו" טוב לשבת בשני גופים מלשבת אלמנה, בודדה, שאשה מעדיפה בן זוג כלשהו על פני בדידות ולכן אף בהנאה כלשהי מקנה את עצמה לקידושין. אבל לענין ממונא ממון — אימא אמור שלא יועיל קנין כזה.

10 ולהיפך, אי אשמועינן ממונא ואם היה משמיע לנו רק לגבי ממון היינו אומרים שכך הוא הדין דווקא בממון משום דאיתיהיב שהוא ניתן למחילה, שיכול אדם לתת או למחול ממונו הנמצא ביד אחר בלא לקבל כל תמורה אבל בקידושין שאינם תלויים לגמרי ברצון האשה ובהסכמתה, וצריכה לקבל את כסף קידושיה אימא אמור שלא יועיל דין ערב ועבד כנעני, על כן צריכא צריך הדבר להיאמר בשני המקרים.

11 א אמר רבא: האומר לאשה "התקדשי לי לחציי" — הרי היא מקודשת. אבל אם אמר לה "חצייך מקודשת לי" — אינה מקודשת. הקשה ואמר ליה לו אביי לרבא: מאי שנא במה שונה "חצייך מקודשת לי" שאינה מקודשת — משום ש"אשה" אמר רחמנא אמרה תורה ולא חצי אשה. אם כן הכי נמי כך גם כן "איש" אמר רחמנא אמרה תורה ולא חצי איש!

12 אמר ליה לו רבא: הכי השתא איך אתה משווה?! התם, איתתא לבי תרי לא חזיא שם, אשה לשנים אינה ראויה ואם קונה חצי אשה פירושו של דבר שהוא משייר את החצי השני לאחר — וזה אינו יכול לעשות, שאין אשה נישאת לשני גברים, אלא גברא מי לא חזי לבי תרי איש האם אינו ראוי לשתי נשים? והכי קאמר וכך אמר לה, כך התכוון כשאמר "את מקודשת לחציי" — דאי בעינא למינסב אחריתי שאם אני רוצה לשאת אשה אחרת — נסיבנא אשא.

13 אמר ליה לו מר זוטרא בריה בנו של רב מרי לרבינא: במקרה שאומר לה "חצייך מקודשת לי" וניפשטו לה קידושי ויתפשטו הקידושין בכולה ותהיה מקודשת כולה? מי האם לא תניא שנינו בברייתא: האומר על בהמה "רגלה של זו עולה" — הרי תהא כולה עולה, שהקדושה שהיתה בחלקה, מתפשטת על כל הבהמה כולה.

14 ועוד, אפילו למאן דאמר לדעת מי שאומר שאין כולה עולה, הני מילי היכא דברים אלו אמורים דווקא במקום שמקדיש את רגלה, שהוא דבר שאין הנשמה תלויה בו, שהרי אפשר לחתוך את רגלה ותחיה, אבל אם מקדיש דבר שהנשמה תלויה בו — הויא הרי היא כולה עולה לדעת הכל. ואף כאן, כיון שחציה הוא דבר שהנשמה תלויה בו — מדוע לא יתפשטו הקידושין בכולה?

15 ודוחים: מי דמי האם הדברים דומים? התם שם מדובר בבהמה שהיא בריה שאין בה דעת ואילו הכא כאן הלא הדבר תלוי גם בדעת אחרת, דעת האשה עצמה, והאשה צריכה לגלות דעתה שיתפשט בה קנין הקידושין.

16 הא לא דמיא זו אינה דומה אלא להא להלכה זו שאמר ר' יוחנן: בהמה של שני שותפין, אם הקדיש אחד מן השותפים את חציה השייך לו, וחזר ולקחה קנה את חציה האחר משותפו והקדישה — הרי זו קדושה, משום שבסופו של דבר הקדיש אותה בשלימות בשתי פעמים. ובכל זאת אינה קריבה משום שבשעה שהקדישה בראשונה — לא היתה ראויה להקרבה, ולא התפשטה קדושה בכולה, משום שהיה צורך בדעת השותף האחר ואין לה תקנה.

17 אבל כיון שהיא מוקדשת עתה, הרי קדושה שבה מספיקה כדי שתהיה בהמה זו עושה תמורה, שאם המיר בה בהמת חולין — הרי גם הבהמה האחרת נתפסת בקדושה, ואולם תמורתה כיוצא בה, שאף התמורה היא קדושה ואינה קריבה.

18 ומהלכה זו שמע מינה תלת למד ממנה שלושה דברים:

19 שמע מינה למד ממנה שבעלי חיים נדחים, שקרבנות שנדחו מפני טעם כלשהו מלהיקרב על גבי המזבח אף בהיותם חיים, שוב אינם יכולים ליקרב, ואף כאן כשהקדיש רק חציה לא היתה יכולה להיקרב ונדחית, ולא כדעת הסבורים שאין דין דחיה אלא בקרבנות שנשחטו בלבד,

20 ושמע מינה ולמד ממנה עוד כי דחוי מעיקרא הוי דחוי דבר שדחוי מתחילה, כלומר, מראשית הקדשתו, הריהו נחשב לדחוי, ואין אומרים שאין דין דחיה אלא בדבר שהיה ראוי קודם לכן ואחר כך נדחה, ושמע מינה ולמד מכאן כי יש דחוי בדמים בדבר שלא נתקדש בקדושת הגוף אלא שדמיו יהיו עבור קרבן, שהרי כשהקדיש חצי בהמה הקדישה רק לדמיה, שהרי אי אפשר לו להקריב חצי בהמה.

21 א בעי שאל רבא: אמר לאשה "הרי חצייך מקודשת בחצי פרוטה, וחצייך בחצי פרוטה" מהו? האם לומר כיון שאמר לה בחצי פרוטה — פסקה חתך אותה, כלומר, רצה שיחולו קידושין בשני חצאי פרוטה דווקא, וחצי פרוטה אינו מועיל, או דילמא שמא מונה והולך הוא, שכוונתו היתה לפרוטה אלא שהיה מונה חצי פרוטה ועוד חצי פרוטה, ושני החצאים מצטרפים.

22 אם תימצי תמצא לומר כי מונה והולך הוא, אם אמר לה "חצייך בפרוטה וחצייך בפרוטה" מהו? האם לומר כי כיון שאמר לה בפרוטה ופרוטה — פסקה למילתיה פסק, חתך, את דבריו ונתכוון לקדש כל חצי ממנה בפני עצמו, וכאמור "חצי אשה" אינה מתקדשת, או דילמא שמא כל דבר שעושה ביומיה ביומו, באותו יום מונה והולך הוא והרי הוא כאילו אמר לה שהיא מקודשת בשתי פרוטות.

23 אם תימצי תמצא לומר כי כל דבר שעושה ביומיה ביומו מונה והולך הוא, אם אמר לה "חצייך בפרוטה היום וחצייך בפרוטה למחר" מהו? האם כיון שאמר לה למחר — פסקה חתך אותה ואין לצרף עוד, או דילמא הכי קאמר שמא כך אמר לה: קדושין מתחלו מהאידנא מתחילים מעכשיו ומגמר ולהגמר לא ניגמרו ייגמרו אלא עד למחר.

24 ועוד יש לשאול: אם אמר לה "שני חצייך בפרוטה" מהו? הכא כאן ודאי בחד זימנא קאמר בפעם אחת אמר לה, ולכאורה קידושיו קידושין, או דילמא שמא אין אשה מתקדשת לחצאין כלל. לכל השאלות הללו לא נמצא פתרון, ולכן תיקו תעמודנה במקומן.

25 בעי שאל רבא: אמר לחבירו: "שתי בנותיך הקטנות מקודשות לשני בני בפרוטה" מהו הדין? וצדדי השאלה: האם בתר אחר הנותן ומקבל אזלינן הולכים אנו ומכיון שגם הנותן נותן פרוטה וגם המקבל מקבל פרוטה והאיכא ממונא והרי יש כאן ממון, שהרי פרוטה נחשבת לממון, או דילמא בתר דידהו אזלינן שמא אחריהם, אחרי הנוגעים בדבר, הבנים המקדשים והבנות המתקדשות אנו הולכים והא ליכא והרי אין כאן פרוטה לכל אחד ואחד מהם? שאלה זו לא נפתרה ולכן תיקו תעמוד במקומה.

26 בעי שאל רב פפא: אמר לחבירו: "בתך ופרתך בפרוטה" מהו? מי אמרינן האם אנו אומרים כי כוונתו היתה בתך תתקדש בחצי פרוטה ופרתך תיקנה בחצי פרוטה — ואין כאן לא קידושין ולא קנין בכסף, או דילמא שמא כוונתו היתה כי בתך תתקדש בפרוטה ופרתך תיקנה במשיכה? ואף לשאלה זו לא נמצא פתרון ולכן תיקו תעמוד במקומה.

27 בעי שאל רב אשי: אמר "בתך וקרקעך בפרוטה" מהו? האם הכוונה היא בתך בחצי פרוטה וקרקעך בחצי פרוטה, או דילמא שמא הכוונה בדבריו היא בתך בפרוטה וקרקעך בחזקה? אף שאלה זו לא נפתרה ולכן תיקו תעמוד אף היא במקומה.

28 ב מסופר: ההוא גברא דאקדיש בשיראי מעשה באדם אחד שקידש אשה בבגדי משי, רבה אמר: לא צריכי שומא אינם צריכים הערכה לפני נתינתם, שבודאי שווים הם יותר מפרוטה. רב יוסף אמר: צריכי שומא צריכים הערכה וכיון שלא העריכום קודם נתינתם — אין הקידושין תופשים. ומעירים: אי דאמר אם שאמר לה בכל דהו בכלשהו, כלומר, שהוא מקדש אותה בשיראין אלה בלי לקבוע להם ערך, כולי עלמא לא פליגי דלא צריכי שומא הכל אינם חולקים שאינם צריכים הערכה, שהרי ודאי שווים יותר מפרוטה.

29 ומצד שני אי דאמר אם שאמר לה שהם שווים "חמשין" חמישים דינר ולא שוו חמשין ואינם שווים חמישים — הא לא שוו הרי אינם שווים ואין כאן קידושין לדעת הכל. כי פליגי כאשר נחלקו, הרי זה במקרה שאמר ששווים חמשין חמישים ובאמת שוו חמשין שווים חמישים. רבה אמר: לא צריכי שומא אינם צריכים הערכה לפני הקידושין דהא שוו חמשין שהרי הם שווים באמת חמישים. רב יוסף אמר: צריכי שומא צריכים הערכה לפני הקידושין ומדוע? כיון דאיתתא שהאשה עצמה לא בקיאה בשומא בהערכה לא סמכה דעתה אין דעתה סומכת על הדבר ומפני שאינה בטוחה שהיו שווים באמת חמישים — לא גמרה בדעתה להתקדש.

30 איכא דאמרי יש שאומרים שאפילו אם אמר לה התקדשי לי בשיראים אלו בכל דהו בכל סכום שהוא שהם שווים נמי פליגי גם כן חלוקים הם אם קידשה בשיראים אלה סתם. וטעם המחלוקת, רב יוסף אמר: שוה כסף הרי הוא ככסף לכל דבר, מה כסף דקיץ שהוא קצוב ושיש לו ערך קבוע ומסויים