1ודוחים: לא סלקא דעתך יכול לעלות על דעתך הסבר זה, ומדוע? — כי דין גרעון צריך להיות דומיא בדומה לדין ייעוד, שהאדון רשאי לייעדה לו לאשה, מה ייעוד אף על גב אף על פי דאי בעי שאם רוצה הריהו מייעד ואי בעי לא ואם רוצה אינו מייעד, ומכל מקום כל היכא דלא מצי מייעד לא הוו זבינא זביני כל מקום שאינו יכול לייעד, כגון שאסורה לו משום קירבת משפחה, אין קנינו קנין, הכי נמי כך גם כן כל היכא דלא מצי מיגרעא מקום שאינה יכולה לגרוע — לא הוו זבינא זביני אין מכירתה מכר.2ולענייננו: קידושי אשה בכסף לבית שמאי נפקא להו יוצא להם למדים הם מאמה העבריה, אם כן יש גם ללמוד: מה אמה העבריה בפרוטה לא מקניא אינה נקנית, אף אשה בפרוטה לא מיקדשא אינה מתקדשת.3ושואלים: גם אם בית שמאי למדו מכאן, מכל מקום מהיכן למדו שאין מתקדשים אלא בדינר דווקא? ואימא ואולי אומר שתתקדש בפלגא דדינר חצי דינר, ואימא ואומר שתי פרוטות שעדיין יש בהן כדי לקיים דין גרעון באמה עבריה! ומשיבים: כיון דאפיקתיה שהוצאת אותו את הדין הזה מפרוטה — שאינה יכולה להתקדש בה וצריך אתה להעמיד את הדין על כסף שיש בו חשיבות, אוקמה אדינר העמידנו על דינר שהוא מטבע חשוב.4רבא אמר: היינו טעמא זהו טעמם של בית שמאי: שמתקדשת דווקא בדינר כדי שלא יהו בנות ישראל כהפקר, כי אם מקדשים אותן בסכום קטן כלשהו יש בדבר צד זלזול והן נעשות בכך כהפקר לכל.5א על מה ששנינו במשנה ובית הלל אומרים בפרוטה ובשוה פרוטה, סבר חשב רב יוסף למימר לומר: פרוטה הכוונה כל דהו כלשהו, כלומר, אין לכך ערך קצוב אלא מטבע קטן כלשהו. אמר ליה לו אביי: והא עלה קתני והרי עליה שנינו בברייתא כהסבר: כמה היא פרוטה — אחד משמנה באיסר האיטלקי. הרי שיש שיעור לפרוטה!6וכי תימא ואם תאמר: כי הני מילי אלו הדברים אמורים דווקא בדורו של משה, שזה היה ערך הפרוטה בזמן התורה אבל הכא כדחשבה להו לאינשי כאן, עכשיו ובכל זמן, כמו שהיא נחשבת לבני אדם כל שיהיה המטבע הקטן ביותר — והא והרי כי אתא כאשר בא רב דימי מארץ ישראל אמר: שיער ר' סימאי בדורו כמה היא פרוטה: אחד משמנה באיסר האיטלקי, וכי אתא וכאשר בא רבין מארץ ישראל לבבל, אמר: ר' דוסתאי ור' ינאי ור' אושעיא שיערו כמה הוי פרוטה — אחד מששה באיסר האיטלקי!7אמר ליה לו רב יוסף: אי הכי אם כך אתה מפרש, היינו דתנינא זהו ששנינו צא וחשוב כמה פרוטות בשני סלעים — יותר מאלפים, השתא עכשיו הרי אלפים לא הויין אינן, יתר מאלפים אתה קרי להו קורא אותן? אלא ודאי שהפרוטה היא מטבע קטנה יותר! אמר להו להם ההוא סבא זקן אחד: אנא תנינא לה אני שונה ברייתא זו קרוב לאלפים. ומקשים גם על כך: סוף סוף לפי החשבון של אחד משמונה באיסר אלפא וחמש מאה ותלתין ושיתא הוא דהויין אלף וחמש מאות ושלושים ושש הן ולא אלפיים! ומשיבים: כיון דנפקא להו מפלגא שיוצא, עובר יותר מחצי האלף השני — קרוב לאלפים קרי ליה קורא לו.8גופא לגופה של ההלכה שהזכרנו, כי אתא כאשר בא רב דימי אמר: שיער ר' סימאי בדורו כמה היא פרוטה — אחד משמנה באיסר האיטלקי, וכי אתא וכאשר בא רבין אמר: שיערו ר' דוסתאי ור' ינאי ור' אושעיא כמה היא פרוטה — אחד מששה באיסר האיטלקי. אמר ליה לו אביי לרב דימי: נימא את האם נאמר שאתה ורבין בפלוגתא דהני תנאי קא מיפלגיתו במחלוקתם של תנאים אלה אתם חלוקים,9דתניא שכן שנינו בברייתא: פרוטה שאמרו חכמים הריהי אחד משמנה באיסר האיטלקי. שש מעה כסף הרי הן דינר. במעה יש שני פונדיונין, בפונדיון יש שני איסרין, באיסר יש שני מוסמיסים, במסמס יש שני קונטרונקין, בקונטרנק יש שתי פרוטות. נמצא שפרוטה היא אחת משמנה באיסר האיטלקי.10רבן שמעון בן גמליאל אומר: לא כך, אלא שלשה הדרסין למעה, שני הנצין להדריס, שני שמנין להנץ, שתי פרוטות לשמין, נמצא לפי חשבון זה שפרוטה היא אחת מששה באיסר האיטלקי. לימא דמר האם נאמר שאדוני אמר כשיטת התנא קמא הראשון ורבין שאמר את דבריו היה זה כשיטת רבן שמעון בן גמליאל?11אמר ליה לו: בין דידי דברי שלי ובין דברי רבין שתיהן אליבא דתנא קמא לפי שיטת תנא קמא ולא קשיא ואין זה קשה; הא זה, דברי — דאיקור איסורי, הא זה, דברי רבין — דזול איסורי שהוזלו האיסרים לגבי מטבעות הכסף. ומפרטים: הא דאיקור איסורי זה שהתייקרו האיסרים — קום עשרים וארבע בזוזא עמדו עשרים וארבע איסרים בזוז, בדינר, הא דזול זה שהוזלו — קום תלתין ותרין בזוזא עמדו שלושים ושנים איסרים בזוז שיש יחס קבוע בין הפרוטה וערך הכסף, שיש בדינר מאה תשעים ושתים פרוטות, אבל באיסרים, שהם מטבעות נחושת, משתנים הערכים לגבי הכסף, ופעמים שיש באיסר שמונה פרוטות, ופעמים שרק שש.12ב אמר שמואל: קידשה את האשה בתמרה אחת אפילו עומד שווה כור תמרים בדינר ואם כן תמרה אחת שווה הרבה פחות מפרוטה — מקודשת. וטעם הדבר — חיישינן חוששים אנו אף שכאן ערכה מועט שמא שוה פרוטה במדי או במקום רחוק אחר ששם הן יקרות והרי היא מקודשת גם כאן.13ומקשים: והא אנן תנן והרי אנו שנינו במשנה: בית הלל אומרים בפרוטה ובשוה פרוטה ולא פחות! ודוחים: לא קשיא אין זה קשה, הא זה שנאמר במשנה מדובר בקידושי ודאי שבפרוטה ובשווה פרוטה היא ודאי מקודשת, הא זה שאמר שמואל הרי זה בקידושי ספק, שאפילו בפחות מפרוטה יש לחשוש לקידושין.14מסופר: ההוא גברא דאקדיש בזוודא דאורדי אדם אחד שקידש אשה בחבילת סמרטוטים, יתיב ישב רב שימי בר חייא קמיה לפני רב וקא מעיין והיה בודק בה בחבילה זו אי אית אם יש בה שוה פרוטה — אין כן תהא מקודשת, אי אם לא — לא מקודשת. ושואלים: ואי לית ואם אין בה שוה פרוטה האם היא לא מקודשת? והאמר והרי שמואל חיישינן שחוששים אנו שמא דבר כגון זה שווה פרוטה במקום אחר! ודוחים: לא קשיא אין זה קשה; הא זה בקידושי ודאי שרצה לבדוק אם יש בה שווה פרוטה ואז האשה מקודשת קידושי ודאי, הא זה שאמר שמואל שמקודשת אפילו בפחות, הוא בקידושי ספק, שיש רק לחשוש לקידושין.15מסופר: ההוא גברא דאקדיש באבנא דכוחלא אדם אחד שקידש אשה באבן שיש כחולה יתיב ישב רב חסדא וקא משער ליה והיה מעריך אותה אי אית ביה אם יש בה שוה פרוטה — אין כן, תהא מקודשת, ואי ואם לא — הריהי לא מקודשת. ושואלים: ואי לית ביה ואם אין בה שוה פרוטה האם לא תהא מקודשת? והא והרי אמר שמואל: חיישינן חוששים אנו שמא היא שווה פרוטה במקום אחר? ומשיבים: רב חסדא לא סבר ליה אינו ססובר כדעת שמואל ולדעתו אם במקום הקידושין אין בה שווה פרוטה — אינה מקודשת כלל.16אמרה ליה אימיה אמרה לו אמו של המקדש, לרב חסדא: והא ההוא יומא והרי באותו יום שקדשה הוה ביה היה בו בדבר שוה פרוטה! אמר לה לאם: לאו כל כמינך דאסרת לה אבתרא אין זה בכוחך לאסור אותה על האחרון, שאם יבוא איש אחר ויקדש אותה אין לבטל את קידושיו משום שהיתה מקודשת לראשון, שכיון שעכשיו אין בה שווה פרוטה יש לחשוש לקידושי השני.17לאו היינו האם אין זה אותו מעשה של יהודית דביתהו אשתו של ר' חייא, דהוית שהיה לה צער לידה, שהיתה יולדת בכאבים, ורצתה לצאת בשל כך מר' חייא, אמרה ליה לו: אמרה לי אם אמי: קיבל ביך אבוך קידושי כי זוטרת קיבל בך, עבורך, אביך קידושין מאחר כאשר היית קטנה ויש לחשוש שמא היתה מקודשת מקודם לאיש אחר, ואסורה היא לר' חייא. אמר לה: לאו כל כמינה דאימך דאסרת ליך עילואי אין זה בכוחה של אמך שתאסור אותך עלי, שאין זו עדות שלימה.18אמרי ליה רבנן אמרו לו חכמים לרב חסדא: אמאי מדוע אתה אומר שאינה מקודשת אם אין בה עכשיו שווה פרוטה? הא איכא סהדי הרי יש עדים במקום אידית דידעי דבההוא יומא הוה ביה שיודעים שבאותו יום היה בו שוה פרוטה? אמר להם: השתא מיהא לא ליתנהו קמן עכשיו על כל פנים אין הם לפנינו ואין אנו צריכים לחשוש לעדותם.19והביא ראיה לדבריו, לאו היינו האם אין זו כשיטת ר' חנינא, שבאה אשה לפני בית דין ואמרה שנשבתה אבל טהורה היא, ואף שאמרו שהיו עדים במקום אחר המעידים שנשבתה, ואם כן אין לסמוך על דבריה שאמר ר' חנינא: וכי אם עידיה נמצאים בצד אסתן צפון אי שם, ומשום כך תיאסר?!20ומעירים: אביי ורבא לא סבירא להו להא לא סברו, לא קיבלו את דעתו זו של רב חסדא בקידושין, שלדעתם אין ללמוד מדברי ר' חנינא, שכן יש להבדיל בין המקרים: אם בדינו של ר' חנינא הקילו בשבויה דמנוולה נפשה גבי שבאי שמנוולת את עצמה אצל השבאי ומשתדלת להיראות בפניו דוחה כדי שלא יאנוס אותה, ולכן יש סברה שלא נאנסה ומשום כך לא חשש ר' חנינא לעדי שבייה הנמצאים במקום אחר, והתירה — האם ניקיל נקל באיסור חמור של אשת איש?!21מספרים: אישתאר מההיא נשאר מאותה משפחה בסורא, שאותה בת שפסק רב חסדא שאין קידושיה הראשונים קידושין נישאה לאחר, והיו להם צאצאים, ופרשו רבנן מינה והיו חכמים פורשים ממנה, מאותה משפחה, מלהתחתן בה, שחששו משום ממזרות. ומעירים: ולאו ולא משום דסבירא להו שהם סבורים כדעת שמואל שחוששים בכל דבר שמא הוא שווה פרוטה במקום אחר, אלא משום דסבירא להו שסבורים הם כאביי ורבא האומרים: שכיון שהיו עדים במקום אחר — צריך היה לחשוש להם.22א מסופר: ההוא גברא דאקדיש בשוטיתא דאסא בשוקא מעשה באדם אחד שקידש אשה בענף הדס בשוק; שלחה לבעיה הזו רב אחא בר הונא לקמיה לפני רב יוסף: כהאי גוונא מאי כגון זה מה עושים? שלח ליה לו כתשובה: נגדיה הלקה אותו כדרך שנהג בענין זה רב, ואצטריך גיטא והצרך גט לאשה זו כדברי שמואל שחוששים שמא שווה פרוטה במקום אחר.23ומבארים: שרב מנגיד היה מלקה על מי שהיה מקדש אשה בשוקא בשוק שהוא דרך הפקרות וזלזול, ועל מי שהיה מקדש אשה בביאה שמגונה הדבר שמעמיד עדים לבעילה, ועל מי שהיה מקדש אשה בלא שידוכי שידוך, בלי שדיברו עם האשה קודם לכן, שכל אלה הם מדרכי פריצות.24וכן היה מלקה על מי דמבטיל גיטא שהיה מבטל גט ששלח לאשתו, ולאחר מכן היה מודיע שהוא בטל. ועל זה דמסר מודעא אגיטא שהיה מוסר מודעה על גט, שלפני שהיה נותן את הגט היה מוסר מודעה בפני עדים שהוא מגרשה שלא מרצונו, ומבטל איפוא את תוקפו של הגט. שעל ידי ביטול גט ומסירת מודעה על גט עלולה האשה להיכשל באיסור חמור, שתחשוב שהיא פנויה ותינשא לאחר בעוד שבאמת היא עדיין אשת איש. וכן על מי שהיה מצער שלוחא דרבנן שליח של חכמים, שכל המבזה אותו הריהו כפוגע בכבוד החכמים עצמם, ועל זה דחלה שמתא עילויה תלתין יומין שחל נידוי עליו שלושים יום ולא הלך לחכמים לבקש מחילה ולהתיר את הנידוי,25ועל חתנא דדייר בי חמוה חתן שגר בבית חמיו, שיש לחשוש שמא ייכשל בעבירה בחמותו. ומעירים: זה דדייר שדר שם בקביעות — אין כן מלקים אותו, ואולם זה שרק חליף עובר ליד בית חמיו — לא?! ושואלים: והא ההוא חתנא דחליף אבבא דבי חמוה והרי מעשה היה בחתן אחד שהיה עובר על פתח בית חמיו ונגדיה והלקה אותו רב ששת, משום חשש זימה! ומשיבים: ההוא מידם הות דיימא חמתיה מיניה אותו אדם חשודה היתה חמותו עליו שהיתה שמועה שיש ביניהם יחסי קירבה, וכשעובר על פתח הבית הרי הוא מחזק בכך את החשד, ומשום כך הלקה אותו.26נהרדעי אמרי חכמי נהרדעא אומרים: בכולהו בכולם, בכל המקרים שהוזכרו לא היה מנגיד מלקה רב אלא על דבר אחד — מי שמקדש אשה בביאה בלא שידוכי שידוכים קודם לכן. ואיכא דאמרי ויש שאומרים: ואפילו בשידוכי נמי בשידוכים גם כן היה מלקה את המקדש בביאה משום שיש פריצותא פריצות בדבר, שמעמיד עדים לבעילתו.27ב מסופר: ההוא גברא דקדיש בציפתא דאסא אדם אחד שקידש אשה במחצלת של הדסים, אמרו ליה לו: והא לית והרי אין בה שוה פרוטה! אמר להו להם: אם כן תיקדוש שתתקדש בארבע זוזי דאית דינרים שיש בה, שהיו כרוכים בתוך המחצלת. שקלתא ואישתיקא לקחה האשה את המחצלת ושתקה. אמר רבא: הוה שתיקותא הרי זו שתיקה שלאחר מתן מעות, וכל שתיקותא שתיקה שלאחר מתן מעות, לאו לא כלום היא, שכיון שבשעת מתן מעות לא היה בה שווה פרוטה אין הוכחה שהסכימה למה שאמר אחר כך, ויתכן שלא שמה לב לדבריו, ולא התכוונה להתקדש.28אמר רבא: מנא אמינא לה מנין אומר אני אותה, את סברתי זו — דתניא שכן שנינו בברייתא, אמר לה לאשה: כנסי קחי סלע זו בפקדון, וחזר ואמר לה: התקדשי לי בו. אם אמר כן בשעת מתן מעות — מקודשת, ואם אמר כן לאחר מתן מעות, אם רצתה — מקודשת, לא רצתה — אינה מקודשת.29ונברר תחילה: מאי מה משמעות "רצתה" ומאי ומה פירוש "לא רצתה"? אילימא אם תאמר "רצתה" — שאמרה אין כן, שמוכנה להתקדש, ו"לא רצתה" כוונתו שאמרה במפורש לא, אם כן מכלל הדברים תלמד דרישא שתחילת הברייתא כשאמר לה בשעת מתן מעות, ולא חילקנו בין רצתה ולא רצתה,
