ביאור שטיינזלץ על קידושין י״ט

1 מי שאני האם משנה הדבר?

2 ושואלים: ולדעת רב נחמן בר יצחק שאמר כי אפילו לדעת ר' יוסי בר' יהודה מעות הראשונות לקידושין ניתנו, במאי מוקים לה במה באיזו שיטה הוא מעמיד אותה ברייתא המתירה לאב למכור את בתו האלמנה? והרי אין אדם מוכר את בתו לשפחות אחר שמסרה לאישות! ומסבירים: מוקים לה מעמיד אותה כדעת ר' אליעזר שאמר: לשפחות אחר שפחות הוא דלא מצי מזבין לה שאינו יכול למכור אותה אבל לשפחות אחר אישות — מצי מזבין לה יכול למכור אותה.

3 א בעי שאל ריש לקיש: מהו שמייעד אדם אמה עבריה לבנו קטן? וצדדי השאלה: האם מן הכתוב "לבנו ייעדנה" שמות כא, ט נלמד "בנו" אמר רחמנא אמרה תורה וכוונתה בנו כל דהו כל שהוא אף שאינו ראוי עתה לנישואין, או דילמא שמא הכוונה בנו דומיא דידיה הדומה לו: מה הוא גדול — אף בנו גדול?

4 אמר ר' זירא תא שמע בוא ושמע פתרון לשאלה זו ממה ששנינו: את האמור בתורה "ואיש אשר ינאף את אשת איש... מות יומת הנואף והנואפת" ויקרא כ, י דרשו: "איש" — פרט לקטן שנאף. "אשר ינאף את אשת איש" — פרט לאשת קטן, משום שאין נישואי קטן נחשבים, ואם נשא אשה אינה נידונה כאשת איש. ואי אמרת ואם אומר אתה שמייעד האב אשה לבנו הקטן ודין הייעוד כאירוסין או כנישואין — אם כן מצינו אישות לקטן — נמצא שיש נישואין אפילו בקטן.

5 על ראיה זו מקשים: ואלא מאי מה תאמר, שהאב אינו מייעד לבנו הקטן — אם כן אמאי קא מעט ליה קרא מדוע ממעט אותו הכתוב שאם אין כל מקרה שיש תוקף לנישואי קטן לשם מה צריך מיעוט מיוחד בכתוב? ולהיפך, תיפשוט מינה תפתור, תסיק מכאן שמייעד. אמר רב אשי: אפשר לומר כי הכא כאן הפסוק הממעט אשת קטן מדובר ביבם בן תשע שנים ויום אחד הבא על יבמתו שביאתו נחשבת לביאה עסקינן עוסקים אנו,

6 דמדאורייתא חזיא ליה שמדין תורה ראויה היא לו, שהרי לא נאמר בדין ייבום בן כמה צריך להיות היבם, וכיון שביאת בן תשע שנים ויום אחד נחשבת לביאה, מהו דתימא שתאמר: כיון דמדאורייתא חזיא ליה שמן התורה ראויה היא לו וביאתו ביאה ואם כן יקנה אותה ותיחשב כאשתו לכל דבר, והבא עליה מתחייב באיסור אשת איש, על כן קא משמע לן השמיע לנו הכתוב שבכל זאת אינה נחשבת כאשת איש ממש.

7 ושואלים: בסופו של דבר מאי הוי עלה מה דנו, אמרו עליה על בעיה זו לגבי ייעוד לבן קטן? תא שמע בוא ושמע, פתרון לדבר ממה שאמר ר' אייבו אמר ר' ינאי: אין יעוד אלא בגדול מבוגר, אין יעוד אלא מדעת. שואלים: תרתי שתי הלכות בענין זה למה לי? שכיון שאמר שאין ייעוד אלא מדעת ממילא מובן שאין ייעוד אלא בגדול, שהרי קטן נחשב כמי שאינו בן־דעת. ומשיבים: יש לומר כי בדרך של "מה טעם" קאמר אומר ויש כאן דין וטעמו; מה טעם אמרנו שאין יעוד אלא בגדול — לפי שאין יעוד אלא מדעת.

8 ואיבעית אימא ואם תרצה אמור הסבר אחר: מאי מה פירוש מדעת שאמרנו — מדעת דידה מדעתה שלה. דתני ששנה אביי בריה בנו של ר' אבהו: מה שנאמר "אשר לא יעדה" שמות כא, ח — מלמד שצריך ליעדה להודיע לה.

9 הוא תני לה הוא שנה אותה, את הברייתא הזו, והוא אמר לה פירש אותה: מדובר כאן בקידושי יעוד, ואליבא ועל פי שיטת ר' יוסי בר' יהודה שאמר: מעות הראשונות שנתן האדון לאב לאו לא לקידושין ניתנ וומשום כך צריך לעשות עוד מעשה קידושין, מדעתה. רב נחמן בר יצחק אמר: אפילו תימא תאמר שגם הוא סבור כי מעות הראשונות לקידושין ניתנו, שאני הכא שונה כאן דאמר רחמנא שאמרה תורה "יעדה" ולשון מיוחדת זו רומזת שיהא הדבר לדעתה.

10 ב כיון שהוזכרה כמה פעמים דעת ר' יוסי בר' יהודה שואלים: מאי מה המקור שבו נזכרת שיטה זו של ר' יוסי בר' יהודה? ומשיבים: דתניא שכן שנינו בברייתא: בפסוק "אשר לא יעדה, והפדה" שם הוקשו ייעוד ופדיון, ולמדים מן ההיקש כי אין יעוד אלא כאשר יש אפשרות של פדיה, ולכן אם היא בסוף זמן עבדותה צריך שיהא שהות ביום שמייעד אותה כדי פדייה, שיישאר מזמן עבודתה כדי שיעור שאפשר לפדות, שאם נשאר רק מעט זמן פחות מכדי שווה פרוטה אי אפשר לפדותה.

11 מכאן אמר ר' יוסי בר' יהודה: אם יש שהות ביום כדי לעשות לעבוד עמו שוה פרוטה — מקודשת, שבסכום זה שהיא חייבת לו בעבודה שהוא שווה לפרוטה הוא מקדש אותה. ואם לאו לא — אינה מקודשת. אלמא קסבר הרי שהוא סבור שמעות הראשונות שנותן האדון בקנייתה — לאו לא לקידושין ניתנו.

12 רב נחמן בר יצחק אמר: אפילו תימא תאמר שמעות ראשונות לקידושין ניתנו, שאני הכא שונה כאן דאמר רחמנא שאמרה תורה בסמיכות "יעדה והפדה" שגזירת הכתוב היא שיהא היעוד בזמן שיש בו כדי פדיון.

13 אמר רבא אמר רב נחמן: אומר אדם לבתו קטנה "צאי וקבלי קידושיך", וכשהיא מקבלת את הקידושין, אף שהיא עצמה אינה בת־דעת, הרי היא נעשית כשלוחת אביה לענין קידושי עצמה. ומניין — מדברי ר' יוסי בר' יהודה;

14 לאו האם לא אמר ר' יוסי בר' יהודה מעות הראשונות לאו לא לקידושין ניתנו, וכי וכאשר משייר בה זמן עבודה בשיעור של שוה פרוטה הוו קידושי הריהם קידושין כשרוצה לייעד אותה — נמצא שכאשר האב מכר את בתו, עשה אותה כשליחה לקבל קידושין אם ירצה האדון לייעדה לו, ובזמן הייעוד עצמו האב אינו מקבל דבר, אלא הבת היא המקבלת שווה כסף של עבודתה כקידושין. הכא נמי לא שנא כאן גם כן אינו שונה, שיכולה קטנה לקבל קידושיה מרצון אביה.

15 ואמר רבא אמר רב נחמן: המקדש במלוה שיש עליה משכון שמוחל לה על החוב שחייבת לו ומחזיר לה את המשכון שנתנה לו — מקודשת, ודבר זה נלמד מדברי ר' יוסי בר' יהודה. כיצד, לאו האם לא אמר ר' יוסי בר' יהודה כי מעות הראשונות לאו לא לקידושין ניתנו, ואם כן האי זו חובת הבת לעבוד כמו הלואה היא שאינה ממון ממש אלא התחייבות בלבד, והיא גופא עצמה משכון היא, שהרי גופה הוא האחריות למילוי התחייבות = הלוואה זו,

16 וכי משייר וכאשר משאיר בה, בעבודה, שוה פרוטה ומייעד אותה — הוו הריהם קידושין, ונמצא שמקדש אותה בהלוואה בחובתה לעבוד שיש עליה משכון, הכא נמי כאן גם כן בכל מקרה כגון זה לא שנא אינו שונה, שהלוואה שיש עליה משכון אפשר לקדש בה.

17 א תנו רבנן שנו חכמים: כיצד מצות יעוד? אומר לה בפני שנים "הרי את מקודשת לי", או "הרי את מאורסת לי" אפילו אמר לה כן בסוף שש השנים של עבודתה, ואפילו סמוך לשקיעת החמה של היום האחרון לעבודתה. ולאחר שיעדה נוהג בה מנהג אישות ואינו נוהג בה עוד מנהג שפחות. ר' יוסי בר' יהודה אומר: אם יש שהות ביום כדי לעשות לעבוד עמו עבודה בשווי שוה פרוטה — מקודשת, ואם לאו לא — אינה מקודשת.

18 משל לאומר לאשה "התקדשי לי מעכשיו לאחר שלשים יום" ובא אחר וקידשה בתוך שלשים יום — שמקודשת לראשון. ומבררים: משל זה למאן לדעת מי הוא נאמר?

19 אילימא אם תאמר משל לדברי ר' יוסי בר' יהודה — הא הרי אמר: אם יש שהות ביום כדי לעשות עמו שוה פרוטה — מקודשת, ואם לאו לא — לא!

20 נמצא שלדעת ר' יוסי בר' יהודה אינה נחשבת כמקודשת על תנאי מתחילת קנייתה "מעכשיו" אלא רק מזמן שייעדה ומשום כך צריך שישאר זמן לעבודה שיש בה שווה פרוטה ובשווי זה הריהי מתקדשת. אמר רב אחא בריה בנו של רבא: משל זה הוא לרבנן לדעת חכמים האומרים שמזמן קנייתה הרי זה כאילו קידש מעכשיו על תנאי שבמשך שש שנים כשירצה האדון בה תהיה מקודשת למפרע. ושואלים: פשיטא פשוט שכך הוא, ואין צורך להסביר את הדבר!

21 ומשיבים: מהו דתימא שתאמר הא הרי לא אמר ליה לו לאב בזמן הקניה שהיא מקודשת לו "מעכשיו", על כן קא משמע לן השמיע לנו במשל שדווקא אם אמר "מעכשיו" מקודשת.

22 תניא אידך שנויה ברייתא אחרת: המוכר את בתו, ואחר כך הלך וקידשה לאחר — הרי זה שיחק באדון, שלמרות שמכרה לו הוא מוציא אותה מרשות האדון, ונמצא שמצחק בו. ומקודשת לשני, אלו דברי ר' יוסי בר' יהודה. וחכמים אומרים: אם רצה האדון לייעד — מייעד ובטלים קידושי השני.

23 משל לאומר לאשה "הרי את מקודשת לי לאחר שלשים יום" ולא אמר "מעכשיו" ובא אחר וקידשה בתוך שלשים יום שהיא מקודשת לשני, שהרי בתוך שלושים הימים הללו לא היתה מקודשת לראשון, וחלים קידושי השני. ושואלים: משל זה למאן לדעת מי הוא?

24 אילימא לרבנן אם תאמר לדעת חכמים האמרי רבנן הרי אומרים חכמים שאם רצה האדון לייעד מייעד ואין חלים קידושי שני!

25 אלא אמר רב אחא בריה בנו של רבא: משל זה הוא לדעת ר' יוסי בר' יהודה. ושואלים: פשיטא פשוט מובן מאליו שכן הוא!

26 ומסבירים: מהו דתימא שתאמר: הא הרי לא אמר לה בשעת קנייה "לאחר שלשים יום" והרי זה כאילו קידשה מעכשיו, על כן קא משמע לן השמיע לנו שתחילת הייעוד היא רק משעה שירצה לייעדה בפירוש ולא מזמן הקנייה.

27 ב תניא אידך שנויה ברייתא אחרת: המוכר את בתו, ופסק קבע, הסכים עם הקונה על מנת שלא לייעד אותה — נתקיים התנאי, כלומר, מקיימים את התנאי כמות שהוא, אלו דברי ר' מאיר. וחכמים אומרים: אם רצה האדון לייעד אותה — מייעד, מפני שהתנה על מה שכתוב בתורה, שהרי תנאי זה הוא נגד האמור בתורה שיש באמה דין ייעוד וכל המתנה על מה שכתוב בתורה — תנאו בטל.

28 ושואלים: והאם לדעת ר' מאיר בכגון זה תנאו קיים? והתניא והרי שנינו בברייתא: האומר לאשה "הרי את מקודשת לי על מנת שאין לך עלי שאין אני מחוייב לך בשאר מזונות כסות ועונה" — הרי זו מקודשת, ותנאו בטל, אלו דברי ר' מאיר. ר' יהודה אומר: בדבר שבממון, כגון שאר וכסות — תנאו קיים. הרי שר' מאיר סבור שאינו יכול להתנות כלל על הכתוב בתורה!

29 אמר חזקיה: שאני הכא שונה כאן שאמר קרא הכתוב והדגיש "וכי ימכור איש את בתו לאמה" שמות כא, ז, לומר: פעמים שאינו מוכרה אלא לאמה בלבד, ולא לשם נישואין. משמע שאין ייעוד האמה העבריה בגדר חובה מן התורה, אלא רק רשות, ולכן יכול לבטלם על ידי תנאי, ואין בכך משום מתנה על מה שכתוב בתורה.

30 ושואלים: ורבנן וחכמים האי ביטוי זה "לאמה" מאי עבדי ליה מה עושים הם בו? ומשיבים: האי מיבעי להו לכדתניא כתוב זה צריכים הם לכפי ששנינו בברייתא: מה שנאמר "לאמה" — הרי זה מלמד שמוכרה לפסולים כגון לממזר, שאסור לו לשאת אותה.

31 ושואלים: ולכאורה הלא דין הוא שמובן מן הסברה, ואין הדבר צריך לימוד מן הכתוב, שהרי אם אביה מקדשה לפסולים, שהלא קידושין לפסולים כגון חייבי לאוין תופסים, אף שאינם מותרים — וכי לא ימכרנה לפסולים? ומשיבים: יש צורך בלימוד מיוחד שכן מה למקדשה לפסולים — שכן אדם מקדש את בתו אפילו כשהיא נערה, וכי אפשר ללמוד מזה שגם ימכרנה לפסולים? — שהרי אין אדם מוכר את בתו כשהיא נערה ונמצא שגדול כוח האב בקידושין, יותר מאשר במכירה. לכן תלמוד לומר מן הכתוב: "לאמה" — מלמד שאכן יכול למוכרה לפסולין.

32 ר' אליעזר אומר: אם ללמד שמוכרה לפסולין אינו צריך — הרי כבר נאמר "אם רעה בעיני אדניה אשר לו יעדה" שם כא, ח, לומר שרעה בנישואיה, שהנישואין האלה יש בהם איסור, ומכל מקום המכירה קיימת. אם כן מה תלמוד לומר "לאמה" — מלמד שמוכרה