ביאור שטיינזלץ על קידושין נ״א

1 המרבה במעשר שנתן יותר מהשיעור הראוי — פירותיו, כלומר, הפירות שעבורם הפריש את המעשרות מתוקנים, משום שעל כל פנים הפריש מעשר עליהם, ומעשרות מקולקלין ואינם מותרים אף לכהנים. שכיון שאין קדושת המעשר חלה אלא על עשירית מהפירות בלבד, נמצא שבתוך מה שהפריש למעשר מעורב חלק שהוא טבל שלא הופרש מהם מעשר. ולשיטתך אמאי מדוע יהיה כך? נימא נאמר: כל שאינו בזה אחר זה אפילו בבת אחת אינו. שהרי אם הפריש מעשר כדין ורוצה אחר כך לחזור ולהפריש — אין קדושת מעשר חלה על התוספת. ואם כן לשיטת רבה, גם אם מוסיף על השיעור בבת אחת לא היה צריך שם מעשר לחול כלל!

2 אמר ליה לו רבה: שאני שונה מעשר דאיתיה שישנו גם לחצאים, דאי שאם אמר "תתקדש פלגא דחיטתא חצי חיטה למעשר "הרי בכך קדשה ואף כאן אפשר לומר שכאשר נתן כמות גדולה יותר מן השיעור למעשר — חלה קדושה על חלק מסויים מכל חיטה וחיטה שהפריש, ואם כן שאר הפירות מתוקנים, אלא כיון שאין חלק המעשר שבכל חיטה שהפריש מוגדר לעצמו נמצא כל מה שהפריש בגדר מעשר מקולקל.

3 ומקשים: והרי מעשר בהמה דליכא שאינו חל לחצאין, שקדושת מעשר בהמה חלה רק על בהמה שלימה, וגם ליכא אין אפשרות להפרישו בזה אחר זה שאחר שהפריש בהמה אחת למעשר אינו יכול להפריש עוד אחרת לצורך זה. ואמר רבא: אם מוציא גדיים מן הדיר כדי למנותם להפריש מהם את העשירי למעשר בהמה, ויצאו שנים בבת אחת בעשירי, וקראן לשניהם "עשירי" — הרי נמצא עשירי ואחד עשר מעורבים זה בזה. ומדוע לא יאמר שכיון שאין אפשרות לקדש את שניהם בקדושת מעשר בהמה בזה אחר זה, אין קדושת מעשר חלה עליהם גם בבת אחת!

4 ודוחים: שאני שונה מעשר בהמה שחל גם במקרה זה, משום דאיתיה שישנו שחל גם בטעות. דתנן ששנינו במשנה: אם קרא לתשיעי בטעות "עשירי", ולעשירי קרא "תשיעי", ולאחד עשר "עשירי" — שלשתן מקודשין. שיש לנו לימוד מיוחד מן הכתוב שבטעות כגון זו חלה קדושת מעשר על העשירי גם אם נקרא "תשיעי" בטעות. וכיון שחל דין מעשר בהמה על ידי טעות חל הוא גם על שנים בבת אחת.

5 ומקשים עוד: הרי ארבעים חלות שמביאים יחד עם קרבן תודה, דליתא שאין מתקדשות בטעות אם התכוון לקדש חלות אחרות, וליתא נמי ואינה גם כן בזה אחר זה, שאם הפריש חלות נוספות אינן קדושות. ואיתמר ונאמר שנחלקו אמוראים בבעיה הזו: תודה שנשחטה על שמונים חלות, שהפריש לצורך תודה שמונים חלות במקום ארבעים כדין — חזקיה אמר: קדשי נתקדשו לה ארבעים מתוך שמונים. ור' יוחנן אמר: לא קדשי נתקדשו לה ארבעים מתוך שמונים. וקשה מדברי חזקיה על רבה: כיצד יכולות ארבעים להתקדש, שהרי לא היה יכול לקדש ארבעים אחר ארבעים, ולדעת רבה במקרה כזה אין קדושה חלה עליהם כלל!

6 ודוחים: לאו איתמר עלה האם לא נאמר עליה, על מחלוקת זו, שאמר ר' יהושע בן לוי: הכל מודים כל היכא דאמר מקום שהוא אומר "קדשי יתקדשו לה ארבעים חלות מתוך שמונים" — קדשי הריהן מתקדשות וכן אם אמר "לא יקדשו ארבעים אלא אם כן קדשי יתקדשו השמונים כולם" — לא קדשי אינן מתקדשות כלל,

7 לא נחלקו אלא באומר סתם. והמחלוקת היא בפירוש כוונתו של המקדיש; מר חכם זה, חזקיה סבר: אף על פי שהביא שמונים — לאחריות קא מיכוון הוא מתכוון, שאם יאבדו או ייטמאו ארבעים, יהיו לו אחרות במקומן, אך לא התכוון לקדשן ולכן חלה קדושה על ארבעים מהן. ומר וחכם זה, ר' יוחנן, סבר: שלקרבן גדול של שמונים חלות קא מיכוון הוא מתכוון ומשום כך לא חלה עליהן קדושה כלל. עד כאן ביאור שיטתו של רבה.

8 אבל שואלים שאלה אחרת על ענין ראשון: ורבא למה ליה לו לשנויי לתרץ את משנתנו כשיטת רבה? תיפוק ליה תצא, תילמד, לו טעמה של ההלכה במשנה שלנו על פי הסברה שלו עצמו שקידושין שאין מסורין לביאה נינהו הם, שכל קידושין שמחמת האיסור שבהם אינם יכולים לבוא לידי ביאה — אינם קידושין כלל. ולשיטתו יכול היה להסביר את המשנה בפשטות, שכיון שאם היו שתיהן מתקדשות לו הריהו אסור בשתיהן שהרי כל אחת מהן היא אחות אשתו — הריהם קידושין שאינן מסורים לביאה, ואינם חלים כלל.

9 ומשיבים: רבא יכול היה באמת לתרץ כן לשיטתו, אלא לדבריו של רמי בר חמא קאמר אמר, וכך יש להבין את דבריו: לשיטתך שהנך למד את דין המשנה מן הפסוק — אין זה הסבר נכון, כי הפסוק הוא דווקא במקדשן בזו אחר זו. אלא שטעם המשנה הוא אם קידש אותן כאחת, שכן כל שאינו בזה אחר זה אפילו בבת אחת אינו.

10 א איתמר נאמר שנחלקו בבעיה זו: קידושין שאין מסורין לביאה, אביי אמר: הוו הריהם קידושין, שאי־אפשרות הביאה אינה מעכבת בחלות הקידושין. רבא אמר: לא הוו אין הם קידושין. אמר רבא: החכם בר אהינא אסברא הסביר לי והביא ראיה שאינם קידושין מן הכתוב: נאמר "כי יקח איש אשה ובעלה" דברים כד, א, ללמד כי קידושין המסורין לביאה, כלומר, שיש אפשרות הלכתית של בעילה אחר כך — הוו הריהם קידושין, קידושין שאין מסורין לביאה — לא הוו אין הם קידושין.

11 ומעתה באים לדון בשיטות אלה, תנן שנינו במשנתנו: המקדש אשה ובתה, או שקידש אשה ואחותה כאחת — אינן מקודשות. ונדייק: הא הרי אם הוא אמר שהוא מקדש רק אחת מאשה ובתה או אחת מאשה ואחותה ולא פירש איזו מהן — הרי היא מקודשת, שאי אפשר לברר איזו מהן נתקדשה, למרות שבפועל אסור בשתיהן שמא אחות אשתו היא. ואמאי ומדוע יחולו הקידושין? והלא קידושין שאין מסורין לביאה נינהו הם, ולשיטת רבא לא היו צריכים לחול כלל! ואם כן הרי זו תיובתא קושיה חמורה לרבא!

12 ומשיבים: אמר יכול היה לומר, לתרץ לך רבא: ולטעמיך ולטעמך, לשיטתך שאתה סבור שקידושין שאין מסורים לביאה הריהם קידושין, אימא סיפא אמור את סופה של משנתנו: מעשה בחמש נשים ובהן שתי אחיות, וליקט אחד כלכלה של תאנים, ושלהן היתה, ושל שביעית היתה, ואמר: הרי כולכם מקודשות לי בכלכלה זו. ואמרו חכמים: אין אחיות מקודשות. ונדייק: אחיות הוא שאינן מקודשות, הא הרי נכריות, כלומר, שאר שלוש הנשים שלא היו קרובות זו לזו — מקודשות.

13 ומעתה נברר: היכי דמי כיצד בדיוק היה הדבר? אילימא אם תאמר שאמר בלשון זו "כולכם מקודשות לי "— אם כן הרי זה כמקנה דבר לחבירו ואומר "קני את קנה דבר זה אתה וחמור" הוא, והאומר "את וחמור" לא קנה המקבל, שכיון שאין קנין לחמור אף האדם לא קנה משום שתלה את הקניינים זה בזה. ואף כאן, כיון שהוא עושה קנין קידושין בכולן כאשר חלק מן הנשים אינן ראויות לו שהרי אחת מן האחיות ודאי אינה נקנית לו בקידושין, אף שהאחרות ראויות לו — אין הקידושין חלים כלל, גם בהם.

14 אלא לאו האם לא מדובר באופן שאמר להו להן "אחת מכם מקודשת ", וקתני ושנה: אין אחיות מקודשות, והטעם הוא משום שלגבי האחיות הם קידושין שאינם מסורים לביאה. ומעירים: אם כן לרבא קשיא רישא קשה ראשה, תחילתה של המשנה, ואילו לאביי קשיא סיפא קשה סופה. ומסבירים: אביי מתרץ מסביר את המשנה לטעמיה לטעמו, לשיטתו ורבא מתרץ לטעמיה לטעמו, לשיטתו.

15 אביי מתרץ לטעמיה לטעמו, לשיטתו כך: המקדש אשה ובתה, או אשה ואחותה כאחת — אינן מקודשות. הא הרי אם קידש אחת מאשה ובתה, או אחת מאשה ואחותה שאמר "אחת מכם מקודשת לי" — מקודשת כל אחת מהן מספק שמא זו היא שקידש וצריכה גט, ואף שאין הקידושין ראויים לביאה כי שמא זו שבא עליה היא אחות אשתו.

16 ואם אמר במפורש: "הראויה לביאה תתקדש לי" — אינה מקודשת, שהרי שתיהן אינן ראויות לביאה, שהרי אינו יודע איזו היא אחות אשתו. ומעשה נמי גם כן בחמש נשים ובהן שתי אחיות, וליקט אחד כלכלה של תאנים ואמר: "הראויה לי מכם לביאה תתקדש לי", ואמרו חכמים: אין שתי האחיות מקודשות.

17 ורבא מתרץ לטעמיה לטעמו לשיטתו: המקדש אחת מאשה ובתה או אחת מאשה ואחותה — נעשה כמי שקידש אשה ובתה, או אשה ואחותה כאחת, ואינן מקודשות, כי קידושין שאינם מסורים לביאה אינם קידושין. ומעשה נמי גם כן בחמש נשים ובהם שתי אחיות, וליקט אחד כלכלה של תאנים ואמר: הרי כולכם ואחת משתי אחיות מקודשות לי בכלכלה זו, ואמרו חכמים: אין אחיות מקודשות. ואין איפוא להוכיח ממשנתנו דבר לענין קידושין שאין מסורים לביאה.

18 ומציעים: תא שמע בוא ושמע ראיה לדבר ממקור אחר: המקדש את בתו סתם לאדם אחד ולא פירש איזו בת — אין הבוגרות בכלל, לפי שאינן ברשותו לקדשן. ונדייק מכאן: הא הרי קטנות בכלל. ואמאי ומדוע הקטנות בכלל קידושין אלה? והלא קידושין שאין מסורין לביאה נינהו הם, שכיון שלא אמר איזו מן הקטנות — אין קידושין אלה יכולים להגיע לידי ביאה, ולשיטת רבא אין קידושין כאלה חלים על אף אחת מהן, ותיובתא וקושיה חמורה היא על דברי

19 רבא! אמר יכול היה לומר לך רבא: הכא במאי עסקינן כאן במה אנו עוסקים כשאין שם אלא גדולה וקטנה בלבד, ולכן כשאמר שאין הבוגרות בכלל נמצא שנשארה רק הקטנה וממילא קידושיה ראויים לביאה.

20 ומקשים: הא הרי בוגרות בלשון רבים קתני שנה במשנה! ומשיבים: מאי מה פירוש בוגרות — בוגרות דעלמא בכלל, כלומר, שבמקרה שאדם מקדש את בתו סתם אין בנות בוגרות בכלל, אלא בנות קטנות. ושואלים: אי הכי אם כך שמדובר כשיש רק גדולה וקטנה מאי למימרא מה בא לומר מה החידוש בכך? בודאי אין אדם מקדש את בתו גדולה שלא מדעתה, אלא את בתו הקטנה!

21 ומשיבים: הכא במאי עסקינן כאן במה אנו עוסקים דשויתיה שעשתה, שמינתה אותו בתו הבוגרת כשליח שלה, שימצא לה בעל ותתקדש על ידי אביה. מהו דתימא שתאמר כי כאשר הוא מקבל קידושי קידושין מאדם עבור בתו סתם — אדעתה דידה קא על דעת שלה הוא מקבל, ואותה קידש ולא את הקטנה, על כן קא משמע לן השמיע לנו: שלא שביק איניש מידי דאית ליה עוזב, מניח, אדם דבר שיש לו הנאה מיניה ממנו, ומכיון שהוא מקבל את כסף קידושי בתו הקטנה ובקידושי בתו הגדולה אין לו זכות כזו — בודאי התכוון לקידושי בתו הקטנה.

22 ומקשים: מי לא עסקינן האם אין אנו עוסקים אף במקרה דאמרה ליה "קידושי לדידך" שאמרה לו הבוגרת "כסף הקידושין יהיה שלך בשבילך" כשכר טירחה? ואם כן מדוע שיתכוון דווקא לקידושי בתו הקטנה? ודוחים: אפילו הכי כך, אין לומר שהתכוון לקדש את בתו הגדולה, כי לא שביק איניש עוזב, מניח, אדם מצוה דרמיא עליה המוטלת עליו לקדש את בתו הקטנה ועביד ועושה מצוה דלא רמיא עליה שאינה מוטלת עליו.

23 ומציעים עוד: תא שמע בוא ושמע: מי שיש לו שתי כתי קבוצות בנות משתי נשים, שהיו לו בנות מאשה אחת שנשא קודם ובנות מאשה שניה, ואמר: "קידשתי את בתי הגדולה, ואיני יודע אם זאת הגדולה שבקבוצת הבנות הגדולות, ואם גדולה שבקבוצת הבנות הקטנות, או אם קטנה שבקבוצת הבנות הגדולות שהיא עדיין גדולה מן הגדולה שבקטנות", וכיון שאינו יודע — כולן אסורות להינשא לאדם אחר בלא שקיבלו גט לפני כן מפני הספק, חוץ מקטנה שבקטנות שאינה בכלל הספק, ומותרת להנשא בלי גט, אלו דברי ר' מאיר. והרי קידושין אלה הם קידושין שאינם מסורים לביאה שמא אחות אשתו היא, ובכל זאת הם קידושין, שאם לא כן היו כולן מותרות להינשא!

24 ודוחים: הכא במאי עסקינן כאן במה אנו עוסקים כשהוכרו ולבסוף נתערבו. כלומר, שלא קידש סתם בת גדולה, אלא קידש אחת מהן במפורש, אלא שלאחר מכן שכח במי היה מדובר ולכן חלו הקידושין מספק. ומעירים: דיקא נמי מדוייק גם כן הדבר מלשון הברייתא דקתני ששנה בה: לשון "איני יודע", לומר שהיה הדבר ידוע ועכשיו אינו ידוע, ולא קתני שנה "אין ידוע", ומסכמים, אכן, שמע מינה למד מכאן שכן הוא.

25 ושואלים: אי הכי אם כך היה הדבר מאי למימרא מה בא לומר בכך, מה החידוש שבדבר? הרי ברור שיש כאן ספק, וכולן אסורות מספק! ומשיבים: יש בכך חידוש כי בא לאפוקי להוציא משיטת ר' יוסי, שאמר: לא מחית איניש נפשיה לספיקא אין אדם מוריד, מכניס, את עצמו לספק, שאין אדם אומר דבר שיש בו כדי להביאו למצב של ספק, ולכן כשאמר "גדולה" ודאי התכוון לגדולה שבגדולות, שהיא גדולה בודאי. על כן קא משמע לן השמיע לנו ר' מאיר דמחית איניש נפשיה לספיקא שמוריד, מכניס, אדם עצמו לספק ויש מקום להסתפק בכל אחת מהן.

26 ומציעים עוד: תא שמע בוא ושמע ממה ששנינו: מי שקידש אחת משתי אחיות ואינו יודע איזו מהן קידש — נותן גט לזו וגט לזו. והרי כשקידש אחת מהן היו אלה קידושין שאין מסורים לביאה ומדוע יש צורך בגט?! ומשיבים: הכא במאי עסקינן כאן במה אנו עוסקים כשהוכרו, כלומר, שקידש אחות אחת מסויימת ולבסוף נתערבו, וכיון שבשעת הקידושין היה ראוי לביאה — חלו הקידושין. ומעירים: דיקא נמי מדוייק הדבר גם כן מן הלשון דקתני ששנה "אינו יודע", ולא קתני שנה "אינו ידוע".

27 ושואלים אף כאן: אי הכי מאי למימרא אם כך מה בא לומר בזה? הרי הדבר פשוט! ומשיבים: דבר זה אכן לא היה נחוץ, ואולם סיפא איצטריכא ליה סוף אותה משנה היה צריך לו שיש בו חידוש, ששנינו שם: אם מת המקדש הזה ולו אח אחד ונופלות שתי האחיות מספק לייבום, הרי היבם חולץ לשתיהן מפני הספק, ואינו יכול לייבם, כיון שאסור באחות יבמתו מדברי חכמים. היו לו למקדש שנים שני אחים — אחד מהם חולץ ואחד אם רוצה מייבם, שאם זו שחלצו לה היתה המקודשת לאחיו, הרי נשא המייבם אשה שאינה קרובה ומותרת לו, ואם נשא את זו שנתקדשה — הרי ייבם את אשת אחיו. ואם קדמו וכנסו, שלא שאלו, ושניהם נשאו את שתי האחיות הללו — אין מוציאין אותם מידם, שכל אחד מהם יכול להיות שהוא שייבם את אשת אחיו ובדיעבד שכבר נשא לא גזרו חכמים.

28 ובהלכה זו יש חידוש, שממנה למדים כי דוקא מיחליץ והדר יבומי קודם חולץ אחד ואחר כך ייבם השני, אבל יבומי והדר מיחליץ אבל לייבם ואחר כך לחלוץ לשניה — לא, שהרי ייתכן שדוקא זו שמייבם אותה לא ארוסתו של אחיו היא אלא אחותה, ונמצא דקא פגע שהוא פוגע באיסור של אחות זקוקתו, כלומר, אחות של יבמתו, הזקוקה לו לייבום. וכל זמן שלא חלצו ליבמה יש איסור באחותה שהיא כעין אחות אשה על ידי זיקת הייבום.

29 ומציעים עוד תא שמע בוא ושמע ממה ששנינו: שנים שקדשו שתי אחיות, זה אינו יודע איזו קידש וזה אינו יודע איזו קידש, כדי לפתור את הבעיה — זה נותן שני גטין, וזה נותן שני גטין, שכל אחד נותן גט לכל אחת מהן. והרי היו אלה מתחילה קידושין שאין מסורים לביאה, ולשיטת רבא לא היו צריכים לגט! ודוחים: הכא נמי כאן גם כן מדובר באופן שהוכרו, שכל אחד קידש אחות מסויימת אחת, ולבסוף נתערבו. ומעירים: דיקא נמי מדויק גם כן דקתני ששנה "אינו יודע", ולא קתני שנה "אין ידוע", ומסכמים אכן, שמע מינה למד מכאן שכן הוא.

30 ושוב שואלים: אי הכי מאי למימרא אם כך מה בא לומר, הלא אין בכך חידוש! ומשיבים: סיפא איצטריכא ליה הדין שנאמר בסוף הברייתא היה צריך לו ומשום כך כתב את הדין הזה. ששנינו שם: אם מת, מתו המקדשים, ולזה אח ולזה אח — זה חולץ לשתיהן וזה חולץ לשתיהן, אבל לא מייבמים, שמא זו שנפלה לפניו היא אחות יבמתו. היה לזה לאחד מהמקדשים הללו אח אחד, ולזה, לשני, היו שנים