מאירי על קידושין ס״ד

1 המשנה העשירית ואינה מכונת הפרק אלא שמאחר שדבר במשנה שלפניה באב שאמר קדשתי את בתי נתגלגל לבאר מה שהוא נאמן בבתו והוא שאמר קדשתי את בתי קטנה קדשתיה וגרשתיה כשהיא קטנה והרי היא קטנה נאמן קדשתיה וגרשתיה כשהיא קטנה והרי היא גדולה אינו נאמן נשבית ופדיתיה בין שהיא קטנה ובין שהיא גדולה אינו נאמן אמר הר"ם פי' נאמן באמרו שבתו גרושה והיא פסולה לכהונה כל זמן שהיא נערה לפי שהשם ית' האמין אותו עליה בזה לאוסרה ולהתירה אמרו מנין לאב שנאמן לאסור את בתו שנאמר את בתי נתתי לאיש הזה לאיש אסרה הזה התירה ולזה נאמן עליה שהיא גרושה אבל אם היתה גדולה לא תפסל לכהונה על פיו וכן כשאמר שהיא נשבית שפסולה לכהונה לא נאמן לפי שלנישואין הימניה רחמנא לאב בשביה לא הימניה:

2 אמר המאירי קדשתי את בתי קטנה ר"ל והוא הדין לנערה שהרי קטנה או נערה נאמן עליהם לאסרה אם אמר אחר כך גירשתיה נאמן להתירה מקדושיה ולפסלה לכהנה הואיל והיא קטנה עדין בשעה שאומר כן או נערה שהרי אף בנערה הוא יכול לקבל גיטה כמו שהתבאר ומתוך כך כל שהיא קטנה עדין או נערה נאמן אבל אם היא גדולה עכשו והוא אומר שקדשה וגירשה כשהיא קטנה או נערה אינו נאמן ואם אמר נשבית ופדיתיה והרי בא לפסלה לכהנה מספק זונה אינו נאמן אף בקטנה ובגמרא היו סבורים לפרשה מטעם שאין בידו למסרה לידי שבאי ולפסלה מן התרומה ואע"פ שבידו לפסלה בקדשתיה וגרשתיה והיה לנו לומר שמאחר שבידו לפסלה בדרך זה יהא נאמן לפסלה בנשבית ופדיתיה אחר שהיא קטנה אינו דומה שבקדושין וגירושין אינו פוסלה אלא מן הכהנה אבל לא מן התרומה אם חזרה לבית אביה שאין פסול תרומה אלא שנפסלה מצד ביאת הפסול לה אבל לא שנפסלה מצד הגט אבל כשנשבית ופדיתיה הרי הוא בא לפסלה מן התרומה אלא שמכל מקום נתבטל טעם זה בגמרא מכל מקום בידו להשיאה לחלל וכל שנשאה לחלל בתו פסולה לכהנה שכל בת חלל זכר פסולה לכהנה ואין בנות ישראל מקוה טהרה לחללים ומאחר שבתו פסולה אף היא פסולה שכל שאין אתה נושא בתו אין אתה נושא אלמנתו וכן שיכול להשיאה לחייבי לאוין ועוד שהרי בקדשתיה וגרשתיה אינו בידו שמא לא ימצא מי שיקדשנה ואם קדשה שמא לא ירצה הבעל לגרשה אבל אין דברים אלו תלויין אם הדברים שהוא טוען עליה בידו עכשו אם לאו גזירת הכתוב הוא להאמין האב בעניני אישות שבבתו נערה וקטנה כדכתיב את בתי נתתי לאיש הזה לאיש אסרה הזה התירה הא בשאר דברים שלא מענין אישות לא האמינתהו תורה:

3 זהו ביאור המשנה וכן הלכה ולא נתחדש עליה בגמרא דבר:

4 המשנה האחת עשרה והיא באה גם כן על ידי גלגול משנה שלפניה מי שמת ואמר יש לי בנים נאמן יש לי אחים אינו נאמן מי שאמר בשעת מיתתו יש לי בנים כלומר ואשתו פטורה מן החליצה נאמן יש לי אחים כלומר ולא בנים ולהטעינה חליצה אינו נאמן ופירשוה בגמרא במקום שהיא בחזקת היתר זיקה כלומר שלא הוחזק לנו לא באחים ולא בבנים ונמצאת שהיא בחזקת היתר מכל מקום נתחזקה חזקתה בדבורו שאם יצא קול שיש לו אחים אין חוששין לו אבל כשאומר יש לי אחים מוציאה מחזקת היתר שלה ולא כל הימנו ובגמרא נחלקו רבי ור' נתן במי שהיה מוחזק באחים ובלא בנים שנמצאת המשדכת לו בחזקת טענת זיקה ואם כשבא לקדשה אמר יש לי בנים או אין לי אחים ונמצא מעמידה בחזקת היתר זיקה נאמן משום מה לי לשקר שהרי אם אינו מכוין אלא להבטיחה שלא ייזקק ליבם הרי יכול להבטיחה בגירושין הסמוכין למיתה ודבר זה שניהם מודים בו אלא שכשחזר בו בשעת מיתה ואמר אין לי בנים או יש לי אחים שמוציאה מן החזקה שהכניסה ומחזירה לחזקתה הראשונה לדעת רבי אינו נאמן לאסור שמכיון שיצאת מחזקת איסור מתורת מה לי לשקר נעקרה החזקה הראשונה של איסור לגמרי מפני שטעם מה לי לשקר כעדים דמי ר"ל כדבר הברור וגדול הוא מחזקה ולפיכך חזקת האיסור נדחית מפניו לגמרי כמי שלא היתה מעולם והרי זה כאותה של משנתנו שבשעת מיתה נמצאת בחזקת היתר זיקה וכשחזר ואסרה אינו נאמן כדין משנתנו ור' נתן סבר שאע"פ שטענת מה לי לשקר הועילה בשעת קדשין להוציאה מחזקתה כל שחזר בו בשעת מיתה מיהא נאמן לאסר ולדחות מה שאמר בשעת קדושין שטענת מה לי לשקר דיה אם היא כחזקה ושתהא יתירה מחזקת האיסור עד שתדחה חזקת האיסור מפניה ולא שתהא מעברת חזקת האיסור לגמרי אלא שמחלישתה מטעם שאין אדם חוטא ולא לו להיות תלויה ועומדת שאם לא יחזור בו נדון אחריה הא כל שיחזור בו בשעת מיתה דין חזקה ראשונה חוזר ונעור ובזו גדולי הדורות פוסקים כרבי מטעם הלכה מחברו ומכל מקום יש פוסקין כר' נתן ונראין לי דבריהם ממה שתמהו לימא מתניתין דלא כר' וטרחו להעמיד משנתנו כדבריו ומכל מקום לפי דרכך למדת ממה שכתבנו שאף ר' נתן מודה שהבעל נאמן בשעת קדושין להוציאה מחזקת איסור כל שלא חזר בו שהרי אמר שנאמן אף לאסור כלומר אף ממה שאמר בשעת מיתה כלומר כשם שהיה נאמן עד עכשו להתיר ממה שאמר בשעת קדושין כך נאמן עכשו ליאסר אלמא שאם לא חזר בו היתה לה בחזקת היתר זיקה ומעתה אני מוליד לך דין שלישי בענין זה והוא שהיא בחזקת טעינת זיקה ושלא אמר הבעל כלום בשעת הקדושין ובשעת מיתה הוא מוציאה מחזקה זו ואומר אין לי אחים או יש לי בנים שנאמן אף לר' נתן שהרי אף בזו יש בה מה לי לשקר ואין צריך לומר לדעת רבי ומכל מקום בזו יראה לי שאם נראה לדיינין טענת מה לי לשקר פורחת והולכת כגון שהיה מחזר לגרשה ואין סופר מזדמן לו ודחיקא ליה עלמא ומתירא שמא ימות בין כך ובין כך אינו נאמן הואיל ובחזקת טעינת זיקה היא עומדת הא כל שאינו כן נאמן ומעתה תמהני על גדולי המחברים שכתבו שכל שמוחזק באחים ואמר בשעת מיתה שאין לו אינו נאמן ואף גדולי המגיהים נראים בהגהותיהם כנסכמים בה ואיפשר שהם סוברים כדברי ר' נתן שאינו נאמן ומה שאמר בשעת קדושין כלל להוציאה מחזקתה ודכותה במה שאמר בשעת מיתה ואינו נראה כן שהרי אמרו בדבריו נאמן אף לאסור ואף כשהם גורסים נאמן לאסור היה לו לומר נאמן לאסור ואינו נאמן להתיר כדברי ר' שאמר נאמן להתיר ואינו נאמן לאסור ומכל מקום גדולי המפרשים כתבו בפירושיהם בדברי ר' נתן נאמן אף לאסור שכמו שאם היתה בחזקת איסור ובא לסוף להתירה מאמינים בו כך אם בא לאסרה מאמינים בו ואע"פ שהיתה בחזקת היתר ושמא תאמר והלא בבעל שאמר גירשתי את אשתי ואע"פ שבידו לגרשה וכל שבידו נאמן אמרו בבתרא פרק נחלה חולצת ולא מתיבמת ובזו היאך אתה פוטרתה לגמרי גירושין שאני שיש להם קול ומאחר שלא נתפשט הקול בהם חוששין להם וכן שמא תאמר היאך החלטנו לפסוק בכאן לדעת ר' במה לי לשקר שהוא עוקר חזקה ובראשון של בתרא הדבר בספק וכן בראש פרק האשה שלום שביבמות כבר ביארנו שם שזו שבכאן אינו בעל דבר אלא בעל לגבי אשתו ואין אדם חוטא ולא לו אבל בדברים שהוא בו בעל דבר כגון אלו של בתרא ושל יבמות שהזכרנו צורך עצמן הן ומתוך כך נשאר הדבר בספק ודנין בהם באיסורין לחומרא ובממונות לקולא כדין כל הספיקות:

5 זהו ביאור המשנה ופסק שלה ולא נתחדש עליה בגמרא דבר שלא ביארנוהו:

6 המשנה השתים עשרה והיא חוזרת לענין החלק השלישי והוא שאמר המקדש את בתו סתם אין הבוגרות בכלל אמר הר"ם מי שקידש את בתו סתם והיה אצלו כלל בנות כולם אסורות על זה המקדש וצריכות גט כך אחת ואחת לבד הבוגרות כמו שנזכר ולמדנו מחלוקת ר' מאיר ור' יוסי בזאת ההלכה השנית לפי שנראה בדעתנו שאסר ר' מאיר בראשונה שאמר כולן אסורות חוץ מקטנה שבקטנות לפי שכל אחת מהם בסמיכות לקטנה שבקטנות גדולה נקרא לפי שמנהג האדם שיגדיל הבנות וירבו שנותיהן אולם בהלכה השנית אשר קדש קטנה לא תקרא קטנה אלא מי שאין שם קטנה יותר ממנה קמ"ל דאפי' בהא חילק ר"מ והלכה כר' יוסי בשתיהן:

7 אמר המאירי וכן הלכה ובלבד על הדרך שביארנוה בפרק שני וכן אמרו בבריתא קדשתי את בתי ואיני יודע למי אין הגדולות בכלל נתקדשה בתי אין הקטנות בכלל וכן בגירושין מי שיש לו שתי כתי בנות משתי נשים ואמר קדשתי את בתי גדולה ואיני יודע אם גדולה שבגדולות או גדולה שבקטנות או קטנה שבגדולות שהיא גדולה מן הגדולה שבקטנות כלם אסורות דברי ר' מאיר חוץ מן הקטנה שבקטנות ר' יוסי אומר כלם מותרות חוץ מן הגדולה שבגדולות קדשתי את בתי קטנה ואיני יודע אם הקטנה שבקטנות או קטנה שבגדולות או גדולה שבקטנות שהיא קטנה מן הקטנה שבגדולות כלן אסורות דברי ר' מאיר חוץ מן הגדולה שבגדולות ר' יוסי אומר כלם מותרות חוץ מן הקטנה שבקטנות כלן אסורות חוץ מקטנה שבקטנות שכל אחת קרויה גדולה אצל קטנה הימנה ופירשוה בפרק שני לדעת תנא קמא בהוכרו ולבסוף נתערבו כלומר שכבר ידע האב אי זו מהן קדש ולבסוף שכח שאם לא כן לדעת זה קדושין שאין מסורין לביאה הם ומכל מקום ר' יוסי מתיר בכלם חוץ מגדולה שבגדולות שאין דעתו אלא עליה כלל אמרו לא מחית איניש נפשיה לספיקא והלכה כר' יוסי וכן הדין והענין בקדשתי את בתי הקטנה ואיני יודע וכו' וכן בזו הלכה כר' יוסי ומטעם זה גם כן ר"ל דלא מחית איניש נפשיה לספיקא:

8 ולענין ביאור מיהא פירשו בגמרא שאף לדעת ר' מאיר דוקא בשתי כתי בנות שכל הראשונות אדם קורא גדולות לגבי הנהו דכת שניה וכן כל שבכת שניה אדם קורא קטנות לגבי הנהו דכת ראשונה אבל אם אין שם אלא כת אחת אף הוא מודה שאין קורין גדולה אלא לגדולה שבכלן ולא קטנה אלא לקטנה שבכלן ואמצעית שמא אית לה כלומר בשמה הן קורין לה ואינו קורא לה לא גדולה ולא קטנה והקשה אם כן בקדשתי את בתי הגדולה אמצעית שבכת שניה תשתרי דלדידך לגבי מאן קרי לה גדולה והיאך אמר כאן כלן אסורות דאכתי שבכת גדולה היינו טעמא דכלן אסורות דכלהו לגבי קטנות גדולה קרי לה הא אמצעית שבקטנות לדידך מיהא תשתרי ותירץ דלית בהו אמצעית דאי הות בהו אמצעית ודאי הות שרי ודיקא נמי דאי לאו הכי הוה ליה למיתני אם גדולה שבגדולות אם גדולה ואמצעית שבקטנות לאשמועינן בה איסורא ואע"ג דבקמייתא לא תני הכי ר"ל בכת ראשונה אע"ג דהתם ודאי אסירא מכל מקום התם לא איצטריך דהא אפילו קטנה מיקריא גדולה לגבי הנהו דכת שניה והילכך כל שכן אמצעית אבל שבכת שניה דהויא לה אמצעית דידה בכת אחת אם איתא דאיכא ליתני אלא שמכל מקום אף בשני כתים הלכה כר' יוסי ומטעמא דלא מחית איניש נפשיה לספיקא ומכאן אמרו בגמרא שהנודר הנאה מחברו עד הפסח פירושו עד שיגיע עד שיהא הפסח פירושו עד שיצא הפסח ואם אמר עד פני הפסח יש להבין בענינו עד שיגיע ור"ל קמי פסחא שהוא פני הפסח או עד שיצא ור"ל עד דמיפני פסחא שכל הימים נעשה האחד פנים למחרתו ומאחר שכן לא מחית איניש נפשיה לספיקא ודנין בו עד שיגיע ודוקא בדבר שזמנו קבוע ר"ל שהדבר ידוע כמה הוא נמשך כגון פסח וסכות אבל אמר עד הקציר ועד הבציר הואיל ואין לאלו זמן קבוע אפילו אמר עד שיהא אינו אסור אלא עד שיתחילו העם לקצור או לבצור שלא נתכון זה אלא לתחלתו כמו שיתבאר במקומו:

9 זהו ביאור המשנה וכבר ביארנוה בכדי הצורך בפרק שני בסוגית המשנה השביעית ולא נתחדש על משנה זו בגמרא דבר שלא ביארנוהו: