מאירי על קידושין ע״ח

1 כהן גדול שקדש את האלמנה ובעלה לוקה שתים אחת משום לא יקח ואחת משום לא יחלל ואם גמר ביאתו והתרו בו בכך חייב שלש שמשהערה נתחייב משום לא יחלל שהרי נתחללה היא מיד וכשגמר נתחייב משום לא יחלל זרעו וכבר ביארנו בפ"ק י' א' שדעת רבותי בזו דוקא כשהפסיק אחר העראה וחזר וגמר ודברים אלו כך הדין בגרושה וחללה וזונה להדיוט שהרי הוקשו זו לזו ויש שואלים יילקה אף משום בא על החללה שהרי משהערה נתחללה ובגמר ביאה נעשה בא על החללה פירשו גדולי הדורות שמכיון שנעשית חללה אינו לוקה עוד בביאתו משום לא יחלל שהרי מחללת היא אף לתרומה אלא משום לא יחלל זרעו וכהן המערה בחללה זונה אינו חייב עד שיגמור ביאתו שלוקה משום לא יחלל זרעו:

2 החלוצה אסורה לכהן ומכל מקום אין איסורה אלא מדברי סופרים מפני שהיא כעין גרושה והולד ממנה חלל מדברי סופרים ולמדת שיש בחלל שלשה מינין חלל גמור וספק חלל וחלל מדברי סופרים וחלל הגמור הרי הוא כזר לישא גרושה וליטמא למתים וספק חלל וחלל של דבריהם נותנין להן חומרי כהנה שלא לישא גרושה וחברותיה ושלא ליטמא וחומרי ישראל שלא לאכול בתרומה ושלא להשתמש בכהנה כלל:

3 כהן גדול באלמנה או הדיוט בגרושה שביארנו בקדש ובעל שחייב שתים שמא אתה סבור שאם קדש ולא בעל יהא חייב אחת משום לא יקח אינו כן אלא כל שקדש ולא בעל אינו לוקה כלל מה טעם לא יקח משום לא יחלל ומכל מקום בעל ולא קדש לוקה כהן משום לא יחלל שאין הביאה תלויה בקדושין ואע"פ שלא יקח לאו בפני עצמו הוא מכל מקום לא אמרה תורה לא יקח אלא משום לא יחלל ואף כל איסורי ביאות חייב בביאתן אע"פ שלא קדש חוץ ממחזיר גרושתו משנשאת שכל שבעל ולא קדש אינו לוקה כלל להיות לו לאשה אמר רחמנא ואין צריך לומר שבקדש לבד אינו לוקה בה אע"פ שנאמר בה לא תשוב לקחתה שלא נתלו הלקוחין אלא בביאה זהו עקר הדברים שבפסק זה וגירסת הסוגיא ופירושה לדעת זה כך הוא אמר אביי קדש ר"ל כהן גדול באלמנה וכהן הדיוט בגרושה לוקה משום לא יקח בעל ר"ל אחר הקדושין לוקה אף משום לא יחלל ורבא אמר בעל ר"ל אחר הקדושין לוקה ר"ל לוקה שתים כדקא אמרת אבל קדש ולא בעל אינו לוקה אף על אותה של קדושין שלא נאמר לא יקח אלא משום לא יחלל ומודה אביי במחזיר גרושתו אע"פ שיש בו לאו לקדושין לחוד כדכתוב לא יוכל לשוב לקחתה והיה לנו לומר לשיטתו שילקה בקדושין לבד שאינו לוקה להיות לו לאשה אמר רחמנא ומודה רבא שאם בלל ולא קדש פירוש גדול באלמנה והדיוט בגרושה שלוקה על הביאה שהרי לא יחלל כתוב וכבר חלל בביאה וכן הדין בכל איסורי ביאה שהרי איסורי ביאה בלשון ביאה כתיבי לא יבא ממזר לא יבא עמוני ושניהם מודים כלומר אע"פ ששניהם נסכמים באיסורי ביאה שביאה בלא קדושין מחייבתם מחזיר גרושתו יצאה מן הכלל שנאמר להיות דרך בנין בית אסרה תורה ואין לגרוס כאן במחזיר חלוצתו שזו לא הוצרכה שהרי אחר חליצה אין קדושין תופסין בה וביאתה בכרת למדת ששניהם מודים באיסורי ביאה שהקדושין אין מחיבים בהם כלל שהרי לא נאמרו בלשון קיחה אלא הביאה מחייבת אף בלא קדושין ושניהם מודים במחזיר גרושתו שאינו חייב אלא בקדושין וביאה ושניהם מודים באיסור כהנה שביאה בלא קדושין מחייבו אחת ואחר קדושין שנים לא נחלקו אלא באיסורי כהנה שקדש ולא בעל שלדעת אביי לוקה משום לא יקח ולדעת רבא אינו לוקה כלל והלכה כרבא זו היא שיטתנו ושיטת כל הגאונים והשמועות שבתלמוד מסכימות לה:

4 ומכל מקום גדולי המחברים חדשו בענינים אלו דברים והוא שכתבו שכהן גדול או הדיוט בגרושה וחללה וזונה אם בעל שלא בקדושין אינו לוקה עד שיקדש ויבעול אבל כהן גדול באלמנה לוקה בביאה אף שלא בקדושין שנאמר לא יחלל וכיון שבעלה חללה אבל זונה וחללה וגרושה כבר הם מחללות קודם ביאתו ואין כאן לא יחלל והדברים מתמיהים שהרי אף זונה וחללה וגרושה הוא מחללן מן התרומה וכן שמחלל את זרעו בהם ואף הם כתבו שכל איסורי לאוין כגון ממזר בישראלית או ישראל בממזרת אינו לוקה בביאה בלא קדושין וכן בכל חייבי לאוין חוץ מאלמנה לכהן גדול וכבר הרגישו בדבריהם גדולי הדורות והקשו להם ממה שאמרו בכתבות פרק אלו נערות אי כר' יצחק קשיא ממזרת כלומר דמתניתין דהתם קאמר דממזרת יש לה קנס אעג"ב דאיכא מלקות ור' יצחק סבר אין אדם לוקה ומשלם וודאי ההיא בביאה בלא קדושין היא עד שהם דוחים אותה סוגיא מצד סוגיא זו והם גורסים בה ומודה רבא בכהן גדול באלמנה ומפרשים בסוגיא זו דמדקאמר ומודה אביי ומודה רבא ושניהם מודים שמע מינה דבכל חייבי לאוין פליגי והדברים זרים אלא שכבר הרגישו בהם גדולי המגיהים:

5 המשנה הרביעית והכונה בה בביאור החלק הרביעי והוא שאמר האומר בני זה ממזר אינו נאמן ואפילו שניהם אומרים על העובר שבמעיה ממזר הוא אינם נאמנים ר' יהודה אומר נאמנים אמר הר"ם הלכה כר' יהודה ובתנאי שלא יהיה לזה שילד ממזר בנים אבל אם היו לו בנים לא יהיה נאמן האב לפסול בין בנו לפי שתכלית מה שנאמן האב על בנו למאמר השם יכיר יכירנו לאחרים והאם אינה נאמנת ולא נצטרך לבאר אם אמר האב אין זה בני והאם תאמר הוא בנו שהיא נאמנת והולד כשר וזה יתבאר בתחלת כתובות:

6 אמר המאירי האומר זה בני ממזר כלומר שמודה שהוא בנו אלא שהוא ממזר ר"ל שנולד לו מחייבי כריתות או מיתות בית דין אינו נאמן שכשם שאדם קרוב אצל עצמו כך הוא קרוב אצל בנו וכן שאין אדם משים עצמו רשע והרי הוא מעיד על עצמו בדבר זה שבא על חייבי כריתות ומיתות ב"ד שאם תפרש שכונתו לומר שאחר בא על אשתו ויצא ממנה זה לא היה קורהו בנו אלא שאחר שהוא אומר בני זה ממזר אף הוא מודה שבנו הוא והרי הוא אומר שבא על חייבי כריתות או מיתות בית דין ואחר כך פירש דבר זה בדרך אחרת באדם שאומר שאינו בנו אלא שאחר בא על אשתו שאינו נאמן ואפילו היתה אשתו מודה בדבר והוא שאמר ואפילו שניהם אומרים ר"ל שהאם מסכמת עמו לומר כך אע"פ שהיא יודעת דבר זה בודאי יותר ממנו ואפילו בעובר שאין לו חזקת כשרות כל כך אינו נאמן ר' יהודה אומר נאמן פירוש האב בין בראשונה בין בשניה וכל שכן אם האם מסכמת עמו בכך אבל אמו אינה נאמנת אף לדעת ר' יהודה שלא אמר באב שנאמן אלא מכח הכתוב דכתיב יכיר יכירנו לאחרים שאם אמר על הקטן שהוא בכור אע"פ שמוחזק לנו באחר גדול ממנו שהוא בכור נאמן אע"פ שבדבור זה פסל את הראשון לומר שאינו בנו שאלו היה בנו אפילו היה ממזר היה נוטל פי שנים אלא שכשאומר על הקטן שהוא בכור מאליו רצה לומר בגדול שאינו בנו ונשאר זה הקטן בדין בכורה ליטול פי שנים על פיו ולא סוף דבר בנכסים המוחזקים עכשו בידו שהרי בידו ליתנם מעכשו אלא אף בנכסים שנפלו לו לאחר שאמר דבר זה שלא היה בידו ליתנם באותה שעה שאין מקנה דבר שלא בא לעולם ואף לדעת ר' מאיר שסובר כן אתה יכול לפרשה בנכסים שנפלו לו כשהוא גוסס שאינו יכול לדבר עד שיהא נותן לו ואינו יכול להקנותם הואיל ובשעה שבאים לעולם אינו בר מתנה וכן נאמן ליטול בנכסים שיפלו לו לאחר מיתה מתורת בן פשוט ולהפקיע את הגדול שהיה מוחזק לנו בבנו הא מתורת בכורה לא שאין הבכור נוטל בראוי כמו שיתבאר במקומו וכשם שנאמן על בן זה הקטן שהוא אע"פ שהיה מוחזק לנו בפשוט כך נאמן עליו לומר שבנו הוא ושהוא ממזר או בן גרושה ובן חלוצה ואע"פ שאין אדם משים עצמו רשע גזירת הכתוב הוא מדכתיב יכיר ואין צריך לומר כל שאומר שאינו בנו אלא שאחר בא על אשתו שנאמן אע"פ שהוא מוחזק לנו בבנו וחכמים מודים בענין זה לענין בכורה וחולקים עמו לענין פסול והלכה כר' יהודה ומכל מקום דוקא במקום שאינו חב אלא לבנו כגון שאין בנים לבן אבל במקום שחב לבני בנו אינו נאמן והוא שאמרו נאמן אדם על בנו קטן ואינו נאמן על בנו גדול ופירשו בה לא גדול גדול ממש ולא קטן קטן ממש אלא קטן ויש לו בנים זהו גדול גדול ואין לו בנים זהו קטן וכבר ביארנוה בבתרא בפרק נחלה זהו ביאור המשנה ופסק שלה ולא נתחדש עליה בגמרא דבר שלא ביארנוהו:

7 המשנה החמישית והכונה בה לבאר ענין החלק החמישי והוא שאמר מי שנתן רשות לשלוחו לקדש את בתו והלך הוא וקדשה אם שלו קדמו קדושיו קדושין אם של שלוחו קדמו קדושיו קדושין אין ידוע שניהם נותנין גט ואם רצו אחד נותן גט ואחד כונס ר"ל נערה או קטנה והלך הוא וקדשה ר"ל שקבל קדושין בשבילה אם שלו קדמו קדושיו קדושין שכשקבל קדושיה הוא מבטל שליחותו של שליח ואע"פ שלא בטלו בפירוש הרי הוא בטל מאליו שכבר נעשית מקודשת בשעה שהשליח מקבל קדושיה ואין לקדושי השליח מקום לחול ויראה לי שאפילו מת אותו שקבל אביה את הקדושין מיד ואחר כך קבל השליח קדושיה שאף זה אינו כלום שכבר נתבטל שליחותו והרי הוא כמקדש שלא ברשות אביה ואם של שליח קדמו קדושיו קדושין ואם אין ידוע איזה מהם קדם שניהם נותנין גט ואם רצו אחד נותן גט ואחד כונס וכן האשה שהיא גדולה שנתנה רשות לשלוחה לקדשה והלכה היא וקדשה את עצמה אם שלה קדמו קדושיה קדושין ואם של שליח קדמו קדושיו קדושין ואם אינו ידוע שניהם נותנין גט ואם רצו אחד נותן גט ואחד כונס:

8 זהו ביאור המשנה וכן הלכה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן: