ביאור שטיינזלץ על קידושין י״ז

1 יכול אפילו מי שחלה ולא יכול היה לעבוד יצטרך להשלים את זמן מחלתו — תלמוד לומר: "ובשבעת יצא" שמות כא, ב מכל מקום, ואפילו לא עבד בכל שש השנים. ולענייננו, מדוע לא יקבל הענקה, והרי השלים את שש שנות עבדותו?

2 אמר רב ששת: הכא במאי עסקינן כאן במה אנו עוסקים — במקרה מיוחד, כגון שברח ופגע בו יובל מיד אחר כך ולא השלים את השנים. וחידוש דין למדנו, כי מהו דתימא שתאמר: הואיל ואפיק ליה והוציא אותו היובל שילוחו מעמך קרינן ביה קוראים אנו בו ולא ניקנסיה נקנוס אותו, ונעניק ליה לו על כן קא משמע לן השמיע לנו שכיון שברח איבד את מענקו.

3 א אמר מר החכם: יכול אפילו חלה יצטרך להשלים בעבודה את הזמן שהיה חולה — תלמוד לומר: "ובשבעת יצא". ויש לשאול: אפילו חלה כל שש לא יצטרך להשלים זמן עבודתו? והתניא והרי שנינו בברייתא: חלה שלש שנים ועבד שלש שנים — אינו חייב להשלים, ואולם אם חלה כל שש — חייב להשלים! אמר רב ששת: מדובר שחלה ואינו יכול לעבוד עוד עבודה קשה, אבל עובד הוא עבודה כלשהי, כגון בעושה מעשה מחט תופר בגדים, לכן אינו חייב להשלים, אפילו חלה כל שש.

4 ומעירים: הא גופא קשיא ברייתא זו עצמה קשה שיש בה סתירה פנימית, אמרת מצד אחד כי כאשר חלה שלש ועבד שלש — אין חייב להשלים, ונדייק: הא הרי אם חלה ארבע שנים — חייב להשלים. אימא סיפא אמור את סופה: חלה כל שש — חייב להשלים, ונדייק: הא הרי אם חלה ארבע — אין חייב להשלים! ומשיבים: הכי קאמר כך אמר: אם חלה ארבע נעשה כמי שחלה כל שש וחייב להשלים.

5 ב תנו רבנן שנו חכמים: כמה מעניקים לו לעבד המשתחרר? — שווי חמש סלעים מכל מין ומין האמור בפרשה "העניק תעניק לו מצאנך ומגרנך ומיקבך" דברים טו, יד, שהן בסך הכל חמש עשרה סלעים, אלו דברי ר' מאיר. ר' יהודה אומר: שלשים סלעים בסך הכל, כשלשים שקלים של כופר שמשלמים עבור עבד ראה שמות כא, לב. ר' שמעון אומר: חמשים שקל נותנים לו, כחמשים שבערכין, שהוא הערך הקצוב הגדול ביותר לאדם ראה ויקרא כז, ג.

6 אמר מר החכם: חמש סלעים מכל מין ומין, שהם חמש עשרה סלעים, אלו דברי ר' מאיר. ושואלים: וכי ר' מאיר מנינא אתא לאשמועינן מנין בא הוא להשמיע לנו ששלוש פעמים חמש הן חמש עשרה? ומשיבים: הא קא משמע לן דבר זה השמיע לנו: מיבצר לפחות הוא שלא מבצר ליה מהאי מנינא פוחת לו לעבד ממנין כולל זה, ואי בצר ליה מחד מינא וטפי ליה מחד מינא לית לן אבל אם פחת לו ממין אחד והוסיף לו ממין אחד אין לנו בה הקפדה, וגם כך קיים את המצוה.

7 ושואלים: מאי טעמא מה הטעם של ר' מאיר? שהרי הוא לא נתן נימוק לדבריו. ומסבירים: יליף לומד הוא גזירה שווה "ריקם" האמור בהענקה "לא תשלחנו ריקם". דברים טו, יג "ריקם" מבכור "כל בכור בניך תפדה ולא יראו פני ריקם". שמות לד, כ, מה להלן בפדיון הבכור השיעור הוא חמש סלעים — אף כאן בהענקה השיעור הוא חמש סלעים.

8 ושואלים: ואימא ואמור חמש סלעים מכולהו מכולם, מכל המינים? ומשיבים: אי כתיב אם היה נאמר "ריקם" לבסוף, היה הדין כדקאמרת כמו שאתה אומר, השתא דכתיב עכשיו שנאמר "ריקם" ברישא בתחילה "לא תשלחנו ריקם. העניק תעניק לו מצאנך וכו'" שדי השלך, כלומר, יחס ושייך "ריקם" על "צאן" שנזכר שם, "ריקם" על "גורן", "ריקם" על "יקב".

9 ושואלים: ונילף ונלמד "ריקם" "ריקם" מעולת ראיה שאף בה נאמר "ולא יראה את פני ה' ריקם" דברים טז, טז ואין לה שיעור קצוב! ומשיבים: אמר קרא הכתוב: "אשר ברכך ה' אלהיך" שם טו, יד, כלומר, שצריך לתת כשיעור המרובה, בדבר שיש בו ברכה.

10 על מה שר' יהודה אומר שמעניקים לו שלשים כשלשים שקלים של עבד, שואלים: מאי טעמא מה הטעם של ר' יהודה? ומשיבים: יליף לומד הוא בגזירה שווה של לשון "נתינה" האמורה, בהענקה "תתן לו" מלשון "נתינה" האמורה בדמי עבד שנגחו שור "כסף שלשים שקלים יתן לאדוניו". שמות כא, לב, מה להלן בתשלומי עבד שלשים שקלים — אף כאן בהענקה שלשים.

11 ושואלים: ואם כן שלומדים גזירה שווה "נתינה" "נתינה", ונילף ושילמד גזירה שווה "נתינה" "נתינה" מערכין, מה להלן בערכין חמשים — אף כאן חמשים!

12 ומשיבים: חדא נימוק אחד, דתפשתה מרובה לא תפשתה, תפשתה מועט תפשתה, ואם יש לדמות — צריך לדמות למועט. ועוד דבר, האמור בעבד מעבד הוה ליה למילף היה לו ללמוד ולא מסתם אדם.

13 על מה שר' שמעון אומר שמעניקים לו חמשים כחמשים שבערכין, שואלים: מאי טעמיה מה טעמו של ר' שמעון ומשיבים: גמר למד "נתינה" "נתינה" מערכין, מה להלן חמשים — אף כאן חמשים. ושואלים: כיון שהגזירה שווה מתייחסת לערכין ככלל ואימא ואמור שיתן בפחות שבערכין שלשה סלעים בלבד! ומשיבים: "אשר ברכך ה' אלהיך" כתיב נאמר שיש לתת כשיעור הגדול, שיש בו ברכה.

14 ומקשים: ונילף ונלמד כר' יהודה "נתינה" "נתינה" מעבד, מה להלן שלשים אף כאן שלשים, ויש שני טעמים ללמוד דווקא משם, חדא אחד דתפשתה מרובה לא תפשתה, ועוד, עבד מעבד הוה ליה למילף היה לו ללמוד! ומשיבים: ר' שמעון "מיכה" "מיכה" גמר למד בגזירה שווה שבדין ערכין נאמר "ואם מך הוא" ויקרא כז, ח ובעבד עברי נאמר "וכי ימוך" שם כה, לט.

15 ושואלים: בשלמא נניח לר' מאיר היינו דכתיב זהו שנאמר צאן גורן ויקב שמכאן נלמד סכום של חמשה עשר סלעים להענקה. אלא לשיטת ר' יהודה ושיטת ר' שמעון האי זה צאן גורן ויקב למה לי, הרי יכול לתת גם ממין אחר?

16 ומשיבים: האי מיבעי ליה לכדתניא דבר זה צריך לו לכפי ששנינו בברייתא: יכול לא יהו מעניקין אלא מצאן גורן ויקב, מנין לרבות כל דבר — תלמוד לומר: "אשר ברכך ה' אלהיך". אם כן מה תלמוד לומר צאן גורן ויקב — לומר לך: מה צאן גורן ויקב מיוחדים שישנן בכלל ברכה, שהם דברים הגדלים ומתרבים אף כל דברים שישנן בכלל ברכה, יצאו כספים שאין נותן לו שאינם מתרבים מעצמם, אלו דברי ר' שמעון. ר' אליעזר בן יעקב אומר: יצאו פרדות, שכיון שאינן פרות ורבות אינן בכלל ברכה.

17 ושואלים: ור' שמעון מדוע מיעט כספים ולא פרדות? ומשיבים: פרדות מכל מקום משבחן בגופייהו משביחות בגופן, שאף שאינן מתרבות, מכל מקום הן גדלות ומשביחות. ולעומת זאת סבור ר' אליעזר בן יעקב שכספים עביד בהו עיסקא עושה בהם עסק ומרויח בו, והרי יש בכך ברכה.

18 ומעירים: וצריכא וצריך שייאמרו כולם — צאן, גורן ויקב; דאי כתב רחמנא שאם היתה אומרת התורה צאן בלבד, הוה אמינא הייתי אומר בעלי חיים — אין כן, יתן לו, ואולם גידולי קרקע — לא, על כן כתב רחמנא אמרה התורה גורן. ואי כתב ואם היתה אומרת גורן בלבד, הוה אמינא הייתי אומר: גידולי קרקע — אין כן, ואילו בעלי חיים — לא, על כן כתב רחמנא אמרה התורה צאן. ושואלים: אם כן יקב למה לי? אחרי שכבר נזכר גורן?

19 ומשיבים: למר לחכם זה, ר' שמעון בא הדבר למעוטי למעט כספים, למר לחכם זה, ר' אליעזר — למעוטי למעט פרדות.

20 תנו רבנן שנו חכמים, נאמר: "העניק תעניק לו... אשר ברכך ה' אלהיך" דברים טו, יד יכול רק אם נתברך בית בגללו — מעניקים לו, אבל אם לא נתברך בית בגללו — אין מעניקים לו, תלמוד לומר: "העניק תעניק", כלומר, שמכל מקום אתה מעניק. אם כן מה תלמוד לומר "אשר ברכך" — לומר: הכל לפי ברכה תן לו, שאם היתה ברכה מרובה — צריך להוסיף.

21 ר' אלעזר בן עזריה אומר: יש לקיים דברים ככתבן: אם נתברך בית בגללו — מעניקים לו, לא נתברך בית בגללו — אין מעניקים לו כלל. אם כן מה תלמוד לומר הכפילות של "העניק תעניק" — דברה תורה כלשון בני אדם, וכפילות זו היא מסגנון המקרא ואינה באה ללמד דבר הלכה מיוחד.

22 א תנו רבנן שנו חכמים: עבד עברי עובד את הבן של אדוניו שמת, ואינו עובד את הבת. אמה עבריה אינה עובדת לא את הבן ולא את הבת, אלא את האדון בלבד. עבד הנרצע, והעבד הנמכר לגוי אינו עובד לא את הבן ולא את הבת. אמר מר החכם: עבד עברי עובד את הבן, ואינו עובד את הבת. מנהני מילי מניין הדברים האלה?

23 דתנו רבנן ששנו חכמים: נאמר בעבד עברי "ועבדך שש שנים" שם, יב והלשון "עבדך" יש בו הדגשה: לך ולא ליורש, כלומר, לא לשאר יורשים כגון הבן או האח, שאם מת האדון וירש אדם אחר את נכסיו — אין העבד עובד אותו. אתה אומר שהמיעוט הוא: לך ולא ליורש, או אינו אלא למעט לגמרי: לך ולא לבן? ומשיבים: כשהוא אומר "שש שנים יעבד" שמות כא, ב בלא למעט דבר הרי הריבוי לבן הוא אמור, הא הרי מה אני מקיים "ועבדך שש שנים" ש"עבדך" מדגיש דווקא לך — כוונתו ולא ליורש שאינו בן.

24 ושואלים: מה ראית לרבות את הבן היורש, ולהוציא את האח היורש? ומשיבים: מרבה אני את הבן — שכן קם תחת אביו הן ליעדה, שכשם שהאב יכול לייעד את האמה כאשה לעצמו, כך יכול לקדשה לבנו. וכן לשדה אחוזה שאם הקדיש אביו שדה והבן פדה אותו — הרי זה כאילו פדה אותו הוא עצמו ושב השדה ביובל למשפחה, אבל אם פדאו אחר אינו חוזר למשפחה.

25 ושואלים: אדרבה, מרבה אני את האח שכן קם תחת אחיו ליבום! אומרים: זו אינה ראיה, כלום יש יבום — אלא במקום שאין בן, הא הרי אם יש בן — אין יבום.

26 ושואלים: אלא טעמא דאיכא הא פירכא הטעם דווקא, משום שיש פירכה זו שאין יבום במקום שיש בן, הא לאו הכי הרי לולא זה הייתי אומר שאח עדיף על בן? ותיפוק ותצא לי מסקנה זו שבן עומד במקום אביו יותר מאשר אח באופן אחר גם בלא כוונה זו, דהכא תרתי שכאן ביחס להעדפת הבן יש שתי ראיות, יעוד ושדה אחוזה, והכא חדא וכאן, ביחס לאח, יש רק ראיה אחת!

27 ומשיבים: שדה אחוזה נמי מהאי גם כן מאותה פירכא הוא דקא נפקא ליה שיוצא לו לתנא שמייבום הוא למד שרק הבן קם תחת אביו לפדיון השדה ולא האח, שאומר שם: כלום יש יבום אלא במקום שאין בן.

28 ב שנינו באותה ברייתא שאמה העבריה אינה עובדת לא את הבן ולא את הבת. ושואלים: מנהני מילי מניין הדברים הללו? אמר ר' פדא: שאמר קרא הכתוב בסוף הפסוק המדבר על עבד נרצע: "ואף לאמתך תעשה כן" דברים טו, יז הקישה השווה אותה הכתוב בכתוב זה לעבד נרצע, מה העבד הנרצע אינו עובד לא את הבן ולא את הבת — אף אמה העבריה אינה עובדת לא את הבן ולא את הבת. ושואלים: והאי והכתוב הזה "לאמתך תעשה כן" להכי לדבר זה הוא דאתא שבא ללמד? הא מיבעי ליה לכדתניא הרי צריך אותו לכפי ששנינו בברייתא: מה שנאמר "ואף לאמתך תעשה כן" — הכוונה היא להעניק לה.

29 אתה אומר שהשוואה זו באה לחיוב להעניק לאמה העבריה או אינו אלא לדין רציעה האמור בענין הקודם לאמה עבריה נאמר "ואף לאמתך תעשה כן", שאף היא נרצעת? — כשהוא אומר בענין רציעה "ואם אמר יאמר העבד" שמות כא, ה — הרי זה בא למעט: העבד, ולא אמה העבריה. הרי רציעה אמור שאינה שייכת באמה,

30 הא הרי מה אני מקיים "ואף לאמתך תעשה כן" — להעניק! ומשיבים: אם כן שלצורך ההיקש לנרצע בלבד בא הכתוב נכתוב קרא שיאמר הכתוב "ואף לאמתך כן" מאי מהי התוספת "תעשה"? שמעת מינה תרתי לומד אתה מכאן שני דברים, גם שאין אמה העבריה עובדת את הבן וגם שזכאית להענקה.

31 עוד שנינו בברייתא שהנרצע והנמכר לגוי אינו עובד לא את הבן ולא את הבת. ושואלים: נרצע מניין? ומשיבים: דכתיב שנאמר "ורצע אדניו את אזנו במרצע ועבדו לעלם" שם, ו להדגיש: "ועבדו" — אותו, ולא את הבן ואת הבת. נמכר לגוי מנין? אמר חזקיה: אמר קרא הכתוב ביציאת עבד הנמכר: "וחשב עם קנהו" ויקרא כה, נ והרי זו הדגשה: עם קונהו בלבד ולא עם יורשי קונהו.

32 ג אמר רבא: דבר תורה מדין התורה גוי יורש את אביו, שנאמר בנמכר לגוי: "וחשב עם קונהו" ודרשנו: ולא עם יורשי קונהו. מכלל הדברים אתה למד דאית ליה שיש לו בדרך כלל יורשים לגוי. ואולם גר שיורש את הגוי אביו או את מורישו — אינו מדברי תורה, שכיון שנתגייר נעשה כאדם חדש שאין לו קשר עם משפחתו הקודמת, אלא יורשו מדברי סופרים.

33 דתנן ששנינו במשנה: גר וגוי שירשו את אביהם הגוי, גר יכול לומר לאחיו הגוי: טול אתה עבודה זרה ואני אטול מעות, טול אתה יין נסך ואני פירות. שכל עוד לא באו לרשות הגר יכול הוא לחלוק עם אחיו ולהניח לאח דברים שהוא אסור לו להשתמש בהם כיהודי. אבל משבאו כבר לרשות גר — אסור להחליפם עם אחיו.

34 ואי סלקא דעתך ואם עולה על דעתך לומר שירושת הגר את אביו היא דאורייתא מן התורה כי כאשר לא באו לרשותו נמי גם כן, כי שקיל כאשר הוא לוקח מעות או פירות ונותן לו את העבודה זרה הלא חילופי עבודה זרה הוא דקא שקיל שהוא לוקח, שהרי זכה בחצי הירושה משעה שמת אביו ויש לו חלק בזה.

35 אלא יש לומר כי זה שהגר יורש את אביו הוא מדרבנן מדברי סופרים, גזירה הוא דעבוד רבנן שעשו חכמים שאם לא היה זוכה בירושת אביו שמא יחזור לסורו לקלקולו, שבגלל הפסד הירושה יחזור ויהיה גוי. ומשום שזכות זו בירושת אביו אינה זכות גמורה, אין העבודה זרה נחשבת כשייכת לו. תניא נמי הכי שנויה ברייתא גם כן כך: במה דברים אמורים שמותר לגר לומר לאחיו הגוי שיטול מן הירושה את הדברים האסורים לו והוא יטול את המותרים — כשירשו, אבל כשנשתתפו הגר והגוי — אסור להם להתחלק בדרך זו שהגוי יקבל את העבודה הזרה שהרי נמצא הגר נהנה בדרך זו מעבודה זרה.

36 ובאותו ענין אומרים: ירושת גוי את אביו הגר, וגר את אביו הגר — אינו לא מדברי תורה ולא מדברי סופרים. דתנן שכן שנינו במשנה: לוה מעות מן הגר שנתגיירו בניו עמו וכיון שכל אחד מהם התגייר לחוד, אין עוד קשר מבחינת ההלכה בין הבנים ובין האב, ולכן — לא יחזיר לבניו, שהרי אינם נחשבים כיורשיו. ואם החזיר — אין רוח חכמים נוחה הימנו.

37 ומקשים: והתניא והרי שנינו בברייתא אם החזיר רוח חכמים נוחה הימנו! ומשיבים: לא קשיא אין זה קשה, כאן מדובר בבן גר שהורתו ולידתו שלא בקדושה של ישראל, שנולד הבן כשהיה אביו גוי, ולאחר מכן התגייר ומאחר שנולד כגוי ונתגייר אין כל קשר ביניהם, ואם חייב לאב — אינו צריך להחזיר לבן.