ביאור שטיינזלץ על קידושין ד׳

1 יציאה דכוותה קא שכמותה הוא ממעט, שאף שביציאתה מאדון זה בעליה אין לו כסף, הרי ביציאתה מאדון אחר האב יש לו כסף.

2 ומקשים: והא לא דמיא האי יציאה להאי יציאה והרי אינה דומה יציאה זו ליציאה זו, כי התם נפקא שם, בשיחרורה, יצאה לה מרשות האדון לגמרי ואין לה עוד כל קשר עימו, והכא אכתי מיחסרא וכאן עדיין מחוסרת היא מסירה לחופה ועד אז לא יצאה מרשות האב! ומשיבים: בכל זאת יש דמיון בין שתי היציאות, שכן בהפרת נדרים מיהא נפקא לה מרשותיה על כל פנים יצאה לה מרשותו של אביה. דתנן שכן שנינו במשנה: נערה המאורסה אביה ובעלה מפירין נדריה ואין האב מפר לבדו.

3 ושואלים מצד אחר: והאי וכי זה הכתוב "ויצאה חנם" שמות כא, יא להכי הוא דאתא לכך, לדבר זה הוא שבא ללמדנו? הא מבעי ליה הרי צריך אותו לכדתניא למה ששנינו בברייתא, דתניא שכן שנינו בברייתא: מה שנאמר "ויצאה חנם" — אלו ימי בגרות שאמה עבריה יוצאת מרשות האדון בהגיעה לבגרות, "אין כסף" — אלו ימי נערות, שבהגיעה לגיל הנערות יוצאת מרשותו.

4 אמר רבינא: אם כן שרק לשם לימוד זה בא הפסוק, לימא קרא יאמר הכתוב "אן כסף", בכתיב חסר, מאי מה משמעות הכתוב המלא, ביו"ד, "אין כסף" — הרי זה בא להדגיש וללמדנו דבר נוסף: אין כסף לאדון זה אבל יש כסף לאדון אחר, ומאן ניהו ומי הוא זה — האב, שלו יש זכות בכסף כאשר בתו יוצאת מרשותו כשמתקדשת.

5 ומסבירים: וממאי דדרשינן הכי וממה, מנין, שאנו דורשים כך לומר שהמלה "אין" בכתיב מלא מלמדת שיש כאן הדגשה מיוחדת — דתניא שכן שנינו בברייתא לענין בת כהן שנישאה לישראל ונתאלמנה או נתגרשה: על מה שנאמר "וזרע אין לה ושבה אל בית אביה כנעוריה מלחם אביה תאכל" ויקרא כב, יג, שאם אין לה זרע מבעלה הישראלי מותרת לחזור ולאכול תרומה, דורשים:

6 אין לי אלא זרעה ממש, זרע זרעה מנין שאף הוא בכלל זה? — תלמוד לומר: "זרע אין לה" — עיין לה, כלומר, חפש אחר זרע המתייחס אחריה. ועוד אמרו: אין לי אלא זרע כשר, זרע פסול כגון ממזר מנין שאף הוא נחשב כזרע? — תלמוד לומר: "זרע אין לה", וכוונתו — עיין לה כמבואר.

7 ועל הלימוד האחרון שואלים: והא אפיקתיה והרי הוצאת אותו, את הלימוד הזה, לענין זרע זרעה! ומשיבים: באמת זרע זרעה לא איצטריך קרא הוצרך לכתוב מיוחד שילמדנו דבר זה, כי כלל ידוע לנו שבני בנים הרי הן נחשבים כבנים, ולכן כי איצטריך קרא כאשר הוצרך הכתוב שממנו דרשנו "עיין לה" — הרי זה לענין זרע פסול.

8 ושואלים: ותנא גופיה מנליה דדריש הכי והתנא עצמו מנין לו שהוא דורש כך את המלה "אין" לשון "עיין"? ומשיבים: אמרי אומרים: כתיב נאמר "מאן בלעם" במדבר כב, יד וכן נאמר "מאן יבמי" דברים כה, ז שלא כתיב בהו נאמר בהם יו"ד שמכאן משמע שהמלה "אן" עצמה היא לשון שלילה. והכא כתיב ביה וכאן נאמר בו יו"ד "אין", שמע מינה לדרשא למד מכאן שלדרשה הוא דאתא שבא ללמוד מכאן גם לשון "עיין".

9 ומעירים: ואיצטריך למכתב והוצרך הכתוב לכתוב פסוק המלמד שקידושיה לאביה, ואיצטריך למכתב והוצרך לכתוב גם פסוק אחר המלמד שמעשה ידיה לאביה ואין ללמוד אחד מהשני; דאי כתב רחמנא שאילו היתה כותבת התורה רק שקידושיה לאביה, הוה אמינא הייתי אומר שהדין כן משום שלא טרחא בהו טרחה בהם להשיגם ולכן הם לאביה, אבל מעשה ידיה דקא טרחא בהו אימא דידה הוו שטרחה ועמלה בהם אמור ששלה הם, לכן צריך לכתוב שאף מעשה ידיה לאביה.

10 ולהיפך: אי אשמעינן אילו היה משמיע לנו הכתוב רק לענין מעשה ידיה היינו אומרים שהם שייכים לאב משום דקא מתזנא מיניה שהיא, הבת, ניזונת ממנו, מנכסיו של האב, אבל קידושיה דמעלמא קאתי שמן העולם, ממקום אחר, באים הם לה אימא דידה הוו אמור ששלה הם, על כן צריכא צריך שייאמרו שני הדברים.

11 א גופא, לגופה של הברייתא שהבאנו בענין אמה העבריה: "ויצאה חנם" שנאמר בכתוב — אלו ימי בגרות, שבהגיעה לבגרות הריהי יוצאת מרשות האדון, "אין כסף" — אלו ימי נערות. ושואלים: ולכתוב רחמנא ושתכתוב התורה שיוצאת כשמגיעה לנערות, ולא בעי יצטרך לומר שיוצאת בבגרות, שהרי אם בנערות יוצאה — בבגרות לא כל שכן!

12 אמר רבה: בא זה ולמד על זה, שמאחר שלא נאמר במפורש שמדובר ביציאה בסימני נערות, לכן אילו היה רק כתוב אחד, היינו למדים ממנו על סימני בגרות בלבד, וסימני נערות יודעים אנו רק מפני הכפילות שבפסוק.

13 מידי דהוה כמו שהוא בלימוד לגבי תושב ושכיר. דתניא שכן שנינו בברייתא על הכתוב בענין אכילת תרומה נאמר: "תושב כהן ושכיר לא יאכל קודש" ויקרא כב, י: "תושב" — זה עבד עברי הקנוי קנין עולם עבד נרצע, "שכיר" — זה עבד הקנוי קנין שנים שש שנים.

14 ושואלים במדרש ההלכה: יאמר תושב ולא יאמר שכיר, ואני אומר: אם זה שהוא קנוי קנין עולם אינו אוכל בתרומה של בעליו הכהן, משום שאינו נחשב כרכושו, זה שהוא קנוי קנין שנים לא כל שכן שאינו אוכל?

15 ומשיבים: אילו היה נאמר כן, הייתי אומר: "תושב" — זה קנוי קנין שנים, שלא היינו מבינים את משמעות המלה לעצמה. אבל קנוי קנין עולם — אוכל. ולכן בא שכיר שהוא הקנוי לזמן מוגבל ולימד על משמעות המלה תושב, ומכאן אנו יודעים שאף על פי שקנוי קנין עולם — אינו אוכל, וכך גם למדים מן הכפילות בכתוב לענין נערות ובגרות.

16 אמר ליה לו אביי: מי דמי האם דומים הדברים? התם שם התושב והשכיר תרי גופי נינהו שני גופים הם דכי נמי כתב רחמנא שגם אם היתה כותבת התורה במפורש תושב נרצע לא יאכל בתרומה שאז היתה משמעות הדברים ברורה לגמרי והדר כתב אידך ואחר כך היה כותב את האחר קנין שנים, אף שהוא מיותר שהרי קל וחומר הוא, לא היה בכך קושי חמור, כי אמנם הוה הרי נמצא השכיר מילתא דאתיא דבר שבא, נלמד בקל וחומר, שאינו צריך להכתב, ובכל זאת אין זה קשה כי כלל הוא: מילתא דאתיא בקל וחומר טרח וכתב לה קרא דבר הבא, הנלמד, בקל וחומר לעיתים טורח וכותב אותו המקרא ואין זה נחשב לייתור.

17 אלא הכא — חד גופא היא כאן, גוף אחד הוא אותה שפחה כי נפקא כאשר היא יוצאה לה בנערות, בזמן בגרות מאי בעיא גביה מה צריכה היא להיות עוד אצלו? ואין טעם לומר שתצא בבגרות.

18 אלא אמר אביי: יש לדחות את ההסבר הקודם שבא כתוב אחד ולימד על רעהו, ולא נצרכה הלכה זו ש"ויצאה חינם" בבגרות אלא לבגר בגרות דאילונית. שהאיילונית אינה מביאה כלל סימני נערות שתי שערות, ואינה מגיעה איפוא לכלל נערה, אלא שבהגיעה לגיל עשרים היא נחשבת מיד בוגרת.

19 ואילו לא היתה מלמדת אותנו התורה שיוצאה גם בבגרות סלקא דעתך אמינא היה עולה על דעתך לומר: דווקא בנערות תיפוק תצא האמה, אולם בבגרות בלבד לא תיפוק תצא. וכיון שלאיילונית אין נערות על כן לא תצא לעולם, לכן קא משמע לן השמיע לנו הכתוב שיש גם יציאה בבגרות לבד.

20 מתקיף לה מקשה על כך מר בר רב אשי: ולאו והאם לא קל וחומר הוא? ומה סימנין של נערות שאין מוציאין את הנערה מרשות האב לגמרי ועדיין יכול הוא לקדשה, בכל זאת מוציאין אותה מרשות אדון, בגרות שמוציאה אותה לגמרי מרשות אב — אינו דין שמוציאה אותה מרשות האדון? ואם כן מן הסברה נדע שיוצאה בבגרות, ואין צורך בפסוק מיוחד לצורך זה.

21 אלא אמר מר בר רב אשי: לא נצרכה הלכה זו אלא לעיקר זבינא המכירה של אילונית לאמה. שכן סלקא דעתך אמינא יעלה על דעתך לומר כך: זו דאתיא שמביאה סימני נערות — הוי זבינא יש בה מכירה, וזו דלא אתיא שאין מביאה סימני נערות לא הוי זבינה זבינא אין מכירתה מכירה משום שאי אפשר לקיים בה את כל האמור בכתוב, שהרי אין לה שחרור בזמן נערות.

22 על כן קא משמע לן השמיע לנו כפל הכתוב "ויצאה חנם אין כסף" שמות כא, יא שאף איילונית נמכרת לאמה ויוצאת בבגרות.

23 ושואלים: ולמר בר רב אשי שאמר, שהקשה קודם: ולאו והאם לא קל וחומר הוא ואין צורך בכתוב הנוסף ללמדנו שאיילונית יוצאת בבגרות — הלא אין זה בעצם קושי, הא אמרינן שהרי כבר אמרנו: מילתא דאתיא דבר הבא, הנלמד בקל וחומר לפעמים טרח וכתב לה קרא אותו הכתוב, משמע שאף שאפשר ללמוד את הדבר מקל וחומר, מכל מקום נכתב! ומשיבים: הני מילי היכא דליכא לשנויי דברים אלה אמורים דווקא במקום שאין כל דרך לתרץ ולהסביר מפני מה נכתב דבר שאפשר ללמדו בקל וחומר, אבל היכא דאיכא לשנויי במקום שאפשר לתרץ — משנינן מתרצים.

24 א ומעירים: ותנא מייתי לה מהכא והתנא מביא, לומד אותה מכאן, שמביא מקור אחר לקידושי אשה בכסף, ולומד שאר קנייני האשה בדרך אחרת. דתניא שכן שנינו בברייתא: נאמר "כי יקח איש אשה ובעלה והיה אם לא תמצא חן בעיניו כי מצא בה ערות דבר וגו'" דברים כד, א, ואמרו חכמים: אין קיחה אלא בכסף. וכן הוא אומר: "נתתי כסף השדה קח ממני" בראשית כג, יג.

25 ושואלים: הלא אין צורך כלל בלימוד אחר, שהלא דין קל וחומר הוא: ומה אמה העב ריה שאינה נקנית להיות אמה בביאה — נקנית בכסף, זו, סתם אשה, שנקנית לאישות בביאה — אינו דין שתקנה בכסף?

26 ואולם קל וחומר זה אפשר לדחותו: יבמה תוכיח, שנקנית ליבם דווקא בביאה, ואף על פי כן אינה נקנית בכסף! ויש לדחות את הדחיה ולומר: מה ליבמה — שכן אין נקנית בשטר, תאמר בזו, בסתם אשה שנקנית בשטר, ומסתבר שיש בה גם קנין בכסף!

27 תלמוד לומר: "כי יקח איש אשה ". ושואלים אם כן: הא למה לי קרא זה למה לו כתוב לשם כך הא אתיא לה הרי כבר בא, נלמד לו הלימוד הזה מקל וחומר. ואף שניסינו לדחותו, הרי הוכחנו שיש אפשרות לקיימו! אמר רב אשי: משום דאיכא למימר שיש מקום לומר מעיקרא דדינא פירכא מעיקר הדין יש בו פירכא, טעות;

28 מהיכא קא מייתית לה מהיכן אתה מביא, למד אותה את ההוכחה לקנין כסף — מקל וחומר מאמה העבריה, ואולם עדיין יש לפרוך מה לאמה העבריה שכן יוצאה משתחררת בכסף, ולכן גם נקנית בכסף, תאמר בזו, באשת איש, שאינה יוצאה מתגרשת בכסף. וכיון שפרכנו את ההוכחה, יש צורך להזדקק לראיה מן הכתוב כפי שאמרה הברייתא: תלמוד לומר "כי יקח איש".

29 ולאחר שהבאנו מקור נוסף לקידושי כסף מעירים: ואיצטריך למיכתב וצריך היה לכתוב "ויצאה חנם" באמה עבריה, ואיצטריך למיכתב וצריך היה לכתוב גם "כי יקח איש אשה ". דאי כתב רחמנא שאילו כתבה התורה רק "כי יקח" הוה אמינא הייתי אומר: בכל מקרה קידושין דיהב שנותן לה בעל — דידה הוו שלה הם, ולכן כתב רחמנא כתבה תור ה "ויצאה חנם" ללמד שהאב זוכה בכסף קידושי בתו שאינה בוגרת.

30 ולהיפך, אי כתב רחמנא אילו כתבה התורה רק "ויצאה חנם" הוה אמינא הייתי אומר היכא דיהבה ליה איהי לדידיה וקידשתו במקום שנתנה היא לו כסף וקידשה אותו הוו קידושי הרי הם קידושין לכן כתב רחמנא כתבה תורה "כי יקח" — ולא כי תקח, שרק האיש יכול לקדש אשה ולא להיפך.

31 ב ועוד ממשיכה הברייתא: מה שנאמר "ובעלה" מלמד שהאשה נקנית בביאה. ולכאורה מה צורך בפסוק והלא דין קל וחומר הוא: ומה יבמה שאין נקנית בכסף — נקנית בביאה, זו, אשה סתם, שנקנית בכסף כפי שהוכחנו, אינו דין שנקנית בביאה?

32 ויש לדחות: אמה העבריה תוכיח, שנקנית בכסף ואף על פי כן אין נקנית בביאה. את הדחיה הזו דוחים: מה לאמה העבריה — שאין קנינה לשום לשם אישות, שמעיקרה נקנית לשם עבדות, תאמר בזו, באשה, שקנינה לשום אישות ולכן מסתבר שתקנה בביאה.

33 תלמוד לומר: "ובעלה". וגם כאן תוהים: אם כן, ולמה לי קרא פסוק? הא אתיא לה הרי באה לו, כלומר, הרי עלתה בידו הוכחה מקל וחומר! אמר רב אשי: משום דאיכא למימר שיש מקום לומר מעיקרא דדינא פירכא מעיקרו של הדין, הקל וחומר, יש בו פירכא מהיכא קא מייתית לה מהיכן אתה מביא לומד אותה, את ההוכחה שביאה קונה — מיבמה, ואולם יכול אתה לומר:

34 מה ליבמה — שכן זקוקה קשורה ועומדת ליבם, ובגלל זיקתה לו די בביאה לעשותה אשתו ממש, תאמר בזו, בסתם אשה, שאין זקוקה ועומדת ויתכן שאין די בכך כדי לקנותה, ואם כן נפרך כל הלימוד כולו. וכיון שכך יש להזקק לראיה אחרת. תלמוד לומר מן הכתוב: "ובעלה".