מאירי על קידושין נ׳

1 מי שנדר להקריב קרבן ולא שלם את נדרו בין שנדר ולא הפריש בין שהפריש ולא הקריב כיון שעברו שלשה רגלים בית דין כופין אותן להקריב ברגל הבא תחלה שנאמר יקריב אותו בעל כרחו אם כן מה תלמוד לומר לרצונו כופין אותו עד שיאמר רוצה אני שכל שאומר איני רוצה אינו מתכפר ואעפ"כ בחטאות ואשמות הואיל ומחוסרי כפרה הם אין ממשכנין אותם שאין חוששין שמא ישהו וכן בגיטי נשים בכל אותן שאמרו כופין אותן להוציא כופין אותו עד שיאמר רוצה אני:

2 המקדש את האשה ואמר סבור הייתי שהיא כהנת והיא לויה לויה והיא כהנת עניה והיא עשירה עשירה והיא עניה מקדשת שמכל מקום הרי לא היא הטעתו בכך וכן הדין בהיא שאמרה סבורה הייתי שהוא כהן והוא לוי וכן כל כיוצא בזה:

3 כבר ביארנו למעלה בנהנה מן ההקדש בשוגג שמביא קרבן מעילה ושאם נתנו לשליח בשוגג בתורת חלין אם עשה השליח שליחותו בעל הבית מעל ואם לא עשה השליח שליחותו שליח מעל מעתה אמר לשלוחו הבא לי מן החלון והביא לו מן הדלוסקמא שליח מעל הביא לו מן החלון אע"פ שאמר בעל הבית לא היה בלבי אלא מן הדלוסקמא או מחלון אחר או מכיס אחר שבאותו חלון בעל הבית מעל שדברים שבלב אינם דברים ואם אמר מזיד הייתי או נזכרתי קודם הוצאתך פטור מן הקרבן:

4 המשנה הרביעית והכונה בה בענין החלק השלישי גם כן והוא שאמר האומר לשלוחו צא וקדש לי אשה פלונית במקום פלוני והלך וקדשה במקום אחר אינה מקודשת הרי היא במקום פלוני והלך וקדשה במקום אחר הרי זו מקודשת אמר הר"ם פי' כאשר אמר לו הרי היא במקום פלוני מראה מקום הוא לו ואין זה תנאי וכבר התבאר זאת הכונה בעצמה בפרק שלישי מגיטין:

5 אמר המאירי ר"ל שקפידא היא אם מפני שבאותו מקום יש לו אוהבים שאם תצא עליו דבה יהו מגינין לו אם לסבה אחרת אבל אם אמר הרי היא במקום פלוני או הרי את מוצאה במקום פלוני מקדשת שאין זה אלא מראה מקום וכן בשליח קבלה שלה ויתבאר בגמרא שכך הדין בגיטין אמר לשלוחו תן גט זה לאשתי במקום פלוני ונתנו לה במקום אחר פסול שקפידא היא שלא לבזותה במקום אחר אם לסבה אחרת הרי היא במקום פלוני ונתנו לה במקום אחר מגורשת וכן בשליח קבלה שלה:

6 זהו ביאור המשנה וכן הלכה ולא נתחדש עליה בגמרא דבר אלא שבמסכת נזיר התבאר שהממנה שליח לקדש אשה ומת השליח הרי זה אסור בכל הנשים שחזקת שליח עושה שליחותו וחזקה קדש ואין זה יודע מי נתקדשה לו שיוכל לקדש אחרת שמא קרובה היא לאותה שקדשה השליח ומכל מקום לא נאסר אלא באשה שיש לה קרובות כגון בת או אם או אחות אבל אשה שאין לה קרובות מותר הוא בה ואפילו יש לה קרובות אלא שאותם הקרובות היו נשואות בשעה שמנהו שליח אע"פ שנתגרשה קודם מיתת השליח אין חוששין לה שהרי לא יכול למנותו במה שלא היה הוא יכול לעשות בשעת המנוי:

7 המשנה החמישית והכונה בה כשלפניה המקדש על מנת שאין עליה נדרים ונמצאו עליה נדרים אינה מקודשת כנסה סתם ונמצאו עליה נדרים תצא שלא בכתובה על מנת שאין בה מומין ונמצאו בה מומין אינה מקודשת כנסה סתם ונמצאו בה מומים תצא שלא בכתובה שכל המומים הפוסלים בכהנים פוסלים בנשים אמר הר"ם כבר קדם לשון ההלכה בשביעי מכתובות ושם תבקש ביאורו:

8 אמר המאירי ואפילו גט אינה צריכה שקדושי טעות הם שהרי אין האדם מיפר במה שנדרה קודם קדושין ואע"פ שחכם יכול להתירם בפתח או בחרטה שמא אינו רוצה שתתבזה אשתו בבית דין ומכל מקום כתבו גדולי המחברים שאם הלכה היא אצל חכם והתירה הרי זו מקדשת ויש לפקפק בדבר ופירשוה במסכת כתבות דוקא באחד משלשה נדרים אחד שלא תאכל בשר ואחד שלא תשתה יין ואחד שלא תתקשט בבגדי צבעונין אבל בשאר דברים לא הופקעו הקדושין בשבילם מפני שאין סתם אדם מקפיד עליהם ואפילו אמר זה שהוא מקפיד אין שומעין לו ומכל מקום אם אמר על מנת שאין עליך שום נדר אף בכל נדר שבעולם כן כנסה סתם ר"ל שקדשה סתם ולא הזכיר בשעת הקדושין על מנת שאין עליך נדרים מקדשת היא מכל מקום אלא שתצא בלא כתבה אם הוא רוצה לגרשה אפילו לא הזכיר לה גם כן בשעת כניסה לחפה ואין אומרים מאחר שלא התנה לה בשעת קדושין ואף בשעת כניסה לחפה לא הזכיר לה כן אינו קפיד בכך ויש לה כתבה אלא תצא בלא כתבה ואף הקדושין יתבאר במסכת כתבות שאינן אלא קדושי ספק ומדבריהם ואף לענין כתבה אם תפשה יראה משם שאין מוציאין מידה וכמו שתירץ רבא שם גבי איסורא לחומרא גבי ממונא לקולא והתבאר שם גם כן שאפילו קדשה על תנאי ר"ל על מנת שאין עליה נדרים וכנסה סתם ונמצאו עליה נדרים צריכה גט ומכל מקום דוקא בשבעל שאין הטעם מצד שמא מתוך שלא הזכיר את התנאי בשעת כניסה לחפה מחל את התנאי עד שתאמר שאף בלא בעל כן אלא אין הטעם אלא מפני שאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות ומעתה דוקא בבעל ובעדי יחוד וכן במקדש על תנאי ובעל וכן המקדש בפחות משוה פרוטה ובעל בעדי ייחוד קדשה על מנת שאין בה מומין ונמצאו בה מומין אינה מקדשת כלל והוא שתמצא בה אחד מן המומין הפוסלים בנשים והם כל המומין הפוסלים בכהנים ויתר עליהם שמונה ריח רע וזיעה וריח הפה וקולה עבה ודדים גסים מחברותיה טפח וטפח בין דד לדד ונשיכת הכלב ונעשה המקום צלקת ושומא שעל הפדחת אפילו קטנה ביותר ואפילו קרובה לשער ראשה ואע"פ שאין בה שער אבל בשאר מומין כגון עקרה או אילונית אפילו אמר הוא מקפיד אני עליהם אינו כלום ויראה אף בשאמר שום מום שאין מום אלא באלו כנסה סתם ר"ל שקדשה וכנסה סתם הרי היא מקדשת ודוקא מספק כמו שכתבנו ותצא בלא כתבה ואף בקדשה על תנאי וכנסה סתם:

9 ויש שואלין במה שאמרו ביבמה שנמצאת אילונית שאינה חולצת ולא מתיבמת תהא צריכה חליצה מספק שמא דעתו אף באילונית כשם שאתה מצריך גט בנמצאו עליה מומין ונדרים שמא דעתו אף בבעלת מומין ונדרנית ומתרצין שהאילונית הכל יודעין שאין דעתו של יבם עליה דהא לבנות בית אחיו כתוב ולדעת זה אף במקדש מתחלה ונמצאת אילונית אינה צריכה גט ויש חולקין בזו ממה שבמסכת כתבות פרק אלמנה נזונת נשנו אילונית ושניות כי הדדי ואמר עליהם אין להם כתבה ויש לדקדק בה גם כן כתבה הוא דלא בעיא הא גיטא בעיא ודומיא דשניות ואין הדברים נראים שאם כן איך אמרו בחמש עשרה נשים שאם נמצאו אילונית צרותיהן מותרות ואם אילונית צריכה גט מספק היאך צרתה מותרת להתיבם שמא צרת ערוה היא וכשם שאתה מצריכה גט מספק במקדש תצריכה חליצה מספק מיבם אלא שמתוך שמקח טעות הוא ואינה צריכה גט נמצאו נשואי האח בה כמי שאינן וצרותיהם מותרות ואילונית שנשנית עם השניה אף היא שנויה באותה משנה עם הממאנת שאינה צריכה גט ושמא תאמר אם כן למה אמר ר' מאיר קטנה אינה מתיבמת שמא תמצא אילונית ואע"פ שאין הלכה כמותו אלא כחכמים שאמרו בקטן וקטנה שאין חולצין מפני שלענין חליצה איש כתוב בפרשה אבל לענין יבום קטן וקטנה מתיבמין מכל מקום לדעתו של ר' מאיר מיהא למה אמר בקטנה שאינה מתיבמת ומחשש שמא תמצא אילונית ואינה בת יבום ונמצא פוגע באשת אח שלא במקום מצוה ואף חכמים לא נחלקו עליה אלא מפני שאין חוששין למיעוט ותתיבם ממה נפשך שאם אינה אילונית שפיר מיבם ואם היא אילונית הרי אינה אשת אח כלל שמקח טעות הוא ולא הוצרך אחיו בו אף לגט יש לומר שכך פירושו שמא כשזה מיבם את הקטנה יפטרו הצרות וינשאו ותמצא זו אילונית ועדין האחרות זקוקות ליבם ונמצאו יבמות לשוק שהאילונית מקח טעות אף בהכיר בה אחיו כמו שיתבאר בראשון של יבמות ושם יתרחבו הדברים בע"ה בענין זה:

10 זהו ביאור המשנה ועל הצד שביארנוה הלכה היא ולא נתחדש עליה בגמרא דבר:

11 המשנה הששית והיא גם כן מענין החלק השלישי והוא שאמר המקדש שתי נשים בשוה פרוטה או אשה אחת בפחות משוה פרוטה אע"פ ששלח סבלונות לאחר מיכן אינה מקודשת שמחמת קדושין הראשונים שלח וכן קטן שקדש אמר הר"ם פי' אמרו וכן קטן שקידש ר"ל ששלח סבלונות משהגדיל וסבלונות הם המנחה ויגזר זה השם מסבל והוא המשא והציור בו אלו השלש דמיונים אע"פ שענינם אחד לפי שלא יספק אחד מהם מן השני שאילו השמיענו ההלכה הראשונה לבד לאמרו איידי דנפיק מיניה ממונא טעי דחשיב שהם קדושין גמורין ואולם בהלכה השנית הנה נאמר אדעתא דקדושין שלח סבלונות ואע"פ שהשמיענו באלו שתי ההלכות לאמרו בדמיון אלו הדברים יפול הטעות בין פרוטה לפחות משוה פרוטה אולם קטן שקידש הכל יודעין שאין קדושין שלו כלום ואלו הדברים אשר שלח אמנם שלח אדעתא דקידושין משהוא יודע הפסד הקדושין הראשונים למדנו בזה שהם כלם הם נסמכים על הקדושין הראשונים והם נפסדים:

12 אמר המאירי אין אחת מהן מקדשת כלל ואע"פ שבשתי בנותיך לשני בני בפרוטה נשאר בפרק ראשון בספק בזו מפני שיש פרוטה לנותן ולמקבל אבל באלו אין פרוטה אצל המקבל ומתוך כך אין כאן קדושין ואמרו בזו ובמי שקדש אשה אחת בפחות משוה פרוטה שאע"פ ששלח סבלונות לאחר מכן ר"ל מיני תכשיטין שאדם רגיל לשלוח לארוסתו אחר קדושין אינה מקדשת ואין אומרים מאחר שקדש בקדושין שאינם מועילים יודע הוא בקדושין שלא הועילו ושלח הסבלונות להיות עולים לכאן ולכאן ר"ל לקדושין ולסבלונות ותמצא מקדשת מחמת הסבלונות אע"פ שלא הזכיר בהן לשון קדושין הואיל ומכל מקום לא הזכיר בהן גם לשון סבלונות אלא שאומר לה תכשיט זה שולח לך פלוני ואינו מזכיר לא לשם קדושין ולא לשם סבלונות והיה לנו לחוש שמתוך שהרגיש בקדושיו הראשונים שאינם כלום הוא מכוין עכשו לשם קדושין אחר שלא הזכיר בהם לשם סבלונות וכגון שנתנו בעדים אלא אומרים שלא הרגיש בטעותו וסבור היה שהיו קדושיו קדושין ולא כיון בסבלונות לסרך קדושין כלל ואפילו היה מדבר על עיסקי קדושיה והרי הם כשאר סבלונות דעלמא הבאות לאחר קדושין שאין בהם סרך לקדושין וכן בקטן שקדש שאין קדושיו כלום אף מדברי סופרים שלא תיקנו לו אישות כלל שאפילו שלח סיבלונות לאחר שהגדיל אינה מקודשת ואין אומרים שהרגיש בקדושין שאינם כלום וכיון בסבלונות להיות עולים לכאן ולכאן אלא טעה בעצמו וסבור הוא שקדושיו קדושין גמורים ולא כיון בסבלונות לסרך קדושין כלל ואם הקדושין אינם אין הסבלונות עושים אפילו ספק ומכל מקום אם בעל אחר קדושין אלו יתבאר בכתבות ובבריתא שבשמועה זו שהיא מקדשת חזקה אין אדם עושה וכו' ודוקא בבעל בעדי ייחוד ולפי דרכך למדת שהקטן שאמר לאשה הרי את מקדשת לי לכשאגדל אפילו היו המעות קיימים לכשיגדל אינו כלום ואף כשלא אמר מעכשו ולא ראינו עצמנו צריכים לכתבה אלא מצד מעשה שאירע והיו קצת חכמים סוברים לומר שמקדשת ממה שאמרו בבכורות פרק בכור לנחלה הפודה את בנו בתוך שלשים שאם לא אמר מעכשו אלא אחר שלשים ואיתנהו למעות אחר שלשים שבנו פדוי ובן דכיון דממילא רבי הרי הוא כמי שכבר בא ואין הדברים כלום ואף הראיה אינה שהפדיון אינה מחסר אלא זמן אבל קטן חסר זמן והבאת סימנין וכן שאין דמיון מפדיון לקדושין כלל:

13 זהו ביאור המשנה וכן הלכה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

14 כשם שקטן שקדש אין קדושיו כלום אף מדברי סופרים כך הדין בשוטה והוא שביארנו סימניו במסכת חגיגה בין שהוא בן דעת וקדש את השוטה בין שהוא שוטה וקדש את בת דעת אבל חרש יש לו קדושין מדברי סופרים וגדולי המחברים כתבו שאם בא פקח וקדש אשת חרש שהיא פקחת מקדשת לשני ומגרשה ומותרת לבעלה החרש וגדולי המגיהים אוסרים מטעם שמא יאמרו גירש זה ונשא זה ונמצא מחזיר גרושתו מן הנשואין וכן כתבו בטמטום ואנדרוגינוס שקדושיהן ספק בין קדשו בין נתקדשו אבל גדולי המגיהים נוטים לומר שאינם קדושין כלל הואיל ואינן ראויין לינשא ובפרק הערל אמרו באנדרוגינוס נושא אבל לא נישא כמו שיתבאר שם וכן כתבו גדולי המחברים בשכור שקדש שקדושיו קדושין אפילו נשתכר הרבה אלא אם כן הגיע לשכרותו של לוט:

15 ישראל שקדש גויה או שפחה או גוי ועבד שקדשו בת ישראל אין כאן קדושין כלל ואפילו בדורות הראשונים שהיה להם לחוש שמא היו מעשרת השבטים שהוגלו מקרוב מכל מקום כיון שנטמעו נטמעו כמו שהתבאר בראשון של יבמות והוא שאמרו שם גוי שקדש בזמן הזה חוששין לו שמא מעשרת שבטים הוא ואמרו שם כי אמריתה קמיה דשמואל אמר לי בנך קרוי בנך ואין בנך הבא מן הגויה קרוי בנך כלומר שעשרת שבטים הגלו אנשים לבד ונשים לבד כדי למחות זכרם ונשאו נשים נכריות ובניהם באים מן הגויה וישראל הבא על הגויה והוליד ממנה בן הרי זה גוי ואין קדושיו כלום והקשה והא איכא בנות כלומר שנישאו לגוים והולדות ישראלים וגוי ועבד הבא על בת ישראל הולד כשר וקדושיו קדושין ותירץ בנתא דההוא דרא איצטרויי איצטרו כלומר נבקע בית הרחם שלהם מצד ששתו כוס של עיקרין שלא יתעברו מהם ומכל מקום העלו שם במסקנא לא זזו משם עד שעשאום גוים גמורים הואיל ונטמעו נטמעו וישראל משומד שקדש יתבאר במסכת יבמות פרק החולץ שקדושיו קדושין וגירושיו גירושין ואפילו עובד ע"ז ואף בגר שנתגייר וחזר לסורו הדין כן כמו שיתבאר שם ובתשובת הגאונים נמצא שהמשמדים של עכשו אין קדושיהן קדושין הואיל ומחללין שבת וממה שאמרו ביני ובין בני ישראל אות היא לעולם כל המחלל שבת אינו נקרא ישראל ואף גדולי המפרשים מסכימים שכל שהוא משמד לע"ז מין הוא ודינו כגוי גמור ומכל מקום אין הדברים נראין שהרי אמרו בפרק החולץ דאי הדר ביה הוה ליה כישראל משמד שקדושיו קדושין והדר ליה ודאי לגמרי משמע:

16 דין סבלונות האמור במשנתנו כבר ביארנו הענין בסיבלונות הבאין לאחר קדושין ר"ל שנודע בודאי שקדש ואחר כך שלחם ואף כשהקדושין הראשונים אינם כלום אין חוששין לסבלונות הבאות אחריהן אע"פ שלא הזכיר בהם לשם סבלונות הואיל ולא הזכיר בהם גם כן לשם קדושין אבל סבלונות ששילחם למשדכת שלו קודם שנתקדשה או קודם שנודע אם כבר נתקדשה אם לאו כגון שהוא אומר שקדשה בעדים והיא כופרת ואין בידינו לברר ואף כשניתנו לא הוזכר לא לשם קדושין ולא לשם סיבלונות והיו שם עדים שאלו בגמרא היאך דנין בהם וגדולי המפרשים מערערים בה מה מקום לשאלה זו שאם דבר עמה השליח לעסקי קדושיה שעם המשלח ודאי מקדשת ואם אינו מדבר עמה על עסקי קדושיה אחר שלא פירש אין זה כלום עד שתירצוה לקדושי ספק ומה שאמרו בלא פירש ואינו מדבר על עיסקי קדושיה שאינן קדושין פירושו לקדושי ודאי ולדעתי בעלמא כל שאינו מדבר על עיסקי קדושין ולא פירש אפילו ספק אין כאן וחשש סבלונות האמור כאן ענינו כששדכו ונגמרו השדוכין ביניהם ועל אותו גמר שלח לה סבלונות ושאל על זו אם נחוש בהם לסרך קדושין לקדושי ספק ולהצריכה גט אם לאו וכן איפשר לפרשה לדעתי באינה משדכת ובמדבר עמה על עיסקי קדושיה וכגון שפירש בה לשון שהוא מוכיח כונת סבלונות יותר מקדושין אע"פ שאינו מזכיר לשון סבלונות בהדיא כגון שאומר דברים אלו שולח לך אותו הפלוני שתתנאי בהם בין הבנות וכיוצא בזה ואע"פ שבשתיקה היינו דנין אותה במקדשת מיגרע גרעה ובאתרי דמקדשי וכו' מיהא הוה ליה כצלעתי ועזרתי דבשתיקה הוו קדושי ודאי ובאותן הלשונות חזרו לקדושי ספק ובאתרא דמסבלי וכו' אין לפקפק בה כלל שבודאי לסיבלונות נתכון הא כל שאינו מדבר עמה וכו' אף באתרא דמקדשי וכו' אין לחוש לכלום וכן נראה לי ברור:

17 ולענין תשובת השאלה נמצאת הגירסא משבשת בקצת ספרים וגדולי הפוסקים גורסים בה באתרא דמקדשי והדר מסבלי חיישינן באתרא דמסבלי והדר מקדשי לא חיישינן מקדשי והדר מסבלי פשיטא כלומר דחיישינן לא צריכא דרובא מסבלי והדר מקדשי ומיעוטא הדר מסבלי מהו דתימא לא ניחוש למיעוטא קמ"ל ופירוש הדברים לדעתנו באתרא דמקדשי והדר מסבלי חיישינן שמאחר שלא קידש ואין המנהג לשלח סבלונות עד שיקדש יש לך לדון שסיבלונות אלו לשם קדושין נתנו אחר שהיו שם עדים ואע"פ שלא הזמין הוא את העדים שהרי כל שמעידים על ראיית מעשה אין צריכים הזמנה וכן אע"פ שלא הזכיר לשון קדושין הואיל ומכל מקום לא הזכיר לשון סבלונות גם כן מסבלי והדר מקדשי אפילו היו שם עדים אין חוששין לקדושין אע"פ שלא הזכיר לשון סיבלונות הואיל ומכל מקום לא הזכיר לשון קדושין גם כן שמאחר שהמנהג לשלח סיבלונות קודם קדושין אין כאן סרך לקדושין ואם היו קצתם עושין כך וקצתם עושין כך חוששין אף אם היה המיעוט דמקדשי והדר מסבלי אחר שהיו שם עדים ושלא הזכיר לשון סיבלונות שמחמירין בענין לחוש בו למיעוט אם מצד חומר אישות אם מצד שהרצועה מותרת לכל אדם לעשות רצונו בכך ושמא יתרבו המועטין כמנהג זה וכן הלכה ולמדת לפירוש זה שכל שהסיבלונות אינן בעדים או שהזכיר לשון סיבלונות אין חוששין בהם ומכל מקום יש מפרשים אף לנסחא זו שאין החשש מצד הסיבלונות עצמן אלא מחשש שמא קדש תחלה כבעינן הוחזק שטר כתבה בשוק האמור למטה וכן שאחר שהוא אומר חוששין לסבלונות משמע שבהזכרת שם סיבלונות ניתנו לה ולדעת זה אפילו היו הסבלונות שלא בעדים ואפילו הזכיר בהם לשון סבלונות חוששין באתרי דמקדשי והדר מסבלי אלא אם כן נודע בודאי שלא קדש וכן נראה דעת גדולי המפרשים אלא שלשון חוששין לסבלונות מוכיח כפירוש ראשון ומכל מקום גדולי הרבנים גורסין לא צריכא דרובא מקדשי והדר מסבלי ומיעוטי מסבלי והדר מקדשי מהו דתימא ניחוש למיעוטא ר"ל להקל בה ואיכא חזקה בהדה שהרי בחזקת פנויה היא קמ"ל שאפילו במקום חזקה לא חיישינן למיעוטא וחוששין לה הא רובא מסבלי מיהא אין חוששין כלל ואע"פ שלשון חששא אינו נופל אלא בחומרות כבר מצינו כיוצא בו כגון חוששין שמא חוץ לחומה לנו חוששין שמא במי מילין כתבו ועוד שכל שהוא אמור אצל מיעוט רגילות הלשון כך הוא בכך לומר חוששין למיעוט או אין חוששין למיעוט בין לקולא בין לחומרא וכמו שאמרו במקום אחר אשגר לישן הוא והדברים נראין כנסחת גדולי הפוסקים ולהחמיר ומכל מקום בזמנים אלו אין חוששין לסיבלונות כלל ואתרא דמסבלי והדר מקדשי הוא שהכל נוהגין לשדך ולעמוד בשדוכין אי זה זמן ואחר כך מקדשין ונושאין כאחד ואין המנהג לקדש תחלה אלא למיעוטא דמיעוטא ואין לחוש לדברי הכל ומכל מקום אם נראה הנותן משתדל ומחזר אחר עדים יש לחוש:

18 אשה שלא הוחזקה במקדשת או בנשואה והוחזק שטר כתבה שלה בשוק שפלוני כתב לה כך וכך בכתבתה וענין חזקה בשוק פירושו שאינו יוצא מתחת ידה כל שנוהגים שלא לכתוב כתבה אלא אחר קדושין חוששין שמא קדש ואם קדשה אחר צריכה גט משניהם ואפילו לא הזכיר בכתבה לשון אישות ר"ל הוי לי לאינתו ואינתתיה דא ואפילו היה מקום שאין סופר מצוי לשם ויש לדון שנזדמן לו סופר במקרה וכתב אין אומרים כן אע"פ שאין הכתבה יוצאת מתחת ידה ואם היו נוהגים לכתוב קודם קדושין אין חוששין בה כלל אחר שאין שם חזקת קדושין ויש פוסקין באתרא דמקדשי והדר כתבי ודאי קדש ואין חוששין לקדושי שני ובכתבי והדר מקדשי אין חוששין לקדושי ודאי אבל חוששין לקדושי ספק ועקר הדברים כדעת ראשון:

19 המשנה השביעית והכונה בה בענין החלק השלישי גם כן והוא שאמר המקדש אשה ובתה או אשה ואחותה כאחת אינן מקודשות מעשה בחמש נשים ובהן שתי אחיות ולקט אחד כלכלה של תאינים ושלהן היתה ושל שביעית היתה אמר להן הרי כלכן מקודשת לי בכלכלה הזאת וקבלתה אחת מהן על ידי כלן אמרו חכמים אין האחיות מקודשות אמר הר"ם כבר קדם לשון ההלכה בשביעי מכתובות העיקר אצלנו אין קדושין תופסין בעריות למאמר השם ית' ואשה אל אחותה לא תקח לצרור בשעה שנעשו צרות זו לזו לא יהא לך ליקוחין אפי' באחת מהם וילפינן העריות כולם משתי אחיות ולמדנו מזאת המשנה ג' עיקרים אחד מהם שמקדשין בפירות שביעית והשני שהמקדש בגלל אינה מקודשת והשלישי אשה נעשית שליח לחבירתה ואפי' במקום שנעשה לה צרה יש גזל שלה כמו שחטף מאיזה דבר ואחר נתנו לה ואמר לה הרי את מקודשת אינה מקודשת אלא א"כ קדם ביניהן שידוכין ואמרנו קדשה בגזל אינה מקודשת בשלא נתיאשו הבעלים אבל נתיאשו הבעלים מקודשת ואמרו אין האחיות מקודשות ואמרו אין האחיות מקודשות שיורה אם היו נכריות מקודשות וזה כאשר אמר להם הראויה מכם לביאה מקודשת לי אבל כשאמר כולכם מקודשות אין אחת מהם מקודשת ודע כי כשאמר לשני אחיות או לאשה ובתה ומה שדומה להם הרי אחת מכם מקודשת לי ונתן הקדושין להם יחד או קבלו האחת על ידי חברתה הקדושין תפסו בהן וצריכות שני גיטין:

20 אמר המאירי ר"ל שאמר הרי שניהן מקדשות לי בשתי פרוטות אלו אינן מקדשות ואין אחת מהם צריכה גט שמאחר שאלו קדש האחת אין הקדושין תופסין לו באחרת בשקדש את שתיהן כאחת אין אחת מהם מקדשת והרי הן פנויות גמורות בין לו בין לאחרים ומכל מקום יתבאר בגמרא שאם אמר אחת מהם תהא מקדשת לי ולא בירר אי זו שנמצאות כל אחת בספק אחות אשה והרי קדושין אלו אינן מסורין לביאה אעפ"כ שתיהן מקודשות מספק וצריכות גט שמאחר שלא קדש אלא אחת מהו ואלו בירר אי זו היתה מקדשת ודאי כשלא בירר מיהא כל אחת מקדשת מספק שקדושין שאין מסורין לביאה קדושין הן להצריכה גט ומכל מקום אם אמר הראויה לביאה משתיכן תהא מקדשת לי אין אחת מהן מקדשת שהרי אין אחת מהן ראויה לביאה ומעשה בחמש נשים ובהן שתי אחיות וליקט אחד כלכלה של תאנים ושלהן היתה אלא שהיתה של שביעית שהוא הפקר וזכה בהן שאלמלא כן הרי קדשה בגזל שלה ולא שדך אינו כלום כמו שביארנו בפרק ראשון אלא שזכה בהן מן ההפקר ואמר הרי כלכם מקדשות לי בכלכלה זו והיה בה שוה פרוטה לכל אחת מהן ואמרו חכמים אין אחיות מקדשות ומן הטעם שביארנו נכריות מקדשות ואע"פ ששתפן וכללן עם האחיות וכלן בדבור אחד נאמרו הרי אף לענין זכיה את וחמור קנה חלקו ר"ל שאם אמר קנה שדה זו וחמור קנה מחצה ולא הוצרכו בגמרא להעמידה בראויה לביאה תתקדש לי אלא מפני שהיו סוברים באת וחמור שלא קנה ואנו פוסקים שקנה כמו שיתבאר בבתרא ומכל מקום גדולי המחברים פסקו כאן שאף הנכריות אינן מקדשות מדין את וחמור אלא אם כן אמר הראויה לביאה תתקדש לי אע"פ שלענין דיני ממונות פסקו באת וחמור שקנה והם מפרשים בסוגיא זו את וחמור הוא וכו' כלומר ולגבי קדושין מיהא לא קני ואף רבותי נסכמים בה כמו שכתבנו בתשיעי של בתרא אלא שעקר הדברים כדעת ראשון והנכריות מקדשות אבל האחיות אינן מקדשות כלל הא אם אמר כלכם ואחת משתי אחיות מקדשות לי הנכריות מקדשות בודאי והאחיות צריכות גט מספק:

21 ולמדת ממשנה זו תשעה דברים הראשונה שהמקדש כמה נשים נכריות כאחת כלן מקדשות בודאי והשניה שהמקדש ב' קרובות כאחת אינן מקדשות כלל והשלישית שאם קדש נכריות וקרובות כאחת הנכריות מקדשות ולא הקרובות כלל והרביעית שאם לא קדש הקרובות כאחת אלא שקדש אחת מהן ולא בירר אי זו קדש כלן מקדשות מספק שקדושין שאין מסורין לביאה קדושין הן מספק החמישית שאם קדש נכריות ואחת מן הקרובות הנכריות מקדשות בודאי והקרובות מספק הששית שאם קדש אחת מן הקרובות בלשון הראויה לביאה אינה מקדשת אף מספק השביעית שהמקדש בפירות שביעית מקדשת הואיל וזכה בהן ואע"פ שכתוב בהן קדש השמינית שהמקדש בגזל שלה אינה מקדשת ודוקא בשלא שדך כמו שביארנו בפרק ראשון התשיעית שהאשה נעשית שליח לחברתה לקבל קדושיה אם במקום שנעשית לה צרה כמו שאמרו וקבלה אחת מהן על ידי כלן ר"ל בשליחותם או אף בשנתרצו בלקיחתה לדעת קצת על הדרך שביארנו בתחלת הפרק:

22 זהו ביאור המשנה וכלה על הצד שביארנוה הלכה פסוקה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא ממה שלא ביארנוה במשנה אלו הן: