מאירי על קידושין ז׳ א

1 האשה שאמרה תן מנה לפלוני ואקדש אני לך באותה הנאה והוא הדין לדעת גדולי הדור אם אמרה הלוה מעות לפלוני ואקדש אני לך הרי זו מקדשת אע"פ שאין הנאה מגעת לידה שהרי ערב משתעבד בלא הנאה מגעת לידו ומכל מקום דוקא כשיאמר האיש לאשה הדברים כהלכתן והוא שבשעה שהוא נותן המנה לאותו פלוני יאמר לה הרי את מקדשת לי בהנאת מנה שאני נותן לפלוני ומכל מקום אם היה הוא נותן לה מנה לקדשה ואומר לה הרי את מקדשת לי והיא אומרת תנהו לפלוני ואני מתקדשת בו אין צריך אמירה אחרת ומכל מקום אם אמרה הרויח זמן הלואה לפלוני ואקדש אני לך כתבו גדולי הדור שאינה מקדשת שהרי כיוצא בה בערב פטור הואיל ולא על אמונתו הלוהו כמי שיתבאר באחרון של בתרא ואין צריך לומר אם אמרה זרוק מנה לים ואקדש אני לך:

2 אמר לה הי לך מנה ר"ל משלי והתקדשי לפלוני שאני שלוחו ואומר לה בשעת נתינה הרי את מקדשת לפלוני שאני שלוחו במנה זה שאני נותן לך משלי הרי זו מקדשת אע"פ שאותו שנתקדשה לו לא חסר כלום שהרי מצינו כיוצא בו בעבד כנעני שפודין אותו אחרים בממונם והוא יוצא לחירות ואם אינו שלוחו צריך שיהא שם אותו פלוני ויאמר בשעת נתינה הרי את מקדשת לי באותו מנה שפלוני נותן לך בשבילי ויש אומרים אף לאחר נתינה כן שיאמר הרי את מקדשת לי במנה שנתן לך פלוני בשבילי ומקדשת משעת נתינת המעות שזהו כנתרצה הבן... ויש אומרים אף בלא אמירתו הואיל ומכל מקום נתרצה בכך אלא שאין זה נראה כמו שנבאר בפרק שני:

3 ממה שכתבנו שאדם רשאי לומר הי לך מנה והתקדשי לפלוני שאני שלוחו למדת שכל שנתמנה שליח לקדש את האשה אין צריך שיהא המשלח מוסר לו במה יקדש אלא מקדשה השליח בשלו ודיו ואין צריך שתדע האשה אם הוא של מקדש או של שליח ומכל מקום אם נתן הוא לו במה לקדש צריך שיקדשנה באותו דבר בעצמו עד שיאמר לו בדבר זה או במה שתרצה ויש אומרים שאם מסר לו מעות ועירבם השליח בשלו אין קפידא בכך שמן הסתם אינו מקפיד בין מעות למעות אחר שהכל כדבר אחד ומכל מקום לרוחא דמילתא יש נוהגים לכתוב שיקדשוה בדבר זה שמסר לו או במה שירצה וכשאין הוא אומר כן כותבין בשטר השליחות שהמשלח מסר לו דבר פלוני ואם הוא מוסר לו דינר מזהירים את השליח שלא לערבו בשלו:

4 אמרה לו תן מנה לפלוני ואקדש אני לו אע"פ שאינה הנאה מגעת לידה שאין הקונה חסר כלום בקנינו מקדשת מדין שניהם ר"ל מדין ערב ועבד כנעני ואף זו כשיאמר לה בשעת נתינה הרי את מקדשת לי בהנאת אותו מנה שנתן לי פלוני במצותך והוא הדין באמרה תן מנה לראובן ואקדש לשמעון:

5 הי לך מנה ואקדש אני לך באדם חשוב מקדשת וכשיאמר לה הרי את מקדשת לי בהנאת מה שקבלתי מתנה ממך או בהנאת דינר שאת נותנת למי שיפיסני לקבל מתנה הימך:

6 ומכל מקום אם אמרה הי לך מנה וקנהו וקנה אותי אגבו אינו כלום שאין האשה נקנית באגב ודרך הקנאה ולא עוד אלא אפילו שהיתה נקנית דרך הקנאה הרי אדם כדין נכסים שיש להם אחריות ונכסים שיש להם אחריות אין נקנין אגב אותם שאין להם אחריות אדרבה את שאין להם אחריות נקנין אגב אותם שיש להם אחריות הנקנין בכסף ובשטר ובחזקה כמו שיתבאר ולענין ביאור זה שאמרו אם כן הוו להו נכסים שיש להם אחריות נקנין עם נכסים שאין להם אחריות אינו נאמר בדרך מוחלט שהרי עבד כמטלטלין הוא בקצת דברים ואף לכשתדונהו כקרקע אין מטלטלין נקנין אגבו כמו שהתבאר בקמא דקמא וכן לכשתדונהו במטלטלין אינו נקנה אגב קרקע וכן שלא הוקש לקרקע אלא עבד כנעני אלא פירוש הדברים אלו היה בכאן שיכות בענין אגב כלל כך היה הדין:

7 דרכים אלו כלם כשם שנאמרו לענין קדושין כן נאמרו לענין ממון תן מנה לפלוני ותהא שדי קנויה לך הי לך מנה ותהא שדי קנויה לך בהנאת קבלתך באדם חשוב כלם קנו ויש חולקין בזו הרביעית שלא נאמר לדעתם דין אדם חשוב אלא בקדושין שהאשה רוצה לינשא לאדם חשוב אבל הקנאת שדה לאדם חשוב בשכר קבלת מתנה ממנו אינה ואף דעת גדולי הרבנים נראה כן:

8 ממה שאמרו תן מנה לפלוני ואקדש אני לך מקדשת מדין ערב למדו קצת מפרשים שאם אמר ראובן לשמעון תן מנה ללוי ואני אפרענו לך אע"פ שאין יכול שמעון לתבעו ללוי שהרי נתנו לו גובה מראובן אע"פ שאין הלוה משתעבד שכך הוא הענין בזו וקורהו דין ערב שכל שנכנס בשליחותו הרי הוא כאלו קבלם ויכול לשעבד עצמו עליהם וכן אם הלוה ראובן לשמעון והגיע הזמן ודוחקו לפרעו ואמר לוי מחול לו ואני פורע הרי הוא ערב אע"פ שהלוה פטור מכלום ואין זה ערב שלא בשעת מתן מעות שהרי עכשו הוא מחסר מעות על אמונתו וכן דנו מקצת חכמים בנרבונה ואיני רואה צורך בכך שכיוצא בזה חוב גמור הוא ולא ערבות:

9 אמר לאשה חצייך מקדשת לי אינה מקדשת שאין אשה ראויה לשנים אבל אם אמר התקדשי לחציי הרי זו מקדשת גמורה אין הכונה אלא לומר שאם ימלך לישא אחרת עמה שיעשה ברשותה הא מכל מקום חציו עבד וחציו בן חורין שקדש בת חורין אינה מקדשת שזה ודאי אין כאן אלא חציו שצד עבדות אינו ראוי לה בהיתר ומכל מקום גדולי המחברים כתבו שהיא מקדשת מספק ויש אומרים מקדשת גמורה ומה שאמרו לישא בת חורין אינו יכול פירושו לכתחלה אבל דיעבד מקדשת ולדעת גדולי המחברים מיהא מקדשת מספק וכן כתבו שהמקדש אשה שחציה שפחה וחציה בת חורין אינה מקדשת קדושין גמורים עד שתשתחרר ולכשנשתחררה מיהא גמרו קדושיה כקדושי קטנה שגדלה ואם בא אחר וקדשה קודם שנשתחררה מקדשת מספק לשניהם ודברים אלו של עבד ושפחה יתבארו ברביעי של גיטין:

10 האומר ידה של בהמה זו עולה או רגלה של בהמה זו עולה וכיוצא בזה מאיברים שאין הנשמה תלויה בהן אין כלה עולה ומכל מקום ידה או רגלה עולה וכיצד יעשה אם ישחטנה בעזרה הרי יש כאן חולין ואם ישחטנה בחוץ הרי יש כאן קדשים אלא תמכר לצרכי עולה ודמיה חלין חוץ מדמי אותו אבר והלוקח מקריב את כלה עולה והלה לוקח בדמי אותו אבר עולה קטנה מפני שקדשת האבר תפשה את דמיה או שיצא לחלין על יד הדמים ונמצאת כלה חלין ביד הלוקח ומקדישה מתחלה ויש מפרשים שאינו מוכר את הרגל כלל ומה שאמר ודמיה חלין חוץ מדמי רגל שבה שיטפא דלישנא הוא כלומר ודמיה חלין ביד המוכר חוץ מדמי הרגל שהרי לא נמכר ואין דמיו בידיו שאלו מכרו אף הם חלין בידו שאין המכירה מכירה כלל והדמים חלין בכל מקום שהן אלא מוכרה כלה חוץ מן הרגל והלה מקריבה והרגל קרב על שם הראשון ועולה לו כדין בהמת שותפין שהקדישוה ולדעת זה יראה שאם מכר לו את הרגל שחייב להחזיר את דמיו קודם הקרבה הא לאחר הקרבה לא שהרי כל שקירבה שלא לשם בעלים לא עלתה לבעלים אלא שאיפשר לומר שמאחר שבשנוי השם של קרבן כגון שהיתה עולה וחשב בה לשלמים שלא עלת לבעלים אמרו דוקא בשעקר שם הזבח בזדון אבל בטעות עלת לבעלים אף זה בטעות קירב הרגל לשמו ועלת לבעלים וחייב להחזיר את דמיו ולמדת מכל מקום לשיטה זו שאין הרגל נמכר וראיה לפירוש זה מה ששאלו בראשון של תמורה והא האי שני מייתי בהמה מחסרה אבר כלומר והיאך משלם נדרו בבהמה זו אחר שאין הרגל בכלל המכר שהרי הוא נדר בהמה שלמה ואין זו שלמה ותירצה באומר הרי עלי עולה בדינר ר"ל שלא נדר בהמה שלמה עולה אלא מה ששוה דינר מבהמה זו וזה מכר לו בהמתו בדינר חוץ מן הרגל והרי היא כבהמת שותפין שהקריבוה:

11 דברים אלו לא נאמרו אלא במקדיש אבר שאין הנשמה תלויה בו וכמו שפירשנו אבל אם אמר ראשה של זו או לבה של זו עולה הואיל והקדיש אבר שהנשמה תלויה בו הרי כלה עולה שמא תאמר אף באשה כשאמר חצייך מקדשת יתפשטו הקדושין בכלה אין זה כלום שהבהמה אין לה דעת שתעכב שלא תתקדש אבל אשה יש בה דעת אחרת בזולת דעתו של מקדש ואין הכל תלוי בו ואינה נשמעת אלא למה ששומעת והוא חציה והרי אינו כלום וזהו שאמרו בגמרא הא לא דמיא אלא להא דאמר ר' יוחנן בהמה של שני שותפין הקדיש חציה וחזר ולקחה והקדישה ר"ל שאחד מן השתפין הקדיש החצי שלו וחזר ולקח חלק האחר והקדישו הרי היא קדושה כלה הא קודם שלקחה לא שהרי אינו יכול להקדיש מה שדעת אחרת מעכבתו ויש שאין גורסין והקדישה אלא מכיון שלקח חצי האחר ואע"פ שלא הקדיש עדין אותו חצי שלקח קדושה היא שמאחר שכבר הקדיש חציה תכף שלקח חציה האחר נתפשטה הקדשה בכלה אלא שבספרים מוגהים מצאנוה כנוסח ראשון וכן כתבוה גדולי המחברים ומכל מקום חזר ולמד בסוף דבריו שאעפ"י שהיא קדושה אינה קריבה הואיל וכשהקדיש את החצי הראשון היו בעלים לחציה האחר שהיתה דעתם מעכבת את ההקדש מלהתפשט בכלה שהדחוי מעקרו משעת ההקדש הוי דחוי שלא להיות חוזר ונראה ותרעה עד שתסתאב ותמכר ויביא בדמיה עולה או שלמים לפי מה שהוקדשה ועושה תמורה ר"ל שאם אמר עליה הרי זו תמורת זו תופשת תמורתה ותמורתה כיוצא בה שלא ליקרב עד שלמדו ממנה שלשה דברים והם שהדחוי מעקרו הוי דיחוי כמו שכתבנו ואין למדין ממחוסר זמן ולאפוקי ממאן דאמר שאין דחוי שלא להיות חוזר ונראה אלא בדחוי הבא אחר ההקדש ר"ל שהיה נראה תחלה ואחר כך נדחה וכן שבעלי חיים נדחין שלא להיות חוזרין ונראין ושלא כדעת האומר אין דיחוי אלא בשחוטין כגון נשפך דם הזבח או נטמאו אימורין ועדין דם בכוס אבל בעלי חיים הואיל ועל ידי מום איפשר לו לצאת לחלין אין דיחויו דיחוי שלא להיות חוזר ונראה ולימד כאן שאף בעלי חיים כן וכן שיש דיחוי בדמים ר"ל בדבר שאינו קדוש אלא לדמים כגון זה שבשעה שהקדיש חציה לא היתה ראויה לקרבן ונמצא שלא היה עליה בשעת הדיחוי אלא קדשת דמים שתמכר ויקדשו דמי חציה ואע"פ כן אינה חוזרת ונראית ואין אומרין שאין דיחוי אלא בדבר שמקודש בגופו אבל מה שלא היה בו אלא קדשת דמים אין קדשתו חשובה לכלום והרי הם כחלין שהוקדשו שקרבין אלא יש דחוי אף בדמים ושמא תאמר וכיון שלמדנו שהדיחוי מעקרו הוי דחוי כבר למדנו ממילא שיש דחוי בדמים שהרי היכן מצינו דיחוי מעקרו בדבר שגופו קדוש מתחלתו פירשוה גדולי המפרשים כגון מצורע שהפריש קרבנותיו בתוך ימי ספירו ואבדו תוך הזמן והפריש אחרים והקריבם ואחר כך נמצאו הראשונים שהרי אלו קדושים מתחלתם קדשת הגוף וכיון שנדחו אין חוזרין ונראין אלא לדמיהם ולענין פסק מיהא גדולי המחברים כתבו שכל שחזר והקדיש חציה האחר אחר שלקחה קריבה שאין הדיחוי מעקרו דחוי בבעלי חיים ואף הם כתבו בה אע"פ שהוא קדשת דמים ואין לשונם מבורר אצלי שהרי כשאין בה אלא קדשת דמים ראוי לומר יותר שלא ידחה כמו שביארנו ואף אנו פסקנו בשני של פסח שני ובששי של יומא שאין בעלי חיים נדחין שלא להיות חוזרין ונראין לא בדחוי מעקרו ולא בנראה שנדחה: