רש"ש על קידושין נ״ב

מהדורה: דפוס וילנא ראם

מקור קידושין נ״ב
1 הָאֶחָד חוֹלֵץ לִשְׁתֵּיהֶן, וְהַשְּׁנַיִם – אֶחָד חוֹלֵץ וְאֶחָד מְיַבֵּם. אִם קָדְמוּ וְכָנְסוּ – אֵין מוֹצִיאִין אוֹתָן מִיָּדָם.
2 דַּוְקָא מִיחְלָץ וַהֲדַר יַבּוֹמֵי, אֲבָל יַבּוֹמֵי וַהֲדַר מִיחְלָץ – לָא, דְּקָא פָּגַע בִּיבָמָה לַשּׁוּק.
3 תָּא שְׁמַע, דְּתָנֵי טָבְיוֹמֵי: לְזֶה חֲמִשָּׁה בָּנִים וּלְזֶה חֲמִשָּׁה בָּנוֹת, וְאָמַר: ״אַחַת מִבְּנוֹתֶיךָ מְקוּדֶּשֶׁת לְאֶחָד מִבָּנַי״ – כׇּל אַחַת וְאַחַת צְרִיכָה חֲמִשָּׁה גִּיטִּין. מֵת אֶחָד מֵהֶם – כׇּל אַחַת וְאַחַת צְרִיכָה אַרְבָּעָה גִּיטִּין, וַחֲלִיצָה מֵאֶחָד מֵהֶן.
4 וְכִי תֵּימָא: הָכִי נָמֵי כְּשֶׁהוּכְּרוּ וּלְבַסּוֹף נִתְעָרְבוּ, הָא ״אַחַת מִבְּנוֹתֶיךָ לְאֶחָד מִבָּנַי״ קָתָנֵי, תְּיוּבְתָּא דְרָבָא, תְּיוּבְתָּא. וְהִילְכְתָא כְּווֹתֵיהּ דְּאַבָּיֵי בְּיַעַ״ל קַגַ״ם.
5 מַעֲשֶׂה בְּחָמֵשׁ נָשִׁים. אָמַר רַב: שְׁמַע מִינַּהּ מִמַּתְנִיתִין אַרְבַּע, וְנָקֵיט רַב בִּידֵיהּ תְּלָת.
6 שְׁמַע מִינַּהּ: הַמְקַדֵּשׁ בְּפֵירוֹת שְׁבִיעִית – מְקוּדֶּשֶׁת, וּשְׁמַע מִינַּהּ: קִידְּשָׁהּ בְּגָזֵל – אֵינָהּ מְקוּדֶּשֶׁת, אֲפִילּוּ בְּגָזֵל דִּידַהּ. מִמַּאי? מִדְּקָתָנֵי: שֶׁלָּהֶם הָיְתָה וְשֶׁל שְׁבִיעִית הָיְתָה – טַעְמָא דִּשְׁבִיעִית, דְּהֶפְקֵר הוּא, הָא דִּשְׁאָר שְׁנֵי שָׁבוּעַ – לָא.
7 וּשְׁמַע מִינַּהּ: אִשָּׁה נַעֲשֵׂית שָׁלִיחַ לַחֲבֶירְתָּהּ, וַאֲפִילּוּ בִּמְקוֹם שֶׁנַּעֲשֵׂית לָהּ צָרָה.
8 וְאִידַּךְ מַאי הִיא? קִידּוּשִׁין שֶׁאֵין מְסוּרִים לְבִיאָה. וְנִיחְשְׁבַהּ! מִשּׁוּם דִּמְסַפְּקָא לֵיהּ אִי כְּאַבָּיֵי אִי כְּרָבָא.
9 כִּי סְלֵיק רַבִּי זֵירָא אַמְרַהּ לְהָא שְׁמַעְתָּא קַמֵּיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן. אֲמַר לֵיהּ: מִי אָמַר רַב הָכִי? וְהוּא לָא אֲמַר?! וְהָאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: גָּזַל וְלֹא נִתְיָיאֲשׁוּ הַבְּעָלִים – שְׁנֵיהֶם אֵינָם יְכוֹלִים לְהַקְדִּישׁ, זֶה לְפִי שֶׁאֵינוֹ שֶׁלּוֹ, וְזֶה לְפִי שֶׁאֵינוֹ בִּרְשׁוּתוֹ. הָכִי קָאָמַר לֵיהּ: מִי אָמַר רַב כְּווֹתִי?
10 מֵיתִיבִי: קִידְּשָׁהּ בְּגָזֵל, בְּחָמָס, וּבִגְנֵיבָה, אוֹ שֶׁחָטַף סֶלַע מִיָּדָהּ וְקִדְּשָׁהּ – מְקוּדֶּשֶׁת! הָתָם בְּגָזֵל דִּידַהּ.
11 הָא מִדְּקָתָנֵי סֵיפָא: אוֹ שֶׁחָטַף סֶלַע מִשֶּׁלָּהּ – מִכְּלָל דְּרֵישָׁא בְּגָזֵל דְּעָלְמָא עָסְקִינַן! פָּירוּשֵׁי קָא מְפָרֵשׁ: קִידְּשָׁהּ בְּגָזֵל, בְּחָמָס, וּבִגְנֵיבָה כֵּיצַד? כְּגוֹן שֶׁחָטַף סֶלַע מִיָּדָהּ וְקִדְּשָׁהּ בּוֹ.
12 וְהָא מַתְנִיתִין, דְּגָזֵל דִּידַהּ, וְקָאָמַר רַב: אֵינָהּ מְקוּדֶּשֶׁת! לָא קַשְׁיָא: הָא – דְּשַׁדֵּיךְ, הָא – דְּלָא שַׁדֵּיךְ.
13 הָהִיא אִיתְּתָא דַּהֲוָה קָא מָשְׁיָא כַּרְעַאּ בִּמְשִׁיכְלָא דְמַיָּא, אֲתָא הָהוּא גַּבְרָא, חֲטַף זוּזֵי מֵחַבְרֵיהּ וּשְׁדָא לַהּ. אֲמַר לַהּ: מִיקַּדְּשַׁתְּ לִי. אֲתָא הָהוּא גַּבְרָא לְקַמֵּיהּ דְּרָבָא. אֲמַר: לֵית דְּחָשׁ לְהָא דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן, דְּאָמַר: סְתַם גְּזֵילָה – יֵאוּשׁ בְּעָלִים הָוֵי.
14 הָהוּא אֲרִיסָא דְּקַדֵּישׁ בְּמוֹזָא דְשַׁמְכֵי, אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרָבָא. אֲמַר לֵיהּ: מַאן אַחֲלָךְ? וְהָנֵי מִילֵּי בְּמוֹזָא, אֲבָל כִּישָׁא, מָצֵי אֲמַר לֵיהּ: אֲנָא שְׁקַלִי כִּישָׁא, שְׁקֵיל אַתְּ כִּישָׁא, כִּישָׁא כִּי כִישָׁא.
15 הָהוּא סְרָסְיָא דְּקַדֵּישׁ בִּפְרוּמָא דְשִׁיכְרָא. אֲתָא מָרֵיהּ דְּשִׁיכְרָא אַשְׁכְּחֵיהּ. אֲמַר לֵיהּ: אַמַּאי לָא תִּיתֵּיב מֵהַאי חָרִיפָא? אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרָבָא. אֲמַר: לֹא אָמְרוּ ״כְּלָךְ אֵצֶל יָפוֹת״, אֶלָּא לְעִנְיַן תְּרוּמָה בִּלְבָד.
16 דְּתַנְיָא: כֵּיצַד אָמְרוּ: תּוֹרֵם שֶׁלֹּא מִדַּעַת תְּרוּמָתוֹ תְּרוּמָה? הֲרֵי שֶׁיָּרַד לְתוֹךְ שְׂדֵה חֲבֵירוֹ וְלִיקֵּט וְתָרַם שֶׁלֹּא בִּרְשׁוּת, אִם חוֹשֵׁשׁ מִשּׁוּם גָּזֵל – אֵין תְּרוּמָתוֹ תְּרוּמָה, וְאִם לָאו – תְּרוּמָתוֹ תְּרוּמָה.
17 וּמִנַּיִן הָיָה יוֹדֵעַ אִם חוֹשֵׁשׁ מִשּׁוּם גָּזֵל אִם לָאו? הֲרֵי שֶׁבָּא בַּעַל הַבַּיִת וּמְצָאוֹ וְאָמַר לוֹ: ״כְּלָךְ אֵצֶל יָפוֹת״ אִם נִמְצְאוּ יָפוֹת מֵהֶם – תְּרוּמָתוֹ תְּרוּמָה, וְאִם לָאו – אֵין תְּרוּמָתוֹ תְּרוּמָה. הָיוּ הַבְּעָלִים מְלַקְּטִים וּמוֹסִיפִים, בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ – תְּרוּמָתוֹ תְּרוּמָה.
18 אֲבָל הָכָא, מִשּׁוּם כִּיסּוּפָא הוּא דַּעֲבַד, וְאֵינָהּ מְקוּדֶּשֶׁת.
19 מַתְנִי׳ הַמְקַדֵּשׁ בְּחֶלְקוֹ, בֵּין קׇדְשֵׁי קֳדָשִׁים, בֵּין קֳדָשִׁים קַלִּים – אֵינָהּ מְקוּדֶּשֶׁת. בְּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי, בֵּין שׁוֹגֵג בֵּין מֵזִיד – לֹא קִידֵּשׁ, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: בְּשׁוֹגֵג – לֹא קִידֵּשׁ, בְּמֵזִיד – קִידֵּשׁ.
20 וּבַהֶקְדֵּשׁ, בְּמֵזִיד – קִידֵּשׁ, וּבְשׁוֹגֵג – לֹא קִידֵּשׁ, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: בְּשׁוֹגֵג – קִידֵּשׁ, בְּמֵזִיד – לֹא קִידֵּשׁ.
21 גְּמָ׳ נֵימָא מַתְנִיתִין דְּלָא כְּרַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי, דְּתַנְיָא: ״וּמָעֲלָה מַעַל בַּה׳״ – לְרַבּוֹת קֳדָשִׁים קַלִּים שֶׁהֵן מָמוֹנוֹ, דִּבְרֵי רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי.
22 אֲפִילּוּ תֵּימָא רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי, כִּי קָאָמַר רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי – מֵחַיִּים, אֲבָל לְאַחַר שְׁחִיטָה – לָא. מַאי טַעְמָא? כִּי קָא זָכוּ – מִשֻּׁלְחַן גָּבוֹהַּ קָא זָכוּ.
23 דַּיְקָא נָמֵי, דְּקָתָנֵי: הַמְקַדֵּשׁ בְּחֶלְקוֹ, בֵּין קׇדְשֵׁי קֳדָשִׁים וּבֵין קֳדָשִׁים קַלִּים – לֹא קִידֵּשׁ. שְׁמַע מִינַּהּ.
24 תָּנוּ רַבָּנַן: לְאַחַר פְּטִירָתוֹ שֶׁל רַבִּי מֵאִיר אָמַר לָהֶם רַבִּי יְהוּדָה לְתַלְמִידָיו: אַל יִכָּנְסוּ תַּלְמִידֵי רַבִּי מֵאִיר לְכָאן, מִפְּנֵי שֶׁקַּנְתְּרָנִים הֵם, וְלֹא לִלְמוֹד תּוֹרָה הֵם בָּאִים אֶלָּא לְקַפְּחֵנִי בַּהֲלָכוֹת הֵם בָּאִים. דָּחַק סוֹמְכוֹס וְנִכְנַס. אָמַר לָהֶם: כָּךְ שָׁנָה לִי רַבִּי מֵאִיר: הַמְקַדֵּשׁ בְּחֶלְקוֹ, בֵּין קׇדְשֵׁי קֳדָשִׁים וּבֵין קֳדָשִׁים קַלִּים – לֹא קִידֵּשׁ.
25 כָּעַס רַבִּי יְהוּדָה עֲלֵיהֶם. אָמַר לָהֶם: לֹא כָּךְ אָמַרְתִּי לָכֶם: אַל יִכָּנְסוּ מִתַּלְמִידֵי רַבִּי מֵאִיר לְכָאן מִפְּנֵי שֶׁקַּנְתְּרָנִים הֵם, וְלֹא לִלְמוֹד תּוֹרָה הֵם בָּאִים אֶלָּא לְקַפְּחֵנִי בַּהֲלָכוֹת הֵם בָּאִים. וְכִי אִשָּׁה בַּעֲזָרָה מִנַּיִן?!
26 אָמַר רַבִּי יוֹסֵי: יֹאמְרוּ: מֵאִיר שָׁכַב, יְהוּדָה כָּעַס, יוֹסֵי שָׁתַק – דִּבְרֵי תוֹרָה מָה תְּהֵא עָלֶיהָ? וְכִי אֵין אָדָם עָשׂוּי לְקַבֵּל קִידּוּשִׁין לְבִתּוֹ בַּעֲזָרָה? וְאֵין אִשָּׁה עֲשׂוּיָה לַעֲשׂוֹת לָהּ שָׁלִיחַ לְקַבֵּל קִידּוּשֶׁיהָ בַּעֲזָרָה? וְעוֹד: דָּחֲקָה וְנִכְנְסָה מַאי?
27 תַּנְיָא, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: מְקוּדֶּשֶׁת, רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: אֵינָהּ מְקוּדֶּשֶׁת. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: שְׁנֵיהֶם מִקְרָא אֶחָד דָּרְשׁוּ: ״זֶה יִהְיֶה לְךָ מִקֹּדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים מִן הָאֵשׁ״. רַבִּי יְהוּדָה סָבַר: ״לְךָ״ – וּלְכׇל צְרָכֶיךָ. וְרַבִּי יוֹסֵי סָבַר: כְּאֵשׁ. מָה אֵשׁ לַאֲכִילָה, אַף הוּא נָמֵי לַאֲכִילָה.
28 אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן:
פירוש רש"ש על קידושין נ״ב
1 רש"י ד"ה דוקא קתני. ומשום הקדמת חליצת א' מן השנים ליבום של שני כו'. כצ"ל:
2 רש"י ד"ה כל אחת. מכולן. הס"ד ואח"כ מתחיל ד"ח וחליצה:
3 רש"י ד"ה יע"ל קג"ם בסופו. מומר אוכל נבלות להכעיס. כצ"ל:
4 רש"י ד"ה המקדש בפירות שביעית. אלא כיון דזכה בהן ממונו הוא לכ"ד. מזה ראיה למש"כ בפ"ט דשביעית מ"ט ובר"ה ט בתד"ה וקציר ע"ש:
5 רש"י ד"ה ואפי' בגזל דידה. כצ"ל:
6 רש"י ד"ה ונחשבי'. הא נמי ש"מ כו' לא הוו קידושין. נ"ל למחוק מלת לא דפשטה משמע כאביי דדוקא כאחת א"מ הא אחת מהן מקודשת. או דצ"ל אי הוו קידושין:
7 תד"ה ביע"ל. היינו פלוגתא דפ' כ"ש אפשר ולא קמכוון כו'. כצ"ל ע"ש והלמ"ד הוא סימן על לא קמכוון:
8 בא"ד והלכה כאביי דהא מסקינן והלכתא כו'. נראה דר"ל דהתם גופא גבי פלוגתתם מסקינן כו' וע"ש ברי"ף. וע"ז כתבו ובספרים לא כתוב כו' אלא גבי המפקיד כו' בעובדא כו'. והמציין טעה:
9 בסה"ד ברבנן סבוראי. כצ"ל בבית:
10 תד"ה המקדש. ל"א לאו ממונו כו' כיון דלא בא אלא מטעם זכייה. א"כ אפי' זכה מן הפקר גמור נמי. וברש"י שלפנינו ליתא. וכוונתו דל"ת ממון גבוה הוא כמו מע"ש לר"מ לקמן:
11 תד"ה ואפי'. אבל עדות במעשה נאמנת. תמוה מאי שיטא דנאמנות הכא. ודאי מיירי כאן שקדש בפני עדים כשרים. ולשון רש"י שלפנינו מזוקק:
12 תד"ה והוא. וא"ת מאי אתא ריו"ח לאשמעינן בהא דאמר דאינו כו'. כצ"ל:
13 רש"י ד"ה לא אמרו כלך. דהא לתרום הן עומדות. תימה דלשון הגמרא בב"מ משום דמצוה היא וניחא ליה:
14 בא"ד אבל לענין כו' למפרע לא ניחא ליה. משמע דעכ"פ מעתה הוה מחילה וכ"כ השעה"מ בכוונתו בריש הל' גירושין. ולכאורה צ"ע דהא בב"מ מוכח דלא הוי מחילה כלל דהא מר זוטרא לא אכל אף לאחר אמירתו מטעם דמחמת כסיפותא הוא דאמר. וי"ל דמ"ז החמיר על עצמו הואיל דלא מחל בנפש חפצה אלא משום כיסופא ומשום אל תלחם את לחם רע עין וגו' אכול ושתה יאמר לך גו':
15 תוס' ד"ה אם. וא"כ צ"ל כו' דשויי' שליח כו'. וזהו דוחק דלא הוה שתיק הש"ס מלהודיענו זה. ועוד כיון דהרשהו לקדש מדשותפות עי' רש"א הרי דומה להבא לי מן החלון כו' אע"פ שאמר לא הי' בלבי אלא על זה כו' דמיקרי עשה שליחותו לעיל נ. וכן לעיל בר"פ האומר לשלוחו צא תרום כו' פיחת עשרה כו' תרומתו תרומה וע"ש בתוס'. ולעד"נ דע"כ לא בעינן שם בשויי שליח אלא לאביי דיאוש שלא מדעת לא הוי יאוש. או משום דגבי שליחות בעינן לדעתו. אבל מוכח עכ"פ דכלך אצל יפות הוה גילוי דעת דניחא ליה עתה וכדמשמע שם בעובדא דמרי בר איסק. ורבא הכא לטעמי' דס"ל דיאוש של"מ הוה יאוש:
16 גמרא וכי אשה בעזרה מניין. תמוה דקארי ליה מאי ק"ל הלא תשובת ר' יוסי פשוטה. ונראה דעיקר כעסו היה על שאמר נגד דעתו דס"ל לקמן דמקודשת וסבור היה שיקנתרו בראיות לסתור דבריו. רק שדרך התנאים לומר טעם שאינו לסתור דברי החולקים עליו. וטעמו האמיתי להסתיר כמש"כ בס"ד בפסחים לח ובר"ה טז:
17 שם ורי"ס כאש מה אש לאכילה אף הוא נמי לאכילה. מדמה כאן אכילת אדם לאכילת אש. וכן בזבחים יג ב ואם האכל יאכל בשתי אכילות הכ"מ כו' וסייעתא למש"כ בס"ד ברפ"ב דפסחים:
18 רש"י במשנה ד"ה בחלקו. שחלק עם אחיו הכהנים. אף דמשמע מפירושו לקמן בגמרא ד"ה כי קא זכו דגם הבעלים אם קדשו בחלקם א"מ. מ"מ לשון בחלקו משמעו טפי דקאי על הכהן כמש"כ התוס' בב"ק יב ב ד"ה ומחיים. ועוד קדשי קדשים אינן אלא בכהן:
19 תד"ה המקדש. ואינו יכול ליקח ממון בהנאה שעשה לה. משמע דס"ל שאינו רשאי למכור. אבל הת"י כתבו שיכול למוכרה. ועמש"כ בפ"א דמע"ש מ"ב. ודע שמדברי התוס' שלפנינו נראה לפשוט מה שנסתפק המל"מ בפ"ה מהל' אישות ה"א בקידש באה"נ אשה מסוכנת דמותרת ליהנות בהן מי אזלינן בתר מקדש ולדידיה אינן שוות כלום א"ד בתר דידה אזלינן ע"ש. ולדברי התוס'. הא מוכח דאזלינן בתרי':
20 תד"ה וכי. ועוד תנן כו'. שהשחיטה כשרה בנשים כו'. אף שאפשר שתשחוט בסכין ארוכה ותעמוד חוץ לעזרה. מ"מ כיון דצורך בה לשחיטה מותרת ליכנס כמו איש. ומש"כ סוטה לכאורה תמוה הלא אשת איש היא ואין קידושין תופסין בה. ואולי ר"ל דסוטה חייבות כל הנשים לראותה כדאיתא בסוטה ח ב ולהניף שכתבו לא קאי רק אנזירה: