מאירי על קידושין נ״ח

1 איסורי הנאה יש מהן בשריפה ויש מהן בקבורה וכבר התבארו במקומן באחרון של תמורה ומכל מקום מאותם שהוזכרו כאן שור הנסקל ועגלה ערופה וצפרי מצורע ושער נזיר טמא ופטר חמור ובשר בחלב וחולין שנשחטו בעזרה בין בהמה בין חיה ועוף כלם יקברו ושער נזיר טהור בשרפה וערלה וכלאי הכרם את שדרכן לישרף כגון אוכלין ישרפו ואת שאין דרכן לישרף יקברו:

2 שחיטה שאינה ראויה ר"ל שאינה מכשרת לאכילה יש בה צדדין שהיא נקראת שחיטה ויש צדדין שאינה קרויה שחיטה כמו שביארנו במסכת חולין שלענין אותו ואת בנו קרויה שחיטה לאיסור שחיטת השני אחריו ולענין כיסוי הדם אינה קרויה שחיטה להטעינה כסוי ולענין חולין בעזרה פסקנו במסכת חולין שאינה שחיטה לדונם לגמרי כחולין שנשחטו בעזרה לאוסרה בהנאה ומעתה השוחט חולין בעזרה ונמצאת טרפה או ששחט את הטריפה מותרת בהנאה אע"פ שעבר ופסק זה נמשך למה שכתבנו שאין איסור הנאתם מן התורה ואע"פ שביארנו שהמקדש בהם אין קדושיו קדושין הרי הוא כמקדש בחמץ משש שעות ולמעלה ומכל מקום יש פוסקים שאיסור הנאתם מן התורה ולדעת זה אף אלו אסורים בהנאה הואיל וברוב דברים פסקנו ששחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה:

3 ע"ז תופשת דמיה לעולם שנאמר והית חרם כמוהו כל שאתה מהיה ממנו כמוהו אפילו מאה זה אחר זה ר"ל שאם מכר ע"ז בדמים ולקח מן הדמים פירות וחזר ולקח מן הפירות בשר הכל אסור לעולם אבל פירות שביעית אע"פ שהם חמורים בענין זה יותר מן ההקדש שההקדש תופש את דמיו ויוצא לחולין ר"ל שיצא ההקדש לחולין ונתפשו הדמים לקדשה ובשביעית נשארו הפירות לקדשת שביעית ביד המוכר ונתפש מה שלקח מהם בקדשתם ביד הלוקח מכל מקום דוקא בפרי ראשון אבל פרי שני לא ולעולם ראשון ואחרון בקדשה ואמצעיים יוצאין לחולין כיצד לקח בפירות שביעית בשר שניהם בקדשת שביעית ומתבערים חזר ולקח בבשר דגים יצא בשר ונכנסו דגים בדגים יין יצאו דגים ונכנס יין ביין שמן יצא יין ונכנס שמן וכן לעולם פרי ראשון נשאר בקדשתו לעולם בכל מקום שהוא ואחרון אחרון נתפש והתפשת שביעית אינה אלא דרך מקח אבל לא דרך חלול ר"ל שאם אמר פירות הללו מחללים על מעות אלו לא נכנסו המעות לקדשת שביעית ונתפסו הדמים שבידו לקדשת שביעית על הדרך שביארנו ומכל מקום דוקא בפרי ראשון אבל אמצעיים מתחללין ונתפשים בין דרך מקח בין דרך חלול:

4 כבר ביארנו במשנתנו שטובת הנאה אינה ממון ר"ל טובת הנאה כזו שאין לבעלים בה כלם אלא שיכול ליתנה למי שירצה ומכל מקום בקצת מקומות הוזכרה בתלמוד טובת הנאה להוראת דבר מועט כגון ההיא איתתא דזבינה לכתבתה בטובת הנאה וזו ודאי מין אחר שבטובת הנאה שהוא ממון שהרי יכול למכרה אבל טובת הנאה שבמשנתנו אינה ממון ומכל מקום באחרון של נדרים יראה לדעת רבא שהוא ממון בסוגיית קנם כהנים ולויים נהנים לי אלא איפשר שבמודר החמירו שאף הויתור אסור בו ומכל מקום גדולי הדורות חוששין לה ומפקפקים לומר שהמקדש בתרומות תהא מקודשת מספק וראוי לחוש ואף בשאלתות בפרשת ויקח קרח נאמר בהדיא שטובת הנאה ממון:

5 הגונב תרומות שהופרשו לישראל אינו משלם תשלומי כפל שהרי טובת הנאה אינה ממון וכן הדין במעשר הא אם התרומה שלו כגון שנפלה לו מבית אבי אמו כהן ויכול למכרה משלם תשלומי כפל שהתרומה בכלל רעהו היא והגונב טבלו של חברו משלם כפל בכל דמי הטבל ואף בדמי התרומה המעורבין לשם ולא סוף דבר כשהתרומה שלו כגון נפלו לו טבלים מבית אבי אמו כהן אלא בטבל שהוא שלו מעיקרא שאף הוא אומר לו פוטר הייתי עצמי בחטה אחת ואף לענין מעשר כן שאע"פ שאינו פוטר בו את עצמו בפחות משיעורן מכל מקום לא חלקו בדיניהם או שמא קנסו לגנב לפרוע כפל בכלו אחר שלא הופרש:

6 הנוטל שכר לדון דיניו בטלים אלא אם כן אגר בטילה על הדרך שיתבאר באחרון של כתבות וכתבו חכמי הדורות שלא סוף דבר באותו דין אלא כל דיניו וזהו שלא אמרו אין דינו דין אלא דיניו בטלים וכן הדין במה שאמרו שאם נטל שכר להעיד עדותו בטילה שעל כל העדיות נאמר ונראה לי בדבריהם כל הדינין וכל העדיות שמאחר נטילת השכר ואילך והטעם שיש לחוש שאף הוא אינו מעיד כן אלא בשכר הא כל שנתברר שלא נטל שכר כשר ואף הם כתבו שאם החזיר הממון שהעידו עליו לבעלים וחזר והעיד באותה עדות מקבלין הימנו שאין זה פסול לא בתחלתו ולא בסופו אלא שמתורת קנס על שעבר על מה שאמרו מה אני בחנם וכו' כדאיתא בבכורות פרק עד כמה נתבטלו דיניו ועדויותיו וכן כתבו שאין אלו צריכין הכרזה כשאר פסולי עדות של סופרים אלא שהעדות בטלה מאליה הואיל והיה יודע לו בעדות ואינו רוצה להעיד אלא בשכר:

7 נטל שכר להזות ולקדש מימיו מי מערה ואפרו אפר מקלה:

8 והמקדש נמי חטאת ובאפר פרה כבר ביארנו דינו במשנתנו:

9 ונשלם הפרק ת"ל:

10 האומר לחברו וכו' כבר ביארנו בתחלת המסכתא שזה הפרק אמנם הוא בא לבאר החלק השלישי בענין המקדש על תנאי על אי זה צד צריך לקיים תנאו ועל אי זה צד אין תנאו כלום ומי שנולד לו ספק בקדושין אם קדש אם לא קדש או מי קדש וכיוצא באלו הענינים על אי זה צד דנין בו וכן ביארנו שיתגלגל בו קצת החלק השני בענין מי שנזדמן אי זה טעות בקדושיו וכן שיתחיל לבאר בו קצת החלק הרביעי בענין מקום שקדושיו עבירה או במקום שאין קדושיו תופסין כלל מהו דין התולדות ועל זה הצד יחלקו עניני הפרק לארבעה חלקים הראשון במה שנתגלגל בו מהחלק השני במי שנזדמן איזה טעות או מחלוקת בקדושיו כגון שהיה סבור שהיא כהנת והיא לויה וכיוצא בזה או שזה שלחו לקדש לו וקדש לעצמו או שקדשה אחד לזמן כגון לאחר שלשים יום או מעכשו ולאחר שלשים יום ובא אחר וקדשה בתוך הזמן או שקדשה לזמן שאינו כגון לאחר שאתגייר וכו' כיצד דנין בכל אלו השני לבאר המקדש על תנאי כיצד דנין בו ועל אי זה צד אנו דנין את התנאי שנתקיים ועל אי זה צד דנין שלא נתקיים השלישי לבאר הספיקות הנולדות הן לאב בקדושי בתו הן לאשה או לאיש בקדושין שמזה לזה או המחלוקות שאירעו ביניהם בענינים אלו הרביעי לבאר במקום שהקדושין עבירה או שאין תופסין כיצד דנין בתולדותיהן ר"ל אי זה מהם תולדותיהם כיוצא בהם ואי זה כיוצא באמותיהם ואי זה ממזר ואי זה פגום:

11 זהו שרש הפרק דרך כלל אלא שיתגלגלו בו דברים שלא מן הכונה כמו שיתבאר:

12 והמשנה הראשונה ממנו תחל לבאר עניני החלק הראשון ובפרט לבאר במי שחברו הרשהו ושלחו לקדש לו וקדש לעצמו והוא שאמר האומר לחברו צא וקדש לי אשה פלונית והלך וקדשה לעצמו מקודשת לשני אמר הר"ם אמר חבירו ולא אמר שלוחו שהוא ואפי' היה אוהבו אשר לא ירמהו כאשר רמהו מה שעשה עשוי ואמרו מקודשת לשני ולא אלא שישאנה כאשר ירצה בין בתוך שלשים יום או אחריהם:

13 אמר המאירי מקודשת לשני ואינה צריכה גט כלל מן המשלח אע"פ שיש לומר שאלו היתה היא יודעת בשליחותו היתה רוצה בשל משלח ונמצא הוא שהטעה ופירשו בגמרא שמה שעשה עשוי אלא שנהג בו מנהג רמאות ואף משנתנו כך היא שזה שאמרו בה והלך פירושו שהלך ברמאות:

14 זהו ביאור המשנה וכן הלכה ומה שנכנס תחתיה בגמרא כך הוא:

15 כשם שאמרו בקדושין שכל כיוצא בזה מנהג רמאות הוא כך הדין והענין בדיני ממונות שאם נתן לו אחד מעות לקנות לו קרקע והלך וקנה לעצמו מה שעשה עשוי אלא שנהג בו מנהג רמאות ומה שאמרו בתלמוד המערב שבפרק נשך הנותן מעות לחברו ליקח לו פירות למחצה שכר ולא לקח לו אין לו עליו אלא תרעומת ואם ידוע שלקח מוציא הימנו על כרחו איפשר שבזו לא הזכיר שקנאם לעצמו אלא שקנה סתם ומכל מקום אם היתה כונתו לקדש בשביל המשלח ולא רצתה האשה והוא קדשה לעצמו אין כאן רמאות ואע"פ שלא הודיעו מקודם שמא חשש בין כך ובין כך שיקדמנו אחר ולא סוף דבר בזווג שני שלא נאמר בו ענין בת פלוני לפלוני אלא אף בזווג ראשון שנאמר בו ענין בת פלוני לפלוני שאין אדם סומך על דברים אלו שלא להשתדל במה שצריך לו ועוד שהרי כבר אמרו במו"ק י"ח ב' במקומו שמא יקדמנו אחר ברחמים וכן בדיני ממונות אם היה דעתו לקנות לחברו כמו שהתנה ולא רצו למכור לו ונהגו לזה כבוד או שבחרו במצרנותו והלך וקנה לעצמו אין בזה רמאות ואע"פ שלא הודיעו מקודם שמא יקדמנו אחר:

16 לא סוף דבר בשנתן לו חברו מעות לקנות לו וקנה לעצמו שהוא מנהג רמאות אלא אף כל שראה חברו מחזר באיזה דבר לקנותו והוא מקדמו בסתר ולוקחה הרי זה רמאות וכן אם ראהו מהפך ומחזר בחררה לזכות בה מן ההפקר או להיות בעל הבית נותנה לו והוא מעביר לו את הדרך ומקדמו הרי זה רמאות ומדת חסידים ותלמידי חכמים לכל שאירע להם כך שיחזירה שני לראשון ואם היה זה שמחזר אחריה תחלה עני הרי זה שאינו רוצה להחזירה לו נקרא רשע ולא עוד אלא שבזו אפילו לא היה זה יודע שחברו העני מחזר אחריה ראוי לו שיחזירה לו ומעשה היה ברב גידל שהיה מחזר בקרקע לקנותו והלך ר' אבא ולקחה וקבל עליו לר' זירא ור' זירא לר' יצחק נפחא ואמר לו המתן עד שיעלה אצלנו לרגל כשעלה אמר לו עני המהפך בחררה ובא אחר ונטלה הימנו מאי אמר ליה נקרא רשע אמר ליה ומר מאי טעמא עביד הכי אמר ליה לא הוה ידענא אמר ליה השתא מיהא לותבה מר ניהליה אמר ליה זבוני לא מזבנינא לה דארעא קמיתא היא ולא מיסתייעא מילתא דאמר מר המוכר נכסיו הראשונים אינו רואה סימן ברכה לעולם אי בעי במתנה נישקלה רב גדל לא נחית לה דכתוב שונא מתנות יחיה ר' אבא לא נחית לה משום דהוא מהפך בה רב גדל לאו מר נחית לה ולאו מר נחית לה ומיקריא ארעא דרבנן ר"ל שעשאוהו הפקר לתלמידים לטייל בה וכן ראוי להזהר שלא לסבב ליקרה ולעלותה והוא שאמרו בתלמוד המערב האומר לחברו צא וקח לי מקח פלוני והלך ולקחו לעצמו הרי זה זריז ונשכר אלא שנהג מנהג רמאות ר' זעירא מיקל לאהן דחמי לחבריה זבין זביניה ומעלה ליה עלוי ר' בון בר זעירא אומר אף לעושה חבלה רבנן קרין עלוי למס מרעהו חסד:

17 המשנה השנית והיא כענין החלק הראשון גם כן והוא שאמר האומר לאשה הרי את מקודשת לי בדינר זה לאחר שלשים יום ובא אחר וקדשה בתוך שלשים יום מקודשת לשני בת ישראל לכהן תאכל בתרומה מעכשו לאחר שלשים יום ובא אחר וקדשה בתוך שלשים יום מקודשת ואינה מקודשת בת כהן לישראל לא תאכל בתרומה אמר הר"ם פי' אמרו בת כהן לישראל לא תאכל בתרומה שב אל הבבא הראשונה והוא אמרו הרי את מקודשת לי לאחר שלשים יום הרי היא אוכלת בתרומה כל אלו השלשים יום ואם אמר לה מעכשיו לאחר שלשים יום אינה אוכלת בתרומה מעת שלקחה אלו הקדושין ואמרו מקודשת ואינה מקודשת לכל אחד מהם וצריכה גט מזה ומזה דילמא מחלפא באשת איש:

18 אמר המאירי הרי קדושין אלו אינם חלים כלל עד שיעברו שלשים והילכך כל שבא אחר וקדשה בתוך שלשים מקדשת לשני שכבר עבר לפניו וקדמו לקדשה קודם שיחולו קדושיו ונעשית לו מקודשת גמורה בלא שום פקפוק עד שאם היתה בת ישראל אוכלת בתרומה דבר תורה כשאר ארוסות וכשהגיעו שלשים והיו קדושי ראשון ראויים לחול מצאוה אשת איש ולא חלו כלל וכן הדין לפי מה שיתבאר בגמרא שאם לא בא אחר וקדשה אם חזרו שניהם או שחזר הוא או שחזרה היא שאינה מקודשת כלל שהרי כל שלא חלו הקדושין הרשות ביד כל אחד לחזור וזה שלא נחלקו בגמרא אלא באשה מפני שבאיש פשוט היה להם שיכול לחזור שבודאי לכך התנה ואמר לאחר שלשים ומתוך כך לא נחלקו אלא באשה הא לענין פסק שניהם יכולין לחזור הא כל שהגיעו שלשים ולא חזר אחד מהם וכן לא בא אחר וקדשה הרי קדושין חלין מיד ומקודשת גמורה ואע"פ שבמשוך פרה לקנותה לאחר שלשים לא קנה אלא אם כן היתה בביתו כמו שביארנו בשלישי של מציעא בזו הואיל ואינו רוצה לקנותה עכשו אין המשיכה כלום ומתוך כך צריך לקניה אחרת לאחר שלשים אבל נתינת מעות שבאים עכשו לידה ונהנית בהם מעכשו כל שלא חזרו בהם ולא קבלה קדושין מאחר מקודשת גמורה ויתבאר בגמרא אפילו לא היו הקדושין בעין כגון שנתאכלו קודם הגעת שלשים ואין מעות אלו כפקדון שאם נאבד ולא נשתייר הימנו שוה פרוטה אינה מקודשת שהפקדון כשאבד ברשות הבעלים אבד וכל שכן שאינן כמלוה שהרי מלוה להוצאה ניתנה ועל דעת חזרה אבל אלו בתורת קדושין באו לידה להיותם ברשותה שלא לחזור לו לעולם כל זמן שיחולו הקדושין ולא נתנם להוצאה אלא על מנת שתתקדש בהם ומכל מקום יש אומרים דוקא בקדושי כסף שאם אינה מקודשת היא חייבת להחזיר המעות ומתוך כך אפילו נתאכלו מקודשת אבל בשטר ואבד השטר או בביאה אינה מקודשת ואין נראה לקצת רבותי כן אלא בכל קדושין שבעולם כל שלא בא אחר וקדשה ולא חזרו בהם מקודשת ומכל מקום לחכמי הדורות ראיתיה בפירוש כדעת ראשון אפילו הניחה את השטר ברשות הרבים כדאיתא בגיטין:

19 אמר לה הרי את מקודשת לי מעכשו ולאחר שלשים ובא אחר וקדשה בתוך שלשים מקדשת ואינה מקדשת ונחלקו בגמרא בענין זה רב ושמואל שלדעת שמואל אין ספק זה תלוי ועומד אלא עד שיגיעו שלשים יום שכל שלשים היו תלוים בספק שאם ימות הראשון או יחזור בו בתוך שלשים יהיו קדושי שני חלים לאלתר הא כל שהגיעו שלשים מקדשת לראשון ובטלו קדושי שני שכל שאמר מעכשו תנאי הוא כלומר מעכשו יהיו קדושין אם אגיע לשלשים ולא אחזור וכל שהגיע לשלשים ולא חזר נמצאו קדושיו קדושין למפרע וקדושי שני בתוך שלשים אינם כלום והרי זה כשאר תנאים דעלמא כגון שאמר הרי את מקדשת לי מעכשו בדינר זה על מנת שאתן לך מאתים זוז מכאן ועד שלשים יום שכל שקיים תנאו מקדשת למפרע עד שאם קדשה שני בתוך הזמן אין קדושיו כלום ולדעת רב ספק זה תלוי ועומד לעולם ואף לאחר שלשים מקדשת בספק לשניהם וצריכה גט מכל אחד מהם שמא לשון זה ר"ל מעכשו ולאחר שלשים תנאי הוא וכמו שכתבנו או שמא חזרה היא כלומר לא מעכשו אלא לאחר שלשים שנמצאו קדושי שני קדושין ואף כשיגלה הוא דעתו לאחד מהם ר"ל אם לתנאי אם לחזרה אין זה כלום שכל המתנה על דעת חכמים הוא מתנה ואין דברים שבלבו כלום ואע"פ ששאר תנאים אומרים בהם שתנאי גמור הוא אינו דומה שכל שהתנאי תלוי במעשה לא התנה לזמן אלא שיהא לו שהות לקיים המעשה אבל זה שלא התנה בשום מעשה למה התנה בזמן אחר שדעתו מעכשו אלא שיש לחוש לחזרה והלכה כרב וכמו שאמרו גם כן בענין גט באומר הרי זה גיטיך מהיום ולאחר מיתה גט ואינו גט וחולצת ולא מתיבמת דמספקא לן אי תנאה הוי כלומר מהיום יהא גט אם ימות או חזרה הוי ר"ל לא מהיום כמו שאמרתי אלא לאחר מיתה ואין גט לאחר מיתה ומאחר שהקדושין בספק בת ישראל לכהן או בת כהן לישראל לא תאכל בתרומה אם לשמואל כל שלשים אם לרב לעולם והלכה כרב:

20 זהו ביאור המשנה ופסק שלה כלו על הצד שכתבנוהו ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא יתר על מה שלא ביארנו במשנה אלו הן: