ביאור שטיינזלץ על קידושין נ״ב

1 האחד חולץ לשתיהן ואינו יכול לייבם אף אחת מהן — שמא היא אחות זקוקתו. והשנים — אחד חולץ ואחד אם רוצה מיבם. אם קדמו השנים וכנסו — אין מוציאין אותן מידם.

2 והחידוש בכך הוא שדוקא מיחלץ והדר יבומי לחלוץ ואחר כך לייבם, אבל יבומי והדר מיחלץ אבל לייבם ואחר כך לחלוץ — לא, שיש לחשוש דקא פגע שמא הוא פוגע ביבמה לשוק, שהוא נושא יבמה שעדיין לא חלצו לה שאסורה לכל אדם.

3 ומציעים עוד: תא שמע בוא ושמע ממה דתני ששנה החכם טביומי ברייתא זו: היו לאדם זה חמשה בנים, ולאדם זה חמשה בנות, ואמר: אחת מבנותיך מקודשת לאחד מבני — כל אחת ואחת מן הבנות צריכה מספק חמשה גיטין, גט מכל אחד מחמשת הבנים. מת אחד מהם לפני שנתנו את הגיטין — כל אחת ואחת צריכה ארבעה גיטין, וחליצה מאחד מהן, שמא היא ארוסתו של האח שמת, ועל ידי חליצה של אחד מן האחים נפטרה מן הזיקה. ולשיטת רבא הרי אין הקידושין של האחיות מסורים לביאה ומדוע צריכות הן גט?

4 וכי תימא הכי נמי ואם תאמר כאן גם כן מדובר כשהוכרו ולבסוף נתערבו, הא הרי "אחת מבנותיך לאחד מבני" קתני שנה, הרי שקידושין אלה לא היו מסורים לביאה כבר בשעת הקידושין ובכל זאת קידושין הם, ואם כן הרי זו תיובתא קושיה חמורה לרבא. ומסכמים: אכן, תיובתא קושיה חמורה היא, ונדחו דבריו. ומסכמים: והילכתא כוותיה והלכה כשיטתו של אביי כנגד רבא בשש הלכות שסימנן יע"ל קג"ם יאוש שלא מדעת, עד זומם נפסל למפרע, לחי העומד מאליו, קידושין שלא נמסרו לביאה, גילוי דעת בגט, מומר להכעיס. שאף שבדרך כלל הלכה כרבא במחלוקותיו עם אביי, באלה הלכה כאביי.

5 א שנינו במשנה: מעשה בחמש נשים ובהן שתי אחיות וליקט אדם אחד כלכלה של תאנים ושלהן היתה ושל שביעית היתה, ואמר "הרי כולכן מקודשות לי בכלכלה זו", וקבלה אחת מהן בשביל כולן שאמרו חכמים שאין האחייות מקודשות. אמר רב: שמע מינה ממתניתין אפשר ללמוד ממנה, ממשנתנו ארבע הלכות, ונקיט ומחזיק רב בידיה תלת בידו שלוש מהן והרביעית לא היתה ברורה לו.

6 ומפרטים: שמע מינה למד ממנה שהמקדש בפירות שביעית — מקודשת, ואין אומרים שפירות אלה נועדו לאכילה בלבד ואינו יכול להשתמש בהם לצורך אחר. ושמע מינה ולמד ממנה עוד שאם קידשה בגזל — אינה מקודשת, אפילו בגזל דידה שלה במה שגזל ממנה, ואין אומרים שאם קיבלה ממנו — משמע שמחלה לו על הגזל ותתקדש בו. ממאי ממה מסיק אתה את שתי המסקנות הללו — מדקתני ממה ששנה "שלהם היתה ושל שביעית היתה" ונדייק: טעמא הטעם, דווקא ששביעית היתה, שהפקר הוא מה שלקט מן השדה של אותן אחיות, הא הרי אם זה היה של שאר שני שבוע שבע שנים — לא היו הקידושין תופסים מפני שהוא גזל גם אם מקבלת ממנו אותם כקידושין.

7 ועוד שמע מינה למד ממנה, מן המשנה הלכה שלישית שאשה נעשית שליח לחבירתה לקבל קידושין, ואפילו במקום שנעשית לה צרה על ידי כך, שכך היה המעשה במשנה.

8 ושואלים: ואידך מאי וההלכה האחרת, הרביעית, מה היא, שהרי אמרנו שיש ללמוד ארבעה דברים מהמשנה. ומשיבים: קידושין שאין מסורים לביאה. ושואלים: וניחשבה ושיחשיב רב גם אותה ומסבירים: משום דמספקא ליה שמסופק לו פירוש המשנה אי אם כאביי והרי הם קידושין, אי אם כרבא ואינם קידושין.

9 מסופר: כי סליק כאשר עלה ר' זירא לארץ ישראל אמרה להא שמעתא קמיה להלכה זו לפני ר' יוחנן. אמר ליה לו: מי האם אמר רב הכי כך? ולכאורה מובן מכאן שתהה ר' יוחנן על דברי רב. ותמהים על דברי ר' יוחנן: והוא עצמו לא אמר כן? והאמר והרי אמר ר' יוחנן: מי שגזל חפץ ולא נתייאשו הבעלים ממנו — שניהם אינם יכולים להקדיש את הגזילה; זה, הגזלן — לפי שאינו שלו, וזה, בעל החפץ — לפי שאינו ברשותו. ואם כן, מאותו טעם אף אינו יכול לקדש בגזל! ומשיבים: יש להבין את דברי ר' יוחנן לא כתמיהה על שיטת רב, אלא הכי קאמר ליה כך אמר לו: מי האם אמר רב כוותי כמותי?

10 מיתיבי מקשים על דברי רב שהמקדש בגזל אינה מקודשת, ממה ששנינו בתוספתא: קידשה בגזל, או בחמס, שלקח חפץ ושילם עבורו, אבל כנגד רצון הבעלים, או בגניבה, או שחטף סלע מידה וקדשה בו — מקודשת, משמע שיכול לקדש בגזל! ודוחים: התם שם מדובר בגזל דידה שלה, שגזל ממנה והואיל וקיבלה מידו כקידושין הרי שמחלה לו.

11 ומקשים: הא מדקתני סיפא הרי ממה ששנה בסופה של הברייתא: או שחטף סלע משלה — מכלל הדברים אתה למד דרישא שבראשה בגזל דעלמא עסקינן סתם אנו עוסקים! ומסבירים: אין כאן שני דינים אלא פירושי קא מפרש מפרש הוא התנא את הדברים שאמר קודם: קידשה בגזל, או בחמס, או בגניבה כיצד? כגון שחטף סלע מידה וקדשה בו.

12 והא מתניתין והרי משנתנו שגזל דידה שלה, ממנה וקאמר ואמר רב: אינה מקודשת! ומשיבים: לא קשיא אין זה קשה: הא זה — דשדיך ששידך קודם, ונתרצתה להתקדש לו, שמן הסתם מחלה על מה שגזל ממנה, הא זה — שלא שדיך שידך ובכגון זה ודאי גזל הוא, ואינה מקודשת.

13 מסופר: ההיא איתתא דהוה קא משיא כרעא במשיכלא דמיא אשה אחת שהיתה רוחצת את רגליה בכלי של מים, אתא ההוא גברא בא איש אחד חטף זוזי מחבריה דינרים מחבירו ושדא וזרק לה. אמר לה: מיקדשת מקודשת את לי. אתא ההוא גברא לקמיה בא אותו אדם לפני רבא לשאול מה דינה של האשה. אמר רבא: לית דחש להא אין מי שחושש לזו שאמר ר' שמעון, שאמר: סתם גזילה — יאוש בעלים הוי הוא, ומשום כך היא שייכת לגזלן, אלא אנו אומרים שבסתם גזילה אין יאוש בעלים, וכיון שאין הדינרים שנגזלו של המקדש — אין אלה קידושין.

14 מסופר: ההוא אריסא דקדיש במוזא דשמכי אריס אחד שקידש אשה במלוא החופן בצלים שלקח מן השדה שבו עבד, אתא לקמיה בא לפני רבא לשאול מה דינה של האשה. אמר ליה לו רבא: מאן אחלך מי מחל לך על הבצלים הללו? וכיון שלא מחל לך בעל הבית עליהם — הרי הם גזל, ואין האשה מקודשת. ומעירים: והני מילי במוזא ודברים אלה אמורים דווקא במלוא החופן, אבל אם לקח כישא אגודה של בצלים לקדש בו מצי אמר ליה יכול האריס לומר לו לבעלים: אנא שקלי כישא, שקיל את כישא אני לקחתי אגודה, קח אתה אגודה, כישא כי כישא אגודה כמו, תמורת, אגודה, שמאחר שבין כה וכה הם מחלקים ביניהם את היבול אין זה גזל.

15 מסופר: ההוא סרסיא דקדיש בפרומא דשיכרא פועל אחד שהיה עושה שיכר של תמרים, שקידש אשה בשמרים של השיכר. אתא מריה דשיכרא אשכחיה בא בעל השיכר ומצא אותו. אמר ליה לו: אמאי מדוע לא תיתיב מהאי חריפא תתן לה לקידושין מהחריף הזה? מסוג שמרים משובח וחריף יותר מזה שנתת לה. אתא לקמיה בא לפני רבא לשאול האם יש לראות בדבריו אלה של בעל הבית מחילה על שלקח משלו, ותהא האשה מקודשת. אמר לו רבא: לא אמרו חכמים שאם בא בעל הבית ואמר למי שלקח ממנו דבר שלא ברשות "כלך לך אצל יפות" שהוא סימן להסכמתו למה שעשה, אלא לענין תרומה בלבד.

16 דתניא שכן שנינו בברייתא: כיצד אמרו בתורם שלא מדעת בכל זאת תרומתו תרומה? ומבארים: הרי שירד לתוך שדה חבירו וליקט משם תבואה ותרם שלא ברשות, אם חושש, שמקפיד בעל הבית על מה שליקט ורואה בכך משום גזל — אין תרומתו תרומה, ואם לאו לא — תרומתו תרומה.

17 ומנין היה יודע המלקט אם חושש בעל הבית משום גזל אם לאו לא? הרי שבא בעל הבית ומצאו תורם ואמר לו "כלך אצל יפות מהן ואותן תפריש לתרומה ", אם באמת נמצאו יפות מהם — תרומתו תרומה, שנראה שבעל הבית התכוון באמת למה שאמר ומרוצה שהפריש האיש תרומה מפירותיו, ואם לאו לא אין תרומתו תרומה, שנראים הדברים שבעל הבית כעס עליו, ובלעג אמר לו: צריך היית לקחת יותר יפות. אך אם היו הבעלים מלקטים ומוסיפים על התרומה ומשמעות הדבר שמסכימים הם לתרומתו — בין כך ובין כך, אזי בין שנמצאו יפות מהן או לא — תרומתו תרומה. אולם דבר זה נאמר בתרומה בלבד שהיא מצוה, ובין כה וכה היה צריך בעל הבית להפריש.

18 אבל הכא כאן משום כיסופא בושה הוא דעבד שעשה בעל הבית, שלא היה נעים לו למחות, אבל באמת לא ויתר על השמרים ואינה מקודשת.

19 א משנה כהן המקדש בחלקו, באותו חלק שמקבל מן הקרבנות שמחלק עם אחיו הכהנים, בין שקידש בקדשי קדשים, בין בקדשים קלים — אינה מקודשת. המקדש אשה במעשר שני, בין שעשה זאת בשוגג בין שעשה זאת במזיד — לא קידש, אלו דברי ר' מאיר. ר' יהודה אומר: אם עשה זאת בשוגג — לא קידש, במזיד — קידש. ואם קידש את האשה

20 ברכוש השייך להקדש בדק הבית, במזיד — קידש, ובשוגג — לא קידש, אלו דברי ר' מאיר. רבי יהודה אומר להיפך: בשוגג — קידש, במזיד — לא קידש.

21 ב גמרא ומציעים: נימא מתניתין האם לומר כי משנתנו שלא כשיטת ר' יוסי הגלילי. דתניא שכן שנינו בברייתא לענין הבאת קרבן אשם מעילות: "ומעלה מעל בה'" ויקרא ה, כא, הכתוב בא לרבות קדשים קלים שהן ממונו של בעל הקרבן להתחייב עליהם אשם. אלו דברי ר' יוסי הגלילי. ואם החלקים שזוכה בהם הכהן ממונו הם, מדוע אינו יכול לקדש בהם?

22 ודוחים: אפילו תימא תאמר שמשנתנו כשיטת ר' יוסי הגלילי, ואולם כי קאמר כאשר אמר ר' יוסי הגלילי שהם ממונו, הרי זה דווקא מחיים, כלומר, כאשר הבהמה בחיים אבל לאחר שחיטה — לא. מאי טעמא מה הטעם של דבר? כי קא זכו כאשר זוכים הכהנים בחלקם לאחר השחיטה — משלחן גבוה קא זכו, כלומר, הם מקבלים את חלקם מתוך מה שזכה בו המזבח ואין להם בעלות משלהם בקרבן.

23 ומעירים: דיקא נמי מדוייק גם כן ממה דקתני ששנה במשנתינו: המקדש בחלקו, כלומר, בחלק שקיבל לאחר שהתחלק עם חבריו הכהנים, בין קדשי קדשים ובין קדשים קלים לא קידש. ומסכמים: אכן, שמע מינה למד מכאן שכן הוא.

24 תנו רבנן שנו חכמים: לאחר פטירתו של ר' מאיר אמר להם ר' יהודה לתלמידיו: אל יכנסו תלמידי ר' מאיר לכאן, לבית המדרש שלנו, מפני שקנתרנים מרגיזים הם, ולא ללמוד תורה הם באים אלא לקפחני לצערני בהלכות הם באים. דחק סומכוס שהיה תלמידו של ר' מאיר ונכנס בכל זאת. אמר להם: כך שנה לי ר' מאיר: המקדש בחלקו, בין קדשי קדשים ובין קדשים קלים — לא קידש.

25 כששמע ר' יהודה את הדברים כעס ר' יהודה עליהם, על התלמידים. אמר להם: לא כך אמרתי לכם: אל יכנסו מתלמידי ר' מאיר לכאן מפני שקנתרנים הם, ולא ללמוד תורה הם באים אלא לקפחני בהלכות הם באים. כי הלכה זו אין לה מקום כלל: וכי אשה בעזרה מנין?! שהרי אין נשים נכנסות לעזרה במקום ששם אוכלים הכהנים את קדשי קדשים, ואין טעם לדון בדבר בלתי מציאותי.

26 אמר ר' יוסי שהיה שם: יאמרו: מאיר שכב מת, יהודה כעס, יוסי שתק — דברי תורה מה תהא עליה? שאין לומר שאין מקום להלכה זו — וכי אין אדם עשוי לקבל קידושין לבתו בעזרה? ואין הכרח שנותן את הקידושין במישרין ליד האשה אלא ליד אביה. ועוד, וכי אין אשה עשויה לעשות לה שליח לקבל את קידושיה בעזרה? ועוד: אם דחקה האשה ונכנסה מאי מה יהא הדין? וכיון שהדבר אפשרי, יש לדון בבעיה זו.

27 תניא שנויה ברייתא שנחלקו חכמים אלה בבעיה זו, ר' יהודה אומר: מקודשת, ר' יוסי אומר: אינה מקודשת. אמר ר' יוחנן: שניהם מקרא אחד דרשו, שנאמר בתורה לכהן: "זה יהיה לך מקדש הקדשים מן האש" במדבר יח, ט. ר' יהודה סבר מה שנאמר "לך" הכוונה היא שהחלק הניתן הוא שלך ולכל צרכיך וגם לקדש בו אשה. ור' יוסי סבר: הושווה בכתוב זה חלקו של אהרן כאש על המזבח. מה החלק שניתן לאש הוא לאכילה, שנאכל באש המזבח, אף הוא, מה שמקבל הכהן, נמי גם כן לאכילה בלבד, ולא לכל צורך אחר.

28 אמר ר' יוחנן: