ביאור שטיינזלץ על קידושין ח׳

1 אף שוה כסף נמי דקייץ גם כן שהוא קצוב.

2 אמר רב יוסף: מנא אמינא לה מנין אני אומר אותה את הסברה הזו — דתניא שכן שנינו בברייתא: נאמר בענין פדיון עבד עברי "מכסף מקנתו" ויקרא כה, נא ללמדנו: דווקא בכסף הוא נקנה ואינו נקנה בתבואה וכלים.

3 ונברר: האי מקרה זה של תבואה וכלים היכי דמי כיצד בדיוק מדובר כאן? אילימא דלא מקנו בהו אם תאמר שאין מקנים בהם כלל אלא בכסף בלבד, הלא "ישיב גאלתו" שם אמר רחמנא אמרה תורה והביטוי בא לרבות כל דרך של השבה וגם כל דבר שוה כסף שיהא דינו ככסף, שאין צורך לשלם בכסף דווקא אלא אפשר גם בשווה כסף.

4 ואי דלית בהו ואם תאמר משום שאין בהם שוה פרוטה, מאי איריא מה שייך, מדוע דווקא תבואה וכלים? אפילו כסף נמי גם כן אם אין בו שווה פרוטה אינו קונה! אלא לאו האם לא מדובר פה באופן דאית בהו שיש בהם שוה פרוטה, וכיון דלא קייצי שאינם קצובים לא ניתן לפדות בהם עבד עברי. שמן ההשוואה לכסף נלמד שיכול הוא להפדות רק בדבר שיש לו ערך קצוב, ככסף.

5 ואידך והחכם האחר, רבה, הסובר שאין צריכים שומא, אומר: אכן מדובר פה ב"שוה פרוטה" אך לא בא התנא ללמדנו שאין פודים בדברים שאינם קצובים אלא הכי קאמר כך אמר: בתורת כסף הוא נקנה, ואין נקנה בתורת תבואה וכלים, ומאי נינהו ומה הם הדרכים שמיוחדות לקנות בהן על ידי תבואה וכלים — קנין חליפין, ומלמדנו התנא שאין העבד נקנה בחליפין.

6 ושואלים: הסבר זה נכון לפי השיטה שתבואה קונה בחליפין בדרך כלל, ואולם לדעת רב נחמן שאמר: פירות לא עבדי אינן עושים חליפין, שאין חליפין אלא בכלים, אם כן מאי איכא למימר מה יש לומר מדוע הזכיר התנא תבואה והרי תבואה אינה עושה חליפין? אלא יש לחזור מהסבר זה ולפרש אחרת: לעולם מדובר באופן דלית בהו שאין בהם בתבואה וכלים אלה שוה פרוטה. ודקאמרת מאי איריא ומה שאתה אומר, מה שייך מדוע דווקא תבואה וכלים שהזכיר, והרי אפילו כסף נמי גם כן בפחות משווה פרוטה לא יקנה? יש לומר כי בסגנון של לא מיבעיא קאמר "לא נצרכה" אמר וכך יש להבין את הדברים:

7 לא מיבעיא נצרכה אין צורך לומר בכסף דאי אית ביה שאם יש בו שוה פרוטה — אין כן, אפשר לקנות בו, אי אם לא — לא, אבל תבואה וכלים אימא אמור מדמקרבא הנאתייהו מכיון שקרובה הנאתם, שיכול המקבלם ליהנות מהם מיד כפי שהם, שמא גמר ומקני נפשיה גומר ומקנה העבד את עצמו אפילו בפחות משווה פרוטה, על כן קא משמע לן השמיע לנו שבכל מקרה אין קנין בפחות משווה פרוטה.

8 ועוד אמר רב יוסף: מנא אמינא לה מנין אני אומר אותה את הסברה שקידושין הם דווקא בדבר שערכו קצוב — דתניא שכן שנינו בברייתא: האומר לכהן "עגל זה יהיה לפדיון בני", או "טלית זה תהא לפדיון בני" — לא אמר כלום, אבל אם אמר "עגל זה בשווי של חמש סלעים יהיה לפדיון בני" או "טלית זו בשווי של חמש סלעים תהא לפדיון בני" — בנו פדוי.

9 ומעתה נברר: האי זה הפדיון, בעגל או טלית שלא קצב את דמיהם, היכי דמי כיצד היה בדיוק? אילימא דלא שוי אם תאמר שאינו שווה חמישה סלעים, כל כמיניה וכי בכוחו לתת לכהן פחות מהשיעור הקצוב? ומדוע בסיפא כשקצב את הסכום בנו פדוי! אלא לאו האם לא מדובר פה אף על גב דשוי אף על פי שהם שווים סכום זה, ואולם ברישא כיון דלא קייצי שאינם קצובים לא יפדו בהם. הרי שיש לחלק בין דבר שיש לו מחיר קצוב לזה שאין לו ערך כזה.

10 ודוחים: לא, לעולם דלא שוי בכלל מדובר באופן שאינם שווים העגל או הטלית חמישה סלעים ובסיפא מדובר כגון דקביל שקיבל הכהן עילויה עליו ואמר שעבורו שווים אלה הדברים סכום זה ולפיכך בנו פדוי. כי הא כמו מעשה זה שרב כהנא שהיה כהן שקיל סודרא מבי נטל סודר מבית אדם שהיה חייב בפדיון הבן, אמר ליה לו לנותן: לדידי חזי עבורי ראוי, שווה לי סודר זה כאילו היה מחירו חמש סלעים.

11 אמר רב אשי: לא אמרן אמרנו שאפשר לפדות בדרך זו אלא באיש כגון רב כהנא דגברא רבה שאדם גדול הוא ומבעי ליה סודרא ארישיה וצריך הוא סודר על ראשו, שכך היתה דרכם של אנשים חשובים, אבל כולי עלמא כל העולם, סתם אנשים שאינם זקוקים לסודר ואינם יכולים לומר שסודר שווה בעיניהם סכום כזה לא יפדו בדרך שכזו. ומביאים ראיה שאדם חשוב הזקוק לסודר משלם הרבה עבורו כי הא כמו מעשה זה שמר בר רב אשי זבן סודרא מאימיה קנה סודר מאמו של רבה מהמקום קובי שהיה שוי שווה עשרה דינרים בתליסר בשלשה עשר משום שהיה זקוק לסודר.

12 א אמר ר' אלעזר: אמר לאשה "התקדשי לי במנה" מאה דינר ונתן לה דינר אחד מן המנה — הרי זו מקודשת מיד, וישלים לאחר זמן את המותר שהתחייב בו. מאי טעמא מה טעם דבר זה? — כיון שאמר לה "ב מנה" ויהב ונתן לה דינר — כמאן דאמר כמי שאמר לה: התקדשי לי "על מנת" שאתן לך מנה דמי נחשב הוא, כלומר, שהוא מקדשה עכשיו בדינר, על תנאי שישלים מנה בעתיד, ולכן חלים הקידושין מיד אלא שצריך להשלים את המנה.

13 וכפי שאמר רב הונא אמר רב: כל האומר "על מנת" כאומר "מעכשיו" דמי נחשב, שהסכם בנוסח של "על מנת" משמעו שההסכם חל מיד, אלא שצריך לקיים את התנאי, ואינו כתנאי רגיל שההסכם חל רק אחר מילוי התנאי.

14 מיתיבי מקשים על כך מברייתא: אמר לאשה "התקדשי לי במנה", והיה מונה והולך ממשיך וסופר את הכסף, ורצה אחד מהן לחזור מהקידושין אפילו בדינר האחרון — הרשות בידו. משמע שאין הקידושין חלים אלא עד שישלים את המנה כולו!

15 ומשיבים: הכא במאי עסקינן כאן במה אנו עוסקים כגון דאמר שאומר לאשה "התקדשי לי במנה זו" ואז המנה כולו הוא כסף הקידושין ולא רק הדינר הראשון. ומקשים על תשובה זו: הא מדסיפא הרי מכיון שסופה של הברייתא מדבר "במנה זו", אם כן רישא בתחילתה מדובר במנה סתם.

16 דקא תני סיפא ששנה בסופה של אותה ברייתא: אמר לה לאשה "התקדשי לי במנה זו", ונמצא מנה חסר דינר, או היה בו דינר של נחשת ולא מכסף — אינה מקודשת. אם היה דינר רע, כלומר, שהיה דינר כסף, אלא שהיה שחוק עד שאין מקבלים אותו בכל מקום ברצון — הרי זו מקודשת, שהרי נתן לה מנה, ויחליף ויתן דינר אחר. ומכך שדורש לשון "מנה זו" בסוף הברייתא, יש להבין שבתחילה הכוונה למנה סתם.

17 ודוחים: לא, אפשר לומר רישא וסיפא בתחילתה וסופה מדובר באופן שאמר "במנה זו", ופרושי קא מפרש ומפרש הוא את הדברים: רצה אחד מהן לחזור אפילו בדינר האחרון — הרשות בידו. כיצד — כגון שאמר לה "במנה זו".

18 ומעירים: והכי נמי מסתברא וכך גם כן מסתבר לפרש, דאי סלקא דעתך רישא שאם עולה על דעתך שבתחילה מדובר במנה סתם, השתא עכשיו, הרי אם במנה סתם לא הוו קידושי אין הם קידושין ויכולה לחזור בה, אם כן "במנה זו" מיבעיא נצרכה לומר שיכולה לחזור בה? והסיפא מיותרת!

19 את ההוכחה הזו דוחים: אי אם משום הא זה לא איריא שייך ואין זו ראיה, שכן אפשר לומר: תנא סיפא לגלוי רישא שנה את סופה כדי לגלות את משמעות תחילתה, שלא תאמר רישא תחילתה מדובר שאמר "במנה זו", אבל במנה סתם הוו הריהם קידושין, לכן תנא סיפא שנה בסוף "במנה זו", ונלמד מכאן ומכלל זה נלמד דרישא שבראשה היא מדברת במנה סתם, ואפילו הכי כך לא הוו אינם קידושין.

20 רב אשי אמר: אין צורך לומר שמדובר בברייתא באופן שאמר "מנה זו", אלא אם היה מונה והולך שאני שונה, דדעתה אכוליה שדעתה על המנה כולו, שכיון שמונה והולך ולא הסתפק בנתינה של משהו לצורך קידושין, משמע שכוונתם שיתן לה את המנה כולו ולפיכך יכולים לחזור בהם במקרה זה עד תום המנין.

21 אגב כך שואלים: האי זה דינר של נחשת שהוזכר כאן, היכי דמי כיצד היה הדבר בדיוק? אי דידעה ביה אם שיודעת בו שהוא דינר של נחושת — הא סברה הרי ידעה וקבלה את המטבע הזו כדינר, ואינה יכולה לחזור בה משום כך! ומשיבים: לא צריכא נצרכה אלא לאופן דיהביה ניהליה בליליא שנתן לה את הדינר הזה בלילה ולא ראתה באותה שעה שהוא של נחושת, אי נמי דאשתכח ליה ביני זוזי או גם כן כשנמצא בין הדינרים ולא הבחינה שדינר זה של נחושת הוא.

22 ועוד שואלים: האי זה דינר רע שנזכר שם היכי דמי כיצד היה בדיוק? שהרי אי דלא נפיק אם שאיננו יוצא, שאי אפשר להשתמש בו כדינר כסף — היינו הרי זה בדיוק כמו דינר של נחשת, שהרי אף זה אינו שווה דינר! אמר רב פפא: שם מדובר כגון דנפיק שיוצא על ידי הדחק, שצריך לחזר הרבה עד שיימצא מישהו שיקבל אותו.

23 ב אמר רבא אמר רב נחמן: אמר לה, לאשה, "התקדשי לי במנה", ולא נתנו לה אלא הניח לה משכון עליה, על המנה הזה — אינה מקודשת וטעמו:

24 מנה אין כאן — שהרי עדיין לא נתן לה מנה, ומשכון אין כאן — שהרי המשכון הזה אינו מתנה, אלא ערבון בלבד, ונמצא שלא נתן לה מאומה. איתיביה הקשה לו רבא לרב נחמן ממה ששנינו במפורש: קידשה במשכון מקודשת! ומשיבים: התם שם מדובר במשכון של אחרים שהיה ממושכן בידו של המקדש, וכדברי ר' יצחק.

25 שאמר ר' יצחק: מנין לבעל חוב שקונה משכון, כלומר, שהמחזיק במשכון יש לו זכות קניינית בו — שנאמר "השב תשיב לו את העבוט... ולך תהיה צדקה" דברים כד, יג. אם המלווה אינו קונה את העבוט = המשכון לעצמו — צדקה מנין כשמחזיר אותו? שהרי לא את שלו הוא נותן! אלא מכאן לבעל חוב שקונה משכון במקצת קנין.

26 מסופר: בני רב הונא בר אבין זבון ההיא אמתא בפריטי קנו שפחה אחת על מנת לשלם בפרוטות נחושת, לא הוו בהדייהו היה בידם הממון באותה שעה, אותיבי נסכא נתנו כמשכון חתיכת כסף עליה. לסוף אייקר אמתא לבסוף התייקרה האמה ורצו המוכרים לבטל את המיקח. אתו לקמיה באו לפני ר' אמי לשאול, אמר להו להם: פריטי פרוטות אין כאן, לפיכך גם נסכא חתיכת כסף אין כאן, שהרי בפועל לא נתנו את הכסף, והמשכון שנתנו גם כן אינו קונה, ונמצא שלא היה כאן מעשה קנין כלל.

27 א תנו רבנן שנו חכמים: אמר לאשה "התקדשי לי במנה", נטלתו מידו וזרקתו לים או לאור לאש או לכל דבר האבד — אינה מקודשת. ותוהים: מתוך לשון הברייתא משמע כי דווקא במקרים אלו שהלך המנה לאיבוד אינה מקודשת, הא שדיתינהו קמיה הרי אם זרקה אותם, את המעות, לפניו ולא איבדה אותו — הוו הרי הם קידושין? הא קאמרה ליה: שקיל, לא בעינא והרי היא אומרת לו בכך: קח, אינני רוצה בקידושין!

28 ומשיבים: בלשון לא מיבעיא קא אמר נצרכה אמר, וכך יש להבין: לא מיבעיא צריך לומר שכאשר שדיתינהו קמיה דלא הוו זרקה אותם לפניו שאינם קידושין, שהרי גילתה את דעתה שאינה חפצה בקידושין, אבל זרקתו לים או לאור אימא אמור כיון דמיחייבא בהו שמחוייבת בהם להחזירם, שמא נאמר כי קדושי קדיש נפשה קידשה את עצמה בכסף שקיבלה, והא דקא עבדא הכי סברא וזה שהיא עושה כך, שזורקת לים — חשבה: איבדקיה להאי גברא אי רתחנא אבדוק את האיש הזה אם כעסן הוא או לא, על כן קא משמע לן השמיע לנו התנא שגם במקרה זה אין אלה קידושין.

29 תנו רבנן שנו חכמים: אמר לאשה "התקדשי לי במנה" ואמרה לו: "תנם, את המעות, לאבא או לאביך" — אינה מקודשת. ואולם אם אמרה "תנם לאבא או לאביך על מנת שיקבלום לי" — מקודשת.

30 ומעירים: תנא שנה "אבא" — להודיעך, כלומר, להדגיש עד היכן מגיע כח הדין דרישא שבתחילתה של הברייתא שאם אמרה שיתנם לאחר, אפילו כשאמרה "לאבא" שלה, שמן הסתם היא רוצה בהנאתו — אינה מקודשת. תנא שנה "אביך" להודיעך כח דסיפא שבסוף הברייתא שאם אמרה על מנת שיקבלום עבורה — אפילו אמרה שימסרם לאביו של המקדש — הרי אלו קידושין.

31 עוד שנינו: אם אמר לה "התקדשי לי במנה" ואמרה לו "תנם לפלוני" — אינה מקודשת. ואולם אם אמרה לו "על מנת שיקבלם לי" — הריהי מקודשת. ומעירים: וצריכא וצריכה גם פיסקה זו להיאמר אף שלכאורה היא מעין האמור בפיסקה הראשונה;

32 דאי אשמעינן שאם היה משמיע לנו רק את הדין כשאמרה "אבא ואביך" היינו אומרים התם שם הוא דכי אמרה שכאשר אומרת "על מנת שיקבלום לי" הוו הריהם קידושין, משום דסמכה דעתה עילייהו שסומכת דעתה עליהם כי סברה חושבת היא: עבדין יעשו לי הם שליחותאי את שליחותי ויחזיקו בכסף עבורי. אבל כאשר אמרה "תנם לפלוני, סתם אדם, על מנת שיקבל לי" — לא. ולהיפך,

33 אי אשמעינן אם היה משמיע לנו רק בפלוני, היינו אומרים: הכא כאן הוא דכי אמרה שכאשר היא אומרת "תנם לפלוני" סתם — לא הוו קידושי אינם קידושין משום דלא מקרבא דעתה לגביה שאין דעתה קרובה אליו ואינה מעוניינת למיתבה ליה לתת לו במתנה כסף זה. אבל "אבא ואביך" דמקרבא דעתה לגבייהו שקרובה דעתה לגביהם אימא אמור שבמתנה יהביתיה ניהלייהו נתנה אותה להם, שקיבלה את המעות ככסף קידושין, והחליטה לתת אותם במתנה וצריכה להיות מקודשת, על כן צריכא צריך שייאמרו שתי הפיסקאות, שבשניהם אינה מקודשת.

34 תנו רבנן שנו חכמים: אמר לאשה "התקדשי לי במנה" ואמרה לו "תנם על גבי סלע" — אינה מקודשת. ואם היה סלע זה שלה — הריהי מקודשת. בעי שאל רב ביבי: אם היה הסלע של שניהם, מהו? השאלה הזו לא נפתרה ועל כן תיקו תעמוד במקומה.

35 אמר לה "התקדשי לי בככר", אמרה לו: "תנהו לכלב" — אינה מקודשת. ואם היה כלב זה שלה — מקודשת. בעי שאל רב מרי: ואם היה כלב רץ אחריה לנשכה ואמרה לו תן את הככר לכלב, מהו הדין?

36 וצדדי השאלה: האם בההוא באותה הנאה דקא מצלה נפשה מיניה שהיא מצילה את עצמה ממנו, מן הכלב גמרה ומקניא ליה נפשה גומרת בלבה ומקנה לו לנותן הככר את עצמה לקידושין, או דלמא מצי אמרה ליה שמא יכולה לומר לו: מדאורייתא חיובי מחייבת לאצולן מדין התורה הלא חייב אתה להציל אותי משום "לא תעמוד על דם רעך", ואינה חייבת לו דבר, ואינה מקודשת על ידי ככר זו? אף בעיה זו לא נפתרה ועל כן תיקו תעמוד השאלה במקומה.

37 אמר לאשה "התקדשי לי בככר" ואמרה לו "תנהו לעני" — אינה מקודשת, אפילו היה זה עני הסמוך עלה עליה שהיא רגילה לספק לו את מזונותיו. מאי טעמא מה טעם הדבר? אמרה ליה יכולה היא לומר לו: כי היכי דמחייבנא ביה אנא הכי מחייבת ביה את כשם שאני מחויבת בו לתת לו צדקה כך מחויב אתה בו ואין זו נחשבת כנתינה לאשה שתתקדש בה.

38 ב מסופר: ההוא גברא דהוה קא מזבין אדם אחד שהיה מוכר