ביאור שטיינזלץ על קידושין נ״ה

1 תנן התם שנינו במשנה שם במסכת שקלים: בהמה תועה שנמצאת בתחום שמירושלים למגדל עדר וכמדתה של דרך זו לכל רוח צד של ירושלים, אם אותן בהמות שנמצאו הן זכרים — יש לחשוש שמא הן בהמות שהוקדשו לעולות, וברחו מבעליהן, ואם אותן בהמות שנמצאו הן נקבות — הרי הן מן הסתם זבחי שלמים.

2 ותוהים: אלא זכרים, עולות הוא דהוו שהינם, ואילו זבחי שלמים לא הוו אינם? והרי קרבנות שלמים באים מן הזכרים ומן הנקבות, וייתכן שזכר זה הוקדש לזבח שלמים! אמר ר' אושעיא: הכא כאן אין דנים בהבאת הבהמות עצמן לקרבן, אלא בבא לחוב בדמיהן עסקינן אנו עוסקים, שהמוצא רוצה להקדיש את דמיה של בהמה זו ולעשות על ידי כך תקנה לבהמה זו והכי קאמר וכך אמר: בזכרים — חיישינן חוששים אנו שמא הן עולות וצריך להקדיש המעות גם לשם עולה. ושיטת ר' מאיר היא שאמר: הקדש במזיד מתחלל נעשה חולין. ולכן יכול לחלל בכוונה תחילה את קדושת הבהמה שמצא והכסף שנתחללה קדושת הבהמה עליו צריך להביא בו גם קרבן שלמים וגם קרבן עולה, כדי לצאת מידי הספק.

3 ושואלים: ודבר הקדוש קדושת הגוף כגון בהמה זו שגופה הוקדש לקרבן, מי האם מתחלל? והתנן והרי שנינו במשנה: אין מועל אחר מועל במוקדשין, שאם מעל פעם אחת בהקדש, הרי הדבר יוצא מיד לחולין ולכן אין דין מעילה בו יותר, אלא בבהמה שהוקדשה לקרבן, ובכלי שרת בלבד שאינם מתחללים במעילה כי קדושים הם בקדושת הגוף.

4 כיצד? — היה רוכב על גבי בהמה של הקדש, בא אחרי כן חבירו ורכב, בא חבירו אחר ורכב — כולם מעלו. וכן אם היה שותה בכוס של זהב המשמשת לעבודת הקודש, בא חבירו ושתה, בא חבירו ושתה — כולם מעלו, משמע שדבר שיש בו קדושת הגוף אינו מתחלל ויוצא מידי קדושתו גם אם משתמש בו או מוכרו! ומשיבים: ההלכה ההיא שאין מעילה אחר מעילה — שיטת ר' יהודה היא, ואילו הא זו שיטת ר' מאיר היא.

5 ושואלים מדברי ר' יהודה נשמע לר' מאיר; לאו האם לא אמר ר' יהודה: הקדש בשוגג מתחלל ובכל זאת קדושת הגוף לא מתחלא מתחללת. לר' מאיר נמי גם כן, אף על גב שהקדש במזיד מתחלל מכל מקום קדושת הגוף לא מתחלא מתחללת! ומשיבים: יש לחלק; התם שם אצל ר' יהודה המשתמש בחפץ של הקדש בשוגג לא קא מכוין לאפוקינהו אינו מתכוון להוציאו לחולין אלא להשתמש בו, ומשום כך קדושת הגוף אינה מתחללת. הכא כאן אצל ר' מאיר מדובר במזיד — קא מכוין לאפוקינהו מתכוון להוציאו לחולין ובדין הוא שגם קדושת הגוף תתחלל.

6 ושואלים: על אף הסברו של ר' אושעיא אימר דשמעת ליה אמור ששמעת אותו את ר' מאיר שאומר שאפשר לחלל הקדש במזיד זה בקדשי קדשים, ואולם בקדשים קלים מי שמעת ליה האם שמעת אותו גם כן שאומר שיכול לחללם? שקדשים קלים כגון שלמים אין בהם דין מעילה עד שנשחטו ונזרק דמם. וכיון שכך — זכרים שיש בהם ספק שמא שלמים הם, שמא אין בו כוח אף להוציאם לחולין במזיד? אמר ליה לו ההוא מרבנן אחד החכמים ור' יעקב שמיה שמו: דבר זה נלמד בקל וחומר: אם קדשי קדשים מתחללים — קדשים קלים לא כל שכן?!

7 איתמר נמי נאמר גם כן באופן זה, אמר ר' חמא בר' עקיבא, אמר ר' יוסי בר' חנינא: אומר היה ר' מאיר: הקדש במזיד מתחלל, בשוגג אין מתחלל, אחד קדשי קדשים ואחד קדשים קלים. וקל וחומר הוא: קדשי קדשים מתחללים — קדשים קלים לא כל שכן?!

8 תהי היה תוהה בה ר' יוחנן, והקשה: וכי אומרים לו לאדם: עמוד וחטא בשביל שתזכה? שאף אם ההקדש מתחלל במזיד, מכל מקום הלא ודאי אסור לעשות כן לכתחילה! אלא אמר ר' יוחנן: אין מדובר במשנה שמחלל את הבהמה בעודה תמימה, אלא ממתין לה לבהמה שמצא עד שתומם יפול בה מום ואז אין בה עוד קדושת הגוף אלא קדושת דמים, ומייתי ומביא שתי בהמות תמימות בעלות אותו ערך ומתנה שאם היתה הבהמה שמצא עולה — תהיה זו עולה תחתיה והאחרת תקרב לשלמים, ואם היתה הבהמה שנמצאה שלמים — תתקדש הבהמה האחרת לשלמים תחתיה, והראשונה תהיה עולת נדבה, והבהמה שמצא מותרת לו לאכילה.

9 א וממשיכים לברר את דין המשנה אמר מר החכם: אם אותן בהמות שנמצאו הן זכרים — יש לחשוש שמא הן בהמות שהוקדשו לעולות וברחו מבעליהן והרי אלה עולות. ושואלים: בזכרים מדוע דווקא עולות דילמא שמא תודה היא? שיכול לבוא ממין זכר. ומשיבים: אכן, לא די לו בכך כדי לצאת מספק זה אלא דמייתי נמי שמביא גם כן בהמה שלישית לשם תודה ומתנה גם עליה באותו אופן. ושואלים: אם מביא את הבהמה השלישית לקרבן תודה והא בעיא והרי צריכה להביא איתה לחם! ומשיבים: דמייתי נמי שמביא גם כן לחם.

10 ושואלים: ודילמא ושמא אשם הוא, שגם הוא זכר? ודוחים: איל אשם בן שתי שנים הוא, ובמשנה מדובר שאישתכח ונמצא הטלה שהיה בן שנה. ומקשים: אם בכך מדובר ודילמא ושמא אשם מצורע הוא או אשם נזיר הוא שהם כבשים בני שנה? ומשיבים: מצורע ונזיר לא שכיחי אינם מצויים ואין צריך לחשוש לכך.

11 ומקשים: ודילמא ושמא קרבן פסח הוא? ומשיבים: לזה אין לחשוש, כי קרבן פסח שיקרב בזמנו, לפני פסח מזהר זהירי ביה זהירים בו בעליו שלא יאבד ואין לחשוש שקרבן פסח הוא זה שנמצא, ופסח שלא בזמנו, כלומר, לאחר זמן הקרבת הפסח — שלמים הוא, שדינו לכל ענין כדין שלמים.

12 ושואלים: ודילמא ושמא בכור ומעשר נינהו הם שנמצאו? ומשיבים: למאי הילכתא לאיזו הלכה לאיזה ענין, יש משמעות אם בהמה זו היא בכור או מעשר — למיכלינהו לאכול אותן במומן, שבכור ומעשר אין להם פדיון גמור אף כשנפל בהם מום, אבל הכי נמי כך גם כן במומן מתאכלי הם נאכלים, שהרי כפי שאמרנו אינו פודה אותם כל זמן שלא נפל בהם מום.

13 אמר מר החכם במשנה שאם היו אלה נקבות — הרי הן זבחי שלמים. ושואלים: דילמא שמא תודה היא? ומשיבים: אכן, דמייתי שמביא גם בהמה לתודה. ומקשים: והא בעינן והרי צריכים אנו לחם לצרפו לקרבן התודה! ומשיבים: דמייתי נמי שמביא גם כן לחם.

14 ומקשים: ודילמא ושמא חטאת היא? ומשיבים: חטאת היא דווקא בת שנתה, ומדובר במצב שבהמה זו אישתכח נמצאה בת שתי שנים. ושואלים: ודילמא ושמא היתה זו חטאת שעברה שנתה, שהוקדשה לחטאת ועברה שנתה, ודינה שתמות! ומשיבים: לא שכיח אין הדבר מצוי ואין חוששים לדבר בלתי מצוי.

15 ושואלים: את המשנה הסברנו במוצא בהמה בת שנתיים, אבל אם אשתכח נמצא שהיתה בת שנתה, מאי מה הדין? ומשיבים: תניא שנויה ברייתא, חנניא בן חכינאי אומר: אם מצא עז בת שנתה הרי היא לחטאת. ומקשים: לחטאת סלקא דעתך עולה על דעתך?! כיצד יכול להביא אותה לחטאת כשאינו יודע אם קרבן חטאת היא, והרי אין מביאים חטאת נדבה! אלא אמר אביי: נוהג בה כאילו היתה חטאת — כונסה לכיפה מקום סגור והיא מתה מאליה. שיש לחשוש שהיא חטאת שאבדה — לכן דנים אותה כספק חטאת אבודה והולכת היא למיתה.

16 ב תנו רבנן שנו חכמים: אין לוקחים קונים בהמה במעות מעשר שני