רש"י על שבת קל״ב ב:י׳

מהדורה: מהדורת וילנא

« רש"י על שבת קל״ב ע״ב:ט׳ רש"י על שבת קל״ב ע״ב:י״א »

1 שבת פתח ↗

תִּינַח גָּדוֹל, דִּכְתִיב בֵּיהּ ״בָּשָׂר״. קָטָן נָמֵי, כְּתִיב בֵּיהּ ״בָּשָׂר״. בֵּינוֹנִי מְנָלַן?

2 תורה תמימה על התורה פתח ↗

וימל אברהם. האב חייב בבנו למולו, דכתיב וימל אברהם את יצחק בנו כאשר צוה אותו אלהים גוהציוי הוא כנראה הפסוק דפ' לך, זאת בריתי אשר תשמרו ביני וביניכם ובין זרעך אחריך המול לכם כל זכר, וכנראה אל זה כיון רש"י בשבת קל"ב ב' בזה"ל, והא דאביו מצוה עליו למול נפקא לן מהמול לכם כל זכר, עכ"ל, ומצויין לקדושין כ"ט א', היא הסוגיא מדרשא שלפנינו, ובאמת לא נמצא כאן רמז לפסוק זה רק ע"פ הבאור שכתבנו, דזה כלול בלשון כאשר צוה אותו אלהים, ודו"ק. אשכחן מיד, לדורות מנלן דואע"פ דכתיב ס"פ לך ובן שמונת ימים ימול לכם כל זכר לדורותיכם, אך משם אין הכרח שהחיוב על האב, דאפשר על הב"ד ועל כל איש מישראל מדין ערבות. , תנא דבי רבי ישמעאל, כל מקום שנאמר צו אינו אלא זירוז מיד ולדורות הומביא ראי' לזירוז מדכתיב בפ' ואתחנן צו את יהושע וחזקהו ואמצהו, ולדורות – דכתיב פ' שלח מן היום אשר צוה ה' והלאה לדרותיכם, ולכן מכיון דכתיב כאן כאשר צוה אותו אלהים, הרי צוהו גם לדורות. ונראה דאין הפי' דבכלל הפעל צו מורה על לדורות, שהרי מצינו פעמים רבות מאד שהוא מורה על פקודה לשעתה, כמו ויצו יוסף לאשר על ביתו הבא את האנשים, ויצו פרעה לכל עבדיו, וכהנה עצמו מספר, אלא הפי' דהפעל צו דכתיב בהקב"ה בחקים ומשפטים הם מצות לדורות. וטעם הדבר שמשונה צואת הקב"ה מצואת בשר ודם לענין זה, נראה פשוט, משום שבו"ד אין כחו לצוות לדורות, מכיון שאיננו נצחי, משא"כ הקב"ה שהוא חי וקים לעד, לכן פקודתו עומדת לעד. – אך צ"ע לכאורה שמביא ראי' לסתור, שהרי בצו שביהושע שמביא בזה כתיב גבי' וחזקהו ואמצהו ובצו שבפ' שלח כתיב אשר צוה ה' והלאה לדורותיכם, משמע דאי לאו דכתיב הני הוספת דברים לא הי' די בפעל צו לחוד להורות על זירוז ועל דורות, וא"כ איך מביא מהם ראי' על צו סתם. ונראה דכונת הגמרא לדרוש כן בדרך גז"ש כמו כתיב הכא צוה וכתיב התם צוה, מה התם זירוז מיד ולדורות, דכן כתיב שם מפורש, אף הכא מיד ולדורות, והכונה היא, דפעם אחת גילה הכתוב ענינו של פעל צו בדינים וחוקות התורה, ומורים כן על שארי מקומות. – ודע שכתבו הפוסקים דענין הזירוז במילה אינו מגוף ועיקר הדין, אלא רק הידור מצוה, שמחבבין את המצות, והיא מצות זריזין, וכמ"ש כל היום כשר למילה אלא שזריזים מקדימין למצות, וצ"ע דהכא דריש כל מקום שנאמר צו אינו אלא זירוז מיד, מבואר שהזירוז במילה היא מצוה דאורייתא מעיקר הדין, ואפשר לחלק בין גדרי הזריזות, היינו בין זריזות מעשה המצוה ובין הזריזות בזמן, וצ"ע. קדושין כ"ט א' כאשר צוה אותו. האשה אינה מחויבת למול את בנה, דכתיב כאשר צוה אותו אלהים, אותו ולא אותה ווהקשו התוס' למה לי קרא תיפוק לי' דמ"ע שהזמן גרמא היא דאינו נמול אלא ביום, וכל מ"ע שהז"ג נשים פטורות, ותרצו דאתיא כמ"ד ביבמות ע"ב א' דמילה שלא בזמנה נוהגת בין ביום ובין בלילה, עכ"ד, ולכאורה צ"ע, דהא אנן קיי"ל דגם מילה שלא בזמנה אינה אלא ביום, ואולי כונתם דרוצה הגמרא למילף אף למ"ד דמילה שלא בזמנה נוהגת גם בלילה, אבל למ"ד דגם מילה שלא בזמנה אינה אלא ביום באמת אין צריך למילף מאותו, אלא בלא"ה ידעינן פטורה ככל מ"ע שהז"ג. ובזה י"ל טעם על מה שהשמיטו הפוסקים מפורש פטור דנשים, אע"פ דהגמרא מביא דרשא מיוחדת לזה, יען כי אנן קיי"ל דגם מילה שלא בזמנה נוהגת רק ביום, א"כ ממילא פטור זה נכלל בכל הפטורים ממ"ע שהז"ג וכמש"כ התוס', וזה דבר ידוע וא"צ להפוסקים להשמיענו. – ודע דלכאורה צ"ע למה לא יליף הגמרא פטור דאשה מלמול את בנה מפסוק המול ימל פ' לך דדרשינן ביה לענין עובדי כוכבים וישראל ערל שאין מוהלין מטעם דכל מי שהוא נמול ימול, וכן דרשינן כהאי גונא בענין אחר לענין פסול אשה לכתוב תפלין מדכתיב וקשרתם וכתבתם, כל מי שישנו בקשירה ישנו בכתיבה, וי"ל ע"פ מש"כ תוס' בברכות כ' ב' שאשה אומרת בברכת המזון על בריתך שחתמת בבשרנו, יען דכיון דלא שייכא בה מילה לא שייך להוציאה מכלל לשון זה, וכן אמרו כה"ג בע"ז כ"ז א' לענין הכשר אשה למול משום דכיון כמאן דמהילא דמיא אין לדרוש בה כל שהוא נמול ימול, וכן נאמר גם כאן לענין פטור אשה מלמול את בנה דלא שייך למעט מהמול ימול כיון דאינה שייכא במילה. .שם שם

2 ביאור על ספר המצוות לרס"ג פתח ↗

וראיתי להרב המבי"ט ז"ל בקרית ספר ריש הלכות מילה שם שכתב בזה וז"ל אין מלין בנו של אדם שלא מדעתו אא"כ עבר ונמנע למולו שב"ד מלין אותו בע"כ. ונראה טעמא משום דבאביו כתיב יום ח' ובב"ד לא כתיב אלא סתם המול לכם. משמע דמילה בזמנה על האב. ואם נמנע הוא מלין אותו ב"ד עכ"ל עיי"ש. מבואר דכוונתו לומר דטעמו של הרמב"ם שאין מלין בנו של אדם שלא מדעתו היינו משום דעד שמונה מצות האב היא. ולא רמיא על אחרים כלל אפי' על הב"ד. והילכך אין רשות לאחרים אפי' לב"ד למולו שלא מדעתו של אב. אבל משעבר יום השמיני פקע מצות האב וחיילא על הב"ד וכל ישראל. ולא עדיף האב מאחר. והילכך מלין אותו אפי' בע"כ דאב. ולפ"ז מש"כ הרמב"ם אא"כ עבר ונמנע למולו. היינו כשעבר יום השמיני. ומש"כ הרמב"ם ז"ל שם בהלכה א' וב"ד מצווין למול את הבן או העבד בזמנו כו'. אין הכוונה לומר בזמן המצוה דהיינו בשמיני. אלא בזמן שחלה המצוה עליהן. דהיינו מיד שעבר שמיני. דאילו ביום שמיני עדיין חובת האב היא. ולא רמיא חיובא על הב"ד. ועפ"ז מדוקדק מש"כ הרמב"ם דין זה דאין מלין שלא מדעתו רק בבן ולא בעבד. והיינו משום דכמו דבבן יש מקרא מיוחד לב"ד מדכתיב המול לכם כל זכר. דמיירי בבנים כדכתיב בהדיא בההוא קרא ובין זרעך אחריך המול לכם וגו'. הכי נמי בעבדים יש מקרא מיוחד לב"ד כדכתיב ובן שמונת ימים ימול לכם כל זכר יליד בית ומקנת כסף וגו'. דכמו דקרא דהמול לכם וגו' משמע להו דקאי אב"ד וכל ישראל מדכתיב בי' לכם. הכי נמי בקרא דיליד בית ומקנת כסף דהיינו עבדים כתיב בי' ימול לכם. דמשמע ב"ד וכל ישראל והדר כתיב קרא מיוחד באדון דכתיב המול ימול יליד ביתך ומקנת כספך וגו'. ועי' מש"כ בזה לקמן עשה ל"ב והשתא א"כ ממילא מבואר דבעבדים גם בשמיני רמיא החובה על הב"ד כמו על האדון. דהרי אדרבה עיקר זמן שמיני דעבדים בב"ד הוא דכתיב. והילכך גם בשמיני רשאין הב"ד למול את העבד אפי' שלא מדעת האדון. ולא דמיא למילת הבן דלא חיילא חיובא על הב"ד אלא לאחר שמיני כמש"כ המבי"ט. ודברי הרמב"ם ז"ל באו עפ"ז מדוקדקים היטב. ובעיקר דברי המבי"ט דלאחר שמונה פקע חובת האב ולא עדיף מאחר. אף דלכאורה יש מקום עיון בזה. אבל כן מבואר בדברי הרמב"ם ז"ל בפיה"מ סו"פ ראד"מ שכ' שם וז"ל. וממה שאני חייב להזכירך בכאן שהאדם כשעבר ולא מל את בנו או יליד ביתו וחס עליו ביום השמיני עבר על מצות עשה גדולה וכו'. ולא יתכן לו לעולם לשלם זאת המצוה וכו'. אחר שעבר יום שמיני לא נפטר מזו המצוה אבל הוא מצווה ומוכרח למולו תמיד וכו'. וכן כל מי שיראה זה הילד הערל ולא ימול אותו עובר על מצות עשה עד שימול אותו כאילו הי' בנו עכ"ל עיי"ש. ומלשונו זה מבואר ככל דברי המבי"ט ז"ל. דעד שמיני החובה רמיא על האב לבדו. ומשעבר שמיני פקע חיובו המיוחד לו ואין לו תשלומין עוד לעולם. ומ"מ הרי הוא בכלל כל ישראל שעוברין עליו משעבר שמיני ואילך. ואף דשם השוה הרמב"ם ז"ל מילת עבדו למילת בנו. אין בזה גמגום. דאפשר דשם לא נחית עדיין בביאור החילוק שביניהם. ובחבורו הגדול הוא דנחית לזה לבאר הכל כראוי. ועדיפא מינה אשכחן בכמה דוכתי שדבריו ז"ל בפיה"מ סותרים למה שכ' בחבורו הגדול כידוע. וכבר כתב הרמב"ם ז"ל גופי' בתשובה דבפירושו למשנה לא דקדק כראוי. ועכ"פ חזינן לדעתי' דמשמיני ואילך פקע חובת האב. והרי הוא כאחד מכל ישראל. וכן מתבאר להדיא מתשובת גאון בשערי צדק שער חמשי סי' א' עייש"ה. וכן מבואר בפירש"י שבת קל"ב ע"ב בד"ה בינוני כו' וז"ל כגון שלא בזמנה דלאו בר עונשין ואביו מצווה עליו נפקא לן מהמול לכם כל זכר עכ"ל עיי"ש. ולכאורה תמוה דהרי הך קרא בב"ד הוא דמוקמינן לי' בסוגיא דקידושין שם ולא באב. אבל הוא הדבר אשר העלה המבי"ט דמשמיני ואילך פקע חובת האב ואינו אלא בכלל כל ישראל דנפק"ל מהמול לכם כל זכר. ולרבותא נקט רש"י אביו לומר דאפי' האב אע"ג דפקע ממנו חובת האב. מ"מ הרי הוא מצווה עליו עדיין ככל ישראל מקרא דהמול לכם כ"ז. ועפ"ז תתבאר לנו כוונת רבינו האי גאון ז"ל בתשובתו שבתשובות הגאונים דפוס ליק סי' א'. שכתב שם בתוך דבריו וז"ל. וכמה מצות צוה הקב"ה על הספיקות. כי אין אנו יודעים נסתרות. אם נולד ולד בין השמשות שעה שהוא ספק אם מיום זה. הלא יש בו מצוה. וכי נעשה כאשר צוונו את מצות ה' אנו מקיימין וכו' עכ"ל עיי"ש. והדברים ע"פ פשוטן הם תמוהים מאיד לכאורה. דהרי במילה אפי' היכא דודאי עבר יום השמיני ואפי' הוא כבר בן שנה ושנתים ויותר איכא מצוה מדאורייתא על האב ועל כל ישראל למולו מקרא דהמול לכם כל זכר. ונהי דמצות האב משעבר יום שמיני הו"ל מעוות שאינו יכול לתקן ואין לו תשלומין לעולם. כמש"כ הרמב"ם בפיה"מ שם. הרי מ"מ איכא חובת ב"ד וכל ישראל והאב בכללם למולו מעתה. ואף זו מ"ע דאורייתא היא ממש כמצות יום השמיני באב. וכמבואר בסוגיא דשבת שם קל"ב ע"ב ובפ"ב דשבת כ"ד ע"ב ובכמה דוכתי אחריני כמו שם קל"ז ע"א ושאר דוכתי עיי"ש. וא"כ איזה ראי' מייתי הגאון ז"ל מנולד ביה"ש דהו"ל ספק מילה בזמנה דיש מצוה במילתו. כיון דאפי' ודאי שלא בזמנה אית בה מ"ע גמורה דאורייתא. אבל עם מה שביארנו אפשר לומר בדעת רבינו האי גאון ז"ל. דס"ל כדעת הרמב"ם לפי מה שביאר הרב המבי"ט ז"ל. וכוונתו דגם בתשיעי ספק שמיני עדיין מצות האב הוא כאילו לא עבר זמנה עדיין ואסור לאחר ואפי' לב"ד למולו בלא דעת האב. ועכ"פ נשמע מדברי רה"ג ז"ל דגם לדעתו משעבר שמיני עברה מצות האב לגמרי ואין לה תשלומין עוד. ולא נתחייב בה יותר משאר כל ישראל. וזהו דלא כמש"כ הר"ב קה"ע בפירושו לירושלמי יבמות פרק הערל הלכה א' בההיא דאמרינן התם בנך איש אין אתה מוהלו בע"כ עיי"ש ובש"ק שם. דמבואר לפי פירושו דעד שיגדל הבן לא בטלה מצות האב על הבן עדיין עיי"ש בדבריו. ולכאורה הכי משמע מפשטא דסוגיא דשבת פראד"מ קל"ב ריש ע"א דאמרינן מה להנך שכן אם עבר זמנה בטלה עיי"ש. אבל אין זו ראי'. דשם בעיקר המצוה קאמרינן דבמילה לא בטלה. אבל ודאי מצות האב בשמיני בטלה לגמרי ואין להאריך. ועי' שם לעיל קל"א ע"א בתוס' ד"ה ושוין עייש"ה. ובקידושין כ"ט ע"א בתוס' ד"ה אותו כו' עייש"ה:

1 תינח גדול - בר עונשין דכתיב ביה בשר וערל זכר אשר לא ימול את בשר ערלתו בראשית י״ז:י״ד והאי בבר עונשין משתעי מדמחייב ליה כרת וקטן נמי בזמנה ביום השמיני כתיב ביה בשר וביום השמיני ימול בשר ערלתו:

2 בינוני - כגון שלא בזמנה ולאו בר עונשין ואביו מצווה עליו נפקא לן מהמול לכם כל זכר קדושין דף כט.:

2 ציון לנפש חיה על שבת פתח ↗

רש"י ד"ה דילמא וכו' דט"י דמצורע כמצורע. היינו לענין כהן העובד אבל לענין בעלים מ"ש ט"י דמצורע מטבו"י דזב. שהרי משנה שלימה שנינו זב שוחטין עליו בשביעי שלו: ואמנם מהבעלים אין ללמוד דצרעת חמיר משבת דלא מצינו חילול שבת בבעלים רק בעובד עבודה כמו השוחט בשבת. אבל בעלי' אם אינם שוחטים בעצמם לא מצינו חילול שהבעלים יחללו שבת כדי שיצאו בפסחם וא"כ לכך ג"כ אין הבעלים קוצצין בהרתן שמצאו בפסח: ד"ה בינוני וכו' ואביו מצוה עליו נפקא לן מהמול לכם וכו'. ונרשם מ"מ קדושין דף כ"ט ותמהני דשם מוקמינן קרא זה לב"ד ד"ה בין שלא בזמנה כגון חולה וכו' לרבותא כתב כן דאפי' בינוני שהוא שלא בזמנו וגם אין בו כרת וק"ו גדול דאית בי' כרת: תוד"ה האי וכו' וא"ת והא דקיי"ל דאין עשה וכו' נגמר ממילה בצרעת דדחי וכו': ואף שכתבו ביבמות דמילה ונזיר וכהן הוו ב' כתובין מ"מ כונתן כאן דיליף לקמן מבינייא א"כ לא ס"ל דהוו ב' כתובים ולכך תירצו דלענין מילה שאני דנכרתו עליה וכו' ושני כתובין מיחשב דלא נילף עשה אחרת מזה ובזה מתורץ קושית מוהר"ם שלא הקשה משבת

2 פרדס יוסף פתח ↗

ויבקש באוה"ח הק' הא שליחי מצוה אינן ניזוקין, ובחלקת יואב מ"ת בהשמטות אות ק"א חילק בין אם נח לצורך מצוה לנח לצורך עצמו, דהא דסוכה ד"י: בריש גלותא אי לאו שהיו צריכין לקבל פניו למחר ל"ה נחין כלל בעיר זו רק היו חוזרין תיכף לביתם והיו פטורין מסוכה מטעם הולכי דרכים, משא"כ בעולי רגלים במה שהלכו לישן היו רק לצורך עצמן אף בלתי ראיות פנים שלמחר, דהרי ביו"ט בלא"ה ל"ה אפשר להם לחזור לביתם, וכן מ"ר הי' מתכוון לנוח מטרחת הדרך, דאל"כ לא גמר המצוה ליכנס למצרים דקרוב הי' מאד כר"ן נדרים ע"כ ל"א עוסק במצוה ע"ש אריכות, ובשו"ת חבלים בנעימים ח"א י"ט וח"ב ג', הקשה גם כן כן ולא הביא האוה"ח, וכתב אף דעוסק במצוה פטור ממצוה ה"מ בדבר שצריך לעשות בעצמו, אבל אם יכול לעשות שליח חייב, ומשה היה יכול לעשות לצפורה שליח למול, וגם היה יכול לעשות לאיש אחר שליח, אף ק' אף אי נימא שהיה מב"ק וחייבים במילה מ"מ הם נכרים וא"ש לעכו"ם, וכה"ק בס' הדרוש והעיון, אכן במכתבי שכתבתי להמחבר הערות על ספרו, כתבתי די"ל לפמ"ש המנ"ח מצוה ב' דמילה בעכו"ם פסול מטעם שליחות וא"ש לעכו"ם, ואי הי' להם דין ב"נ לשי' המ"ב הובא במג"א תמ"ח סק"ד, וב"ש אה"ע ה' סקי"ט, וש"ך חו"מ רמ"ג סק"ה, דמעכו"ם לעכו"ם יש שליחות א"כ א"ש, אך זה דוחק דנראה שמצוה שנצטוה אברהם מכל ב"נ שבדורו אין לו דין ב"נ בה, וגם הפוסקים הנ"ל דחו למ"ב, ורק י"ל ע"פ מח"א שלוחין סימן י"א דבפועל בשכר יש שליחות לעכו"ם, היה משה יכול לעשות שליח בשכר, ודודי בשו"ת חדות יעקב מ"ת סימן ל' העיר ג"כ בקושית האוה"ח, ותי' דזה ילפינן מקרא ובלכתך בסוכה כ"ה: אם כן י"ל דקודם מ"ת לא מיפטר עוסק במצוה ממצוה אחרת עש"ה:וגם י"ל להש"ך חו"מ שפ"ב סק"ד דמי שיכול למול בעצמו א"י לעשות שליח, דמבטל מ"ע ביום השמיני ימול דעל האב לימול, אם כן ל"ה עצה למול ע"י שליח, ובפרד"י לך דק"ג. הבאתי הרבה מש"ך הנ"ל דבכו"פ כ"ח סק"ג, ותבו"ש סקי"ד חולקין עליו עש"ה, וע"ע בס' ערוגת הבושם יו"ד כ"ג, ושו"ת בנין עולם נ"ג, וחכ"א כלל קמ"ט, ובנ"א כלל ח', ויד אברהם, ומשמרת שלום על פמ"ג והמקנה קידושין כ"ט, ולב אריה חולין פ"ז, ובברכ"י כ' דבדרך שליחות מותר, רק דמצוה בו יותר משליחו, ובחת"ס או"ח קנ"ט כ' דבמילה ל"ש מ"ב יותר משליחו דגדול העונה אמן יותר מהמברך, וראי' מע"ז כ"ז. דתקח ע"י שליח ע"ש, וגם נלע"ד להתבו"ש כ"ח סקי"ד דמצוה בו כו' הוי מטעם דנראה כאלו אינו רוצה לטרוח במצוה והוי בזיון ע"ש, אבל אם אין האב יכול לימול אינו בזיון, וגם יש להביא ראי' מחולין ח'. ת"ח צריך שילמד כתב שחיטה ומילה, וק' למה דוקא ת"ח, אע"כ דאם אינו ת"ח יכול לעשות שליח והוי כמותו וא"צ ללמוד:ובפרד"י שם הבאתי הקצה"ח קפ"ב ושפ"ב למ"ש תוס' רי"ד דמצות שבגופו ל"מ שליח א"כ גם מילה ל"מ ע"י שליח, ונוראות נפלאתי דלא אמר התוס' רי"ד רק לעשות המצוה בגופו של שליח כמו שנקט, הנח תפילין בזרועך עבורי או שב בסוכה דאין בכח שליח שגופו יהי' כגוף המשלח, אבל באומר לו הנח תפילין בזרועי ודאי שייך שליחות דנעשה המצוה בגוף המשלח, וה"נ במילה ודאי דל"מ שליח שיאמר מול עצמך עבורי אבל באמר מול אותי ודאי דמהני, וכן הערני ידידי הרה"ג ר' יצחק בצלאל מארגענשטערן נ"י מווארשא בעהמח"ס מאה שערים, ושם בדק"ד: הבאתי ריטב"א ופנ"י דלא הוי מצות שבגופו, ומצאתי בשו"ת בית אפרים חו"מ סי' ס"ז שתמה כן, ועי' ישי"ע או"ח כ"ח שהצדיק להש"ך, ובתי"ט נדרים פ"ג מי"א הק' למה אין תולה זכות לעונש עון מילה, ותי' דכל המצות כולן הן חוץ לגופו וזו מצות שבגופו ע"ש, ובס' קול סופר שם אות רנ"ט תמה הא מה שצריך למול בנו ל"ה מצות שבגופו רק כמו אכילת מצה או הנחת חפילין, וגרע דשם א"א לעשות שליח ועל מילת בנו יכול לעשות שליח, וצ"ל דעכ"פ מצוה זו פועלת בגוף אות עולם, ושאר מצות לא נשאר בהם אות:ובחב"נ שם כ' דעוסק במצוה פטור ממצוה אפי' יכול לעשות שליח דשליח כמותו וכיון דהוא פטור ה"ה דפטור ע"י שליח, וראי' משומר אבידה דחשוב ש"ש דפטור ליתן לעני, הא יכול ליתן צדקה ע"י שליח אע"כ דפטור לגמרי, וגם להריטב"א דאפי' כשאפשר לעשות שניהם פטור, וה"ה ע"י שליח, וכ"ה שיטת רש"י ואו"ז דשלוחי מצוה פטורים אפי' בשעת חנייתם ואפילו אפלק"ש, וע"ש שנסתפק אי יכול להחמיר ולעשות המצוה השניה אי עוסק בראשונה, ומהמפרש בנדרים ל"ג: פרוטה דר"י לא שכיח שיהי' שביק ולא יהיב פרוטה לעני בשביל אותה מצוה, משמע דאם רוצה יכול ליתן, אבל כל הראשונים פי' דלא שכיח שיזדמן לו עני באותה שעה, ועי' ברכות מ"ט: אין עושין מצות חבילות חבילות, וכ' תוס' מו"ק ח': ד"ה לפי, הטעם דבעי שיהיה לבו פנוי למצוה אחת, וא"כ גם בעוסק במצוה זו ואי יעשה עוד מצות אז יחליש כחה של מצוה ראשונה ולא יעשנה כראוי בודאי פטור ואינו רשאי להחמיר על עצמו ולעשות גם המצוה השניה, ועמ"ש בפ' פקודי ל"ט ל"ב, וערוגת הבשם כ"ח, וכ"ס או"ח קי"ט - ועי' מקו"ב ח"ד תתצ"ו: שהכשר מצוה חשוב כמצוה שמצוה לא תוכל לבוא בלא ההכשר והכל חד, ועוסק במצוה פטור ממצוה ה"ה עוסק במכשירי מצוה העושה סוכה, בסוכה כ"ה. רש"י ואפילו בשעת חנייתם, ויש לחלק דשם מצות שבגוף ת"ת וא"א לעשותן ע"י שליח, ולא כן מצוה אחרת עשיית סוכה שאפשר לעשותן ע"י שליח וצ"ע:ובדק"ד: הבאתי הא דאשה פטורה למול בנה דכ' אותו ולא אותה בקידושין כ"ט. והמפ' כ' עוד טעם מחשש עילוף דיש לה לברך, ועי' ס' המצות רט"ו, ויו"ד רס"א ברמ"א, ובשו"ת מהר"ח או"ז י"ח כ' להעמיס ברש"י יבמות ע"א. ד"ה כגון דאם ליתא לאב לא מיפטרא, וע"ע בשו"מ תליתאה ח"א רמ"ח, ויד שאול רס"א, ואו"ז הגדול ה' מילה צ"ו, ורש"ש מגילה ה. ואף אם אינה מחויבת מ"מ יש חיוב עליה כמו ב"ד למול בנה, וכ"כ בהמקנה ופני"פ כאן, ומחינוך משמע דאין עליה חיוב כלל אפילו כחיוב ב"ד:ובע"ז כ"ז. הק' למ"ד אשה פסולה למול והכ' ותקח צפורה צור ומשני קרי בי' ותקח ופרש"י ע"י שליח, ואב"ע אתי' איהי ואתחלה ואתא משה ואגמרה, ובס' ברכ"א מאמר ע' כ' הפשט כיון שהיא היתה הגורמת נתיחסה עליה ע"ש ובהדו"ע, ויש להביא דוגמא מרש"י האזינו ל"ב נ"א על אשר מעלתם בי פרש"י גרמתם למעל בי, ועתו"ס שבועות ל': ד"ה אבל דמי שעושין איסור על ידו לא מקרי שוא"ת רק קו"ע, ועי' זהר כאן י"ב. דהא דכ' ומטך אשר הכית בו את היאור ומשה לא מחא אלא ימא אלא יאור הוא דמחא אהרן על ידו דמשה ושווי' קרא דאיהו עביד וזה ראיה להנ"ל, ובכל"ח הק' על האבע"א כיון דמילה באשה פסולה איך מותרת להתחיל וכמו בשחיטה דשחט הפסול וגמר הכשר פסול דישנה לשחיטה מתחלה עד סוף ה"ה מילה כשבת קל"ג: דליכא על אומן שמתחיל ואינו גומר עונש בשבת דיכול לומר אנא עבדית פלגא דמצוה ע"ש, מבואר דמצות מילה מתחלה ועד סוף, וכ"נ מר"מ פ"ב ה"א ממילה שס"ל דנכרי לא ימול כלל הרי שדקדק דגם ההתחלה פסול ע"י עכו"ם, ואם כן השתא דכל מילה באשה פסולה ה"ה בהתחלה, והתי' ע"פ הספורנו דהיא מלה ומשה גמר בפריעה וצפורה הי' מב"ק וחייבין במילה ופטורין מפריעה, וכן ראיתי בהגהות מהרצ"ח נדרים ל"ב שהקשה לגמ' ע"ז כ"ז. דצפורה עשתה שליח למול מדוע נזכרה בפרשה, ועוד הרי אשה אינה מצוות למול בנה רק האב, ומכח זה הביא ראיה לר"מ פ"י ממלכים דב"ק חייבים במילה וצפורה שהיתה מדינית חייבת במילה, דבב"נ לא מצינו חילוק בין איש לאשה, עיפ"ת לך, וגם עליה חל החיוב כמו למשה:ובצאינה וראינה הסה"ק הובא בט"ז או"ח רפ"ה סק"ב הביא הטעם מדוע בימים הקדמונים הי' מלין באבנים והיום בכלי מתכות, יען כי בעת שעשה דוד מלחמה עם גלית ולקח האבנים ויגש אל הפלשתי ש"א י"ז ח' והי' לבוש כובע של ברזל, אמר המלאך הממונה על אבנים למלאך הממונה על המתכות, שיעבור על מדתו ויחלוש הברזל לפני האבנים ובעבור זה יתן לו מתנה שמהיום והלאה ימולו בסכין של ברזל ולא באבן, ועי' ברמב"ם פ"ב ה"א, ויו"ד רס"ד ס"ב מצוה מן המובחר למול בברזל ונהגו כל ישראל בסכין, וערש"י חולין ט"ז ד"ה זריזיתא, וב"ר פל"א גלבין דטנורי, ובפרישה רס"ד הביא ג"כ המדרש הנ"ל ועש"ך עה"ת, ובס' כורת הברית דע"ב מביא ג"כ המד' הנ"ל, ועי' ס' פינות הבית סוס"י צ"ה, ובס' זכרון מרדכי על מציצה מהגר"י פייגענבוים ז"ל אריכות מכל עניני מילה:והנה מותר למול אפילו בשן מחובר כמ"ש בע"ז ד"י: גבי קטיעא, ואף דכ' ותקח צפורה א"צ תלוש דוקא כמו בשחיטה, מדכ' ויקח את המאכלת דדרשינן דצריך תלוש דוקא, וכתוס' חולין ט"ו:, די"ל דמעשה שם היה כן דצפורה לקחה תלוש, אבל אין ראיה דצריך תלוש דוקא, וכ"כ הרש"ש שם דמילה כשר במחובר, ועשו"ת מחזה אברהם קל"ח, ולא כשו"ת משנה ישכר ס"ג וס"ח דפסול מחובר, ומלשון קיחה אין למעט מחובר, כמ"ש צל"ח שבת קל"ח דיוצאים יי"ח ד' מינים במחובר אע"ג דכ' ולקחתם, וע"כ כמ"ש יש"ש חולין ט"ז דשחיטה במחובר ממעטי' דכ' ויקח בידו דמשמע דבר הניטל ביד אבל סתם קיחה אפילו במחובר דכ' ויקח את ארצו מידו, וכ"כ המנ"ח במוסך השבת אות י"ב דבשבת אם אפשר למול ביד ולא בכלי דיש ב' אבות מלאכות גוזז ותולש, ובשו"ת מהרש"ם ח"א סי' א' הביא ראיה מירו' בכורים פ"ג דקיחה הוי כמחובר, ועשו"ת לבושי מרדכי מ"ת או"ח קס"ו, וחדו"י מ"ת ל"א, ופמ"ג או"ח תרנ"ג א"א סק"א מ"ש בזה:ושם הבאתי מנ"ח שנסתפק הא דאב מצווה למול בנו דוקא עד י"ג שנים או אפילו אח"כ, והביא ראיה מתוס' קידושין כ"ט. שהקשו למ"ל אותו ת"ל דהוי מעשהז"ג ותי' דלאחר ח' ימים מצוה בין ביום בין בלילה ול"ה הז"ג, ואי ס"ד לאחר י"ג פטור אכתי הוי הז"ג דמה לי ז' ימים בלולב ומה לי י"ג שנים, ובירחון אהל תורה חוברת ד' סי' מ"ג הק' דא"כ תהיה אשה פטורה ממע"ש ומ"ע דהוי הז"ג, ומצינו בתוס' קידושין כ"ד. ד"ה אלא במעשר דידי' וזוזי דידה לר"ת, והביאו בתוס' שם ממעשרו לרבות האשה לענין פדי' הרי דמצינו מע"ש באשה ע"ש, ואי"ל הואיל דתבואות שנה זו חייב אפילו בשנה אחרת אם עדיין לא הפריש ל"ה הז"ג, ז"א דבתוס' קידושין ל"ד. ד"ה ותפילין, בכסות יום חייב בציצית אפילו בלילה מ"מ מקרי הז"ג הואיל דהיום גורם, וי"ל הואיל גבי מעשר כ' עשר תעשר עשר בשביל שתתעשר י"ל דמחויבין כמו במזוזה הני בעי חיי כו':עוד הבאתי מנ"ח דלא מצא שיהי' אסור למול קודם ח' אף שעי"כ יתבטל מצות מילה ואין לחדש איסור בעצמינו אם לא נמצא בש"ס ע"ש, כעת ראיתי בר"מ פ"ו ה"ג מחו"מ עשה מצוה בעת שפטור אינו נפטר מחיוב, ועי' טו"א ר"ה כ"ח, וריטב"א סוכה מ"ז, ומנ"ח מ' פ"ח אות ח', ושו"ת כתב סופר או"ח צ"ט, ואב"נ יו"ד ח"ב שכ"ה, ובס' מי באר על פתיחה מפמ"ג ח"ב אות מ':ובשו"ת אבן יקרה ע"ג נסתפק בעכו"ם שאנס ישראל שלא יאכל מצה ואם יאכל יהרג אותו ואכל, וע"פ נס ניצל אי אח"כ צריך לאכול עוד כזית מצה דבשעה שאכל היה פטור ולא קיים המצוה, ותלי' בפלוג' הר"מ ופוסקים ביו"ד ר"ס קנ"ז אי בשאר מצות רשאי למסור עצמו, וכן במילה במתו מחמת מילה ועבר האב ומל א"צ להטיף אח"כ ד"ב, ובמהרי"ט יו"ד ל"א אי עבר ומל השלישי שוב יכול למול הרביעי דכבר נתבטלה החזקה, ובשו"ת אמרי אש ח"ב ל"ז חולק דבפעם א' לא נתבטלה החזקה ומ"ש ממג"א תמ"ד סקי"א תי' בשו"ת ר"י אסאד או"ח קכ"ב, דתשביתו בע"פ עובר בכל רגע ומילה בשמיני א"ע אבל לאח"ז עובר בכל רגע, ועי' תשובה מאהבה ח"א ש"ה, ובס' ברית אבות סי' ה', ודעת תורה ב' אות ל"ט, ונחל כורת רס"א, ובמחצה"ש תמ"ד סקי"א כ' ג"כ אם עבר יום ח' אין על האב חיוב מה"ת, ועי' שבת קל"ד. אי מל של ע"ש בשבת עביד מצוה, וראיה דגם לאחר ח' מצוה על אב או ב"ד, אך י"ל אף דאין מצוה מ"מ אם מל מקיים המצוה, ועשו"ת טוטו"ד ח"ב צ"ז בזה, וקרית ספר רפ"א ממילה, וק' מרש"י שבת קל"ב: ד"ה בינוני, ופה"מ לר"מ סופי"ט משבת, ובקובץ על הרמב"ם פ"א ה"א ממילה, ובס' גרגרי כסף על רביד הזהב:ובענין אי מותר לאדם קודם שנתחייב במצוה לעשות פעולה כדי לפטור א"ע ולהפקיע מידי חיוב עי' ברכות ל"ה: ופסחים ט'. דורות אחרונים מכניסין פירות דרך גגות לפטור ממעשר, ומסוכה כ"ה: משמע דאסור עי' בזה בלקח טוב כלל ו'. ועתו"ס חולין קל"ב: ד"ה כשהוא, ועי' צל"ח פסחים ג': דקודם שיגיע זמן המצוה אין חיוב להתקרב ולעלות, ועי' פסחים ו'. דהמפרש קודם ל' יום אין זקוק לבער דלא חל עליו חובת מצוה, ובמנ"ח מצוה ה' אות ז' צוח עליו ככרוכי' דנהי דדרך רחוקה פטור מכרת מ"מ בודאי יש חיוב לעלות ולהתקרב לקיים המצוה עש"ה, וגם ראיה מקידושין ל"ג. יכול יעצים עיניו מקמי דלימטי' זמן חיובא ת"ל תקום ויראת ופרש"י שאתה מבקש תחבולות להפטר ממצותו, הרי מפורש דגם קודם הזמן המצוה אסור לעשות טצדקי להפטר, וגם מאוה"ח נשא ט' י' יש הוכחה שגם בדלא מטי זמן חיובא דפסח אסור לגרום שתדחה, ועי' ירו' פ"א דר"ה לענין שיבא לידי בל תאחר, ויבמות י"ח. גרם ביטול יבום, וזבחים צ"א. תדיר ומקודש, ומנחות מ"ט. בתמידין ומוספין, וביצה ח'. בכסוי, ופלוגתת רז"ה ורמב"ן בפראד"מ באישתפך חמימא, ועי' רדב"ז ח"ד אלף פ"ז, וחכ"צ ק"ו, והגהות מל"מ פ"א הי"א ממגילה, ואב"נ או"ח שכ"א, ויו"ד ח"ב שכ"ה, וקובץ דרושים חוברת ב' סי' ב', וחו"ד ל"ט, וחו"ה כ"ה, וירחון אהל מועד שנה א' קט"ז וקנ"ג, וברכת אהרן מאמר רס"ז, ושו"ת אבני חפץ ל"א, וקוי אור נשא, ורשמי שאלה על שאלתות ד"ד ע"א, ואמבוהא דספרי חקת אות קנ"ב, וירחון קול תורה שנה ג' סי' ב', עש"ה ותמצא הרבה חדשות:ובאו"ח תע"ה ותקפ"ט קיי"ל דבמ"ע דאו' צריך כוונה וא"כ ה"ה במ"ע דמילה, ובטו"א ר"ה כ"ט. כ' דדוקא במצה וכדומה שאפשר לקיים שניהם ע"י דבר אחר מאותו המין, אבל בדבר פרטי וא"א לקיימו אלא בגופו כמו אכילת קדשים ופסח אצ"כ ודמי לשחיטת קדשים דסתמן לשמן עומדין הואיל דמצותן מיוחד בגופן, וכן במילה למ"ד בעי מילה לשמה ואפ"ה בנכרי כשרה דסתמא לשמה כתוס' זבחים ב': ד"ה סתם אצ"כ, ובס' דרך פקודיך חלק המחשבה אות א' כ' דצ"כ, ועמנ"ח מצוה ב', ושו"ת קול אריה ט', ונ"מ בערל שנעשה י"ג ורוצה להמהל אי מותר ליקח סם המיישן, לפי מ"ש בדרך פקודיך דצריך במילה כוונת שניהם המוהל ואב א"כ צריך כוונת הגדול במקום האב, וישן דלאו בר כוונה לא קיים מצות מילה, וכמ"ש בשאילת יעב"ץ ח"ב צ"ז, אי בא על אשתו בשינה ונתעברה וילדה לא קיים פ"ו, ועשד"ח מער' י' כלל ל"ד, אבל לטו"א מותר ליקח שלאפטראנק כ"כ בס' קרבן אשר דר"ט, אמנם בשו"ת יד רמה יו"ד מ"ב הביא מאו"ח נ"ה ס"ו דישן מצטרף למנין, ומיו"ד שע"ג דחייבין להקיץ כהן שישן כשיש מת בבית, ומיבמות ע"ח. ג"כ מוכח כן, אך להח"ם יו"ד ש' דבמילה צ"כ ואפי' לטו"א דאצ"כ מ"מ בישן שאינו בר דעת וכרש"י יבמות נ"ד. ל"ש סתמא לשמה, ובפרט די"ל דהוי אז כשוטה שהסם מערל מוחו וישן פתאום וקודם שישן נעשה מטושטש. ובשו"ת אמרי יושר ח"ב ק"מ כ' דמילה צ"ל ע"י צער, והביא מב"ר לך דא"א הרגיש ונצטער כדי שיכפול ה' שכרו, ובפרד"י שם הבאתי הרבה חדשות, וע"ע באב"נ או"ח א' ול"א במי שנתיבשה ידו ואינה מוציאה דם ל"ה ידו לענין להניח תפילין, וע' ירו' פ"ב ה"ג מיומא, ובקנאת סופרים סי' כ"ה: והחו"ב מ' צבי שיחי', מפאדגורזע כתב לי שבס' שמירת הנפש עם הוספת שמירה מעליא דחה מנ"ל, דדוקא לאברהם עשה כן כדי שיכפול שכרו ע"ש, ובאמת נהפך הוא דאם הי' כ' במד' שהקב"ה אמר כן לא"א שירגיש הצער הייתי אומר דוקא לא"א אמר כן שיכפול שכרו, אבל במד' אי' שא"א עשו כן מעצמו ומהיכן שמעי' דדוקא בא"א ולא באיש אחר, גם מ"ש דבג' עבירות דיהרג בודאי מותר לעשות פעולה שלא ירגיש צער כמו ב"ד שמשקין אותו קורט לבונה ביין שלא ירגיש הצער, ג"כ אין ראי' דקידוש השם הכוונה שיקדש השם ומה לי אם עושה פעולה שלא ירגיש בצער, ובפרט שאי' בתשו' מהר"ם ב"ב החדשות סי' תקי"ז כשאדם גמר בדעתו למסור נפשו על קד"ה אינו מרגיש שום צער, והביא מסורה הכוני בל חליתי משלי כ"ג ל"ה, והכוני ופצעוני שה"ש ה' ז', פי' אף שהכוני ופצעוני עכ"ז לא הרגיש, וע' במשמרת שלום ה' שמחות אות קד"ה, שכ"ה בתשב"ץ וכל בו, ובס' לקוטי אורות על תהלים קי"ט קנ"ז הביא זה בשם תשב"ץ קטן סי' קט"ו, אבל במילה עיקר המצוה דוקא ע"י צער, וג"כ ראי' מתוס' זבחים כ"ב: ד"ה ערל שמשו"ה נקרא מומר לערלות לבו לשמים, לפי שאינו מונע אלא מדאגת צער המילה, והרי יכול למול א"ע בלי צער, וע' הגה"א פ"ק דב"ק סי' י"ט, ועוד העיר כנ"ל מיו"ד רס"ב ס"ב בחולה בא' מאברי' אין מלין עד שיבריא, וק' ימולו ע"י סם, ועשו"ת דברי מלכיאל ח"ב קל"א דעיניו דומעות אין מלין אותו, וכן במתו אחי' מחמת מילה למה לא ימולו ע"י סם, וכן בכתו' ח' לא מברכינן בבהמ"ז בסעודת ברית מילה שהשמחה במעונו משום צערא דינוקא הא אפשר ע"י סם:ובשו"ת משיב שלום להג' מלאקאטש ז"ל סי' שי"ח כ' דדוקא בקטן שאביו מכוון או המוהל, לכן אפשר דמותר ע"י סם, אבל בגדול שהמצוה עלי' הרי מצ"כ ואם ישן אינו מכוון ובודאי שאסור ע"י סם, ואין ראי' מא"א שמל א"ע צריך צער, וגם ודאי משיחת סם או השקאת סם אינו מועיל רק לשעה, אבל לא שלא יהי' עוד סכנה מחמת המילה לחולה, ולא שמ"א מחמת מילה, וגם מבהמ"ז אין ראי' דאין סם מבטל ביטול גמור, ואח"כ כשיעור משנתו ג"כ יכאיב לו, והראי' שמשקין ח"מ אין ראי' דאין הנהרג מקיים מצוה אלא פורע חוב עונש שנתחייב והמצוה רק שיתודה, וכ"מ בר"מ פי"ג ה"א מסנהד': ויש להביא ג"כ ראי' דהמהרש"א ב"ב ט"ז: הק' למה ל"ה אברהם מתרפא באבן טוב שבידו לתוס' שם דבחולי של מכה מיירי, והביא בשם ס' אמרי נועם דמילה הוי כחולשא בידי שמים, ולא השלים דברי הא"נ, ואולי כוונתו שלא רצה להתרפאות בחולי של מילה שניתן לו מצוה מן שמים, ובין כך וב"כ איך הי' כוונתו אנן בדידן נוכ"ל שאין להקל צער המילה, ובלא"ה באם מושח סם ונשחר הבשר בלי הרגשה אין נקראת מילה כלל אלא כחותך בעץ בעלמא, וזה נראה נכון שלא נקרא בשר ערלתו שיצא מתורת בשר וכמש"ל בשם אב"נ בנתיבשה ידו:עוד יש לי איזה הערות בעניני מילה, בפרד"י דק"ב: הבאתי כל"ח שהק' על פדר"א דאברהם מל עצמו ביה"כ הא קיים כה"ת, ועכצ"ל דהוי כמילה בזמנו שדוחה יה"כ ע"ש, הנה במהרש"א נדרים ל"א: מפירש דמילת אברהם הי' שלא בזמנו ומרש"י י"ז כ"ג שביום שנצטוה בו ביום מל עצמו, א"כ אין לך מילה בזמנו יותר מזה כיון שלא ניתן לו זמן וחל תיכף:ומה שהבאתי שם מדודי הג' מלאסק ז"ל דאי' במ"ר דה' כרת עמו והוי כשנים שעשאו ורשאי מה"ת ע"ש, ז"א דרק פטורין אבל אסור, ואברהם קיים אפי' ע"ת כיומא כ"ח. ורק ניחא להגו"א ויגש מ"ו א דקיימו רק מ"ע ולא ל"ת ע"ש:ולפ"ד שם א"ש מה שכתב לי הר"ר שמואל זאב שלעזינגער נ"י מאונגוואר קו' בשם בן ההפלאה ז"ל איך מל ביה"כ הא מי שלא מל עדיין אסור למול בפעם הראשונ' בשבת ויו"ט שמא יקלקל המילה כמ"ש ביו"ד רס"ו ס"ז, ועפ"ד י"ל דעדיין לא נצטוה על יה"כ, וגם לפמ"ש דהוי ב' שעשאו יש לחדש דבשנים יכולים למול גם אם לא מלו מעולם, ול"ח שמא יקלקלו דהוי כמו גזירה לגזירה דאף אם יקלקלו יהיו פטורים מה"ת דב' שעשאו פטורים, עוי"ל דק' אף אם יקלקל הוי מקלקל בחבורה ופטור, ותי' הח"ס דיש לחוש שמא יתעלף אחר החיתוך קודם הפריעה דמקרי מתקן אצל החיתוך דהוא נימול, ומצוה עדיין לא עשה דמל ולא פרע כאלו לא מל, ואם כן אברהם דלא נצטוה על פריעה הי' מותר למול ממ"נ דאי יקלקל יהיה פטור דמקלקל בחבורה, ולאחר גמר קודם הפריעה נגמר המצוה בשלימות דלא נצטוה בפריעה, אבל יל"ד דמקור הדבר דאברהם מל ביה"כ הוא בפדר"א ור' אליעזר סובר מקלקל בחבורה חייב בכריתות י"ט: - ובענין אי פריעה כשרה על ידי עכו"ם עשו"ת משיב שלום של"ז אריכות:ובבעה"ת תולדות כ"ה כ"ה המתין עד יג"ש כישמעאל, וקשה למה המתין וראיה מזה דאין על האב חיוב רק ביום ח', וברש"י שבת קל"ב. הנ"ל דאביו מצווה נפקא מהמול לכם כל זכר, וק' דבקידושין ילפינן מיני' דב"ד מצווין, ואבי' ילפינן מוימל אברהם את יצחק בנו וצ"ע:ועי' בתשב"ץ ח"ג סי' ה' דרק כשאין האב כאן מצוה על הב"ד וע"ס אהבת יהונתן, והבאתי שם מיד המלך דבחלה הבן ביום ח' בטלה המצוה מאבי', ועי' בד"מ ורמ"א יו"ד רס"א אם מאחר מילה שלב"ז עובר האב כל יום, וכ"כ המג"א רמ"ט סק"ה, ותקס"ח סק"י, ותימה על הנוב"ת יו"ד קס"ו שלא הביא זה, וגם קשה הלא מילת בניו הקטנים מעכבים הפסח, ובמנ"ח מ"ב כ' דאפילו מילה שלא בזמנה מעכב, ואיך המתין יצחק ואכל הפסח שלא כדת, ובשו"ת אמרי יושר ח"ב פ"ג כ' דלב"נ ל"נ שיעורין ותיכף שהגיע לכלל דעה הוי גדול כמ"ש החת"ס יו"ד ש', א"כ כשהגיע עשו לג' שנים ל"ה החיוב על האב ע"ש, וכ"כ תוס' סנהדרין ס"ט. ד"ה בידוע, ועי' המקנה קידושין כ"ט, ולזה הערני הה"ג ר' חיים פוטעלניק מקראקא בעהמח"ס ערך חיים והאריך בזה:בדקע"ו: הבאתי בעה"ת דעשו לא נימול דחשש יצחק שלא נבלע דמו ואמר אמתין עד יג"ש, ועשו"ת משיב שלום ל"א אות י' שהקשה הרי וחי בהם ל"נ בב"נ, ועמנ"ח מ' רצ"ו, וי"ל דרק אסור להתרפאות באיסור אבל לא להכניס עצמו בסכנה כדי לקיים מצוה, דהרי אם אונסין אותו לעבירה אינו מחויב למסור נפשו, ער"מ פ"י ה"ב ממלכים, ועי' אגדת בראשית פנ"ז ומדרש רות פ"א דעשו מאס במילה:בדק"ג הבאתי מבני הרה"ח ר' דוד נ"י להמנ"ח דמילה בעכו"ם פסולה דמילה מטעם שליחות וא"ש לעכו"ם, ולהמ"ב דמעכו"ם לעכו"ם יש שליחות ואבות להם דין ב"נ שפיר מל א"א לעבדים ע"ש, אבל ז"א דאין מילת האדון לעבדו מטעם שליחות רק עיקר המצוה על האדון, ומשו"ה מילת עבדים מעכבין האדון מלעשות הפסח כמו מילת בניו הקטנים שהמצוה על האב ולא על הבן ורק האדון עובר על מ"ע, ורק תירוצו י"ל במה שק' על רמב"ן שזימן מוהלים הרבה שהוא ע"פ שליחות, הא א"ש לעכו"ם וצ"ל ע"פ שיטת מ"ב:ובגוף הקו' איך יועיל המילה כיון שאינו מצווה, וגם להפדר"א פל"א ובעה"ת י"ז כ"ו ששם בן נח מל לאברהם וישמעאל הא ל"ה מצווה, וכבר העיר בזה בס' נחל אשכול ה' מילה, ותי' דשם נולד מהול והוי קצת בר מילה, ובשו"ת אמרי יושר ח"ב פ"ג הק' לרמב"ן וכי כל המוהלים נולדו מהולים, וי"ל כמו שמצינו בלוט שאפה מצות בפסח ערש"י י"ט ג' הרי דל"ד האבות קיימו מצות ורק גם הב"ב, ואברהם היה מגייר אנשים הרבה והכניסם תחת כנפי השכינה ובודאי ע"י מילה וטבילה, וי"ל שהמוהלים שזימן היו מהגרים, ומה ששלח אחר שם למולו רק מפני חשיבות של שם רצה שיהי' הוא וישמעאל נימולו ממנו, ובודאי ידע כוונת המילה בדרך נסתר, ואילה"ק למה לא מל גם העבדים להכניסם תחת כנפי השכינה כמו שאר גרים, וי"ל כמו דלא מל עצמו שהמתין שיהי' מצווה ועושה, כן עבדיו שמ"ע על האדון המתין ג"כ שיהי' מצווה ועושה, וע"ע בשעה"מ פי"ב מעכו"ס, ובס' גרגרי כסף פ' לך:וגם הבאתי שם להר"מ דמילה בעכו"ם כשרה למה ידחה שבת ימול ע"י עכו"ם, עחת"ס או"ח ק"י, ומח"א ה' שלוחין י"א במעקה ע"י עכו"ם אם יעשה הברכה, ועפ"ת חו"מ תכ"ז סק"א, ושד"ח מער' בהכ"נ סי' ו', ושו"ת חסד לאברהם מ"ת או"ח פ', ודברי מלכיאל ח"ד ה', ואב"נ או"ח מ"ב, וחבלים בנעימים ח"ד ל"ב, והגהות טוב ירושלים על ירו' שבת דמ"ו בענין מיתות ב"ד בשבת ע"י עכו"ם:וראיתי מד' פליאה גדולה מילה שניתנה בשמונה שהרי כל השבטים נימולו לח', וי"ל דיש ב' טעמים על מילה בח', א' דדומה לקרבן דביום השמיני ירצה, וב' שלא יהי' אביו ואמו עצבין, ובשבטים ל"ש עצבין דהא עם כל שבט נולד בת וטמאים י"ד יום, ועכצ"ל הטעם דדומה לקרבן ושפיר גדולה מילה שדומה לקרבן, וק' דבת הי' לאברהם ובכל שמה, וכ' בתפארת יהונתן בשם מד' דנולדה עם יצחק, וא"כ הו"ל להמד' להוכיח ג"כ מאברהם, אך מדרשות חלוקים הם, וגם התוס' ב"ב קמ"א. ד"ה בת סתירה לזה ועמ"ש בפ' ח"ש קנ"ב:

« רש"י על שבת קל״ב ע״ב:ט׳ רש"י על שבת קל״ב ע״ב:י״א »