1"יקריב אותו" ויקרא א, ג המוזכר בנודר קרבן — ייתור הפסוק מלמד שכופין אותו לקיים את נדרו ולהקריב את הקרבן. יכול בעל כרחו לגמרי, כגון שנוטלים מרכושו שלא לרצונו — תלמוד לומר "לרצנו" שם.2הא הרי כיצד מתיישבים שני הדברים? — כופין אותו בכל מיני עונשים עד שיאמר "רוצה אני" ויקיים את דבריו. ויש לשאול: ואמאי ומדוע יועיל הדבר? הא בלביה הרי בליבו לא ניחא ליה נוח לו ואין זה לרצונו! אלא לאו האם לא משום דאמרינן שאנו אומרים: דברים שבלב אינן דברים, ואינם פוגמים בהכרזתו המפורשת. ודוחים: ודילמא שאני התם ושמא שונה שם דאנן סהדי שאנו עדים, כלומר, יודעים אנו דניחא ליה שבאמת נוח לו ורצונו בעצם בכפרה ואף שלפי שעה הוא אומר שאינו רוצה בה.3אלא יש להביא ראיה מסיפא ממה ששנינו בסופה של אותה הלכה: וכן אתה מוצא דין זה בגיטי נשים ושחרורי עבדים, שפעמים כופין אותו את הבעל או האדון עד שיאמר "רוצה אני לגרש ". ואמאי ומדוע יועיל הדבר? הא בלביה הרי בליבו לא ניחא ליה נוח לו! אלא לאו האם לא משום דאמרינן שאנו אומרים דברים שבלב אינן דברים. ושוב דוחים: ודלמא שאני התם ושמא שונה שם משום שמצוה לשמוע דברי חכמים, ולכן אנו מניחים שבלבו רוצה הוא לקיים דבריהם, שרוצה הוא לעשות מצוה.4אלא אמר רב יוסף: מהכא מכאן יש ראיה, שכן שנינו: המקדש את האשה ואמר: כסבור הייתי חשבתי שהיא כהנת והרי היא לויה, לויה ונמצאת כהנת, ענייה והרי היא עשירה, עשירה והרי היא ענייה — הריהי מקודשת, מפני שלא היא הטעתו, אף שהוא עצמו טעה בדבר. ואמאי ומדוע היא מקודשת? הא קאמר הרי אומר הוא כסבור הייתי אחרת, ועל דעת כן קידש! אלא משום דאמרינן שאנו אומרים דברים שבלב אינן דברים. אמר ליה לו אביי: דלמא שאני התם דלחומרא שמא שונה שם שלהחמיר אנו פוסקים כך, שצריכה גט מספק, אבל אין ללמוד מכאן שלכל ענין דברים שבלב אינם דברים.5אלא אמר אביי, מהכא מכאן יש ראיה, ממה ששנינו במשנתנו: בכולם, אף על פי שאמרה "בלבי היה להתקדש לו" — אף על פי כן אינה מקודשת. ואמאי ומדוע לא יחולו קידושין כלל? הא קאמרה הרי היא אומרת "בלבי היה" הרי שאין חוששים לדברים שבלב! ודוחים: ודלמא שאני התם ושמא שונה שם שמ כיון דאתניה שהתנה במפורש — לאו כל כמינה דעקרא לה לתנאיה אין בכוחה לעקור את תנאו על ידי מה שחשבה בליבה.6אלא אמר רב חייא בר אבין: עובדא הוה מעשה היה בי בבית מדרשו של רב חסדא, ורב חסדא הביא את הענין בי לבית מדרשו של רב הונא, ופשטוה מהא ופתרוה, את הבעיה הזו, מזו ששנינו: האומר לשלוחו "הבא לי חפץ מן החלון או מן הדלוסקמא" קופסה, ארנק ושכח בעל הבית שאותו חפץ הוא של הקדש, שהמשתמש בו מועל, וחשב שהוא של חול, והביא לו השליח. אף על פי שאמר בעל הבית "לא היה לי בלבי אלא על זה שהבאת ", כיון שהביא לו מזה שאמר — בעל הבית מעל. ואמאי ומדוע? הא קאמר הרי בעל הבית אומר "בלבי לא היה על זה "ולא עשה השליח שליחותו! אלא לאו האם לא משום דאמרינן שאנו אומרים דברים שבלב אינן דברים.7ודוחים: ודלמא שאני התם ושמא שונה שם שאין מאמינים לבעל הבית שבלבו לא היה על זה משום שאנו חושדים בו שאומר כן דלמיפטר נפשיה שלפטור את עצמו מקרבן מעילה קאתי הוא בא ולכן חזר בו ממה שאמר בתחילה, אבל בדרך כלל דברים שבלב דברים הם.8ומשיבים: אם אמנם היה רוצה רק לפטור עצמו מקרבן הוה ליה למימר היה לו לומר רק שמזיד הוה היה, ומזיד אינו מביא קרבן מעילה. ומשיבים: זו אינה אפשרות סבירה כי לא עביד איניש דמשוי נפשיה רשיעא אין אדם עשוי לשים עצמו רשע ולומר שהזיד בעבירה.9ומשיבים: מכל מקום הוה ליה היה לו לומר "נזכרתי שהוא של הקדש לאחר שהלך השליח ", והיה נפטר בכך, דתנן שכן שנינו במשנה: אם שלח בעל הבית שליח להביא לו חפץ מסויים ונזכר בעל הבית שהוא חפץ של הקדש, ולא נזכר השליח ועשה השליח שליחותו — השליח מעל ומביא קרבן ולא המשלח, שהרי בעל הבית נזכר ובטלה השליחות. ולענייננו, כיון שהוכחנו שבעל הבית יכול לפטור את עצמו מקרבן אם ירצה בטענה שנזכר שהוא של הקדש, חוזרת ההוכחה ממה שמחייבים אותו בקרבן מעילה למרות שבלבו התכוון לדבר אחר שדברים שבלב אינם נחשבים.10מסופר: ההוא גברא דזבנינהו לניכסיה אדעתא למיסק לארעא דישראל אדם אחד שמכר את נכסיו על דעת לעלות לארץ ישראל, ופירש לקונה שהוא עושה זאת על מנת כן. סליק עלה לארץ ישראל ולא איתדר ליה יכול היה לדור בה וחזר לבבל ורצה לחזור בו מן המכירה. אמר רבא: כל דסליק שעולה לארץ — אדעתא למידר הוא על דעת לדור בה הוא עולה, והא והרי לא איתדר ליה יכול היה לדור שם. והואיל ופירש שעל דעת לעלות הוא מוכר ודבר זה לא נתקיים, הרי המיקח חוזר. איכא דאמרי יש שאומרים בלשון אחרת, שאמר רבא להיפך: כל העולה — אדעתא למיסק על דעת לעלות לארץ ואפילו לא יגור בה, והא סליק ליה והרי עלה לו כבר והתקיימו דבריו, ולכן אין המי קח חוזר.11ועוד מעשה: ההוא גברא דזבנינהו לניכסיה אדעתא למיסק אדם אחד שמכר את נכסיו על דעת לעלות לארץ ישראל, לסוף לא סליק עלה. אמר רב אשי: אי בעי סליק אם היה רוצה היה עולה ובו תלוי הדבר, ואין לבטל משום כן את המיקח. איכא דאמרי יש שאומרים שאמר: אי בעי אם היה רוצה לא סליק היה עולה?! ומי מנעו מלעלות? ונתבטל התנאי. ושואלים: מאי בינייהו מה ההבדל ביניהם, בין שתי הלשונות בדברי רב אשי? ומשיבים: איכא בינייהו יש ביניהם הבדל, כגון דאיתיליד אונסא באורחא שנולד, נוצר, אונס בדרך, כלומר, כשהיה עיכוב אמיתי בדרכו שלא היה תלוי בו. שלפי הלשון הראשונה שאמר רב אשי שאם היה רוצה היה עולה, הרי גם זה אינו מועיל לבטל את המיקח שעדיין יכול לעלות, אבל לפי הלשון השניה, ששאל: "מי מנעו מלעלות"?! משמע שאם היה באמת דבר המונע אותו מלעלות אזי בטל המיקח.12א משנה האומר לשלוחו "צא וקדש לי אשה פלונית במקום פלוני" והלך השליח וקדשה במקום אחר — אינה מקודשת, שהרי עמד על כך שיהיו הקידושין במקום מסויים. אבל אם אמר לו "צא וקדש לי אשה, והרי היא במקום פלוני" וקדשה השליח במקום אחר — הרי זו מקודשת, שלא אמר לו לקדש אותה שם, אלא רק סימן נתן לו.13ב גמרא ומעירים: ותנן נמי ושנינו גם כן במשנה לגבי גיטין: האומר לשלוחיו "תנו גט זה לאשתי במקום פלוני" ונתנו לה במקום אחר — פסול, אבל אם אמר להם "הרי היא במקום פלוני" ונתנו לה במקום אחר — כשר.14ומעירים: וצריכא וצריך הדבר להיאמר גם בקידושין וגם בגיטין. דאי אשמעינן שאילו היה משמיע לנו רק גבי קידושין היינו אומרים: במקום דלקורבה קאתי שבא לקרב אותה אליו ולקדשה, סבור הוא בהאי אתרא רחמו לי ולא ממלי מילי עלוי במקום זה אוהבים אותי ולא ידברו דברים רעים עלי, בהאי אתרא סנו לי ממלי מילי עלוי אבל במקום זה שונאים אותי וידברו דברים עלי, ולכן כשאומר לשליח לקדש במקום מסויים הוא מקפיד שיהיה דווקא במקום זה. אבל גבי גיטין דלרחוקה קאתי שלרחק אותה הוא בא ולגרשה, אימר אמור שלא איכפת ליה לו אם יהיה מעשה הגירושין במקום זה או במקום אחר השמיע לנו שלא כן הדבר.15ולהיפך ואי אשמועינן ואם היה משמיע לנו רק לגבי גירושין הייתי אומר שרק בגירושין הוא מקפיד, משום שבהאי אתרא ניחא ליה דניבזי במקום זה נוח לו, מוכן הוא, להתבזות, שהרי יש צד של בזיון בגירושין, בהאי אתרא במקום זה לא ניחא ליה נוח לו, אבל גבי קידושין שאין בכך בושה — אימא אמור שלא איכפת ליה לו היכן יקדש אותה, על כן צריכא צריך הדבר להיאמר בשני המקרים.16ג משנה המקדש את האשה והתנה שמקדש אותה על מנת שאין עליה נדרים שנדרה קודם לכן, וחייבת לקיימם, ואחר כך נמצאו עליה נדרים — אינה מקודשת, שהרי לא נתקיים תנאו. אבל אם כנסה סתם בלא להתנות על כך במפורש ונמצאו עליה נדרים, אמנם יכול לגרשה ואולם תצא שלא בכתובה שמן הסתם לא קידשה על דעת שיהיו עליה נדרים המגבילים אותה, אבל כיון שלא אמר זאת כת נאי מפורש — צריכה גט.17וכן אם קידש אותה על מנת שאין עליה מומין ונמצאו בה מומין — אינה מקודשת. כנסה סתם ונמצאו בה מומין — תצא שלא בכתובה. ובהגדרת המומים כלל הוא: שכל המומין המפורטים במסכת בכורות הפוסלין בכהנים מלעבוד במקדש משום מום נחשבים כפוסלין גם בנשים.18ד גמרא מעירים: ותנן נמי ושנינו גם גבי דיני כתובות כי האי גוונא כגון זה משנה זו עצמה. ומסבירים: הכא כאן ענין קידושין איצטריכא ליה היה צריך לו לומר ולכן תנא שנה גם דין כתובות המוזכר כאן אטו אגב קידושין, התם שם במסכת כתובות, דיני כתובות איצטריכא ליה הצטרכו לו, לפיכך תנא שנה קידושין אטו אגב כתובות.19ה משנה המקדש שתי נשים בבת אחת בשוה פרוטה, או אשה אחת בפחות משוה פרוטה, כך שלא היה בקידושין השיעור הראוי, אף על פי ששלח סבלונות מתנות ששולח החתן לכלה לאחר מכאן20אינה מקודשת בגללם, כיון שמחמת קידושין הראשונים שלח ולא נועדו הסבלונות לשם קידושין. וכן קטן שקידש אשה, שאין קידושי קטן כלום, וגם אם אחר כך, כשגדל, שלח לה מתנות אנו אומרים ששלחם רק על סמך קידושין ראשונים ולא נתכוון לקדשה עכשיו בהם — ולכן אינה מקודשת.21א גמרא וצריכא וצריך שייאמרו כל הדינים הללו במשנה אף שלכאורה עניינם אחד; דאי אשמעינן שאם היה משמיע לנו רק במקדש שתי נשים בשוה פרוטה היינו אומרים איידי דקא נפיק ממונא מיניה טעי על ידי, מפני שהוציא ממון, כסף הראוי לקידושין, ממנו, הריהו טועה בכך וסבור שיכול לקדש על ידי כך אף שתי נשים, ולכן אין הסבלונות ששלח אחר כך לשם קידושין. אבל אם קידש אשה בפחות משוה פרוטה, אימא אמור: יודע אדם שאין קידושין תופסין בפחות משוה פרוטה, ולכן כי קא משדר כאשר הוא שולח אחר כך סבלונות — אדעתא על דעת, לשם קידושין קא משדר הוא שולח ותתקדש בהם, ולכן צריך להשמיע במשנה שגם במקרה זה אינה מקודשת.22ואי אשמעינן הני תרתי ואילו היה משמיע לנו את שני אלה בלבד היינו אומרים משום שההבדל בהלכה בין פרוטה לפחות משוה פרוטה לא קים להו לאינשי לא קיים, לא ברור להם לאנשים לכן יכול להיות שאדם חושב שהקידושין הראשונים היו קידושין למרות שנעשו בפחות משווה פרוטה, ולכן את הסבלונות ששלח אחר כך, לא לשם קידושין נתן. אבל קטן שקידש — הכל יודעין שאין קידושי קטן כלום, אימא: כי קא משדר אמור שכאשר הוא שוח סבלונות אדעתא דקידושי קא משדר על דעת, לשם, קידושין הוא ששלח ותתקדש בהם, על כן קא משמע לן השמיע לנו גם הלכה זו.23ב איתמר נאמר שדנו אמוראים בבעיה הבאה: רב הונא אמר: חוששין לסבלונות, שמי שרצה לשאת אשה והתרצתה לכך ושלח לה מתנות בעדים — חוששים שמא לשם קידושין נשלחו, ואין האשה רשאית להנשא לאחר עד שתקבל גט מן הראשון. וכן אמר רבה: חוששין לסבלונות. אמר רבה: ומותבינן אשמעתין ומקשים אנו על ההלכה שלנו, שהרי שנינו במשנתנו: אף על פי ששלח סבלונות לאחר מכאן אינה מקודשת, משמע שאין חוששים לסבלונות! אמר ליה לו אביי: התם כדקתני טעמא שם במשנה יש לומר כמו ששנה את הטעם שמחמת קידושין הראשונים שלח ואין חוששים שמא לשם קידושין אחרים הוא שולח. מה שאין כן במקרה שלא קידשה קודם, חוששים שמא מקדשה בסבלונות ששלח.24איכא דאמרי יש שאומרים את השמועה הזו בלשון אחרת: אמר רבה: מנא אמינא לה מניין אומר אני אותה את ההלכה הזו שחוששים לסבלונות — כדקתני טעמא כפי ששנה את הטעם במשנתנו: שמחמת קידושין הראשונים שלח. ונדייק: הכא הוא דטעי כאן הוא שאין חוששים לקידושין, משום שטועה הוא וסבור שכבר התקדשה לו האשה בקידושין הראשונים, ואין לו צורך עוד לקדשה. הא בעלמא הרי בכלל, במקום שאין לו במה לטעות, אם הוא שולח סבלונות הוו הריהם קידושין.25ואביי דחה את הראיה ממשנתנו: אפשר לומר כי בלשון "לא מיבעיא נצרכה " קאמר אמר, שנה התנא במשנתנו; לא מיבעיא בעלמא נצרכה בכלל, כלומר, כאשר לא קידש קודם לכן, שלא נחית ירד, הגיע עדיין לתורת קידושין כלל ולא עלה על דעתו שיש בכך מעשה קידושין — אין חוששים לסבלונות, אלא אפילו הכא כאן במקרה של משנתנו דנחית שכבר ירד לתורת קידושין והתכוון לקדש את האשה אימא הוו אמור שיהיו הסבלונות נחשבים לו לשם קידושין, על כן קא משמע לן השמיע לנו שבמקרה זה אין חוששים לקידושין. נמצא איפוא שיש מקום לערער על הלכה זו של רב הונא ורבה.26ושואלים: מאי הוי עלה מה היה עליה, מה נאמר על הבעיה הזו, האם חוששים בסבלונות לקידושין? ומשיבים: אמר רב פפא: באתרא דמקדשי והדר מסבלי במקום שהמנהג הוא שקודם מקדשים אשה ואחר כך שולחים מתנות — חיישינן חוששים אנו שקידש קודם, או ששלח את המתנות לשם קידושין, שהרי אינם נוהגים לשלוח מתנות אלה בדרך אחרת. אבל במקום שבו מסבלי והדר מקדשי שולחים מתנות ואחר כך מקדשים — לא חיישינן אין אנו חוששים.27ושואלים: אם זה מקום שבו מקדשי והדר מסבלי מקדשים ואחר כל שולחים מתנות — פשיטא פשוט, מובן מאליו שאם שלח מתנות ודאי קידש קודם! ודוחים: לא צריכא נצרכה להשמיענו אלא במקרה דרובא שרובם של אנשי המקום מקדשי והדר מסבלי מקדשים ואחר כך שולחים מתנות ומיעוטא מסבלי והדר מקדשי ומיעוט של אנשי המקום שולחים מתנות ואחר כך מקדשים. מהו דתימא שתאמר: ניחוש למיעוטא נחשוש למיעוט, על כן קא משמע לן השמיע לנו שאין חוששים למיעוט בכגון זה.28בעא מיניה שאל אותו רב אחא בר רב הונא מרבא: הוחזק שטר כתובה בשוק, כלומר, אם אנשים ראו שטר כתובה לאשה זו, מהו? האם יש לחשוש משום כך שהיא נשואה? אמר ליה לו: וכי מפני שמחזיק שטר כתובה בשוק, נחזיק בה כאשת איש? שהרי שטר כתובה יכול אדם לכתוב אפילו קודם הקידושין, ואינו זקוק להסכמת האשה בזה וממילא אין בו כדי להוכיח שהיא נשואה. ושואלים: מאי הוי עלה מה היה מה נאמר עליה על בעיה זו ומהי ההלכה? ומשיבים: אמר רב אשי: באתרא דמקדשי והדר כתבי במקום שקודם מקדשים ואחר כך כותבים כתובה — חיישינן חוששים אנו שהיו קידושין קודם, אבל במקום שבו כתבי והדר מקדשי כותבים ואחר כך מקדשים — לא חיישינן אין אנו חוששים.29ותוהים: אם ברור כי באותו מקום מקדשי והדר כתבי מקדשים ואחר כך כותבים אם כן פשיטא פשוט, מובן מאליו שיש לחשוש שהיו קידושין לפני כן! ומשיב ים: לא צריכא נצרכה אלא למקום שלא שכיח ספרא מצוי בו סופר באותו מקום. מהו דתימא מהו שתאמר ספרא הסופר הוא דאתרמי שהזדמן לשם, ולכן הקדימו וכתבו את הכתובה כדי להשתמש בשירותיו של הסופר, והתכוונו לעשות את הקידושין לאחר מכן, על כן קא משמע לן השמיע לנו שבכל זאת, כיון שמנהג המקום הוא לקדש קודם — יש לחשוש שהיו כאן קידושין.30ג משנה המקדש אשה ובתה, או אשה ואחותה כאחת, שמקדש את שתיהן במעשה קידושין אחד כגון שאמר "שתיכן מקודשות לי" — שתיהן אינן מקודשות כלל. ומעשה בחמש נשים ובהן ביניהן היו שתי אחיות, וליקט אדם אחד כלכלה סל של תאנים. ושלהן היתה, ושל פירות שביעית היתה, ואמר "הרי כולכם מקודשות לי בכלכלה זו", וקיבלה אחת מהן על ידי בשביל כולן. ואמרו חכמים: אין אחיות מקודשות.31ד גמרא על הלכה זו שבמשנה שאם מקדש בבת אחת שתי נשים — אין קידושין חלים, שואלים: מנהני מילי מניין הדברים הללו? אמר רמי בר חמא: שאמר קרא הכתוב: "ו אשה אל אחתה לא תקח לצרר" ויקרא יח, יח התורה אמרה: בשעה שהוא מקדשן כאחת, שנעשו בכך צרות זו לזו, לא יהא לו אין חלים ליקוחים קידושין אפילו באחת מהם. אמר ליה לו רבא: אי הכי אם כך אתה מפרש, היינו דכתיב זה שנאמר אחר כך בסוף הענין "ונכרתו הנפשות העשת מקרב עמם" שם כט — אי אם קידושין לא תפסי תופסים בה כרת מי מחייב האם מתחייב? שהרי אם לא תפסו קידושין לא בזו ולא בזו אף אם בא על אחת מהן אין היא נחשבת כאחות אשתו, ואין כאן מקום לחיוב כרת!32אלא אמר רבא: קרא הכתוב מדבר באופן שעשה זאת בזה אחר זה, שקידש אשה אחת ואחר כך בא על אחותה, ובכך יש חיוב כרת. ומתניתין ומשנתנו יש לה הסבר כדברי רבה. שאמר רבה: כל דבר שאינו בזה אחר זה, שאין לו תוקף משפטי אם עושה אותו לאחר המעשה האחר, אפילו אם עושים את שניהם בבת אחת — אינו חל. ואף כאן, כיון שלא היה יכול לקדש אחת מהן אחר השניה, גם אם יקדש את שתיהן כאחת — אין לקידושין כל תוקף.33ה גופא לגופה של אותה אמרה. אמר רבה: כל שאינו בזה אחר זה אפילו בבת אחת אינו. איתיביה הקשה לו אביי ממה ששנינו:
