ביאור שטיינזלץ על קידושין ט׳

1 חומרי פתכייתא מחרוזות של זכוכית. אתאי ההיא איתתא באה אשה אחת, אמרה ליה לו: הב תן לי חד שוכא ענף מחרוזת אחד. אמר לה: אי יהבינא ליך מיקדשת אם אתן לך אותה האם תתקדשי לי בה? אמרה ליה לו בלגלוג: הבה מיהבה תן תן והתכוונה שאינה חוששת כלל לתנאי זה. אמר רב חמא: כל שאומרת לשון "הבה מיהבה" "תן תן" לאו לא כלום הוא, כלומר, היא אמנם אמרה לו "תן", אבל לא הסכימה לתנאי שאמר לה, ואינה מקודשת בכך.

2 וכן מסופר: ההוא גברא דהוה קא שתי חמרא בחנותא אדם אחד שהיה שותה יין בחנות. אתאי ההיא איתתא נכנסה אשה אחת, אמרה ליה לו: הב תן לי חד כסא כוס יין אחת. אמר לה: אי יהיבנא ליך אם אתן לך האם מיקדשת תתקדשי לי בה? אמרה ליה לו: "אשקויי אשקיין" השקה השקה אותי. אמר רב חמא: כל שאומרת "אשקויי אשקיין" "השקה השקה אותי" לאו לא כלום הוא, שבוודאי אין כוונתה לקבל את התנאי ואינה מקודשת.

3 מסופר: ההוא גברא דהוה קא שדי תמרי מדקלא אדם אחד שהיה זורק, קוטף, תמרים מן הדקל. אתאי ההיא איתתא באה אשה אחת, אמרה ליה לו: שדי זרוק, קטוף לי תרתי שתים! אמר לה: אי שדינא ליך מיקדשת אם אזרוק לך האם תתקדשי לי בהן? אמרה ליה לו: שדי מישדא זרוק זרוק. אמר רב זביד: כל "שדי מישדא" "זרוק זרוק" לאו לא כלום הוא ואינה מקודשת.

4 איבעיא להו נשאלה להם ללומדים: אם אמרה לו בלשון "הב" "תן", או "אשקי" "השקה", או "שדי" "זרוק" בלבד, בלא שכפלה את דיבורה, מהו הדין? האם משמעו שהתכוונה לומר ברצינות — תן כפי התנאי שאמרת, או שאף בדיבור כגון זה לא הסכימה לקידושין, או לא? אמר רבינא: מקודשת. רב סמא בר רקתא אמר בלשון שבועה: תגא דמלכא כתר המלך! אינה מקודשת. והלכתא והלכה: אינה מקודשת.

5 ואגב פסק זה מסכמים להלכה גם את הבעיות שנשאלו קודם: והלכתא והלכה היא: שיראי שיראין שהיה בהם יותר משווה פרוטה לא צריכי שומא אינם צריכים הערכה מיוחדת בשביל לקדש בהם אשה. והלכתא והלכה כדעת ר' אלעזר שאם הבטיח לה מנה בקידושין ונתן לה רק דינר ממנו מקודשת, והלכתא והלכה כדעת רבא שאמר בשם רב נחמן שאם הבטיח מנה ונתן רק משכון אין זה נחשב לקידושין.

6 א תנו רבנן שנו חכמים: קידושין בשטר כיצד? כתב לו הבעל לאבי הנערה שטר על הנייר או על החרס אף על פי שאין בו בנייר או בחרס שוה פרוטה שאין כאן קידושין בשווה כסף, בלשון: "בתך מקודשת לי", או "בתך מאורסת לי", או "בתך לי לאינתו" לאשה — הרי זו מקודשת.

7 מתקיף לה מקשה על כך ר' זירא בר ממל: הא הרי לא דמי האי שטרא דומה שטר זה לשטר זביני מכר! שכן התם שם, בשטר מכר, המוכר הוא שכותב לו לקונה "שדי מכורה לך", ואילו הכא כאן הבעל שהוא לענין זה כקונה הוא שכותב "בתך מקודשת לי"!

8 אמר רבא: התם מעניינא דקרא והכא מעניינא דקרא שם במכר, לשון השטר הוא מענין הכתוב וכאן בקידושין, לשון השטר הוא מענין הכתוב; התם כתיב שם בענין מכר נאמר "ומכר מאחזתו" ויקרא כה, כה, לומר: במוכר תלה רחמנא תלתה תורה, הכא כתיב כאן נאמר "כי יקח איש אשה" דברים כב, יג לומר: בבעל תלה רחמנא תלתה התורה.

9 ושואלים: התם נמי כתיב שם במכר הלא גם כן נאמר "שדות בכסף יקנו" ירמיה לב, מד ותלה את הדבר בקונה! ומשיבים: קרי ביה קרא בו "יקנו". ושואלים: מאי טעמא קרית ביה מה טעם אתה קורא בו "יקנו" — משום דכתיב שנאמר "ומכר", הכי נמי קרי ביה כאן גם כן קרא בו "כי יקח", דכתיב שנאמר "את בתי נתתי לאיש הזה" דברים כב, טז.

10 אלא אמר רבא: יש לחזור מן הנסיונות למצוא מקור בכתוב לדינים אלה, ולומר כי הלכתא נינהו ואסמכינהו רבנן אקראי הלכות מקובלות הן במסורת, והסמיכו אותן חכמים על הכתובים. ואיבעית אימא ואם תרצה אמור: התם נמי כתיב שם, במכר, גם כן נאמר על הקונה "ואקח את ספר המקנה" ירמיה לב, יא, משמע שהמוכר הוא זה שכתב את השטר.

11 ואמר רבא אמר רב נחמן: כתב לו על הנייר או על החרס, אף על פי שאין בו שוה פרוטה, "בתך מקודשת לי", או "בתך מאורסת לי", או "בתך לי לאינתו" לאשה, בין שנתנו על ידי אביה בין שנתנו על ידי עצמה — מקודשת מדעתו של אביה, והוא בזמן שלא בגרה, שאז לאביה בלבד יש רשות לקדשה.

12 ואם כתב לה על הנייר או על החרס, אף על פי שאין בו שוה פרוטה, "הרי את מקודשת לי", או "הרי את לי לאינתו" לאשה, או "הרי את מאורסת לי" — מקודשת, בין שמסרם על ידי אביה בין על ידי עצמה ובלבד שעשה זאת מדעתה מרצונה — והוא דווקא לאחר שבגרה ועומדת ברשות עצמה.

13 ב בעי שאל ר' שמעון בן לקיש: שטר אירוסין שכתבו שלא לשמה של אשה זו, אלא כתבו סתם מהו דינו? האם הויות היות האשה לאיש בקידושין ליציאות לגירושין מקשינן אנו מקישים, משווים לכל הדינים, ולכן נאמר: מה

14 יציאה גט בעינן צריכים אנו שיהיה כתוב דווקא לשמה — אף בשטר הוייה של קידושין בעינן צריכים אנו שיהיה השטר כתוב לשמה, או דלמא שמא הויות להדדי זו לזו מקשינן אנו מקישים, משווים: מה הוייה קידושין שנעשית על ידי כסף לא בעינן אין אנו צריכים שיהיה הכסף עשוי, מוטבע לשמה — אף הוייה של שטר לא בעינן אין אנו צריכים שתהיה לשמה?

15 בתר דבעיא הדר פשטה אחר ששאל אותה שאלה חזר ופתרה: הוייה ליציאה מקשינן משווים אנו, שאמר קרא הכתוב "ויצאה... והיתה" דברים כד, ב, וכיון שלמדים את עצם דין שטר קידושין משטר גירושין צריך שיהיה גם הוא, כשטר גירושין, כתוב לשמה.

16 א איתמר נאמר שנחלקו חכמים בבעיה : כתבו את שטר הקידושין לשמה, ושלא מדעתה כשהיא לא ידעה על כך תחילה ואחר כך הסכימה לקבלו, רבא ורבינא אמרי אומרים: מקודשת. רב פפא ורב שרביא אמרי אומרים: אינה מקודשת. אמר רב פפא: אימא טעמא דידהו ואימא טעמא דידי אומר את טעמם שלהם ואומר את הטעם שלי. אימא טעמא דידהו אומר את הטעם שלהם — דכתיב שנאמר: "ויצאה... והיתה", מקיש משווה הכתוב על ידי כך הוייה ליציאה, מה יציאה לשמה ושלא מדעתה ואף שלא מרצונה, אף הוייה נמי גם כן לשמה ואפילו שלא מדעתה.

17 ואימא טעמא דידי ואומר את הטעם שלי: נאמר "ויצאה... והיתה" — מקיש הוייה ליציאה, מה יציאה בעינן צריכים אנו דעת מקנה האיש המגרש, המקנה לאשה את עצמה, אף בזמן הוייה בעינן צריכים אנו דעת מקנה ובקידושין האשה מקנה את עצמה, וצריך שיהיה לדעתה.

18 מיתיבי מקשים על דעת האומרים מקודשת ממה ששנינו: אין כותבין שטרי אירוסין ונשואין אלא מדעת שניהן. מאי לאו האם לא מדובר בשטרי אירוסין ונשואין ממש, כלומר, שטר של קידושין, ומכאן הוכחה שצריך את דעת האשה! ודוחים: לא, מדובר פה בשטרי פסיקתא שטרות פסיקה, שפוסקים, קובעים בהם את סכומי הנדוניה. וכדברי רב גידל אמר רב.

19 שאמר רב גידל אמר רב: אומר מחותן אחד לחבירו "כמה אתה נותן לבנך"? ועונה לו: כך וכך, ומוסיף: "כמה אתה נותן לבתך"? ועונה לו: "כך וכך", אם עמדו אחר כך וקדשו — קנו את כל הדברים שהבטיחו, הן הן הדברים הנקנים באמירה ואינם צריכים קנין. ושטרות אירוסין ששנינו שצריכים גם דעת האשה הם שטרות שכותבים בהם התחייבויות אלה ולא שטרי קידושין ממש.

20 ב שנינו במשנה שהאשה נקנית בין השאר גם בביאה, שואלים: מנא לן מנין לנו זאת? אמר ר' אבהו אמר ר' יוחנן: שאמר קרא הכתוב "בעלת בעל" שם כב, כב, מלמד שנעשה לה בעל על ידי בעילה. אמר ליה לו ר' זירא לר' אבהו ואמרי לה ויש אומרים שאמר זאת ריש לקיש לר' יוחנן: וכי כעורה הוכחה זו ששנה רבי שדרש את המלה "כי יקח איש אשה ובעלה" שם כד, א — מלמד שנקנית בביאה?

21 על כך משיבים שדברי רבי אינם הוכחה מספקת לקנין ביאה באשה כי אי מהתם אם משם בלבד, הוה אמינא הייתי אומר שאינה נחשבת אשתו אלא עד שמקדש תחילה בכסף והדר בעיל וחוזר אחר כך ובועל ואין קנין אישות אלא בדרך זו, אבל בעילה בלבד אינה קונה, על כן קא משמע לן השמיע לנו מהפסוק "בעולת בעל" שדי בביאה לקנין אישות.

22 מתקיף לה מקשה על כך ר' אבא בר ממל: אינך יכול להעלות על הדעת לפרש כך את הפסוק "כי יקח איש אשה ובעלה" שאם כן אתה אומר שאין קנין באשה אלא באופן שיהיו קידושין וביאה, נערה המאורסה דאמר רחמנא שאמרה תורה שהבא עליה חייב בסקילה, היכי משכחת לה איך מוצא אתה אותה?

23 אי דאקדיש והדר בעיל אם כשקידש אותה וחזר אחר כך ובעל אם כן הרי בעולה היא, ואין עונש סקילה אלא בנערה מאורסה בתולה, אי דאקדיש שאם שקידש אותה ולא בעיל בעל הרי לשיטה זו לאו לא כלום הוא, שעדיין לא נשלם הקנין? אמרוה רבנן קמיה אמרו חכמים לפני אביי: משכחת לה יכול אתה למצוא אותה, את האפשרות לכך, כגון שקידש ואחר כך בא עליה ארוס שלא כדרכה, ואם כן עדיין היא בתולה, אבל קנה אותה הארוס בבעילה זו.

24 אמר להו להם אביי: אין אפשרות להעמיד כשיטתכם שהרי עד כאן לא שמענו כי פליגי נחלקו רבי ורבנן אלא באדם אחר, שבא על אשה שלא כדרכה האם נחשבת היא בכך כבעולה, אבל בעל — דברי הכל אם בא עליה שלא כדרכה עשאה בעולה ושוב אינה "בתולה" לענין נערה המאורסה!

25 ומבררים: ומאי מה היא אותה מחלוקת שאביי רומז לה? דתניא שכן שנינו ברייתא: באו עליה על נערה המאורסה עשרה אנשים, ועדיין היא בתולה, כגון שבאו עליה שלא כדרכה — כולן נידונים בסקילה. רבי אומר, אומר אני: הראשון בסקילה כיון שהוא בא על נערה בתולה, ואילו האחרים כולן בחנק, משום שלאחר שבעל אותה הראשון שוב אינה קרויה עוד בתולה, אף שבעל אותה שלא כדרכה.

26 אמר רב נחמן בר יצחק תירוץ אחר לקושיית ר' אבא בר ממל: משכחת לה יכול אתה למצוא אותה נערה מאורסה שחייבים עליה סקילה כגון באופן שקדשה בשטר, שלכל הדעות הואיל והשטר כוחו גדול וגומר ומוציא את האשה מבעלה ואינה צריכה מעשה נוסף, הוא גם גומר ומכניס, ואם נתקדשה בשטר יכולה היא להיות נערה מאורסה בתולה.

27 ושואלים: ור' יוחנן הסבור כי למדנו קידושין בביאה מ"בעולת בעל" האי הכתוב הזה "ובעלה", מאי עביד ליה מה הוא עושה בו? ומשיבים: ההוא מיבעי ליה אותו כתוב נצרך לו לענין אחר, לדייק ולהדגיש: "ובעלה" — זו האשה נקנית בביאה, ואין אמה העבריה נקנית בביאה.

28 שכן סלקא דעתך אמינא יעלה על דעתך לומר תיתי תבוא, תילמד אמה עבריה בקל וחומר מיבמה: ומה יבמה שאין נקנית בכסף כלל, ומכל מקום נקנית בביאה, ומכאן לכאורה שכוח קנין של ביאה גדול יותר, זו, האמה העבריה, שנקנית בכסף, אינו דין שנקנית בביאה?

29 ויש לדחות: מה ליבמה — שכן זקוקה ועומדת ליבם, ויש איפוא קשר קודם ביניהם, ושמא משום כך הבעילה קונה בה, מה שאין כן באמה. אלא סלקא דעתך אמינא יעלה על דעתך לומר באופן אחר: הואיל וכתב באמה העבריה "אם אחרת יקח לו" שמות כא, י, לכאורה הקישה השווה אותה הכתוב לאשה אחרת שלוקח לו אותו אדון, מה אחרת מיקניא נקנית בביאה — אף אמה העבריה מיקניא נקנית בביאה, על כן קא משמע לן השמיע לנו הכתוב מדיוק "ובעלה" שאינו כך.

30 הסברנו איפוא את משמעות "ובעלה" לדברי ר' יוחנן, ויש לשאול: ורבי שלומד עיקר הדין של קידושי בעילה מפסוק זה, האי סברא סברה זו שאמה אינה נקנית בביאה מנא ליה מנין לו? ומשיבים: אם כן לכתוב רחמנא שתכתוב התורה רק "ובעל", מאי מה לשון "ובעלה" שיש בה גם משמעות דיוק והגבלה — שמע מינה תרתי למד מכאן שני דברים, הן שבעילה קונה באשה, והן שבעילה קונה רק באשה ולא באמה.

31 ושואלים עוד: ולשיטת רבא שאמר: בר אהינא אסברה הסביר אתה לי והביא לי ראיה ממה שנאמר בכתוב: "כי יקח איש אשה ובעלה" דברים כד, א — בא הדבר לומר: קידושין המסורין לביאה, כלומר, שיש אפשרות חוקית שיבואו לידי ביאה — קידושין כאלה הוו הריהם קידושין, אבל קידושין שאין מסורין לביאה, שיש בעיה חוקית בקידושין עד שהביאה אסורה עליהם — לא הוו אינם קידושין, ואף על פי שיש מחלוקת, בדבר מכל מקום זו שיטת רבא. אם כן מאי איכא למימר מה יש לומר ומנין לו שאשה נקנית בביאה ואין אמה עבריה נקנית בביאה? שהרי לשיטתו אף הדיוק של "ובעלה" נצרך ללימוד אחר!

32 ומשיבים: אם כן נכתוב קרא שיאמר הכתוב "כי יקח איש אשה או בעלה", מאי "ובעלה" שהוא המשך ותנאי של הדבר האמור קודם — שמע מינה כולהו למד ממנה את כל הדברים שבעילה קונה, וקונה רק באשה ולא באמה, ושקידושין צריכים להיות ראויים לביאה.

33 ושואלים: ורבי, האי הכתוב הזה "בעלת בעל", שממנו למד ר' יוחנן קידושין בביאה, מאי עביד ליה מה עושה הוא בו? שהרי הוא לומד דין זה מ"ובעלה"? ומשיבים: האי מיבעי ליה זה נצרך לו ללמד כי בעל עושה אותה בעולה גם אם בעל אותה שלא כדרכה, ואין אחר עושה אותה בעולה אם בא עליה שלא כדרכה.

34 ותוהים: ומי אית ליה לרבי האי סברא האם יש לו, מקבל, רבי סברה זו? והתניא והרי שנינו בברייתא: באו עליה, על נערה המאורסה, עשרה אנשים ועדיין היא בתולה — כולם נידונים בסקילה. רבי אומר: אומר אני הראשון בסקילה, וכולם בחנק משמע שהוא סבור שאפילו אחר שאיננו בעלה עושה אותה בעולה שלא כדרכה!