ביאור שטיינזלץ על קידושין מ״א

1 לא עלתה בידו הצליח להשיג אלא רגזנותא רגזנות, שאין כל תועלת באה לו מן הרוגז, ואין נשאר בידו אלא עצם הרוגז שרגז. ולאדם טוב מטעימים אותו מפרי מעשיו. וכל אדם שאינו לא במקרא ולא במשנה ולא בדרך ארץ — דור נדור הנאה, קבל עליך שלא תיהנה ממנו ואל תתעסק עימו כלל, שנאמר: "ובמושב לצים לא ישב" תהלים א, א, כי מושבו של אדם כזה הוא בהכרח מושב לצים, שהרי אין לו במה לעסוק אלא בדברים בטלים.

3 א משנה האיש מקדש את האשה בו, כלומר, הוא בעצמו, וכן בשלוחו על ידי שליח. וכן האשה מתקדשת בה בעצמה, ובשלוחה. האיש מקדש את בתו כשהיא נערה, בו ובשלוחו.

4 ב גמרא תחילה תוהים על לשון המשנה: השתא עכשיו, הרי אמרה המשנה שבשלוחו מקדש, בו מיבעיא נצרכה לומר שיכול לקדש אותה בעצמו?! אמר רב יוסף: יש בדברי המשנה הדגשה במה שנאמר "בו" וגם "בשלוחו" לקבוע סדר שהוא קודם לשלוחו, לומר מצוה בו יותר מבשלוחו. כי אף שהקידושין חלים בכל מקרה, מכל מקום ראוי שתיעשה המצוה על ידו ולא על ידי שליח. כי הא כמו מעשה זה שרב ספרא מחריך רישא היה חורך את ראש הבהמה בעצמו בערב שבת להכינו לכבוד שבת, רבא מלח שיבוטא היה מולח דג שיבוטה כדי לקיים בעצמו את המצוה להכין צרכי שבת, אף שהמלאכה יכולה היתה להיעשות על ידי אחרים.

5 איכא דאמרי יש שאומרים: בהא איסורא נמי אית במצוה זאת, קידושין, איסור גם כן יש בה אם מקדש אשה על ידי שליח, כדברי רב יהודה אמר רב. שאמר רב יהודה אמר רב: אסור לאדם שיקדש את האשה עד שיראנה, שמא יראה בה לאחר הקדושין דבר מגונה, ותתגנה עליו וישנאנה, ורחמנא אמר והתורה אמרה "ואהבת לרעך כמוך" ויקרא יט, יח וכדי שלא יגיע למכשול בדבר זה אמרו שיקדש הוא אותה בעצמו וכך יראנה ויחליט אם נאה היא בעיניו.

6 ולפי שיטה זו כי איתמר כאשר נאמרה שמועה זו של רב יוסף שמצוה בו יותר מבשלוחו שמשמע שרק מצוה לכתחילה שיעשה בעצמו — אסיפא איתמר על סופו, על הקטע האחרון של המשנה נאמר, שאמרנו שהאשה מתקדשת בה ובשלוחה. ויש לשאול: השתא עכשיו הרי בשלוחה מיקדשא היא מתקדשת בה עצמה מיבעיא נצרכה לומר?! ועל כך אמר רב יוסף: מצוה בה יותר מבשלוחה. כי הא כמו זו שאמרנו שרב ספרא מחריך רישא היה חורך ראש בהמה ורבא מלח שיבוטא היה מולח דג שיבוטה לכבוד שבת.

7 אבל בהא איסורא לית בזה, כשממנה האשה שליח לקידושיה, איסור אין בה. וטעמו של דבר — כדברי ריש לקיש, שאמר ריש לקיש: פתגם הוא שאומרות הנשים: טב למיתב טן דו מלמיתב ארמלו טוב לשבת בשנים מלשבת אלמנה, בודדה, לומר שהאשה אינה מקפידה כל כך ומסתפקת אף בגבר שיש בו איזה פגם ולכן אף אם תתקדש על ידי שליח ולא תראה לפני כן את בעלה, אין לחשוש שיתגנה בעיניה ותשנאנו.

8 ג שנינו במשנה שהאיש מקדש את בתו כשהיא נערה. ונדייק מכאן: כשהיא נערה — אין כן, כשהיא קטנה — לא. מסייע ליה לו הדבר לרב, שאמר רב יהודה אמר רב ואיתימא ויש אומרים שאמר זאת ר' אלעזר: אסור לאדם שיקדש את בתו כשהיא קטנה, עד שתגדל ותאמר "בפלוני אני רוצה". כי אם מקדש אותה כשהיא קטנה ואין בה דעת — שמא לכשתגדל לא תרצה בו, ונמצאת נשואה לאדם שאינו כלבבה.

9 ד במשנה זו נאמרו דינים ביחס לשליחות, שיפה כוח השליח גם לגבי קידושין. ושואלים: גופו של דין השליחות מנלן מניין לנו? ומשיבים: דתניא שכן שנינו בברייתא: נאמר בתורה בדין גירושי אשה "ושלחה מביתו" דברים כד, א ומתוך שלא נקט בלשון גירושין אלא בלשון "ושלח" — הרי זה מלמד שהוא, הבעל, עושה שליח, שאינו צריך לתת לה גט בעצמו.

10 וממה שנאמר "ושלחה" — מלמד על ידי הכתיב שאפשר לקרוא "ושלחה" ללא מפיק ה"א שגם היא האשה עושה שליח לקבל את גיטה, ומפני שנאמר באותו ענין פעמיים "ושלח" "ושלחה" שם ג — מלמד שאף השליח עושה שליח.

11 ושואלים: אשכחן מצאנו איפוא שיש דין שליחות בגירושין, בקידושין מנלן מניין לנו? וכי תימא דיליף ואם תאמר שהוא לומד דבר זה מגירושין שכשם שיוצאת מבעלה, כך גם נכנסת אליו לרשותו על ידי שליח, אולם אין הדברים דומים בדיניהם: שהרי מה לגירושין — שכן ישנן בעל כרחה, וכיון שיכול אדם לגרש את אשתו בעל כרחה שמא יפה כוחו לעשות זאת גם על ידי שליח, מה שאין כן בקידושין שהם מרצונה בלבד. ומשיבים: אמר קרא הכתוב "ויצאה מביתו והלכה והיתה לאיש אחר" שם ב, מקיש משווה הפסוק הזה הויה, קניינה של אשה לאיש, כלומר, קידושין, ליציאה, לגירושין; מה לצורך יציאה משוי עושה, ממנה המגרש שליח — אף לענין הויה נמי גם כן משוי ממנה שליח.

12 ושואלים: ואלא הא דתנן זו ששנינו במשנה: האומר לשלוחו "צא תרום" עבורי תרומה מתבואת שדי — תורם השליח כדעת בעל הבית לפי השיעור שרוצה בעל הבית לתת. שיש הנותנים בעין יפה — אחד מארבעים, ויש בעין רעה אחד משישים. ואם אינו יודע מהי דעת בעל הבית — תורם במידה בינונית, שהיא אחד מחמשים מן היבול.

13 פיחת עשרה או הוסיף עשרה, שנתן יותר מהכמות או פחות מהכמות — תרומתו תרומה. מנלן מניין לנו שאפשר למנות שליח לתרומה? וכי תימא דיליף ואם תאמר שהוא לומד דבר זה מגירושין — אולם אפשר להקשות על השוואה זו: מה לגירושין שכן ישנן נחשבות חול לגבי תרומה, ואין ללמוד מכאן שתועיל שליחות בתרומה שיש בה קדושה! ומשיבים: אמר קרא הכתוב בענין תרומה "כן תרימו גם אתם" במדבר יח, כח, שהרי יכול לכתוב רק "אתם", והריבוי "גם אתם" בא לרבות את השליח.

14 ושואלים: ונכתוב רחמנא ותכתוב התורה שליחות בתרומה, וניתו הנך ונגמרו מיניה ויבואו אלה, קידושין וגירושין, ויילמדו ממנה שגם בהם יש שליחות! ומשיבים: משום דאיכא למפרך שיש מקום לפרוך, לשבור את ההשוואה, ולומר: שונה תרומה שכן ישנה בה צד להקל, שאפשר להפרישה גם במחשבה, שאין צורך דווקא במעשה הפרשה ודי אם הוא חושב ומחליט בליבו על כך, ומשום כך מובן מדוע נעשית גם על ידי שליח, מה שאין כן בקידושין וגירושין.

15 ועוד שואלים: והא דתנן וזה ששנינו במשנה: חבורה של בני אדם שנמנו להשתתף בקרבן פסח שאבד פסחה הבהמה שהקדישו לקרבן פסח, ואמרו לאחד מהם: צא ובקש חפש ושחוט עלינו עבורנו את הבהמה הזו, והלך ואכן מצא את הבהמה ושחט. והן שראו בינתיים שהוא אינו מגיע לקחו קנו בהמה אחרת לקרבן פסח ושחטו אותה, אם שלו נשחט ראשון — הוא אוכל משלו, מזה שמצא, והם שאר בני החבורה אוכלים ושותים עמו. ומכאן למדים שהוא נעשה שליח עבורם לשחיטת הפסח.

16 מנלן מניין לנו דין זה של שליחות בקדשים? וכי תימא דיליף מהנך ואם תאמר שהוא לומד מאלו, כלומר, מגירושין ומתרומה — יש להקשות על השוואה זו: מה להנך לאלו שכן ישנן נחשבים הם לחול אצל לגבי קדשים! וכיצד ילמד מהם לגבי קדשים?!

17 ומשיבים: נפקא ליה יוצא לו הדבר מדברי ר' יהושע בן קרחה. שאמר ר' יהושע בן קרחה: מנין ששלוחו של אדם כמותו — שנאמר בקרבן הפסח: "ושחטו אתו כל קהל עדת ישראל בין הערבים" שמות יב, ו. ויש לשאול: וכי כל הקהל כולן שוחטין? והלא אינו שוחט אלא אחד מתוך כל חבורה! אלא מכאן ששלוחו של אדם כמותו. ואולם מעתה יש מקום לשאול:

18 נכתוב רחמנא שתכתוב התורה דין שליחות רק בקדשים וניתי הנך וניגמרו מיניה ויבואו אלה, קידושין גירושין ותרומה, ויילמדו ממנה! ומשיבים: משום דאיכא למפרך שיש מקום לפרוך, לשבור השוואה זו ולומר: מה לקדשים — שכן רוב מעשיהן על ידי שליח, שרוב עבודות הקדשים נעשים על ידי הכהן שהוא שליח, ולכן אין ללמוד מהם דין שליחות לעניינים אחרים.

19 ושואלים עוד: אמנם חדא מחדא לא אתיא אחת מאחת אינה באה, כלומר, אי אפשר ללמוד כל אחת מן ההלכות הללו מן ההלכה האחרת, שכפי שהוכחנו יש הבדל בין הדינים ויש צד של יחוד בכל אחד מהם, ואולם תיתי חדא מתרתי תבוא, תילמד, הלכה אחת משתים האחרות? ודוחים: הי תיתי איזו תבוא ותילמד משתים האחרות?

20 אם נאמר שלא נכתוב רחמנא תכתוב התורה דין שליחות בקדשים ותיתי מהנך ותבוא, תילמד מאלה, גירושין ותרומה, אולם אז יש לדחות ולומר מה להנך לאלה שכן ישנן חול אצל קדשים, ואף תרומה נחשבת כחול לגבי קדשים. ואם תאמר שלא נכתוב רחמנא תכתוב התורה דין שליחות בגירושין, ותיתי מהנך ותבוא, תילמד מאלה, מתרומה וקדשים, הרי אפשר לדחות: מה להנך לאלה שכן ישנן במחשבה שאף בקדשים אם הקדיש במחשבתו, חל ההקדש.

21 אלא כך יש לשאול: שלא לכתוב רחמנא תכתוב התורה דין שליחות בתרומה, ותיתי מהנך ותבוא, תילמד מאלה, מקדשים וגירושין, שאם מבחינת היותה קודש — הרי קדשים קדושים ממנה ובכל זאת יש בהם שליחות, ואם מצד שניטלת במחשבה — אף בקדשים מחשבה מועילה! ומשיבים: הכי נמי כך גם כן הוא הדבר, ואכן זהו המקור לדין שליחות בתרומה.

22 ושואלים: ואלא אם כן ריבוי זה שלמדנו מ"אתם" "גם אתם" למה לי? ומשיבים: מיבעי ליה צריך אותו לכמו שאמר ר' ינאי. שאמר ר' ינאי שלמדים מ"גם אתם" לא את עצם דין השליחות, אלא את פרטי דיניה: מה אתם המשלחים בני ברית יהודים — אף שלוחכם צריכים להיות בני ברית, שגוי אינו יכול להפריש תרומה בשליחות ישראל.

23 ושואלים: הא דבר זה למה לי קרא פסוק עבורו? מדברי ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן נפקא יוצא, נלמד הדבר, שאמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן: אין העבד נעשה שליח לקבל גט לאשה מיד בעלה של אשה, לפי שאינו בתורת גיטין וקידושין. משמע שיש הלכה כללית שמי שאינו בכלל הדינים השייכים בנושא מסויים אף אינו יכול לשמש שליח לאותו דבר, וכיון שאין גויים מצווים להפריש תרומה — ממילא אינם יכולים להיות שליחים להפרשתה!

24 ומשיבים: מכל מקום איצטריך נצרך לימוד זה בתרומה, ואין דין זה נלמד מדברי ר' ינאי, כי סלקא דעתך אמינא יעלה על דעתך לומר: עבד דלאו בר היתירא שלא בר היתר הוא כלל, שאין בו דין גירושין כלל, הוא שאינו יכול להיות שליח בהם, אבל גוי, הואיל ואיתיה בתרומה דנפשיה וישנו בתרומה של עצמו שיש מעין דין תרומה גם בגוי, דתנן ששנינו במשנה: הגוי והכותי שתרמו מרצונם מתבואתם שלהם — תרומתן תרומה למרות שאינם מצווים על כך, אם כן אימא אמור ששליח נמי עביד גם כן הוא עושה, על כן קמשמע לן השמיע לנו הפסוק "גם אתם" שצריך השליח בתרומה להיות בן ברית ולא גוי.

25 ושואלים: ולדעת ר' שמעון שפטר בתרומת גוי. דתנן ששנינו במשנה: תרומת גוי מדמעת, שאם נתערבה בחולין — הרי היא אוסרת אותם כדין תרומה מעורבת ואם אכל זר את התרומה הזו בשוגג חייבין עליה תוספת חומש ור' שמעון פוטר לגמרי, מפני שהוא סבור שאין כל קדושה בתרומת הגוי, ואם נתנה לכהן הרי היא נחשבת כמתנה בלבד. ולשיטתו הריבוי "אתם" "גם אתם" למה לי, והרי למדנו כבר דין שליחות מקדשים וגירושין?

26 ומשיבים: איצטריך צריך הדבר להיאמר; סלקא דעתך אמינא יעלה על דעתך לומר: הואיל ואמר מר החכם שיש לראות במלה "אתם" הדגשה והגבלה לומר: דווקא אתם תורמים ולא אריסין בחלקו של בעל הבית, וכן דווקא "אתם" ולא שותפין, בנכסים המשותפים שלא מדעת השותף, "אתם" ולא אפוטרופוס בנכסי היתומים, "אתם" ולא התורם את שאינו שלו — אימא אמור כעין זה: "אתם" ולא שלוחכם נמי גם כן, על כן קא משמע לן השמיע לנו "גם אתם" לרבות השליח.

27 לעצם הלימוד של שליחות מקדשים שואלים: הניחא זה נוח כל זה לדעת ר' יהושע בן קרחה שמפרש את הכתוב "ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל..." שמות יב, ו בענין קרבן פסח ללמוד ממנו דין שליחות בקדשים, אלא לר' יונתן דמפיק ליה להאי קרא לדרשא אחרינא, מנא לן שמוציא אותו, את הפסוק הזה לדרשה אחרת מניין לנו דין שליחות בקדשים? ומה אמר ר' יונתן — דתניא שכן שנינו בברייתא, ר' יונתן אומר: מנין שכל ישראל כולן יוצאים ידי חובה