1עד שתכנס לחופה, משום טעמו של עולא שמא יאכלו גם בני משפחתה שאינם כהנים מן התרומה שניתנה לארוסה.2ושואלים: ובן בג בג מה הוא אומר על קל וחומר זה? ומשיבים כי לדעתו אין מקום להשוואה ולקל וחומר כי סימפון ביטול מיקח בעבדים, לית ליה אין לו, אינו יכול להיות. כי אי אם מומין שבגלוי הוא שמצא בעבד — הא קא חזי ליה הרי ראה אותו קודם לכן וראה גם את מומיו ועל דעת כן קנה אותו, ולכן אין לו אחר כך זכות טענת מיקח טעות. אי אם משום מומין שבסתר שמצא בו — מאי נפקא ליה מיניה מה יוצא לו מזה אם יש בעבד מומים שבסתר? הלא רק למלאכה קא בעי ליה צריך אותו ולא איכפת ליה לו אם יש לו מומים בסתר שאינם מגבילים אותו בעבודה.3ואף אם נמצא שהעבד הוא גנב או קוביוסטוס משחק בקוביה שהם מומים שבסתר, ומפריעים גם למלאכה — הגיעו "נשאר בידו" העבד, ללוקח, שאינו יכול לחזור בו, והקונה הפסיד, משום שהיה הקונה צריך לחשוש לפגם כזה שרוב העבדים לוקים בו. מאי אמרת מה אתה אומר שהמום שגילה רק לאחר הקניה היה שהעבד הוא לסטים שודד מזויין החייב מיתה, או נכתב למלכות שחייב מיתה ומבוקש על ידי השלטונות — הנהו קלא אית להו אלה קול פירסום יש להם, ובודאי קיבל עליו סיכון זה, כשקנה אותו.4ושואלים: מכדי הרי בין למר לדעת חכם זה, ר' יוחנן בן בג בג, ובין למר לדעת חכם זה, ר' יהודה בן בתירה, ארוסה לא אכלה אינה אוכלת בתרומה מגזירת חכמים, ואם כן מאי בינייהו מה ההבדל למעשה ביניהם?5ומשיבים: איכא בינייהו יש ביניהם הבדל למעשה לגבי ההלכות שסימנן: "קיבל", "מסר" ו"הלך". שאם קיבל עליו הבעל את המומים מראש, שאז אין חשש לסימפון אך יש חשש שתאכיל את בני משפחתה בתרומה, או אם מסר האב את האשה לשלוחי הבעל, או שהלך שליח האב עם שלוחי הבעל ואינה עוד בבית אביה, שבשני מקרים אלה אין חשש שתבוא להאכיל בתרומה את בני משפחתה אך יש חשש לסימפון.6א מכאן שבים לביאור עיקרי הדינים שבמשנה. שנינו שאם מקדש בכסף, בית שמאי אומרים שעליו לקדש לפחות בדינר, ולבית הלל די בפרוטה. ושואלים: מאי טעמייהו מה טעמם של בית שמאי? אמר ר' זירא: שכן אשה מקפדת על עצמה ומזולזל בעיניה שתהא נקנית בסכום פעוט, ולכן אין היא מתקדשת בפחות מדינר.7אמר ליה לו אביי: אלא מעתה לפי נימוק זה כגון בנתיה בנותיו של ר' ינאי, דקפדן אנפשייהו שמקפידות על עצמן ועל כבודן ביותר, ולא מקדשי בפחות מתרקבא דדינרי ואינן מתקדשות לפי חשיבותן בפחות מכלי מלא דינרים הכי נמי דאי פשטה כך גם כן תאמר שאם תפשוט ידה וקבלה חד זוזא ותקבל דינר אחד מאחר הכי נמי כך גם כן תאמר שלא הוו יהיו אלה קדושין?8אמר ליה לו: במקרה שפשטה ידה וקבלה לא קאמינא אינני אומר, שאם היא מוותרת מרצונה על כבודה — היא יכולה לוותר כמה שהיא רוצה, כי קאמינא כאשר אני אומר הוא כגון שקדשה בליליא בלילה והיא לא ראתה במה הוא מקדש אותה, אי נמי דשויה או גם כן שמינתה שליח להתקדש, ולא אמרה לשליח במפורש בכמה כסף רצונה להתקדש, שמן הסתם מקפידה היא על כבודה ואינה מתקדשת בפחות מדינר.9רב יוסף אמר טעם אחר: טעמיהו טעמם של בית שמאי כדברי רב יהודה אמר רב אסי. שאמר רב יהודה אמר רב אסי: כל סכום כסף האמור בתורה הוא כסף צורי בדינרים צוריים שערכם רב, וסכום כסף של דבריהם שקבעוהו חכמים, נקוב בכסף מדינה, שכל מטבע שבו ערכו רק שמינית מערכו של המטבע הצורית. ובית שמאי הולכים לפי השיעור האמור בתורה, והמטבע הקטנה ביותר בכסף צורי הוא מטבע כסף, השווה בערכו לדינר.10ב גופא לגופה של הלכה זו שהזכרנו אמר רב יהודה אמר רב אסי: כל כסף האמור בתורה הוא כסף צורי וכל כסף של דבריהם הוא כסף מדינה. שואלים: וכללא והאם כלל הוא שכל כסף האמור בתורה הוא מטבע כסף דווקא ולפחות דינר?11והרי דין זה של טענה שטוען אדם על חבירו שחייב לו כסף אם משום שלא החזיר לו את פקדונו או הלוואתו, וחבירו מודה לו רק במקצת הטענה, דכתיב שנאמר: "כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים לשמור וגנב מבית האיש..." שמות כב, ו, "...עד האלהים יבוא דבר שניהם" שם, ח ופירושו שדין זה בא לפני הדיינים, ומשביעים את הנתבע. ותנן ושנינו במשנה בדין מודה מקצת הטענה: שבועת הדיינין, כלומר, שבועה זו שהדיינים משביעים את זה שהודה במקצת היא כאשר הטענה התביעה היא על שתי מעות כסף לפחות, וההודאה שמודה הנתבע אפילו בשוה פרוטה. ואם כל "כסף" האמור בתורה הוא כסף צורי, כיצד הגיעו חכמים לסכום זה של שתי מעות דווקא?12ודוחים: התם שם יש לימוד מיוחד בגלל ההיקש, ש"כסף" שנזכר שם הוא דומיא בדומה לכלים, מה כלים משמע לפחות שנים — אף כסף שנים, ומה כסף הוא דבר חשוב — אף בכלים מדובר דווקא בדבר חשוב.13ומקשים: והרי מעשר דכתיב שנאמר בו, בפדיונו "וצרת הכסף בידך" דברים יד, כה ותנן ואף על פי כן שנינו במשנה: הפורט סלע ממעות מעשר שני, משמע שאפשר לפרוט את כסף המעשר אף לפרוטות נחושת, ולאו דווקא מעות כסף! ומשיבים: כיון שלא נאמר "כסף" אלא "הכסף" הה"א היתירה ריבה, שהיא באה ללמדנו שאפשר לפדותו בכל מיני כסף, ואף בפרוטות של נחושת.14ומקשים: והרי הקדש דכתיב שנאמר בו "ונתן הכסף וקם לו" ראה ויקרא כז, יט ואמר שמואל: הקדש, אפילו היה שוה מנה, שחיללו על שוה פרוטה — מחולל! והרי, "כסף" נאמר במקרא, ובכל אופן יוצא ידי חובה בפרוטות נחושת! ומשיבים: התם נמי שם גם כן יש לימוד מיוחד המלמד דין זה, שכן "כסף" "כסף" יליף למד בגזירה שווה ממעשר, ולכן גם שם מדובר בכסף ממון כלשהו.15ומקשים: והרי קידושי אשה דכתיב שנאמר בהם "כי יקח איש אשה ובעלה" דברים כד, א וגמר ולמד קידושי כסף בגזירה שווה "קיחה" "קיחה" משדה עפרון, ושם נזכר "כסף", ובכל זאת תנן שנינו במשנה, בית הלל אומרים: בפרוטה ובשוה פרוטה. ואם כן נימא האם נאמר שרב אסי שאמר שכל כסף האמור בתורה הוא כסף צורי הוא שאמר כבית שמאי דווקא?!16אלא יש לדחות את כל מה שאמרנו ולפרש כך: אי איתמר, הכי איתמר אם נאמר, כך נאמר: אמר רב יהודה אמר רב אסי: כל סכום כסף קצוב שמפורש בו סכום מסויים האמור בתורה הריהו כסף צורי, וכסף של דבריהם — כסף מדינה.17ומקשים: אם כן הוא מאי קא משמע לן מה השמיע לנו בכך? הלא תנינא שנינו כל דינים אלה במפורש: תשלומי חמש סלעים של פדיון הבן, שלשים של עבד שנהרג על ידי שור שמשלם בעל השור, חמשים של אונס ושל מפתה, מאה של מוציא שם רע — כולם בשקל הקודש, במנה צורי, הרי שכל המקומות שנאמר בהם בתורה סכום קצוב כבר פורשו כאן ומה השמיע לנו רבי אסי!18ומשיבים: מה שאמר ושל דבריהם כסף מדינה איצטריכא ליה הוצרך לו לומר, שלא תנן שנינו כלל זה במשנה. דתניא שכן שנינו בברייתא: התוקע מכה לחבירו בדרך בזיון — נותן לו כקנס סלע, שכך קבעו חכמים. ולא תימא ואל תאמר מאי מה פירוש סלע שהוא סלע צורי שהוא ארבע זוזי ארבעה דינרים אלא מאי מה פירוש סלע — סלע מדינה ששוויו פלגא דזוזא חצי זוז, דעבידי אינשי דקרו לפלגא דזוזא איסתירא שעשויים אנשים לקרוא לחצי זוז גם כן סלע.19א ר' שמעון בן לקיש אומר הסבר אחר: טעמייהו טעמם של בית שמאי שקידושי אשה הם בדינר, כדברי חזקיה. שאמר חזקיה: אמר קרא הכתוב באמה העבריה שהיא אמנם שפחה, אלא שברשות האדון גם לעשותה לאשתו: "והפדה" שמות כא, ח — מלמד שמגרעת מנכה מפדיונה, שאם הגיע לידה כסף הריהי משלמת לאדון בניכוי שווי העבודה שעשתה ויוצאה טרם זמנה.20אי אמרת בשלמא דיהב אם נניח אתה אומר שהוא נותן לה בשעת קנייתה דינר לפחות, היינו דמגרעה ואזלה זהו שהיא מגרעת מהסכום הזה והולכת עד כדי פרוטה, אלא אי אמרת דיהב אם אתה אומר שהוא נותן לה פרוטה בקנין ראשון כשקנה אותה לשפחה, מפרוטה מי מגרעה האם יכולה היא לגרוע? והרי פרוטה הוא השיעור הקטן ביותר של כסף! ודוחים: ודלמא הכי קאמר רחמנא ושמא כך אמרה תורה, זה כוונת העניין: היכא דיהב במקום שנתן לה דינר — תיגרע את הסכום הזה עד פרוטה, היכא דיהב במקום שנתן לה פרוטה — לא תיגרע כלל! ובמקרה זה לא יתקיים דין "והפדה".
