1וכן מותר אף בכעורה הואיל והיא יפה אצלו לא נאמר יפת תאר אלא שמן הסתם אין אדם חושק אלא יפת תאר:2ואסור לו ליקח שתים שנאמר וחשקת בה ולא בה ובחברתה ולא עוד אלא אפילו ליקח אחת לעצמו ואחת לאביו או לאחד מקרובו אסור לא התירה תורה דבר זה אלא כנגד יצר הרע ויאכל לו ולא לאחרים על ידו:3ומשלקח אחד יפת תאר וכבשה אע"פ שלא נתגיירה אסור לאחר לגזלה ממנו שנאמר ולקחת לקוחין יש לך בה ויש מפרשים אותה לענין אישות כלומר שהיא אשת איש גמורה אחר שנשאה אע"פ שנתגיירה על כרחה ואין זה כלום שהרי אינו מגיירה על כרחה ואם כן מה צורך לומר שיש לו בה אישות אלא עיקר הדברים כמו שביארנו:4וראוי לו שלא ילחצנה במלחמה להביאה בנזיפה או להבהילה להתגייר אלא נותן לה מתון עד שתעשה מה שתעשה מתוך ישוב הדעת:5וכיצד הוא עושה מכיון שראה וחשק מותר לו לבא עליה מיד בגיותה בלא שום דין ודברים אלא שאחר שבעל ראוי לו לדבר על לבה ולקרבה לחסות תחת כנפי שכינה אם קבלה עליה מטבילה לשם גירות מיד ונושאה ואם לא קבלה מוליכה בביתו בנחת ושלא בנזיפה ובערבוביא ומושיבה בביתו שלשים יום ומניחה לבכות אביה ואמה וקרוביה ועזיבת דתה ונימוסיה ואינו מונעה ולא עוד אלא שמניחה בניוולה מגדלת צפרניה ומגלחת ראשה כדי שתתגנה בעיניו ומתגלגל עמה בכך כל שלשים יום אם קבלה הרי הוא מטבילה לשם גירות ונושאה אחר שלשה חדשים לביאתה בתוך ביתו ואם אינו חפץ בה משלחה ואסור לו למכרה או להשתמש בה כשפחה ואם לא רצתה להתגייר מגלגל עמה כל שנים עשר חדש רצתה מטבילה לא רצתה מכריחה לקבל שבע מצות שנצטוו בני נח ואסור לו לנשאה שהרי גויה היא וכל שנתעברה מביאה ראשונה ולדה כמוה ובנו מותר בה והוא היה היתר תמר לאמנון שתמר בת יפת תאר היתה ונתעברה אמה מביאה ראשונה ומשנתגיירה ילדה את אבשלום ונמצאת תמר אחות אבשלום אף מאמו ומותרת לאמנון והוא שאמרה לו דבר נא אל המלך כי לא ימנעני ממך זו היא שיטתנו והיא הנכונה ואחרוני הרבנים נסכמים בה ומכל מקום מלשון גדולי הרבנים נראה שאף ביאה ראשונה אסורה לו עד שתתגייר וזהו לדעתם שלא ילחצנה במלחמה ולשון הגמרא מורה כדעת ראשון וכמו שאמרו בביאה ראשונה כולי עלמא אע"פ שהם נדחקים לפרשה ושלא ילחצנה במלחמה פירושו כמו שכתבנו או שמא הזהיר על ביאה שניה או שמא הזהיר אף על הראשונה שלא תהא בלחיצה ובאונס ובתלמוד המערב באחרון של סנהדרין נחלקו בה ולשונם בזה ר' יוחנן שלח לרבנין אתון אמרין בשם רב יפת תאר לא הותר בה אלא ביאה ראשונה ואני אומר אף ראשונה אסורה עד שיעשה בה כל המעשים הללו:6אין העבד נרצע עד שיאמר וישנה אהבתי את אדני וכו' כדי שלא יבהילוהו בכך אלא שיאמר כן מתוך המתון וישוב הדעת וצריך שיאמר כן בסוף שש ר"ל ביום אחרון ומכל מקום דוקא בעוד שהוא עבד והוא שיש עדיו שהות ביום לעשות עמו שוה פרוטה או יתר וגירסת הספרים לשיטתנו אמר רבא בתחלת פרוטה אחרונה בסוף פרוטה אחרונה כלומר כשאנו אומרים בתחלת שש פירושו בתחלת פרוטה אחרונה שהוא עבד ובסוף שש דקאמר פירושו בסוף פרוטה אחרונה שהוא רגע הסמוך להיות חפשי כלומר שצריך שיאמר כן אף בסוף פרוטה אחרונה כדי שיהא שתי האמירות בסמוך ליציאתו עד שיראה שהדברים נאמרים בכונה גמורה ויש מפרשים בדרך אחרת וזו עקר:7מסר הרב לעבד שפחה וילדה לו בנים אבל לרבו אין לו אשה ובנים אינו נרצע שנאמר כי אהבך ואת ביתך לרבו אשה ובנים ולו אין אשה ובנים אינו נרצע שנאמר אהבתי וכו' הוא אוהב את רבו ורבו אינו אוהבו אינו נרצע שנאמר כי טוב לו עמך רבו אוהבו והוא אינו אוהב את רבו אינו נרצע שנאמר כי אהבך הוא חולה ורבו אינו חולה או רבו חולה והוא אינו חולה או שניהם חולים אינו נרצע שנאמר כי טוב לו עמך שיהיו שניהם בטובה וצריך שישוהו עמו שנאמר עמך עמך במאכל עמך במשתה כמו שביארנו למעלה:8עבד עברי שהיתה לו אשה כשנמכר לעבד האדון חייב במזונותיה וכן אם היו לו בנים הן שהיה לו אשה זו או בנים אלו קודם שנמכר הן אחר שנמכר ובאשה מיהא לאחר שנמכר דוקא שלקחה מדעת האדון ודבר זה יצא לנו מן המקראות שנאמר ויצאה אשתו עמו וודאי לא על השפחה הוא אומר כן שהרי אינה יוצאה אלא על העבריה ומי הכניסה שתצא אלא הרב חייב במזונותיה וכן אתה אומר בבנים מדכתיב ויצא מעמך הוא ובניו עמו שלא על בני השפחה הוא אומר כן שהרי כתוב האשה וילדיה תהיה לאדוניה ובמקום אחר התבאר דוקא על זו אמרו שחייב במזונות אשתו אבל לא בארוסה ושומרת יבם וכן דוקא בנשואין שלא בעבירה אבל בנשואי עבירה אפילו מחייבי לאוין ואפילו מן השניות אינו חייב במזונותיה שנאמר אשתו עמו הראויה לעמוד עמו ואע"פ שהאדון חייב במזונותיה אין מעשי ידיה שלו אלא מעשי ידיה לבעלה שלא מן הדין הוא זה אלא מצד מוסר ודרך ארץ ומתוך כך יראה לי שאם התנה עמו שלא לאכול אשתו ובניו עמו רשאי ואין בו משום מתנה לעקור דבר תורה על הדרך שכתבנו למעלה בענין כי טוב לו עמך:9הרציעה צריך שתהא על הדלת ושתהא הדלת קבועה בבנינה ועומדת לא שתהא עקורה ומושלכת בארץ ושינקוב עליה שלא נאמר מזוזה אלא ללמד שתהא הדלת מעומד כמזוזה אבל הרציעה על הדלת בין שיש שם מזוזה בין שאין שם מזוזה וכן אינו רוצע אזנו במקום אחר ושאחר כן יקוב חור בדלתו אלא מגישו אל הדלת ומניח אזנו על הדלת ונוקב והולך עד שמגיע חודו של מרצע לדלת ודבר זה הוא בסוף שש אחר שהביאו לפני בית דין של שלשה ואמר דבריו בפניהם והאדון בעצמו הוא שרוצע ולא בנו ולא שלוחו ולא שליח בית דין והתבאר במקום אחר שאין רוצעין שני עבדים כאחד:10מה נשתנה אוזן לירצע מכל איברים שבגוף אזן ששמעה כי לי בני ישראל עבדים ולא עבדים לעבדים והלך וקנה אדון לעצמו תרצע ואע"פ שמוכר עצמו אינו נרצע כמו שבארנו לענין פסק שעשה דבר שהוזקק עליו לימכר לגניבתו ולקנות לו אדון והוא שאמרו במכילתא אזן ששמעה לא תגנוב והלך וגנב תרצע:11ומה נשתנה דלת ומזוזה משאר כלים דלת ומזוזה שהיו עדים במצרים שפסחתי על המשקוף ועל שתי המזוזות להוציאם מעבדות והלך זה ונשתעבד על הדרך שביארנו תרצע לקיים מה שנאמר יד העדים תהיה בו בראשונה ובמדרש אמרו מרצע בגימטריא ארבע מאות רמז לארבע מאות שנה שנשתעבדו בגלות משנולד יצחק ויצאו ממנו וזה נשתדל וחזר לעבודתו:12במקום אחר התבאר על העבד בין מוכר עצמו בין מכרוהו בית דין שאינו נמכר בפרהסיא על אבן המקח כדרך שעבדים נמכרים שנאמר לא ימכרו ממכרת עבד אלא בצנעה ודרך כבוד ושאסור לעבוד בו עבודת פרך כגון עבודה שאינה צריכה לו או עבודה ביותר מדאי ושלא כדרך שאר פועלים מכאן אמרו שלא יאמר לו עשה במלאכה פלונית עד שאבא ונכנס שנינו והוא מכוין שיהא שוהה אחר כדי שירבה במלאכה יותר מדאי ויאמר לו לא היה לי פנאי לבא עד עתה ועל זה נאמר ויראת מאלהיך וגדולי המחברים פירשו בעבודת פרך עבודה שאין לה קיצבה ואין שיטת התלמוד מוכחת כן וכבר הרגישו בהם גדולי המגיהים:13אף הגוי שראינו שעבד בו בפרך והוא תחת ידינו מונעין אותו שלא ישתעבד בו אלא דרך שיעבוד הראוי כדרך שנישתעבד לישראל שנאמר ולא ירדנו בפרך לעיניך:14כשם שישראל אסור להעבידו עבודת פרך כך אסור להעבידו בדברים בזוים כגון חליצת מנעל והולכת כלים לבית המרחץ שנאמר לא תעבוד בו עבודת עבד אלא עבודת פועל הה"ד כשכיר כתושב יהיה עמך ומותר לספר לו שערו ולכבס לו כסותו ולאפות לו עיסתו אבל לא יעשהו בלן לרבים או ספר לרבים או נחתום לרבים אלא אם כן היתה אומנותו בכך ומכל מקום כל שלא נמכר אלא שמשתכר לאי זו מלאכה הואיל והוא משתכר לדבר זה ואינו עושה אלא ברצונו מותר ודברים אלו התבארו בתורת כהנים:15המשנה השלישית והוא מענין החלק השני במה שנתגלגל בביאור הקנאת עבד כנעני והוא שאמר עבד כנעני נקנה בכסף ובשטר ובחזקה וקונה את עצמו בכסף על ידי אחרים ובשטר על ידי עצמו וחכמים אומרים אף בכסף על ידי עצמו ובשטר על ידי אחרים ובלבד שיהא הכסף משל אחרים אמר הר"ם פי' אמר השם בעבד כנעני והתנחלתם אותם לבניכם לרשת אחוזה הקיש עבדים לקרקעות מה קרקע נקנה בכסף אף עבד כנעני בזה הדרך בעצמו והנה לי בזה שני עיקרים אחד מהם זכין לאדם שלא בפניו ואין חבין לאדם אלא בפניו והעיקר השני מחלוקת ר' מאיר וחכמים בראש פ"ק דגיטין ביציאת עבד לחירות שאמר ר' מאיר חובה הוא לו וחכמים אמרו זכות הוא לו ומהידוע אמרו מה שקנתה אשה קנה בעלה ומה שקנה עבד קנה רבו וזה אין מחלוקת בו הנה ר' מאיר סבר כשיתן אחד לעבד ממון ואמר לו קנה על מנת שתצא לחירות קנה אותו רבו ואינו יוצא לחירות לפי שמעת שאמר לו קנה אותם קנה רבו ולא יועילוהו תנאו אחר זה ולזה אמר ר' מאיר שהוא לעולם לא יצא בכסף אלא על ידי אחרים כשיתן אחר מתנה לרבו לפדותו וחכמים אומרים יועיל תנאו ולא קנה עבד כלום מזה הממון ואיך יקנה אותו רבו ואין לרבו בזה הממון כלום עד שיצא לחירות ולזה אפשר אצלם בכסף על ידי עצמו וכל שכן על ידי אחרים ור' מאיר גם כן סבר שהוא לא יהיה בן חורין עד שיגיע גט שחרור לידו אולם כאשר זכה לו ע"י אחר לא יצא לפי שחובה היא לו ולזה אמר בשטר ע"י עצמו וחכמים אומרים שהוא קונה את עצמו אפי' בשטר ע"י אחרים לפי שזכות הוא לו והלכה כחכמים ואמרו בכאן בחזקה כבר ביארנוהו ואמרו כיצד בחזקה התיר מנעל לרבו או הלבישו הוליך כיליו אחריו לבית המרחץ הפשיטו הרחיצו הלבישו הגביהו או שהגביה הרב את העבד קנאו ועבד כנעני הוא ג"כ יקנה את עצמו בראשי אברים והוא שיכהו אדניו ויפול ממנו אחד מהכ"ד אברים והם אצבעו הידים והרגלים וראשי האזנים וראשי הדדין וראש האמה או יסמא את עינו או יפיל את שינו כמו שבא בכתוב ואשר הביא שלא ימנה בכלל מה שיקנה העבד עצמו לפי מה שיצטרך גט חירות מרבו אחר שהומם כמו שביארנו:16אמר המאירי עבד כנעני והוא כל עבד שמשאר אומות שכולן מיוחסות דרך השאלה על שם כנעניים ולאו דוקא כנעני ומכאן ואילך אין צורך למה שנתחבטו רבים בכנעני היאך אפשר לקיימו והלא משבעה עממין הוא ובכלל לא תחיה כל נשמה ולא עוד שאף בכנעני דוקא אתה יכול לפרשה באותו שהשלימו וקיבלו שבע מצות שבכל עממין שבעולם חוץ מעמון ומואב שנאמר בהם לא תדרוש שלומם וטובתם כשנלחמין עמהם קוראין להם לשלום תחלה אם ישלימו ויקבלו שבע מצות משאירין אותם והיו למס ולשיעבוד ואין הורגין מהם אפילו נפש אחת אפילו היו משבעה עממין ואם לא השלימו או שלא רצו לקבל שבע מצות נלחמים בהם והורגין כל זכר שבהם ומשאירין הנשים והטף בשאר אומות וכן בעמון ומואב אף בלא קריאת שלום אם לא השלימו תחלה מאליהם אבל בשבעה עממין ובעמלקים כל שלא השלימו או שהשלימו ולא רצו לקבל שבע מצות הורגין את הכל ועל זו נאמר לא תחיה כל נשמה ושמא תאמר אם כן מפני מה הערימו יושבי גבעון לא היה אלא מפני שלא שאל בהם יהושע עדיין ולא היו יודעים מנהגם של ישראל שיהיו שואלים בשלום ושמא תאמר ומכל מקום כשכרתו להם ברית על דעת להכרית עבודה זרה מארצם היה שהרי לא היו משלימים עם שום אדם אלא בהשלמה וקבלת שבע מצות ואחר שקבלו עליהם כן למה הקפידו עליהם הנשיאים ועשאום חוטבי עצים ושואבי מים ולא עוד אלא שנראה מפשוטן של מקראות שראויים היו להכותם אלמלא כח השבועה לא היה אלא מפני שבאו להם בערמה ובהטעאה והכירו בהם שלא קבלו מה שקבלו מלב ומנפש אלא על דרך הערמה להנצל מהם ויש מפרשים שלא היתה שאילת שלום אלא עד שלא עברו את הירדן ואין הדברים נראין ומכל מקום למדנו שאף בכנעני גמור יש מהם שאינם בכלל לא תחיה ומכל מקום עממין אלו כבר אבד זכרן ואתה יכול לפרשה בשאר אומות על הדרך שכתבנו תחלה:17וצריך שתדע שקנייה זו שאנו עסוקים בה פירושה הן בישראל הקונה עבד כנעני מישראל חברו הן שקנהו מגוי מגר תושב הן שהגוי מכר עצמו לישראל הן שמכר לו בניו ובנותיו ואע"פ שגוי אינו קונה גוי חברו לגופו אלא למעשה ידיו כמו שיתבאר במסכת גיטין עד שאם יברח ממנו ויתגייר מיד הוא מותר בבת ישראל אעפ"כ אם מכרו לישראל הרי גופו קנוי לו ומכל מקום בגוי מישראל אין אנו עסוקין שהרי המוכר עבדו לגוי יצא לחירות וכופין אותו לחזור ולקנותו עד עשרה בדמיו:18וכן תדע שלענין קנייתו אין חלוק בין שמל וטבל לשם עבדות או שלא מל וטבל ומכל מקום אחר שקנאו צריך לו שימולהו ויטבילהו לשם עבדות ויהא חייב במצות שהנשים חייבות בהם ואם לא רצה לקבל מצות אלו מגלגל עמו כל שנים עשר חדש ואם לא רצה עדיין חוזר ומוכרו לגוים כמו שיתבאר ביבמות וכל שהוא כן אף הוא קונהו באלו אע"פ שכתבנו שאין קנין שטר בגוי עם ישראל בעבד כנעני מיהא מועיל ויש חולקין בזו:19ומעתה נשוב לביאור משנתנו והוא שעבד כנעני נקנה בכסף או בשטר או בחזקה מפני שלענין קנין הוקש לקרקע שנקנה באלו אע"פ שלא הוקש לו לענין חזרה ביובל שהרי נאמר עליו לעולם בהם תעבודו ובגמרא פירשו שיש עוד קניות בעבד כנעני והן חליפין ומשיכה אלא שלא שנה במשנתנו אלא קניות שישנם בקרקע ושאינם במטלטלין וחליפין אע"פ שהן בקרקע ישנה במטלטלין כבקרקע ומשיכה ישנה במטלטלין ואין לה מקום בקרקע שאין הקרקע בר משיכה ומכל מקום פירשו רבותי שבקנוי מן הגוי אין קנין חליפין מועיל בו שלא מצינו קנין חליפין בגוי אבל אינו נקנה בהגבהה וכמו שאמרו הגביהו רבו לא קנאו אבל הגביהו הוא לרבו קנאו מתורת חזקה וקונה את עצמו בכסף על ידי אחרים וכו' לפי מה שיתבאר בגמרא צריך שתדע שכל שעל ידי אחרים הנזכר במשנה זו פירושו שלא מדעת העבד וכן צריך שתדע שמשנה זו סובבת על שלשה דינין אחד אם חוב הוא לעבד שיצא מתחת יד רבו לחירות או אם זכות הוא לו והשני אם יש קנין לעבד בלא רבו בשום צד אם לאו והשלישי אם גטו וידו של עבד באין כאחת אם לאו ומעתה על פי שלשה דינין אלו פירשו בגמרא ששלוש מחלוקות בדבר זה שלדעת ר' מאיר בכסף על ידי אחרים שיתנוהו לרבו על מנת שיצא בו עבדו לחירות ואפילו שלא מדעתו ואע"פ שחוב הוא לו לדעתו מכל מקום אין אותן הנותנין חבין לו שקבלת רבו גורמת לו אבל לא על ידי עצמו שכל שנתנוהו לו קנאו רבו ואפילו נתנוהו לו על מנת שאין לרבו רשות בו או על מנת שיצא בו לחירות שאין קנין לעבד בשום צד בלא רבו ובשטר על ידי עצמו שיכתוב לו רבו גט שחרור וימסרנו בידו בעידי מסירה או בינו לבין עצמו ובעידי חתימה מפני שהוא סובר גיטו וידו באין כאחת אבל לא על ידי אחרים ר"ל שיזכו בשבילו שלא ברצון העבד שהוא סובר חוב הוא לעבד שיצא מתחת יד רבו לחירות ואין חבין לאדם שלא בפניו והרי בזו קבלתם גרמה לו חירותו וחכמים סוברים בין בכסף בין בשטר בין על ידי אחרים בין על ידי עצמו כסף על ידי אחרים שיתנוהו לרבו על מנת להוציא עבדו לחירות שהם סוברים שיש קנין לעבד בדרך זה ושטר על ידי אחרים שיזכו בשבילו אף שלא מדעתו מפני שהם סוברים זכות הוא לו וכסף על ידי עצמו מפני שהם סוברים שיש קנין לעבד בלא רבו ובלבד שיהא הכסף משל אחרים ושיתנוהו לעבד על מנת שאין לרבו רשות בו או על מנת שיצא בו לחירות ובשטר אף על ידי עצמו מפני שהם סוברים גיטו וידו באין כאחד ויש כאן מחלוקת שלישית והוא לדעת ר' שמעון בן אלעזר והוא בין בשטר בין בכסף על ידי אחרים ולא על ידי עצמו בשטר מפני שהוא סובר זכות הוא לעבד ואינו סובר שיהיו גיטו וידו באין כאחד ובכסף מפני שהוא סובר זכות הוא לו וסובר שאין קנין לעבד בלא רבו בשום צד ואתה צריך לגרוס בסוף הסוגיא אלא בכסף בין על ידי אחרים בין על ידי עצמו והוא הדין בשטר והיינו רבנן בשטר על ידי אחרים ולא על ידי עצמו והוא הדין לכסף והיינו ר' שמעון בן אלעזר ויש גורסין בדרך אחרת וזו עקר:
