1מי שהרשה את עבדו או את שפחתו או אי זה שליח לתרום ואחר כך בטל שליחותו בין בפניו בין שלא בפניו והשליח הלך ותרם אם קודם שביטל תרם תרומתו תרומה ואם לאחר שבטל תרם אין תרומתו תרומה וגדולי המחברים פסקו שאפילו תרם אחר בטול תרומתו תרומה אלא אם כן שינה בשליחותו כגון שאמר לו תרום מן הצפון ותרם בדרום שמאחר שזה ביטל וזה שינה אין תרומתו תרומה ואף בתלמוד המערב שנויה כן אלא שגדולי המגיהים כתבו שלא העמידוה שם בשינה אלא לדעת האומר לא אתי דבור ומבטל דבור אבל לדעת ר' יוחנן שהלכה כמותו אף בלא שינה כן וכן הדברים נראין:2השולח גט לאשתו ביד שליח של הולכה הרי זה יכול לבטל את השליחות או את הגט עד שלא יגיע הגט לידה ואפילו על ידי שליח מעתה השולח גט לאשתו והגיע את השליח או ששלח אחריו שליח ואמר לו גט שנתתי לך בטל הרי זה בטל ומכל מקום התבאר בסוף סוגיא זו שלא נפסל הגט בכך שלא להיות חוזר ומגרש בו שלא נתכון אלא לבטל את השליחות אע"פ שהוזכר בלשונו בטול הגט וכמו שכתבנו שאמר גט שנתתי לך בטל הוא ומכל מקום אם פירש ואמר גט שנתתי לך בטל הוא שלא להיות גט אינו חוזר ומגרש בו וכן אם לא היה ביד השליח אלא שהוא עדין ביד הבעל ואמר גט זה בטל אינו חוזר ומגרש בו לעולם שעל כל פנים לא על שליחות הוא אומר כן אלא על גוף הגט ויש חולקים בזו שמאחר שנכתב הגט ונחתם כהלכתו אינו יכול לבטלו שלא יהא כשר אין זה אלא כאומרת הריני חוזרת בי שלא אתקדש בכסף זה לעולם שאם חזר וקדש בו מקדשת וכן הסכימו חכמי הדורות אלא שהענין יתבאר במקומו יותר ברביעי של גיטין:3כל הכלים אין מקבלים טומאה עד שתגמר מלאכתן ואם היו ראויים לקצת מלאכות כמות שהם ואינם חסרין מלאכה לאותו דבר וחשב עליהם להעמידן לאותה מלאכה אע"פ שלא אמר בפיו אלא במחשבה גמורה ירדו לידי קבלת טומאה באותה מחשבה ודין דברים שבלב אין כאן שלא נאמר אלא על הדרכים שכתבנו למעלה ואינו יוצא מדין קבלת טומאה אפילו חזר וחשב להעמידה למלאכות שהם צריכים בו עדין תקון וגמר מלאכה שאין מחשבה מוציאה את הכלי שירד לדין קבלת טומאה מדין חזקתו בין שירד לטומאה על ידי מעשה כגון שגמר מלאכתו למלאכה שהוא צריך לה בו בין שירד לה במחשבה ר"ל שחישב עליו להעמידו למלאכה שאין הכלי צריך לה עוד תיקון וגמר מלאכה אלא אם כן צירף בה מעשה שיתחיל לתקן ולגמור מלאכתו שהמעשה מוציאו מידי טומאה בין שירד לה על ידי מעשה תקון וגמר מלאכה בין שירד לה על ידי מחשבה מעתה העור סתמו עומד למנעלים ולרצועות ואינו מקבל טומאה עד שיקציענו ויגמר מלאכת המנעל והרצועה ומכל מקום ראוי הוא לעשות ממנו שלחן בלא שום קיצוע שדרכם היה להיות להם עור שלם מיוחד לשטחו על הקרקע ליתן עליו מפה לאכול מעתה אם היה עומד לקיצוע שנמצא שאינו מוכן לקבל טומאה וחשב עליו לשלחן הרי מחשבה זו מכינתהו לקבל טומאה עד שאפילו חזר וחשב עליו למנעלים ורצועות לא פקעה חזקתה שאין מחשבה מוציאה מידי חזקת ירידה לטומאה הא מעשה גמור כגון שהתחיל לקצע מוציאו מידי חזקת טומאה ולא עוד אלא שאפילו נטמא טהר לדעת רוב מפרשים ואפילו ירד לטומאה על ידי מעשה כגון שקצעו סביב סביב מעט מעט ליפותו לשלחן וכן כל כיוצא בזה ומה שיש לחלק בענין זה בין עור של בעל הבית לעור של עבדן כבר ביארנוהו בשביעי של קמא:4גדולי הרבנים פירשו במחשבה זו המורידה לטומאה שאומרים כן אף במחשבה שאינה מביאה את הכלי למלאכה אחרת שאין צורך בה לתקון וגמר מלאכה אלא לאותה מלאכה בעצמה שצריך לה תקון אלא שחשב להשתמש בו בלא תקון כגון גולמי כלים ר"ל שעתידין לשוף ולשבץ שחשב שלא לשוף ולשבץ אלא שישתמש בהם בלא שיפה ושבוץ ויש לפקפק לומר שמאחר שאין דרכם במלאכה זו אלא בשיפה ושבוץ אע"פ שזה גומר בדעתו כן בטלה דעתו ואין זה גמר מלאכה:
