1שניהם, שני האנשים שנתקדשה להם נותנים גט כדי להתירה לאחר. ואם רצו והסכימו ביניהם — אחד נותן גט, ואחד כונס אותה לאשה.2וכן האשה שנתנה רשות לשלוחה לקדשה, והלכה היא וקדשה את עצמה לאדם אחר; אם קידושיה שלה שקיבלה בעצמה קדמו — קדושיה שלה קידושין, ואם של שלוחה קדמו — קידושיו שקידש אותה קידושין. ואם אינן יודעין איזה מהם קדם — שניהם, שני אלה שקידשו אותה נותנים לה גט, ואם רצו — אחד נותן לה גט ואחד כונס.3א גמרא וצריכא וצריך דין זה להיאמר הן לגבי המקדש את בתו והן לגבי האשה המקדשת את עצמה. דאי אשמעינן גבי דידיה שאם היה האיש המקדש את בתו משמיע לנו רק לגבי עצמו היינו אומרים משום דגברא קים ליה שהאיש מוחזק לו, בקי ביוחסין, וכאשר החליט לקדש את בתו לאדם מסויים היה בטוח בייחוסו, וכוונתו לבטל את שליחותו של השליח שמינה. אבל איתתא אשה שלא קים מוחזק לה, אינה בקיאה ביוחסין, אימא אמור שלא ניהוו יהיו קידושיה קידושין גמורים והיא מקבלת עליה שקידושיו של השליח יתפסו.4ולהיפך, אי אשמעינן גבי דידה אם היה משמיע לנו רק לגביה עצמה, היינו אומרים: משום דאיתתא דייקא ומינסבא שאשה מדקדקת ונשאת, שבודקת היטב מי הוא המקדש אותה ורק אחר כך מסכימה היא להינשא לו, וכשקידשה את עצמה ודאי בחרה את הבעל הרצוי לה. אבל איהו הוא, האב אימא אמור שלא איכפת ליה לו כל כך, ושמא נתן רשות יתירה לשליח, על כן צריכא צריך שייאמרו שני הדינים.5ב איתמר נאמר שנחלקו אמוראים בבעיה הבאה: קידשה אביה בדרך, כשהיה מחוץ לעיר, ובינתיים קידשה היא את עצמה בעיר, והרי היא עכשיו בוגרת. רב אמר: הרי היא בוגרת לפנינו וכיון שהיא מוחזקת כבוגרת אין האב יכול לקדש אותה וקידושין שקידשה אביה אינם תופסים. ושמואל אמר: חיישינן חוששים אנו לקידושי שניהם.6ומבררים: אימת מתי היה הדבר? אילימא אם תאמר שהיה בתוך ששה חודשים שבין נערות לבגרות של הבת, בהא נימא האם בזה יאמר רב הרי היא בוגרת לפנינו? הלא מסתבר לומר השתא רק עכשיו הוא שבגרה וקודם היתה נערה, וקידושיו של האב תפסו, שהרי האב רשאי לקדש את בתו כשהיא נערה. אלא תאמר שהיה הדבר לאחר ששה חודשים מנערותה, וכי בהא נימא בזה יאמר שמואל: חיישינן חוששים אנו לקידושי שניהם? והא והרי אמר שמואל עצמו: אין בין נערות לבגרות אלא ששה חדשים בלבד, ואחר כך הריהי בוגרת ואין האב יכול לקדשה!7ומשיבים: לא צריכא נצרכה אלא לאופן דקדיש בההוא יומא דמשלים שקידש באותו יום שנגמרים בו ששה חודשים אלה. רב אמר: הרי היא בוגרת לפנינו, וטעמו: מדהשתא מכיון שעכשיו היא בוגרת, בצפרא בבוקר כשקידש אותה האב נמי גם כן היתה בוגרת. ושמואל אמר: שמא רק השתא עכשיו הוא דאייתי שהביאה סימנים של בגרות, אבל כאשר קידש אותה האב ייתכן שהיתה עדיין נערה.8ושואלים: ולדעת שמואל מאי שנא במה שונה הדבר מדין מקוה? דתנן שכן שנינו במשנה: מקוה שהיו בו ארבעים סאה כשיעור הראוי למקוה שנמדד ונמצא חסר משיעורו — כל טהרות שנעשו על גביו, כלומר, דברים טמאים שנטהרו על ידי טבילה במקוה זה למפרע, בין ברשות היחיד בין ברשות הרבים — טמאות. משמע שאנו דנים על העבר לפי המצב בשעת בדיקה וכמו כן לענייננו יש לומר שהיתה הבת בוגרת בשעת הקידושין!9ומשיבים: שאני התם שונה שם הדין במקוה דאיכא למימר שיש לומר: העמד טמא על חזקתו ואימר ואמור שלא טבל כראוי, ונשאר טמא ונמצא שיש חזקה אחרת המסייעת להנחה זו.10ומקשים: אדרבה להיפך, העמד מקוה על חזקתו ואימר ואמור שלא חסר בזמן הטבילה אלא לאחר מכן. ומשיבים: הרי חסר לפניך ובטלה החזקה. ומקשים: הכא נמי כאן גם כן: הרי בוגרת לפניך! ומשיבים, כאן יש לומר: רק השתא עכשיו הוא שבגרה. ומקשים: אם כן התם נמי שם גם כן במקוה נאמר: השתא עכשיו הוא שחסר, ושמא זמן קצר קודם לא היה חסר.11ומשיבים: התם תרתי לריעותא שם יש שני טעמים להרע, להחמיר בטהרות שנעשו על גביו: אחד — שהמקוה חסר לפנינו, ושנית — שיש לטמא חזקת טומאה. ואילו הכא חדא לריעותא כאן יש רק סיבה אחת להרע את החזקה שהיתה נערה — שהיא בוגרת לפנינו.12ועוד שואלים: ולדברי שמואל מאי שנא במה שונה דין זה מדין חבית? דתניא שכן שנינו בברייתא: היה בודק את החבית אם יש בה יין כדי להפריש עליה תרומה, והולך, שמייחד חבית זו שהיין בתוכה ומשתמש בו לשם תרומה על יינות טבל הבאים לידו עד שיהא כל היין שבחבית כולה תרומה, ואז יתננה לכהן, ואחר כך נמצאת חבית זו של חומץ, ואין יכול לתרום מחומץ על יין, ונמצא שלא היתה זו תרומה. כל שלשה ימים אחר הבדיקה הראשונה ודאי היה זה יין, ומה שהופרש עליו באותו זמן מתוקן הוא, מיכן ואילך, יותר משלושה ימים אחרי הבדיקה — ספק שמא כבר החמיץ.13ורמינן והשלכנו, הראנו סתירה בין דין חבית ודין מקוה: מאי שנא מה שונה דהכא שכאן במקוה אומרים שהוא ודאי טמא ומאי שנא דהכא ומה שונה שכאן בחבית רק ספק טבל?14ואמר רב חנינא מסוריא: מאן מיהו התנא ששנה חבית — ר' שמעון היא, של גבי מקוה נמי ספיקא משוי גם כן כספק הוא רואה את הדבר, ולא כטמא ודאי.15דתניא שכן שנינו בברייתא: כל טהרות שנעשו על גביו של המקוה שחסר למפרע, בין ברשות היחיד בין ברשות הרבים — טמאות. ור' שמעון אומר: שיש לדון בכך כבספק טומאה, ולכן ברשות הרבים טהורות לפי הכלל שספק טומאה ברשות הרבים טהור, ברשות היחיד — תולין, שאם נגע הטמא בתרומה אין אוכלים אותו מפני הספק, אבל גם אין שורפים אותו כטמא.16אבל לדעת רבנן חכמים אף בדין החבית הרי זה טבל למפרע, שדנים לפי המצב כפי שהוא לפנינו, וקשה על דברי שמואל! ומשיבים: שאני התם שונה שם בענין החבית דאיכא למימר שיש לומר: העמד טבל על חזקתו — וכיון שהיה מתחילה בחזקת טבל אימר ואמור לא ניתקן.17ומקשים: אדרבה להיפך, העמד יין על חזקתו, ואימר ואמור לא החמיץ! ודוחים: דבר זה אי אפשר לומר שהרי החמיץ לפניך! ויש לשאול לענין בוגרת הכא נמי כאן גם כן הרי היא בוגרת לפנינו! ודוחים: בנערה אפשר לומר רק השתא עכשיו הוא שבגרה. ומקשים: הכא נמי כאן גם כן נאמר: השתא הוא דאחמיץ עכשיו הוא שהחמיץ ולא קודם!18ומסבירים: התם תרתי לריעותא שם יש שני גורמים לרעה, אחד — שהוא חומץ לפנינו, ושנית — שיש חזקה לטבל מעיקרו. הכא חדא לריעותא כאן אחת לרעה הוא דאיכא שיש, שבוגרת לפנינו, ולכן מעמידים אותה בחזקת נערה, לשיטת שמואל.19ומציעים: נימא כתנאי האם נאמר שמחלוקת זו של רב ושמואל היא כמחלוקת תנאים;20מי מוציא מיד מי?21הוא מוציא מידם נכסים שלו שהחזיקו אחרים בהם בלא צורך להביא ראיה שהיה אז שכיב מרע, והן אין מוציאים מידו, כשהנכסים עדיין ברשותו, בלא ראיה שהיה אז בריא, אלו דברי ר' יעקב. ר' נתן אומר: אם בריא הוא עכשיו — עליו להביא ראיה שהיה שכיב מרע בשעה שכתב להם את כל נכסיו, ואם שכיב מרע הוא עכשיו — עליהם להביא ראיה שבריא היה באותה שעה.22ומציעים: נימא האם נאמר: רב שאמר כר' נתן שדנים לפי המצב עכשיו, ושמואל שאמר כר' יעקב המעמיד את השאלה בספק שמא היה שכיב מרע וממילא אין מוציאים מידו? ודוחים: אמר יכול היה לומר לך רב: אנא דאמרי אני מה שאמרתי אפילו כר' יעקב, כיון שעד כאן לא שמענו כי קאמר אמר ר' יעקב התם שם כך אלא משום דאיכא למימר שיש מקום לומר העמד ממון על חזקתו ושיישאר אצל מי שנמצא הממון ברשותו, אבל הכא מי נימא כאן, בנערה שבגרה, הא ם אפשר לומר העמד גוף על חזקתו?! והרי ברור לנו שהיא עומדת להיהפך לבוגרת!23ושמואל אמר: אנא דאמרי אני שאמרתי אפילו לדעת ר' נתן, כי עד כאן לא שמענו כי קאמר אמר ר' נתן התם שם שהולכים לפי המצב הנוכחי אלא משום דכולי עלמא שהכל בחזקת בריאים קיימי הם עומדים, מאן דקא מפיק נפשיה מי שמוציא את עצמו מחזקה וטוען שהיה שכיב מרע — הוי עליה לאיתויי הרי עליו להביא ראיה, אבל הכא מי קא מפקא נפשה מחזקה דקמיה כאן האם היא מוציאה את עצמה מהחזקה שלפנינו? שהרי אין חזקה שתאמר שנערה זו היתה כבר בבוקר בוגרת.24ומציעים עוד: נימא כהני תנאי האם נאמר שמחלוקת זו של רב ושמואל היא כתנאים אלה שדנו בבעיה זו: קידשה אביה בדרך וקידשה עצמה בעיר והרי היא בוגרת, תנא חדא שנה בברייתא אחת: הרי היא בוגרת לפנינו ולפיכך רק הקידושין שקידשה את עצמה חלים, ותניא אידך ושנויה ברייתא אחרת: חיישינן חוששים אנו לקידושי שניהם. מאי לאו האם לא נאמר — חד ברייתא אחת כרב וחד וברייתא אחת כשמואל?25ודוחים: לא, אפשר לומר אידי ואידי זו וזו כשיטת שמואל הוא, אלא כאן במכחשתו ואומרת שהיתה בוגרת קודם לקידושיו, כאן בשאין מכחשתו וחוששים אנו מספק לקידושי שניהם.26ושואלים: אם כן ונימא מדמתניתא לא פליגי, אמוראי נמי לא פליגי ונאמר גם כיון שהברייתות אינן חלוקות גם האמוראים, רב ושמואל, אינם חלוקים ואחד מהם מדבר במכחישתו, ואחד בלא מכחישתו? ודוחים: ותסברא וכי יכול אתה לסבור כן? הא הרי רב יוסף בריה בנו של רב מנשיא מהעיר דוויל עבד עובדא כוותיה עשה מעשה בבעיה זו כשיטתו של רב, שלא חש לקידושי האב ואיקפיד והקפיד שמואל ואמר בלגלוג: כולי עלמא כיילי ליה בקבא זוטא כל העולם מודדים להם חכמה במידה קטנה והאי מדרבנן כיילי ליה בקבא רבה וזה מהחכמים מדדו לו במידה גדולה? כלומר, שכעס עליו שהעיז פנים ופסק במחלוקת זו שלא הוכרעה. ואי סלקא דעתך ואם עולה על דעתך לומר שלא פליגי נחלקו כלל, אמאי קא מקפיד מדוע מקפיד היה שמואל?27דילמא כי עבד עובדא שמא כאשר רב יוסף עשה את המעשה היה זה במכחשתו, שאף שמואל מודה בכך. אלא ודאי נחלקו רב ושמואל בדבר, ומה שעשה רב יוסף היה זה כשלא הכחישתו, ולכן הקפיד שמואל.28אמר ליה לו מר זוטרא לרב אשי, הכי כך אמר אמימר: הילכתא כוותיה הלכה כשיטתו של שמואל. ורב אשי עצמו אמר: הילכתא כוותיה הלכה כשיטתו של רב. ומסכמים: והילכתא כוותיה והלכה כשיטתו של רב.29א משנה מי שיצא הוא ואשתו למדינת הים, ובא חזר הוא ואשתו ובניו ואמר: "אשה שיצאת עמי למדינת הים — הרי היא זו, ואלו בניה" — אין צריך להביא ראיה לא על האשה שכשירה היא, שכבר נבדקה בזמן נישואיה ולא על הבנים שהם בניו וכשרים הם. אם חזר בלי האשה, ואמר "מתה אשתי ואלו בניה" — מביא ראיה על הבנים שהם בני אשתו זו, ואינו מביא ראיה על האשה.30אבל אם בא ממדינת הים ואמר "אשה נשאתי במדינת הים הרי היא זו, ואלו בניה" — מביא ראיה על האשה שכשירה היא ואין צריך להביא ראיה על הבנים. אם אמר "נשאתי אשה במדינת הים ומתה ואלו בניה" — צריך להביא ראיה על האשה ועל הבנים.31ב גמרא אמר רבה בר רב הונא: וכולן, כל שאמרו על בנים שאין צריך להביא ראיה עליהם, מדובר בכרוכים אחריה, בבנים קטנים הכרוכים אחר האשה ונוהגים עימה כבנים.32תנו רבנן שנו חכמים: אמר אדם "אשה נשאתי במדינת הים" — מביא ראיה על האשה שכשירה היא, ואין צריך להביא ראיה על הבנים. ומביא ראיה על הבנים הגדולים, ואין צריך להביא ראיה על הקטנים שרואים שהם כרוכים אחרי אימם, ומן הסתם בניה הם. במה דברים אמורים — בשאמר "אשה אחת נשאתי ", אבל בשאמר שנשא שתי נשים במדינת הים — מביא ראיה על האשה ועל הבנים, על הגדולים ועל הקטנים אף שכרוכים אחרי האשה הכשירה, שמא בניה של השניה הם וזו מגדלת אותם.33אמר ריש לקיש:
