ביאור שטיינזלץ על קידושין כ׳

1 לקרובים כגון לאביו אף שהיא אסורה עליהם משום ערוה.

2 ולכאורה והלא דין סברה הוא: אם מוכרה לפסולין לנישואין לא ימכרנה לקרובים? ויש לדחות: מה למוכרה לפסולין, שאם רצה לייעד — מייעד, שאף שאסור לשאתה, מכל מקום תופסים בה קידושין, אבל לא ימכרנה לקרובים, שאם רצה לייעד — אינו מייעד, שהרי אין קידושין תופסים בה מחמת הקירבה כלל, על כן אמר קרא הכתוב "לאמה" — מלמד שמוכרה לקרובים.

3 ושואלים: ור' מאיר הלומד מ"לאמה" שיכול להתנות שלא לייעד, מהיכן למד הוא הלכות אלה? ומשיבים: דין זה שמוכרה לפסולין נפקא ליה יוצא, נלמד, לו מהיכא דנפקא ליה ממקום שיצאה, נלמדה, לו לר' אליעזר — "אם רעה בעיני אדוניה". ואילו בקרובים סבר לה סבור הוא כרבנן דאמרי כדעת חכמים שאומרים אין מוכרה לקרובים.

4 תני חדא שנויה ברייתא אחת: מוכרה את הבת לאביו, ואין מוכרה לבנו. ותניא אידך ושנויה ברייתא אחרת: אין מוכרה לא לאביו ולא לבנו. ומבררים: בשלמא נניח הברייתא האומרת שאינו מוכרה לא לאביו ולא לבנו — הרי היא כרבנן כדעת חכמים שאינו יכול למכור אותה לקרובים שאסורים לשאת אותה. אלא אותה ברייתא שנאמר בה שמוכרה לאביו ואין מוכרה לבנו, כמאן כדעת מי היא?

5 לא כרבנן לא כדעת חכמים האוסרים מכירה לכל קרוב ולא כדעת ר' אליעזר המתיר לקרובים! ומשיבים: לעולם כרבנן כדעת חכמים, ואף שהם אומרים שאין מוכרה לקרובים, מכל מקום מודו רבנן מודים חכמים שמותר למוכרה היכא דאיכא במקום שיש צד יעוד. וכאן אף על פי שאביו אינו רשאי לשאת אותה, מכל מקום יכול הוא לייעד אותה לבנו האחר שהוא אחיו של אבי הנערה ודודה של הנערה עצמה ומותר בה. וכיון שיש צד ייעוד בכך לכן המכירה מותרת.

6 א תנו רבנן שנו חכמים לפרש את הנאמר בעבד עברי "אם בגפו יבא בגפו יצא" שמות כא, ג, לומר בגופו נכנס בגופו יצא. ר' אליעזר בן יעקב אומר, כך יש לומר: יחידי נכנס יחידי יצא. ושואלים: מאי מה פירוש השיטה הראשונה "בגפו" — בגופו נכנס בגופו יצא? אמר רבא: לומר שאינו יוצא בראשי אברים כעבד כנעני, שכמו שנכנס בגופו כך הוא יוצא בגופו אבל אינו יוצא על ידי פגם שנעשה בגופו. אמר ליה לו אביי: הדין ההוא נלמד ממקום אחר — מ"לא תצא כצאת העבדים" שם ז נפקא יוצא, נלמד.

7 משיב רבא: אי מהתם אם משם בלבד, הוה אמינא הייתי אומר: ניתיב ליה ישיב לו את דמי עיניה עינו שהוציא לו וניפוק וייצא לחופשי, והייתי מפרש שמה שנאמר בשפחה שלא תצא כצאת העבדים אין כוונתו שאינה יוצאה כלל בראשי אברים, אלא שבניגוד לעבד כנעני היא מקבלת גם פיצוי, על כן קא משמע לן השמיע לנו הפסוק השני שאין זה כך, שאף שצריך לשלם לה דמי עינה, מכל מקום אינה משתחררת על ידי כך.

8 ר' אליעזר בן יעקב אומר: יחידי נכנס יחידי יצא. ושואלים: מאי מה פירוש יחידי יצא? אמר רב נחמן בר יצחק הכי קאמר כך אמר: אם יש לו לעבד העברי אשה ובנים כשנכנס — רבו אדוניו מוסר לו שפחה כנענית, ואם אין לו אשה ובנים "יחידי נכנס" — אין רבו מוסר לו שפחה כנענית "יחידי יצא".

9 ב תנו רבנן שנו חכמים: נמכר העבד לאדוניו במנה מאה דינר, והשביח במשך הזמן ועמד ערכו על מאתים דינר, מנין שאין מחשבין לו אם רוצה לפדות את עצמו, ולשלם לאדון עבור השנים שנותרו לו לעבוד אלא לפי חשבון של מנה כדמי המכירה — שנאמר: "מכסף מקנתו" ויקרא כה, נא.

10 אם נמכר במאתים והכסיף פחת ערכו ועמד על מנה, מנין שאין מחשבין לו בפדיונו אלא לפי חשבון של מנה — תלמוד לומר: "כפי שניו ישיב את גאולתו

11 "שם נב, כלומר, כפי ערכו בשנים שנותרו לו. אין לי אלא דין זה בעבד הנמכר לגוי, הואיל והקילה התורה בפדיונו ונגאל אף בקרובים שמשלמים דמיו ומשחררים אותו, נמצא שידו של הקונה על התחתונה ובין בהשבחת ערכו ובין בהפחתת ערכו משלם העבד תמיד בשווי הנמוך יותר.

12 ואולם אם נמכר העבד לישראל מנלן מניין לנו שגם כן נוהג בו דין זה? — תלמוד לומר: "שכיר" "שכיר" לגזירה שוה, שנאמר בעבד עברי הנמכר לישראל: "כשכיר כתושב יהיה עמך" ויקרא כה, מ ובנמכר לגוי נאמר: "כשכיר שנה בשנה יהיה עימו" שם נג, לומר שכדין הנמכר לגוי כך דין הנמכר לישראל לענין זה.

13 פעם אחת אמר אביי כשהיתה דעתו בדוחה: הריני כבן עזאי בשוקי טבריא טבריה. כלומר, אני חריף ובקי כמוהו ומוכן לענות על כל שאלה. אמר ליה ההוא מרבנן אמר לו אחד החכמים לאביי שאלה זו: מכדי הני קראי הרי אותם הכתובים שאמרנו "כסף מקנתו" "וכפי שניו" איכא למידרשינהו לקולא יש מקום לדרוש אותם להקל, כלומר, לחשוב לפי הסכום הקטן יותר, ואיכא למידרשינהו לחומרא ויש מקום לדרוש אותם להחמיר ולומר שאם היה שווה יותר בשעת הקניה משלם ב"כסף מקנתו", ואם השביח בשעת הפדיון משלם "כפי שניו" כמה ששווה עכשיו. מאי חזית דדרשינהו לקולא, נידרשינהו לחומרא מה ראית שאתה דורש אותם להקל, נדרוש אותם להחמיר?!

14 ענה לו אביי: לא סלקא דעתך יעלה על דעתך לדרוש או תם לחומרה. ומדוע? מדאקיל רחמנא לגביה מפני שהקילה התורה אצלו אצל העבד ודאגה לטובתו. דתניא שכן שנינו בברייתא: מה שנאמר "כי טוב לו עמך" דברים טו, טז, הרי זה בא לומר: עמך וכמותך יהיה העבד העברי, במאכל, שכמו שאתה אוכל כך הוא אוכל, ועמך במשתה, לומר

15 שלא תהא אתה אוכל פת נקיה והוא אוכל פת קיבר של קמח גס המעורב בסובין והוא גרוע יותר, או אתה שותה יין ישן שהוא מובחר והוא שותה יין חדש, אתה ישן בנוחות על גבי מצע של מוכים סמרטוטים רכים והוא ישן על גבי התבן. מכאן אמרו: כל הקונה עבד עברי כקונה אדון לעצמו, שהרי הוא חייב לדאוג לו ולהשוות את תנאי חייו לתנאי חייו שלו.

16 ומקשים: ואימא הני מילי ואמור שדברים אלה שמקילים בעבד העברי — הרי זה לענין אכילה ושתיה, כי היכי כדי שלא ליצטער ליה יצטער אצלו הא הרי לענין פדיון נחמיר עליה עליו, והטעם שיש להחמיר עליו — מדברי ר' יוסי בר' חנינא. דתניא שכן שנינו בברייתא: ר' יוסי בר' חנינא אומר: בא וראה כמה קשה אבקה של שביעית, כלומר, מה קשה עונשו של אדם שמזלזל בקדושת שביעית, ולא רק באיסור העיקרי עבודת אדמה אלא אף באיסור קל "אבק" שלה, שהוא האיסור לעשות מסחר בפירות שביעית. כיצד?

17 — אדם נושא ונותן במסחר בפירות שביעית — לסוף הוא נעשה עני ונזקק עד שמוכר את מטלטליו, שנאמר: "בשנת היובל הזאת תשבו איש אל אחזתו" ויקרא כה, יג וסמיך ליה וסמוך לו "וכי תמכרו ממכר לעמיתך או קנה מיד עמיתך" שם יד — שכוונתו דבר הנקנה מיד ליד, כלומר, מכירת מטלטלין. לומר שאם חטא בדבר הנוגע לשנת היובל או השמיטה סופו שנזקק למכור את רכושו.

18 לא הרגיש שדבר זה בא לו כעונש, ולא עשה תשובה — לסוף מוכר את שדותיו, שנאמר בסמוך לאלה: "כי ימוך אחיך ומכר מאחזתו" שם כה. לא באת לידו ולא חזר בו עד שמוכר את ביתו, שנאמר: "ואיש כי ימכר בית מושב עיר חומה" שם כט.

19 לפני שנוגעים בעיקר הדבר מבררים את הלשון: מאי שנא התם מה שונה שם במשפט הראשון שאמר "לא הרגיש" ומאי שנא הכא ומה שונה כאן בהמשך שאמר "לא באת לידו"? ומשיבים שביטוי זה מלמדנו בדרך אגב כפי שאמר רב הונא. שאמר רב הונא: כיון שעבר אדם עבירה ושנה בה — הותרה לו. ומיד תוהים על הלשון: הותרה לו סלקא דעתך עולה על דעתך! וכי מותר לאדם לעבור עבירה בפעם השניה? אלא הכוונה הותרה לו = בעיניו, שנעשית לו כהיתר. ולכן כשעבר בפעם השניה, אומרים "לא הרגיש", ובפעם השלישית ודאי אינו שב עד שעובר פעם נוספת.

20 וממשיכים בדברי הברייתא: לא באת לידו, כלומר, שוב לא חזר בו מעבירה שעשה ילך עוניו ויגדל עד שמוכר את בתו — שנאמר: "וכי ימכר איש את בתו לאמה" שמות כא, ז. ומעירים: ואף על גב ואף על פי שבתו לא כתיבא בהאי ענינא כתובה בענין זה אלא בספר שמות, מכל מקום הא קא משמע לן דבר זה השמיע לנו: ניזבין אינש ברתיה שימכור אדם את בתו ולא ניזיף בריביתא ילוה בריבית, שהדבר גרוע יותר. מאי טעמא מה טעם הדבר — ברתיה מגרעא ונפקא בתו מפעם לפעם נגרע החוב והיא יוצאת והא מוספא ואזלא וזו הריבית מוסיפה והולכת.

21 וחוזרים שוב לענין דרשת המקראות בספר ויקרא: לא באת לידו ולא חזר בו עד שלוה ברבית, שנאמר: "וכי ימוך אחיך ומטה ידו עמך" ויקרא כה, לה וסמיך ליה וסמוך לו "אל תקח מאתו נשך" שם לו. לא באת לידו — עד שמוכר את עצמו, שנאמר: "וכי ימוך אחיך עמך ונמכר לך" שם לט.

22 וממשיכים: לא לך לאדם מישראל בלבד הוא נמכר אלא אף לגר הוא נמכר שנאמר: "ונמכר לגר תושב עמך" שם מז, ולא לגר צדק בלבד הוא נמכר אלא לגר תושב שלא התגייר ממש שנאמר "גר תושב". ועל המשך הפסוק "או לעקר משפחת גר" דורשים "משפחת גר" — זה גוי, שיכול להגיע למצב שצריך להמכר לגוי. כשהוא אומר "לעקר משפחת גר "

23 זה הנמכר לעבודה זרה עצמה שצריך למכור את עצמו להיות שמש לעבודה זרה. ומדברי ברייתא זו יכולים ללמוד שאין אדם מוכר את עצמו לעבד אלא מפני שחטאיו גרמו לו, ושמא צריך להחמיר עליו לענין פדיון, שלא ייפדה בקלות.

24 אמר ליה לו אביי: התם, הא אהדריה קרא שם, הרי החזירו הכתוב כלומר, שמן המקרא רואים שבכל זאת דואגים לו לזה שנמכר לגוי להחזירו לישראל, דתני דבי ששנויה ברייתא מבית מדרשו של ר' ישמעאל: הואיל והלך זה שמכר את עצמו לעבד ונעשה כומר לעבודה זרה, אימא אמור: לידחי נדחה, נזרוק אבן אחר הנופל, כלומר, כיון שהגיע לידי כך — לא נדאג לו יותר ונפקירנו — תלמוד לומר: "אחרי נמכר גאלה תהיה לו אחד מאחיו יגאלנו" ויקרא כה, מח.

25 ועדיין ממשיכים להקשות: ואימא ואמור כך: "גאלה תהיה לו" דווקא במקרה זה כי היכי כדי שלא ליטמע ייטמע ויאבד בין הגוים, הא הרי לענין פדיון ויציאה לחפשי נחמיר עליה עליו מדברי ר' יוסי בר' חנינא שנמכר לעבד בגלל העבירות שעבר עליהן!

26 אמר רב נחמן בר יצחק: תרי קראי כתיבי שני כתובים נאמרו בפדיונו של הנמכר לגוי: כתיב נאמר "אם עוד רבות בשנים... מכסף מקנתו" שם נא, וכתיב ונאמר "ואם מעט נשאר בשנים... כפי שניו" שם נב. ויש לשאול: וכי יש שנים מרובות ויש שנים מועטות? והרי אינו עובד יותר משש שנים! אלא כך הכוונה: אם נתרבה כספו שמחירו עלה במשך השנים — פודים אותו לפי "מכסף מקנתו" שהיה מועט, ואם נתמעט כספו, שירד ערכו במשך השנים — דנים בו "כפי שניו" ולא לפי מחירו הגבוה הקודם.

27 ושואלים: ואימא הכי קאמר ואמור שכך אמר: היכא במקום שעבד תרי במקום שעבד שתי שנים ופש ליה ונשארו לו עוד ארבע "עוד רבות בשנים" — ניתיב ליה ישיב לו לאדון דמי ארבע שנים שחייב לו "מכסף מקנתו", ואם עבד ארבע שנים ופשו ליה תרתי ונשארו לו שתים "מעט נשאר בשנים" ניתיב תרתי ישיב דמי שתי שנים "כפי שניו"?

28 ודוחים: אם כן נכתוב קרא שיאמר הכתוב "אם עוד רבות שנים", וכן "אם מעט נשאר שנים", מאי מה משמעות השינוי בלשון "בשנים" — לומר שאם נתרבה כספו במשך השנים — דנים בו "מכסף מקנתו", ואם נתמעט כספו במשך השנים — דנים בו "כפי שניו". אמר רב יוסף כששמע את הדברים: דרשינהו דרש אותם רב נחמן בר יצחק להני קראי לכתובים אלה כסיני שנראה שכיוון לאמיתה של תורה כפי שניתנה מהר סיני, שכל אחד מהדברים מתיישב יפה.

29 א סימן לבעיות הבאות: עבד, בית, חצאין, בית עבד, קרובים. בעא מיניה שאל אותו רב הונא בר חיננא מרב ששת: עבד עברי הנמכר לגוי, האם נגאל לחצאין, או אינו נגאל לחצאין? כלומר, האם אפשר לשלם רק חלק ממחירו ולהפחית משנות עבודתו, או לא?

30 וצדדי השאלה: האם "גאלתו" "גאלתו" משדה אחוזה גמר למד בגזירה שווה, ונאמר כך: מה שדה אחוזה אינו נגאל לחצאין אלא או משלם הכל או שאינו גואל כלל — אף האי נמי זה העבד גם כן אינו נגאל לחצאין. או דילמא שמא לקולא אמרינן להקל אנו אומרים שאינו נגאל לחצאין, לחומרא לא אמרינן להחמיר אין אנו אומרים שאינו נגאל?

31 אמר ליה לו: לאו אמרת התם האם לא אמרת שם בנמכר בגניבתו לשלם מה שגנב "ו נמכר" שמות כב, ב כוונתו — כולו ולא חציו, שאם שווה אלף וחייב בגניבתו חמש מאות אינו נמכר, הכי נמי כך בנמכר לגוי גם כן "נגאל" כוונתו כולו ולא חציו.

32 אמר אביי: אם תימצי לומר מוצא אתה לומר שנגאל לחצאין — משכחת לה לקולא ולחומרא מוצא אתה בה צדדים להקל ולהחמיר; כיצד? לקולא להקל יש בו צד זה: אם זבניה קנה אותו במאה, יהב ליה חמשין, פלגא דדמי נתן לו הגואל חמישים, שהם חצי דמיו, ואחר כך אשבח והשביח העבד וקם על מאתן ועומד מחירו עכשיו על מאתיים; אי אמרת אם אומר אתה שנגאל לחצאין, הרי שנגאל כבר חציו, ואם כן יהיב ליה נותן לו מאה שהם חצי דמיו ונפיק ויוצא, ואי אמרת ואם אומר אתה שאין נגאל לחצאין — יהיב ליה מאה וחמשין ונפיק נותן לו מאה וחמישים ויוצא שהרי מה ששילם לו קודם לא היה אלא כתשלום ראשון, ועכשיו מחירו מאתיים.

33 ומקשים: והאמרת והרי אמרת נתרבה כספו עלה ערכו — דנים בו בכל מקרה "מכסף מקנתו" כלומר כערכו בזמן הקניה אפילו כשהוא נמוך יותר! ומשיבים: עוסקים אנו במקרה כגון שבתחילה אוקיר התייקר ונמכר במאתיים ואחר כך זל והוזל מחירו למאה ושוב אוקיר התייקר וחזר ערכו כמו שהיה בתחילה.

34 וממשיכים לבאר כיצד משכחת לה לחומרא מוצא אתה אותה להחמיר אם זבניה במאתן קנה אותו במאתיים יהיב נתן הגואל מאה, פלגי דדמי נתן הגואל מאה, שהם חצי דמיו, ואיכסף וקם והתקלקל ירד ערכו של העבד ועמד על מאה; אי אמרת אם אומר אתה שהוא נגאל לחצאין — יהיב ליה חמשין ונפיק נותן לו חמישים ויוצא, ואי אמרת ואם אומר אתה אין נגאל לחצאין לפיכך הנך אותם מאה שנתן לו פקדו‍ן נינהו גביה הם אצלו יהיב להו ניהליה ונפיק נותן לו אותם בשעת פדיון ויוצא, ואינו צריך להוסיף שהרי עכשיו הוא שווה מאה.

35 שאלה אחרת בנושא דומה בעא מיניה שאל אותו רב הונא בר חיננא מרב ששת: המוכר בית בבתי ערי חומ השיכול בעליהם לפדותם מיד הקונה רק במשך השנה הראשונה למכירתם, האם נגאל לחצאין, או אינו נגאל לחצאין? ושאלה זו מבוססת על הספק בהבנת הכתוב: האם נאמר כי "גאלתו" "גאלתו" משדה אחוזה גמר למד בגזירה שווה, ונאמר: מה שדה אחוזה אינה נגאלת לחצאין — אף האי נמי זה גם כן אינו נגאל לחצאין,

36 או דילמא שמא נאמר כך: היכא דגלי במקום שגילה הכתוב במפורש שכך הדין — גלי גילה, שהרי כך כתוב בגואל שדה אחוזה: "והשיגה ידו ומצא כדי גאולתו" ויקרא כה, כו, כלומר, כל שוויו ולא חציו, היכא ובמקום שלא גלי — לא גלי גילה, ויגאל לחצאין?

37 אמר ליה לו: ממדרשו של מן המדרש שדרש ר' שמעון נשמע נלמד שבבתי ערי חומה לוה וגואל, וכן גואל לחצאין. דתניא שכן שנינו בברייתא על הכתוב במקדיש שדהו: "ואם גאל יגאל" ויקרא כז, יט — מלמד שלוה וגואל, וגואל לחצאין.

38 אמר ר' שמעון: מה טעם הלכה זו בתורה — לפי שמצינו במוכר שדה אחוזה שיפה כחו שאם הגיע יובל ולא נגאלה חוזרת האחוזה לבעליה ביובל בלי שישלם, לפיכך הורע כחו של המוכר שאינו לוה וגואל אלא צריך שתשיג ידו מעצמו, ואינו גואל לחצאין.

39 אבל מקדיש את שדהו שהורע כחו, שכן אם הגיע יובל ולא נגאלה בינתיים, ומכרה הגיזבר לאחרים — יוצאה האחוזה להיות רכוש כהנים ביובל ושוב אינה חוזרת לבעליה, יפה הכתוב כחו, שגם לוה וגואל וגם גואל לחצאין. הרי שכנגד חומרה שהחמירו בדין הקדש שאינו חוזר ביובל יש קולה כנגדה שלווה וגואל וגואל לחצאין.

40 ואם כן לפי סברה זו הא י זה המוכר בית בבתי ערי חומה נמי גם כן הואיל והורע כחו, שאם מלאה לו שנה תמימה ולא נגאלה נחלט נשאר לצמיתות הבית לקונה — לכן יפה כחו מצד אחר שלוה וגואל, וגם גואל לחצאין.

41 איתיביה היקשה לו רבא בר חיננא ממה ששנינו בברייתא: נאמר במקדיש שדהו "אם גאל יגאל" שם — מלמד שלוה וגואל וגואל לחצאין.

42 שיכול היית לומר: והלא דין הוא אפשר ללמוד מסברה להיפך: ומה מוכר שדה אחוזה שיפה כחו, שאם הגיע יובל ולא נגאלה חוזרת לבעליה ביובל — ובכל זאת הורע כחו שאין לוה וגואל ואין גואל לחצאין, מקדיש שדה שהורע כחו, שאם הגיע יובל ולא נגאלה יוצאה לכהנים ביובל — אינו דין שהורע כחו שאין לוה וגואל ואין גואל לחצאין?

43 ודוחים: מה למוכר שדה אחוזה שכן הורע כחו ליגאל מיד, שאינו יכול לגאול מיד אלא צריך להמתין לפחות שנתיים, תאמר במקדיש שיפה כחו ליגאל מיד, שאם יש לו כסף והוא רוצה לגאול — יכול לגאול מיד, ואם כן, אין פה קל וחומר.

44 ודוחים: מוכר בית בבתי ערי חומה יוכיח, שיפה כחו שיכול ליגאל מיד ובכל זאת אין לוה וגואל ואין גואל לחצאין. ועל כל פנים מדברי ברייתא מובן להיפך: שמוכר בית בבתי ערי חומה אין גואל לחצאין! השיב רב ששת: לא קשיא אין זה קשה