ביאור שטיינזלץ על קידושין מ״ח

1 המוכר שטר חוב לחבירו, וחזר המוכר ומחלו ללווה — הרי זה מחול, שכן ההתחייבות של הלווה היתה למלווה בלבד, ובעצם אינה ניתנת להעברה. ואפילו יורש של המלווה מוחל. ונאמר דמר אית ליה שחכם זה, חכמים, יש לו, הריהו מקבל את דברי שמואל וכיון שיכול המקדש למחול את החוב, אין האשה סומכת ומקנה את עצמה כשמקבלת שטר חוב בתורת קידושין. ומר לית ליה וחכם זה, ר' מאיר, אין לו אינו מקבל את דברי שמואל ומשום כך סומכת האשה דעתה ומתקדשת בשטר החוב.

2 ואיבעית אימא ואם תרצה אמור: דכולי עלמא לדעת הכל אית להו יש להם, מקבלים את דברי שמואל והכא וכאן באשה המתקדשת קמיפלגי חלוקים הם; מר סבר חכם זה, ר' מאיר, סבור: אשה סמכה סומכת דעתה על השטר שקיבלה, כי מימר אמרה אומרת היא בליבה: לא שביק ליה לדידי ומחל ליה לאחריני אינו מסתבר שמניח לו לשלי ומוחל אותו לאחרים, ומר סבר וחכם זה, חכמים, סבר: אשה נמי גם כן לא סמכה דעתה, שחוששת שמא ימחל את החוב.

3 והמקדש אשה במלוה על פה במאי פליגי במה חלוקים הם — בדברי רב הונא אמר רב. שאמר רב הונא אמר רב: אומר אדם לחבירו "מנה לי בידך שאתה חייב לי — תנהו לפלוני", אם היה זה במעמד שלשתן, שהיו שם יחד המפקיד ומי שהופקד המנה בידיו ופלוני השלישי — קנה האיש השלישי.

4 מר סבר חכם זה, חכמים, סבור: כי קאמר כאשר אמר רב הני מילי דברים אלה שאפשר להקנות במעמד שלושתם, אמרם דווקא בפקדון משום שהחפץ נמצא בעינו, אבל ביחס למלוה שניתן להוצאה — לא אמר כן, ולדעתו אינו יכול להעביר בדרך זו דבר שאינו ממשי אלא הוא התחייבות בלבד. ומר סבר וחכם זה, ר' מאיר, סבור: לא שנא אינו שונה מלוה ולא שנא ואינו שונה פקדון שהאיש השלישי קונה בדרך זו. לפיכך גם האשה מתקדשת כשנתן לה במעמד שלשתם.

5 ושוב מציעים: נימא כתנאי האם נאמר שדברי רב הם מחלוקת תנאים בענין מקדש במלווה, ששנינו: אם אמר לאשה "התקדשי לי בשטר" — ר' מאיר אומר: אינה מקודשת, ור' אלעזר אומר: מקודשת, וחכמים אומרים: שמין את הנייר, אם יש בו, בנייר עצמו, שוה פרוטה — הריהי מקודשת, ואם לאו לא — אינה מקודשת.

6 ונברר: האי שטר היכי דמי שטר זה כיצד היה בדיוק? אילימא אם תאמר שהיה זה שטר חוב של אחרים שחייבים לו — קשיא קשים אם כן דברי ר' מאיר על דברי ר' מאיר עצמו, שהרי בברייתא קודמת נאמר שהוא סבור שהאשה מתקדשת על ידי שטר חוב. אלא ודאי מדובר בשטר חוב דידה שלה שהיא חייבת לו, ואם כן נמצא כי במקדש במלוה קא מיפלגי הם חלוקים!

7 אמר רב נחמן בר יצחק, אפשר לדחות ולומר כי הכא במאי עסקינן כאן במה אנו עוסקים כגון שקדשה לא בשטר חוב אלא בשטר קידושין, אלא ששטר זה אין עליו עדים.

8 ור' מאיר לטעמיה לטעמו, לשיטתו שאמר לענין גט: עדי חתימה כרתי הם כורתים, גומרים את קניינו של הגט, והוא הדין לשטר קידושין. וכיון שלא היו עדים חתומים על השטר אין בו ממש. ור' אלעזר לטעמיה לטעמו, לשיטתו שאמר: עדי מסירה כרתי כורתים, גומרים את הדבר ואם מסר את השטר בעדים — הריהי מקודשת. ורבנן מספקא להו מסופק להם אי אם כדעת ר' מאיר, אי אם כדעת ר' אלעזר, הלכך על כן אומרים הם שאין לראות בכך קידושין בשטר אלא דין קידושי כסף ושווה כסף, ולכן שמין את הנייר, ואם נמצא שיש בו שוה פרוטה — הריהי מקודשת, ואם לאו לא אינה מקודשת.

9 ואיבעית אימא ואם תרצה אמור באופן אחר, שמדובר פה בשטר קידושין, כגון שכתבו שלא לשמה. ובדברי ריש לקיש קמיפלגי חלוקים הם. דבעי ששאל ריש לקיש שאלה זו: שטר אירוסין קידושין שכתבו הסופר שלא לשמה של הבעל והאשה, מהו? האם אפשר לקדש בו? וצדדי השאלה: האם הויה קידושין, היות אשה לאיש ליציאה גירושין מקשינן מקישים, משווים, אנו ואומרים: מה יציאה בעינן צריכים אנו שייכתב הגט לשמה, אף הויה, שטר של קידושין, נמי בעינן גם כן צריכים אנו שיהיה כתוב לשמה. או דלמא שמא: הויות דרכי הקידושין השונות להדדי מקשינן זו לזו אנו משווים, מה הויה שעל ידי כסף לא בעינן אין אנו צריכים שיהיה הכסף מוטבע לשמה, אלא כל כסף מועיל, אף הויה שעל ידי שטר לא בעינן אין אנו צריכים שיהיה לשמה.

10 בתר דבעיא הדר פשטה אחר ששאל אותה, את השאלה הזו, חזר ופתרה נאמר: "ויצאה מביתו והלכה והיתה לאיש אחר" דברים כד, ב ובפסוק זה מקיש משווה הכתוב הויה ליציאה לכל דבר, ואם כן כמו בגט גם שטר קידושין שנכתב שלא לשמה — פסול. ונאמר כי מר אית ליה חכם זה, ר' מאיר, יש לו, הריהו מקבל את דברי ריש לקיש ואם לא כתב לשמה אינה מקודשת, ומר לית ליה וחכם זה, ר' אלעזר, אין לו, אינו מקבל את דברי ריש לקיש, וחכמים מסופקים בדבר ולכן רואים הם בכך קידושי כסף.

11 ואי בעית אימא ואם תרצה אמור: דכולי עלמא אית להו שהכל ישל להם, הריהם מקבלים את דברי ריש לקיש, והכא במאי עסקינן וכאן במה אנו עוסקים שכתבו את השטר לשמה של המקדש והמתקדשת ואולם שלא מדעתה, שלא ידעה שעבורה כותב שטר זה. ובפלוגתא ובמחלוקת של רבא ורבינא, ורב פפא ורב שרביא קמיפלגי חלוקים הם. דאיתמר שנאמר שנחלקו אמוראים בבעיה זו: שטר קידושין שכתבו לשמה ושלא מדעתה, רבא ורבינא אמרי אומרים: מקודשת בו, רב פפא ורב שרביא אמרי אומרים: אינה מקודשת.

12 ושוב מנסים להציע שהמקדש במלוה נימא כהני תנאי נאמר שהיא מחלוקת כתנאים אלה דתניא שכן שנינו בברייתא: נתנה אשה זהב לצורף ואמרה לו "עשה לי שירים צמידים נזמים וטבעות, ואקדש אני לך בשכר עבודתך ", כיון שעשאן מקודשת, אלו דברי ר' מאיר, וחכמים אומרים: אינה מקודשת עד שיגיע ממון לידה.

13 ושואלים: האי ממון היכי דמי ממון זה שהוזכר כיצד הוא בדיוק? אילימא אם תאמר אותו ממון, כלומר, שייתן לה את הנזמים הללו, האם מכלל הדברים תאמר שהתנא קמא הראשון, ר' מאיר סבר סבור שאפילו אם מחזיר לה כשסיים מלאכתו את אותו ממון נמי גם כן לא תתקדש! אלא במאי אלא במה? הרי רק בו מקדשא היא מתקדשת, שהרי לא נתן לה דבר מלבד התכשיטים! אלא לאו האם לא הכוונה היא שמתקדשת בממון אחר, בשכר העבודה שהיא חייבת לו. ושמע מינה ולמד מכאן כי במקדש במלוה קמיפלגי חלוקים הם, כיון ששכר העבודה שהיא חייבת לו עבור עשיית הנזמים הוא כמלוה.

14 ומוסיפים לבאר: וצריכים לומר וסברי וסבורים הם דכולי עלמא שלדעת הכל ישנה לשכירות מתחלה ועד סוף. כלומר, שהתחייבות לשלם עבור השכירות מתחילה מרגע שמתחיל הפועל במלאכה ובכל שעה שעובד נוסף סכום מסויים בחוב זה. ולפיכך הוה הרי זה מלוה, שהרי כשנותן לה את החפץ העשוי כבר התחייבה לו תשלום עבור המלאכה שעשה מתחילת עבודתו. ואם כן מאי לאו בהא קמיפלגי האם לא בזה הם חלוקים דמר סבר שחכם זה, ר' מאיר, סבור: המקדש במלוה מקודשת, ומר סבר וחכם זה, חכמים, סבור: המקדש במלוה אינה מקודשת?

15 ודוחים: לא, דכולי עלמא לדעת הכל אפשר לומר שהמקדש במלוה אינה מקודשת, והכא וכאן באמת באותה סברה עצמה — בשאלה האם ישנה לשכירות מתחלה ועד סוף קמיפלגי חלוקים הם; מר סבר חכם זה, חכמים, סבור:

16 אינה לשכירות אלא בסוף, כאשר מסיים את מלאכתו ומחזיר לה החפץ, וכיון שאז הוא מוחל על שכרו לשם קידושין נמצא שלא היתה כאן הלוואה כלל. ומר סבר וחכם זה, חכמים, סבור: ישנה לשכירות מתחלה ועד סוף ובסוף השכירות הוא בגדר הלוואה הגדלה והולכת כל זמן השכירות.

17 ואיבעית אימא ואם תרצה אמור באופן אחר: דכולי עלמא לדעת הכל ישנה לשכירות מתחלה ועד סוף, ותאמר גם כן שהמקדש במלוה — אינה מקודשת, והכא וכאן אין אנו עוסקים בשכיר, אלא בקבלן הזכאי לתשלום רק כאשר השלים את מה שקיבל עליו ובשאלה האם אומן קונה בשבח כלי קמיפלגי חלוקים הם. כלומר, האם יש לאומן זכות קניינית בחפץ בכך שהעלה את ערכו; מר סבר חכם זה, ר' מאיר, סבור אומן קונה בשבח כלי, וכיון שנחשב כאילו יש לו חלק בתכשיטים, הריהו יכול לקדש בהם, ומר סבר וחכם זה, חכמים, סבור: אין אומן קונה בשבח כלי.

18 ואי בעית אימא ואם תרצה אמור באופן אחר: דכולי עלמא לדעת הכל אין אומן קונה בשבח כלי, ותאמר גם כן כי ישנה לשכירות מתחלה ועד סוף, וגם שהמקדש במלוה אינה מקודשת, והכא במאי עסקינן וכאן במה אנו עוסקים — כגון שהוסיף לה על התכשיט נופך אבן חן קטנה משלו. דמר סבר שחכם זה סבור שאם אדם מקדש במלוה ובפרוטה דעתיה דעתו על הפרוטה ומר סבר וחכם זה סבור: דעתיה דעתו על המלוה ואף כאן השאלה היא, האם דעתה להתקדש בשכר העבודה שהוא המלוה, או בנופך משלו.

19 ולפי הסבר זה מחלוקת זו היא בפלוגתא דהני תנאי במחלוקתם של תנאים אלה דתניא שכן שנינו בברייתא: האומר לאשה "הרי את מקודשת בשכר שעשיתי עמך עבדתי עבורך "— אינה מקודשת משום שהוא מלוה, שהרי היא חייבת לו כסף זה. "בשכר שאעשה עמך" — הרי זו מקודשת, שהרי בגמר המלאכה כאשר צריך לקבל את שכרו הוא נותן זאת ככסף קידושין. ר' נתן אומר: "בשכר שאעשה עמך" — אינה מקודשת, שלדעתו היא מחוייבת לשלם את שכרו כבר מתחילת העבודה ובסוף העבודה הרי זה מלוה, וכל שכן "בשכר שעשיתי עמך".

20 ר' יהודה הנשיא אומר: באמת אמרו, כלומר, הלכה היא: בין שאמר לה בלשון "בשכר שעשיתי", בין שאמר לה "בשכר שאעשה עמך" — אינה מקודשת. ואם הוסיף לה נופך משלו — הריהי מקודשת.

21 ואם כן בין תנא קמא לר' נתן איכא בינייהו יש ביניהם מחלוקת בעניין שכירות, האם חיוב תשלום השכירות הוא מתחילה או רק בסוף, בין ר' נתן לר' יהודה הנשיא איכא בינייהו יש ביניהם מחלוקת בענין מלוה ופרוטה. מר סבר חכם זה, ר' נתן, סבור: מלוה ופרוטה דעתיה דעתו על המלוה והנופך שלו אינו נחשב, ומר סבר וחכם זה, רבי, סבור: דעתיה דעתו על הפרוטה ומקודשת בנופך שהוסיף.

22 א משנה אמר לאשה "התקדשי לי בכוס זה של יין" ונמצא שהיה של דבש, או שאמר "התקדשי לי בכוס של דבש" ונמצא שהיה של יין, אוש אמר לה "התקדשי לי בדינר זה של כסף" ונמצא שהיה דינר של זהב, או "בדינר של זהב" ונמצא של כסף, או אמר לה "על מנת שאני עשיר" ונמצא שבשבעת הקידושין היה עני, או "על מנת שאני עני" ונמצא שבאותה שעה היה עשיר — בכל אלה אינה מקודשת, שהרי התקדשה רק על מנת שיתקיימו התנאים שקבע. ר' שמעון אומר: אם הטעה אותה לשבח, שאם מה שהוא נותן לה או שמצבו טוב יותר ממה שהתנה עימה בקידושין הרי היא מקודשת.

23 ב גמרא תנו רבנן שנו חכמים: האומר לאשה "התקדשי לי בכוס זה" ולא פרט יותר, תני חדא שנויה ברייתא אחת: שמעריכים את דמי הקידושין בו, בכוס עצמה, וגם במה שבתוכו, ותניא אידך ושנויה ברייתא אחרת: שכוונתו לקדש בו ולא במה שבתוכו. ותניא אידך ושנויה עוד ברייתא אחרת שמעריכים במה שבתוכו ולא בו. ומעירים: ולא קשיא ואין זה קשה מברייתא אחת על השניה: הא זה — במיא במים, הא זה — בחמרא ביין, הא זה — בציהרא בשמן, שאם מקדשה בכוס מים הריהו מתכוון שתתקדש בכוס ולא במים, בכוס יין — מתכוון לקדשה ביין שתשתה ולא בכוס, ובשמן — מתכוון לשמן ולכוס יחד לפי שמשתמשים בשמן במשך זמן ממושך וצריך לכוס כדי להחזיק את השמן.

24 ג שנינו במשנה שר' שמעון אומר שאם הטעה לשבח הרי זו מקודשת. ושואלים: ולית ליה והאם אין לו לר' שמעון, האם אינו סבור כדברי המשנה שאם מכר אדם לחבירו יין ונמצא חומץ, או מכר חומץ ונמצא יין — שניהם, גם הקונה וגם המוכר, יכולין לחזור בהם, ואינו נידון כאונאה במסחר, אף שהיין שווה יותר מהחומץ ואין אומרים שרק זה שהוטעה רשאי לחזור בו. אלמא, איכא דניחא ליה בחלא ואיכא דניחא ליה בחמרא מכאן, שיש מי שנוח לו בחומץ ויש שנוח לו ביין, ואין אומרים שאם קיבל יין היה זה שינוי לשבח. ואם כן, הכא נמי כאן גם כן: איכא ניחא ליה בכספא יש שנוח לו בכסף ולא ניחא ליה בדהבא נוח לו בזהב! ומדוע לר' שמעון מקודשת אם נתן לה זהב במקום כסף?

25 אמר רב שימי בר אשי: אשכחתיה מצאתי לאביי דיתיב וקמסבר ליה לבריה שיושב ומסביר לו לבנו משנה זו: הכא במאי עסקינן כאן במה, באיזה אופן אנו עוסקים — כגון שאמר לשלוחו "הלויני דינר של כסף, ולך וקדש לי בו אשה פלונית" והלך והלוה וקידש בשל זהב. מר סבר חכם זה, תנא קמא סבור שיש במה שפירש שיהיו הקידושין בכסף קפידא הקפדה שיעשה השליח דווקא בדרך זו, וכיון שלא עשה השליח את שליחותו — אינה מקודשת. ומר סבר וחכם זה, ר' שמעון, סבור: מראה מקום הוא לו. שלא אמר "של כסף" אלא כהנחיה כללית אבל גם לשל זהב הוא מסכים.

26 ומקשים: אי הכי אם כך שמדובר פה בשליח מדוע הוא אומר "התקדשי לי"? "התקדשי לו" מיבעי ליה צריך היה לו לומר! ועוד: הטעה אותה לשבח? הטעהו לשבח מיבעי ליה צריך היה לו לתנא לומר! שהרי לא את האשה הטעה השליח אלא את המשלח. וכן קשה הלשון "נמצא של זהב "שהרי מעיקרא נמי מתחילה, כשנתן השליח לאשה גם כן של זהב הוה היה! ואם כן אין לשון המשנה מתיישבת היטב באופן זה.

27 אלא אמר רבא: אני וארי הגדול שבחבורה תרגימנא תרגמנו, הסברנו זאת. ומעירים: ומנו ומיהו אותו "ארי שבחבורה" — ר' חייא בר אבין: הכא במאי עסקינן כאן במה, באיזה אופן אנו עוסקים — כגון שאמרה היא לשלוחה "צא וקבל לי קדושי מפלוני, שאמר לי "התקדשי לי בדינר של כסף", והלך המקדש ונתן לו לשליח דינר של זהב; מר סבר חכם זה, תנא קמא, סבור שיש בכך קפידא הקפדה והתכוונה דווקא לכסף ולא לזהב, ומר סבר וחכם זה, ר' שמעון, סבור: מראה מקום היא לו ואינה מדקדקת בכך, אלא מה בכוונתה שמה שיתן יקח השליח. ומאי ומה פירוש הלשון "נמצא", שהרי לכאורה ידוע היה שהוא של זהב — מדובר דקא צייר בבליתא שהיה צרור בסמרטוט ולא ידע השליח שהוא מקבל דינר אחר מכפי שאמרה לו.

28 אמר אביי: ר' שמעון ורבן שמעון בן גמליאל ור' אלעזר כולהו סבירא להו כולם סבורים הם שבכל הנחיה כזו בשליחות מראה מקום הוא לו, ואם עושה השליח שינוי בדבר שאינו משמעותי — אין אומרים שיש בכך הקפדה ולפיכך אין השינוי מבטל את השליחות. ומפרטים: ר' שמעון — הא דאמרן זו שאמרנו כאן, רבן שמעון בן גמליאל — דתנן שכן שנינו במשנה: