רשימות שיעורים על קידושין כ״ב ב:א׳-כ״ג

« רשימות שיעורים על קידושין כ״ב ע״א רשימות שיעורים על קידושין כ״ג ע״א »

1 קידושין פתח ↗

אִילּוּ נֶאֱמַר ״אׇזְנוֹ בַּדֶּלֶת״, הָיִיתִי אוֹמֵר: יִדְקוֹר כְּנֶגֶד אׇזְנוֹ בַּדֶּלֶת. דֶּלֶת – אִין, אׇזְנוֹ – לָא. וְאֹזֶן לָא? וְהָכְתִיב: ״וְרָצַע אֲדֹנָיו אֶת אׇזְנוֹ בַּמַּרְצֵעַ״! אֶלָּא: הָיִיתִי אוֹמֵר יִרְצָעֶנָּה לָאֹזֶן מֵאַבָּרַאי וְיַנִּיחֶנָּה עַל הַדֶּלֶת, וְיִדְקוֹר כְּנֶגֶד אׇזְנוֹ בַּדֶּלֶת, תַּלְמוּד לוֹמַר: ״בְּאׇזְנוֹ וּבַדֶּלֶת״ – הָא כֵּיצַד? דּוֹקֵר וְהוֹלֵךְ עַד שֶׁמַּגִּיעַ אֵצֶל דֶּלֶת. ״דֶּלֶת״ – שׁוֹמֵעַ אֲנִי: בֵּין עֲקוּרָה בֵּין שֶׁאֵינָהּ עֲקוּרָה, תַּלְמוּד לוֹמַר: ״מְזוּזָה״ – מָה מְזוּזָה מְעוּמָּד – אַף דֶּלֶת נָמֵי מְעוּמָּד. רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי הָיָה דּוֹרֵשׁ אֶת הַמִּקְרָא הַזֶּה כְּמִין חוֹמֶר: מָה נִשְׁתַּנָּה אֹזֶן מִכׇּל אֵבָרִים שֶׁבַּגּוּף? אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: אֹזֶן שֶׁשָּׁמְעָה קוֹלִי עַל הַר סִינַי בְּשָׁעָה שֶׁאָמַרְתִּי: ״כִּי לִי בְנֵי יִשְׂרָאֵל עֲבָדִים״ – וְלֹא עֲבָדִים לַעֲבָדִים, וְהָלַךְ זֶה וְקָנָה אָדוֹן לְעַצְמוֹ – יֵרָצַע. וְרַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר רַבִּי הָיָה דּוֹרֵשׁ אֶת הַמִּקְרָא הַזֶּה כְּמִין חוֹמֶר: מָה נִשְׁתַּנָּה דֶּלֶת וּמְזוּזָה מִכׇּל כֵּלִים שֶׁבַּבַּיִת? אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: דֶּלֶת וּמְזוּזָה שֶׁהָיוּ עֵדִים בְּמִצְרַיִם בְּשָׁעָה שֶׁפָּסַחְתִּי עַל הַמַּשְׁקוֹף וְעַל שְׁתֵּי הַמְּזוּזוֹת, וְאָמַרְתִּי: ״כִּי לִי בְנֵי יִשְׂרָאֵל עֲבָדִים״ – וְלֹא עֲבָדִים לַעֲבָדִים, וְהוֹצֵאתִים מֵעַבְדוּת לְחֵירוּת, וְהָלַךְ זֶה וְקָנָה אָדוֹן לְעַצְמוֹ – יֵרָצַע בִּפְנֵיהֶם. מַתְנִי׳ עֶבֶד כְּנַעֲנִי נִקְנֶה בְּכֶסֶף וּבִשְׁטָר וּבַחֲזָקָה, וְקוֹנֶה אֶת עַצְמוֹ בְּכֶסֶף עַל יְדֵי אֲחֵרִים, וּבִשְׁטָר עַל יְדֵי עַצְמוֹ, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: בְּכֶסֶף עַל יְדֵי עַצְמוֹ וּבִשְׁטָר עַל יְדֵי אֲחֵרִים, וּבִלְבַד שֶׁיְּהֵא הַכֶּסֶף מִשֶּׁל אֲחֵרִים. גְּמָ׳ מְנָלַן? דִּכְתִיב: ״וְהִתְנַחַלְתֶּם אֹתָם לִבְנֵיכֶם אַחֲרֵיכֶם לָרֶשֶׁת אֲחֻזָּה״ – הִקִּישָׁן הַכָּתוּב לִשְׂדֵה אֲחוּזָּה. מָה שְׂדֵה אֲחוּזָּה נִקְנֶה בְּכֶסֶף, בִּשְׁטָר, וּבַחֲזָקָה – אַף עֶבֶד כְּנַעֲנִי נִקְנֶה בְּכֶסֶף בִּשְׁטָר וּבַחֲזָקָה. אִי מָה שְׂדֵה אֲחוּזָּה חוֹזֶרֶת לַבְּעָלִים בַּיּוֹבֵל – אַף עֶבֶד כְּנַעֲנִי חוֹזֵר לַבְּעָלִים בַּיּוֹבֵל? – תַּלְמוּד לוֹמַר: ״לְעֹלָם בָּהֶם תַּעֲבֹדוּ״. תָּנָא: אַף בַּחֲלִיפִין. וְתַנָּא דִּידַן? מִילְּתָא דְּלֵיתַהּ בְּמִטַּלְטְלִין – קָתָנֵי, מִילְּתָא דְּאִיתַהּ בִּמְטַלְטְלִין – לָא קָתָנֵי. אָמַר שְׁמוּאֵל: עֶבֶד כְּנַעֲנִי נִקְנֶה בִּמְשִׁיכָה. כֵּיצַד? תְּקָפוֹ וּבָא אֶצְלוֹ – קְנָאוֹ. קְרָאוֹ וּבָא אֶצְלוֹ – לֹא קְנָאוֹ. בִּשְׁלָמָא לְתַנָּא דִּידַן, מִילְּתָא דְּאִיתַהּ בְּמִטַּלְטְלֵי – לָא קָתָנֵי, דְּלֵיתַהּ בְּמִטַּלְטְלֵי – קָתָנֵי. אֶלָּא לְתַנָּא בָּרָא, נִיתְנֵי מְשִׁיכָה! כִּי קָתָנֵי, מִילְּתָא דְּאִיתַהּ בֵּין בִּמְקַרְקְעֵי בֵּין בְּמִטַּלְטְלִי, מְשִׁיכָה דִּבְמִטַּלְטְלִי אִיתָא, בִּמְקַרְקְעִי לֵיתַהּ – לָא קָתָנֵי. כֵּיצַד? תְּקָפוֹ וּבָא אֶצְלוֹ – קְנָאוֹ, קְרָאוֹ וּבָא אֶצְלוֹ – לֹא קְנָאוֹ. וּקְרָאוֹ לָא? וְהָתַנְיָא: כֵּיצַד בִּמְסִירָה? אֲחָזָהּ בְּטַלְפָּהּ, בִּשְׂעָרָהּ, בָּאוּכָּף שֶׁעָלֶיהָ, בִּשְׁלִיף שֶׁעָלֶיהָ, בִּפְרוּמְבְּיָא שֶׁבְּפִיהָ וּבְזוֹג שֶׁבְּצַוָּארָהּ – קְנָאָהּ. כֵּיצַד בִּמְשִׁיכָה? קוֹרֵא לָהּ וְהִיא בָּאָה, אוֹ שֶׁהִכִּישָׁהּ בְּמַקֵּל וְרָצְתָה לְפָנָיו, כֵּיוָן שֶׁעָקְרָה יָד וָרֶגֶל – קְנָאָהּ. רַבִּי אַסִּי וְאָמְרִי לַהּ רַבִּי אַחָא אוֹמֵר: עַד שֶׁתְּהַלֵּךְ לְפָנָיו מְלֹא קוֹמָתָהּ. אָמְרִי: בְּהֵמָה אַדַּעְתָּא דְמָרַהּ אָזְלָה, עֶבֶד אַדַּעְתֵּיהּ דְּנַפְשֵׁיהּ קָאָזֵיל. אָמַר רַב אָשֵׁי: עֶבֶד קָטָן כִּבְהֵמָה דָּמֵי. תָּנוּ רַבָּנַן: כֵּיצַד בַּחֲזָקָה? הִתִּיר לוֹ מִנְעָלוֹ, אוֹ הוֹלִיךְ כֵּלָיו אַחֲרָיו לְבֵית הַמֶּרְחָץ, הִפְשִׁיטוֹ, הִרְחִיצוֹ, סָכוֹ, גֵּרְדוֹ, הִלְבִּישׁוֹ הִנְעִילוֹ, הִגְבִּיהוֹ – קְנָאוֹ. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן: לֹא תְּהֵא חֲזָקָה גְּדוֹלָה מֵהַגְבָּהָה, שֶׁהַגְבָּהָה קוֹנָה בְּכׇל מָקוֹם. מַאי קָאָמַר? אָמַר רַב אָשֵׁי: הִגְבִּיהוֹ הוּא לְרַבּוֹ – קְנָאוֹ, הִגְבִּיהוֹ רַבּוֹ לוֹ – לֹא קְנָאוֹ. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן: לֹא תְּהֵא חֲזָקָה גְּדוֹלָה מֵהַגְבָּהָה, שֶׁהַגְבָּהָה קוֹנָה בְּכׇל מָקוֹם. הַשְׁתָּא דְּאָמְרַתְּ: הִגְבִּיהוֹ הוּא לְרַבּוֹ – קְנָאוֹ, אֶלָּא מֵעַתָּה שִׁפְחָה כְּנַעֲנִית תִּקָּנֶה בְּבִיאָה? כִּי קָאָמְרִינַן: זֶה נֶהֱנֶה וְזֶה מִצְטַעֵר, הָכָא: זֶה נֶהֱנֶה וְזֶה נֶהֱנֶה הוּא. שֶׁלֹּא כְּדַרְכָּהּ מַאי אִיכָּא לְמֵימַר? אָמַר רַב אַחַיי בַּר אַדָּא דְּמִן אַחָא: מַאן לֵימָא לַן דְּלָאו הֲנָאָה אִית לְהוּ לְתַרְוַיְיהוּ? וְעוֹד: ״מִשְׁכְּבֵי אִשָּׁה״ כְּתִיב, הִקִּישה הַכָּתוּב כְּדַרְכָּהּ לְשֶׁלֹּא כְּדַרְכָּהּ. רַבִּי יְהוּדָה הִנְדּוּאָה גֵּר שֶׁאֵין לוֹ יוֹרְשִׁין הֲוָה. חֲלַשׁ, עָל מָר זוּטְרָא לְשַׁיּוֹלֵי בֵּיהּ, חַזְיֵיהּ דְּתָקֵיף לֵיהּ עָלְמָא טוּבָא. אֲמַר לֵיהּ לְעַבְדֵיהּ: שְׁלוֹף לִי מְסָנַאי וְאַמְטִינְהוּ לְבֵיתָא. אִיכָּא דְּאָמְרִי גָּדוֹל הֲוָה.

2 קידושין פתח ↗

3 קידושין פתח ↗

4 קידושין פתח ↗

5 קידושין פתח ↗

6 קידושין פתח ↗

7 קידושין פתח ↗

7 משנה תורה, הלכות עבדים פתח ↗

עֶבֶד כְּנַעֲנִי נִקְנֶה בַּחֲמִשָּׁה דְּבָרִים וְקוֹנֶה אֶת עַצְמוֹ בִּשְׁלֹשָׁה. נִקְנֶה בְּכֶסֶף אוֹ בִּשְׁטָר אוֹ בַּחֲזָקָה אוֹ בַּחֲלִיפִין אוֹ בִּמְשִׁיכָה. וְקוֹנֶה אֶת עַצְמוֹ בְּכֶסֶף אוֹ בִּשְׁטָר אוֹ בְּרָאשֵׁי אֵיבָרִים. וְעֶבֶד קָטָן הֲרֵי הוּא כִּבְהֵמָה וְנִקְנֶה בִּמְשִׁיכָה כִּמְשִׁיכַת הַבְּהֵמָה. וּכְבָר בֵּאַרְנוּ בִּתְחִלַּת סֵפֶר זֶה כָּל הַדְּרָכִים שֶׁהָעֲבָדִים נִקְנִין בָּהֶן:

8 קידושין פתח ↗

9 קידושין פתח ↗

10 קידושין פתח ↗

11 יבמות פתח ↗

אָמַר שְׁמוּאֵל, וְצָרִיךְ לְתׇקְפּוֹ בַּמַּיִם.

11 משנה תורה, הלכות עבדים פתח ↗

הַלּוֹקֵחַ עֶבֶד מִן הָעַכּוּ"ם וְקָדַם הָעֶבֶד וְטָבַל בִּפְנֵי רַבּוֹ לְשֵׁם בֶּן חוֹרִין יָצָא לְחֵרוּת. שֶׁלֹּא בִּפְנֵי רַבּוֹ צָרִיךְ לְפָרֵשׁ לְפִיכָךְ צָרִיךְ רַבּוֹ לְתָקְפּוֹ בַּמַּיִם:

12 קידושין פתח ↗

13 קידושין פתח ↗

14 קידושין פתח ↗

15 קידושין פתח ↗

15 משנה תורה, הלכות מכירה פתח ↗

עֶבֶד קָטָן הֲרֵי הוּא כִּבְהֵמָה וְקוֹנִין אוֹתוֹ בִּדְבָרִים שֶׁקּוֹנִין בָּהֶן הַבְּהֵמָה וּבִדְבָרִים שֶׁקּוֹנִין בָּהֶן הָעֲבָדִים. לְפִיכָךְ נִקְנֶה בִּמְשִׁיכָה אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא תּוֹקְפוֹ:

16 קידושין פתח ↗

17 קידושין פתח ↗

18 קידושין פתח ↗

19 קידושין פתח ↗

19 משנה תורה, הלכות עבדים פתח ↗

20 קידושין פתח ↗

21 קידושין פתח ↗

22 קידושין פתח ↗

23 קידושין פתח ↗

1 גמ'. אמר שמואל עבד כנעני נקנה במשיכה.

2 בענין משיכה בעבד כנעני

3 א קנין משיכה מנא לן

4 לכאורה צ"ב דהרי עבד כנעני הוקש לקרקע ומשו"ה נקנה בכסף שטר וחזקה, והיאך שמואל נקט דהוא ג"כ נקנה במשיכה בלי להביא מקור. ונראה לבאר דאין קרקע מופקע מקנייני מטלטלין, אלא דאין היכי תמצא למשוך קרקע. וא"כ מכיון דעבד הוי סוג של קרקע דאפשר למשוך אותו, ממילא הוא נקנה גם במשיכה.

5 אבל הביאור הזה קשה. דהרי איתא בגיטין כב. וז"ל עציץ של אחד וזרעים של אחר, מכר בעל עציץ לבעל זרעים כיון שמשך קנה, מכר בעל זרעים לבעל עציץ לא קנה עד שיחזיק בזרעים עכ"ל. ומבואר בגמ' דהעציץ דינו כמטלטלין ונקנה במשיכה לעומת הזרעים דיש להם דין קרקע ואינם נקנים במשיכת העציץ. ואם נאמר כנ"ל דכל הטעם דאין קרקע נקנה במשיכה הוא משום דא"א למשוך קרקע, אזי למה כאן הקרקע אינו נקנה במשיכה דהרי אפשר למשוך אותו. אלא דמוכח מהגמ' דקרקע מופקע מקנין משיכה אפי' היכא דיש היכי תמצא למשוך אותו. וא"כ הדרא קושיא לדוכתא, למה עבד כנעני דדינו כקרקע נקנה במשיכה.

6 ב דיוקים ברמב"ם

7 וכדי לתרץ את הקושיא הנ"ל יש לעיין בפסקי הרמב"ם בענייני קנייני עבד כנעני ולדייק בלשונו. הרמב"ם הביא הדינים האלו בב' מקומות – הלכות מכירה ובהלכות עבדים. בהלכות מכירה פרק ב, הל"א-הל"ד כתב וז"ל עבד כנעני הרי הוא כקרקע לקנייה ונקנה בכסף ובשטר או בחזקה. הלכה ב ומה היא החזקה בקניין עבדים, שישתמש בהן כדרך שמשתמשין בעבדים בפני רבו, כיצד התיר לו מנעלו או שהנעיל לו מנעלו, או שהוליך כליו לבית המרחץ, או שהפשיטו או סכו או גרדו או הלבישו או הגביה את רבו קנה וכן אם הגביה הרב את העבד קנה. הלכה ג תקפו והביאו אצלו קנה, שהעבדים נקנין במשיכה כזו, אבל אם קרא לעבד ובא אצלו, או שאמר לו רבו הראשון לך אצל הלוקח והלך אצלו, לא קנה עד שימשכנו בתקיפה או שישתמש בו כמו שביארנו, ואם החזיק בו שלא בפני הרב צריך שיאמר לו לך חזק וקנה. הלכה ד עבד קטן הרי הוא כבהמה וקונין אותו בדברים שקונין בהן הבהמה ובדברים שקונין בהן העבדים, לפיכך נקנה במשיכה אע"פ שלא תקפו עכ"ל.

8 ויש להקשות כמה וכמה קושיות על לשון הרמב"ם:

9 א בסוף הלכה ב' הרמב"ם הביא את הדין דהגבהה קונה בעבד כנעני. ומשמע מלשונו "וכן אם הגביה הרב את העבד", דהגבהה הוי סוג מסויים של חזקה בדומה להפשיטו או סכו דהרמב"ם מנה לפני כן. וצ"ב דאיתא בגמ' וז"ל אמר רבי שמעון לא תהא חזקה גדולה מהגבהה, שהגבהה קונה בכל מקום עכ"ל. ולכאורה משמע מרבי שמעון דהגבההת האדון לעבדו קונה מדין הגבהה בעלמא "בכל מקום", וצ"ב בלשון הרמב"ם דמשמע דהגבהה הוי סוג של קנין חזקה. וכמו"כ יש להקשות בלשון הרמב"ם בנוגע לקנין משיכה הלכה ג' דכתב וז"ל לא קנה עד שימשכנו בתקיפה או שישתמש בו כמו שביארנו עכ"ל. וצ"ב אם הלכה ג' איירי בקנין משיכה, למה הרמב"ם הכניס "או שישתמש בו" דהיינו קנין חזקה דהשתשמות.

10 ב בהלכה ב' הרמב"ם כתב דקנין חזקה דעבד צ"ל "בפני רבו". וצ"ב למה השימוש צ"ל בפני האדון. ועוד קשה דהרי בפרק הקודם דאיירי בהלכות קנייני קרקע, הרמב"ם פרק א מהלכות מכירה הלט"ו נקט דאם א"א לעשות נעל גדר ופרץ בקרקע אזי ניתן לקנות בחזקה ע"י תשמיש בשדה, וז"ל היתה הקרקע צחיח סלע שאין בה לא גדר ולא פרצה ואינה בת זריעה, הרי החזקה שקונה אותה שטיחת פירות או העמדת בהמה שם וכיוצא בזה משאר התשמיש עכ"ל. ואע"פ דהקנין חל ע"י תשמיש, הרמב"ם לא הזכיר התנאי דהתשמיש צ"ל לפני הקונה כמו דהזכיר בעבדים. וצ"ב החילוק בין קנין חזקה ע"י תשמיש דקרקע וקנין חזקה ע"י תשמיש דעבד.

11 ג בהלכה ג' כתב הרמב"ם "תקפו ובא אצלו קנה שהעבדים נקנין במשיכה כזו". וזהו לשון הגמ' במימרא דשמואל. ולכאורה הלשון הזה צ"ב דלא מצינו לשון של תקיפה במשיכה דעלמא. אבל הלשון הזה מופיע בהלכות עבדים דכדי שטבילת עבד כנעני לא תהא נחשבת כגירות איתא בגמ' יבמות מו. דהאדון "צריך לתקפו במים", וכן איתא ברמב"ם פרק יג מהלכות איסור ביאה הלי"א וז"ל ואם טבל בפני רבו אינו צריך לפרש אלא כיון שטבל נשתחרר לפיכך צריך רבו לתקפו במים עד שיעלה והוא תחת שיעבודו ומודיעו בפני הדיינין שלשם עבדות מטבילו עכ"ל. וצ"ב בקשר בין התקיפה בשעת טבילה לשם עבדות לבין התקיפה דקנין משיכה.

12 ד כמו"כ צ"ב בלשון הרמב"ם בהלכה ג' "שהעבדים נקנין במשיכה כזו". משמע מזה דהרמב"ם איירי בסוג מסויים דמשיכה, וצ"ב מאי שנא ממשיכה דעלמא.

13 ה ועוד יש לדייק דהרמב"ם עוסק בהלכות קניית עבד כנעני בפרק ב' מהלכות מכירה, ורק פסק את עיקר הדין דמשיכה קונה במטלטלין בפרק הבא פרק ג' מהלכות מכירה הל"א. וצ"ב בסדר הדברים, כלומר היאך הרמב"ם הביא את דין משיכה בעבד לפני שפסק דמשיכה קונה בכלל.

14 ו ועוד צ"ב דמשמע דלפי הרמב"ם יש חילוק יסודי בין משיכה דעבד גדול לבין משיכה דעבד קטן. דאחרי דהביא הדין דמשיכה בעבד גדול כתב הרמב"ם הלכה ד' וז"ל עבד קטן הרי הוא כבהמה וקונין אותו בדברים שקונין בהן הבהמה ובדברים שקונין בהן העבדים, לפיכך נקנה במשיכה אע"פ שלא תקפו עכ"ל. ומזה דהרמב"ם הביא את דין עבד קטן בהלכה נפרדת וגם מזה דדימהו לבהמה, משמע דקנין משיכה דעבד קטן מהווה חלות אחרת ממשיכת עבד גדול. וזה גם יוצא מלשונו דעבד קטן נקנה בדברים שקונין בהן העבדים. ולכאורה הלשון הזה צע"ט דהרי עבד קטן הרי הוא עבד, ופשיטא דנקנין בדרכים דעבדים נקנים. אלא דמשמע דיש חלות אחרת לקנייני עבד קטן אע"פ דנראים כמו הקנינים דנקנים בהם עבד גדול.

15 וההבדל בין עבד קטן לבין עבד גדול כמו"כ בולט בהלכות עבדים פרק ה, הל"א כשהרמב"ם חזר על הדינים דקנין עבד כנעני וז"ל עבד כנעני נקנה בחמשה דברים וקונה את עצמו בשלשה, נקנה בכסף או בשטר או בחזקה או בחליפין או במשיכה, וקונה את עצמו בכסף או בשטר או בראשי איברים, ועבד קטן הרי הוא כבהמה ונקנה במשיכה כמשיכת הבהמה וכבר ביארנו בתחלת ספר זה כל הדרכים שהעבדים נקנין בהן עכ"ל. כאן, הרמב"ם רק חזר בקיצור על ההלכות דכבר ביאר באריכות בהלכות מכירה, ואעפ"כ הוא חילק בין משיכת עבד גדול לבין משיכת עבד קטן. וצ"ב בכל זה דהרי מהגמ' משמע דעבדים גדולים וקטנים נקנים באותו קנין משיכה אלא דיש נ"מ ביניהם בפועל בנוגע לקראו אצלו והוא בא דרק מועיל בעבד קטן אבל בעבד גדול אינו מהני דהרי אדעתיה דנפשיה קאזיל. אבל מהרמב"ם משמע דיש כאן ב' חלויות שונות דמשיכה, וצ"ב בגדר הדברים.

16 ז וכמו"כ צ"ב דבהלכות מכירה הרמב"ם פתח דעבד כנעני נקנה בג' דרכים – כסף שטר וחזקה – אבל בהמשך הוא גם פסק דעבד כנעני נקנה בהגבהה ובמשיכה. ובהלכות עבדים הרמב"ם כלל ה' דברים ברשימה שלו – כסף, שטר, חזקה, חליפין ומשיכה – אבל חסר הגבהה. וצ"ב בהסבר הדברים.

17 ג קנין כיבוש בעבד כנעני

18 ומכל הדיוקים האלו נראה דיש להרמב"ם שיטה חדשה בגדר קנין חזקה הגבהה ומשיכה דעבד כנעני. דהיינו, דאע"פ דהגמ' הביאה את ההיקש בין קרקע לעבד כנעני ביחס לכסף שטר וחזקה, הרמב"ם הבין דיש חילוק מהותי בין כסף ושטר לבין חזקה. דבכסף ושטר, מעשה הקנין נעשה בדבר שהוא מחוץ לגוף הקרקע והעבד, וההיקש מלמד דאותו קנין דקונה בקרקע כמו"כ קונה בעבד. אבל חזקה דנעשה בגופו של קרקע אינו מהני בעבד באותו אופן דמהני בקרקע, דהרי כשרוצה לקנות בן אדם בקנין דנעשה בגופו הדרך היחידי שזה מועיל הוא מדין קנין כיבוש. ויוצא מזה דההיקש מקרקע מלמד דמעשה דחזקה מהני בעבד כנעני כמו דהוא מועיל בקרקע, אבל חלות הקנין בעבד כנעני הוא חלות הכיבוש דהאדון עושה בשעה שמשתמש בעבד. וזהו הטעם דהרמב"ם הדגיש דההשתמשות של העבד צ"ל "בפני רבו" דהרי האדון צריך לעשות את הכיבוש בעצמו. אבל בקרקע, דקנין חזקה הוי חלות קנין בעלמא ליכא דין דהחזקה צ"ל בפני הקונה.

19 ומכיון דחזקה בעבד חל מדין קנין כיבוש ולא מדין חזקה דעלמא, מבואר למה שמואל אמר דאפשר לקנות עבד כנעני במשיכה. דהרי קנין כיבוש אינו מוגבל לצורה דקנין חזקה, אלא כל היכא דהאדון עושה מעשה קנין דכובש את העבד תחת ידו הוא קונה מדין כיבוש. ולכן אם האדון מושך או מגביה את העבד באופן דכבישה אזי הוא קונה אותו מדין כיבוש כמו בקנין חזקה. וזהו הטעם דהרמב"ם לא הזכיר קנין משיכה והגבהה ברשימה בריש פרק ב' מהלכות מכירה, דהרי ביסוד הדברים אין משיכה והגבהה אופני קניינים לעצמם בעבד כנעני, אלא דהוו אופני חזקה הקונים מדין כיבוש. ומפני כך הרמב"ם עירב השתמשות וחזקה בתוך דבריו בנוגע לקנין משיכה והגבהה דכולם קונים מדין כיבוש. וכל זה בהלכות מכירה, אבל בהלכות עבדים כשהרמב"ם חזר על הדינים באופן קצר הוא רצה להזכיר כל צורת קנין בפני עצמו ולכן הזכיר משיכה בנפרד מחזקה. אמנם עדיין קשה לפי זה למה בהלכות עבדים הרמב"ם לא הזכיר הגבהה בפני עצמה כמו דהזכיר משיכה אם שניהם הוו צורות שונות של היסוד דחזקה וכיבוש. וזה עדיין טעון הסבר, וצ"ע.

20 ולפי"ז כמו"כ מובן למה הגמ' והרמב"ם השתמשו בלשון ד"תקיפה" במשיכת עבד כנעני. דהרי כבר ביארנו דף כא: בענין יפת תואר, אות ז' דהתקיפה בטבילת עבד כנעני דמונע העבד מלהיות גר גמור חלה מדין כיבוש. וכאן הרמב"ם הבין דהגמ' ביארה דהתקיפה הזאת ג"כ חלה לקנין עבד כנעני בדיני ממונות. וזה ג"כ הפירוש בהדגשת הרמב"ם "שהעבדים נקנין במשיכה כזו", דהיינו דאין זה מדין משיכה בעלמא כמו במטלטלין אלא הוי משיכה הכובשת את העבד תחת יד האדון דחל מדין קנין כיבוש. וגם יוצא לפי זה דאין להקשות על סדר הרמב"ם דפסק את הדין דמשיכת עבד כנעני לפני שאמר דיש חלות קנין משיכה במטלטלין, דהרי "משיכה כזו" מהווה דין אחר לגמרי מקנין משיכה דעלמא במטלטלין.

21 וכמו"כ מובן המשמעות דהרמב"ם דמשיכת עבד קטן מהווה קנין אחר ממשיכת עבד גדול. דכל היסוד הזה דמשיכה קונה מדין כיבוש נכון רק בעבד גדול דהוי בר דעת ולכן לא סגי במשיכה דעלמא וצריך משיכה מדין כיבוש דמבטל דעת העבד בפני האדון. אבל משיכה דעבד קטן דאינו בר דעת באמת חלה מדין קנין משיכה דעלמא כמו קנין משיכת בהמה ולכן לא צריך תקיפה, אלא דכל פעם דהאדון גרם שהעבד קטן יזוז ממקומו אזי הקנין חל כמו בבהמה.

22 ולפי"ז אין מקום להקשות כלל מהגמ' בגיטין כב: דאין משיכה קונה בקרקע אפי' היכא דאפשר במשיכה כמו בעציץ נקוב. דהרי באמת מוכרח מהגמ' שם דקנייני מטלטלין אינם שייכים כלל לקרקע. אבל כאן בעבד, אין קנין המשיכה חל מדין משיכת מטלטלין אלא דמהווה סוג של כיבוש דנכלל תחת הכותרת של "חזקה".

23 אבל לכאורה יש להקשות ב' קושיות על המהלך שביארנו בנוגע לקנין הגבהה. דלפי היסוד הנ"ל, הגבהה בעבד כנעני, כמו משיכה, מהווה סוג של חזקה דחל מדין כיבוש. וקשה על זה מלשון הגמ' וז"ל אמר ר' שמעון לא תהא חזקה גדולה מהגבהה, שהגבהה קונה בכל מקום עכ"ל, דהרי משמע מדברי ר' שמעון דהגבהה בעבד כנעני מהווה אותו קנין של הגבהה בכל התורה כולה. וגם קשה על רשימת קנייני עבד כנעני דהרמב"ם כתב בהלכות עבדים, וז"ל עבד כנעני נקנה בחמשה דברים וקונה את עצמו בשלשה, נקנה בכסף או בשטר או בחזקה או בחליפין או במשיכה עכ"ל. ולכאורה ממ"נ, אם הרמב"ם עוסק רק בחלות הקנין אזי למה הוא הזכיר קנין משיכה לבד וראוי לו להזכיר רק חזקה דכולל משיכה והגבהה כמו בהלכות מכירה. ומאידך, אם הרמב"ם רצה להזכיר כל פירוטי צורת הקנין דהעבד ולכן הוא הזכיר משיכה לחוד וחזקה לחוד, א"כ צ"ע למה הוא לא הזכיר כמו"כ הגבהה לחוד. ומשמעות הרמב"ם דיש לחלק בין משיכה לבין הגבהה בקנין עבד כנעני עדיין צ"ב.

5 גיטין פתח ↗

עָצִיץ שֶׁל אֶחָד וּזְרָעִים שֶׁל אַחֵר; מָכַר בַּעַל עָצִיץ לְבַעַל זְרָעִים – כֵּיוָן שֶׁמָּשַׁךְ, קָנָה. מָכַר בַּעַל זְרָעִים לְבַעַל עָצִיץ – לֹא קָנָה עַד שֶׁיַּחְזִיק בִּזְרָעִים.

7 משנה תורה, הלכות מכירה פתח ↗

10 משנה תורה, הלכות מכירה פתח ↗

הָיְתָה הַקַּרְקַע צְחִיחַ סֶלַע שֶׁאֵין בָּהּ לֹא גָּדֵר וְלֹא פִּרְצָה. וְאֵינָהּ בַּת זְרִיעָה. הֲרֵי הַחֲזָקָה שֶׁקּוֹנָה אוֹתָהּ שְׁטִיחַת פֵּרוֹת אוֹ הַעֲמָדַת בְּהֵמָה שָׁם וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה מִשְּׁאָר הַתַּשְׁמִישׁ:

11 קידושין פתח ↗

13 משנה תורה, הלכות מכירה פתח ↗

עֶבֶד כְּנַעֲנִי הֲרֵי הוּא כְּקַרְקַע לִקְנִיָּה וְנִקְנֶה בְּכֶסֶף וּבִשְׁטָר אוֹ בַּחֲזָקָה:

15 משנה תורה, הלכות עבדים פתח ↗

19 משנה תורה, הלכות מכירה פתח ↗

עֶבֶד כְּנַעֲנִי הֲרֵי הוּא כְּקַרְקַע לִקְנִיָּה וְנִקְנֶה בְּכֶסֶף וּבִשְׁטָר אוֹ בַּחֲזָקָה: וּמַה הִיא הַחֲזָקָה בְּקִנְיַן עֲבָדִים. שֶׁיִּשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶן כְּדֶרֶךְ שֶׁמִּשְׁתַּמְּשִׁין בַּעֲבָדִים בִּפְנֵי רַבּוֹ. כֵּיצַד. הִתִּיר לוֹ מִנְעָלוֹ אוֹ שֶׁהִנְעִיל לוֹ מִנְעָלוֹ. אוֹ שֶׁהוֹלִיךְ כֵּלָיו לְבֵית הַמֶּרְחָץ. אוֹ שֶׁהִפְשִׁיטוֹ אוֹ סָכוֹ אוֹ גֵּרְדוֹ אוֹ הִלְבִּישׁוֹ אוֹ הִגְבִּיהַּ אֶת רַבּוֹ קָנָה. וְכֵן אִם הִגְבִּיהַּ הָרַב אֶת הָעֶבֶד קָנָה: תְּקָפוֹ וֶהֱבִיאוֹ אֶצְלוֹ קָנָה. שֶׁהָעֲבָדִים נִקְנִין בִּמְשִׁיכָה כָּזוֹ. אֲבָל אִם קָרָא לָעֶבֶד וּבָא אֶצְלוֹ. אוֹ שֶׁאָמַר לוֹ רַבּוֹ הָרִאשׁוֹן לֵךְ אֵצֶל הַלּוֹקֵחַ וְהָלַךְ אֶצְלוֹ. לֹא קָנָה עַד שֶׁיִּמְשְׁכֶנּוּ בִּתְקִיפָה אוֹ שֶׁיִּשְׁתַּמֵּשׁ בּוֹ כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. וְאִם הֶחֱזִיק בּוֹ שֶׁלֹּא בִּפְנֵי הָרַב צָרִיךְ שֶׁיֹּאמַר לוֹ לֵךְ חַזֵּק וּקְנֵה: עֶבֶד קָטָן הֲרֵי הוּא כִּבְהֵמָה וְקוֹנִין אוֹתוֹ בִּדְבָרִים שֶׁקּוֹנִין בָּהֶן הַבְּהֵמָה וּבִדְבָרִים שֶׁקּוֹנִין בָּהֶן הָעֲבָדִים. לְפִיכָךְ נִקְנֶה בִּמְשִׁיכָה אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא תּוֹקְפוֹ: הַבְּהֵמָה בֵּין דַּקָּה בֵּין גַּסָּה נִקְנֵית בִּמְשִׁיכָה אַף עַל פִּי שֶׁאֶפְשָׁר לְהַגְבִּיהַּ אוֹתָהּ לֹא הִצְרִיכוּהוּ לְהַגְבִּיהַּ. מִפְּנֵי שֶׁמִּתְחַבֶּטֶת בָּאָרֶץ. וְאִם הִגְבִּיהַּ קָנָה. וְהַהַגְבָּהָה קוֹנָה בְּכָל מָקוֹם. אֲבָל הַמְּשִׁיכָה אֵין קוֹנִין בָּהּ אֶלָּא בְּסִמְטָא אוֹ בְּחָצֵר שֶׁל שְׁנֵיהֶם וְאֵין קוֹנִין בָּהּ בִּרְשׁוּת הָרַבִּים וְלֹא בְּחָצֵר שֶׁאֵינָהּ שֶׁל שְׁנֵיהֶם: כֵּיצַד קוֹנִין אֶת הַבְּהֵמָה בִּמְשִׁיכָה. אֵין צָרִיךְ לוֹמַר אִם מְשָׁכָהּ וְהָלְכָה אוֹ שֶׁרָכַב עָלֶיהָ וְהָלְכָה בּוֹ שֶׁקָּנָה. אֶלָּא אֲפִלּוּ קָרָא לָהּ וּבָאָה אוֹ שֶׁהִכִּישָׁהּ בְּמַקֵּל וְרָצָה בְּפָנָיו כֵּיוָן שֶׁעָקְרָה יָד וְרֶגֶל קְנָאָהּ. וְהוּא שֶׁיִּמְשֹׁךְ בִּפְנֵי הַבְּעָלִים. אֲבָל אִם מָשַׁךְ שֶׁלֹּא בִּפְנֵי הַבְּעָלִים צָרִיךְ שֶׁיֹּאמַר לוֹ קֹדֶם שֶׁיִּמְשֹׁךְ לֵךְ מְשֹׁךְ וּקְנֵה: הַמּוֹכֵר עֵדֶר לַחֲבֵרוֹ אוֹ שֶׁנָּתַן לוֹ בְּמַתָּנָה. כֵּיוָן שֶׁמָּסַר לוֹ מַשְׁכּוּכִית, הִיא הַבְּהֵמָה הַמְהַלֶּכֶת בְּרֹאשׁ הָעֵדֶר וְהַכּל נִמְשָׁכִים אַחֲרֶיהָ, אֵין צָרִיךְ לוֹמַר לוֹ מְשֹׁךְ וּקְנֵה. שֶׁמְּסִירַת בְּהֵמָה זוֹ כְּמִי שֶׁאָמַר לוֹ לֵךְ מְשֹׁךְ וּקְנֵה. וְכֵיוָן שֶׁמָּשַׁךְ לוֹ הָעֵדֶר קָנָה וְאַף עַל פִּי שֶׁמָּשַׁךְ שֶׁלֹּא בְּפָנָיו: הָאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ מְשֹׁךְ וְתִקְנֶה אוֹ חַזֵּק וְתִקְנֶה וְכַיּוֹצֵא בִּדְבָרִים אֵלּוּ וְהָלַךְ וּמָשַׁךְ אוֹ שֶׁהֶחְזִיק לֹא קָנָה שֶׁמַּשְׁמָע תִּקְנֶה לְהַבָּא וַעֲדַיִן לֹא הִקְנָה לוֹ. אֶלָּא צָרִיךְ הַמּוֹכֵר אוֹ הַנּוֹתֵן לוֹמַר לוֹ לֵךְ חַזֵּק וּקְנֵה אוֹ מְשֹׁךְ וּקְנֵה וְכַיּוֹצֵא בִּדְבָרִים אֵלּוּ שֶׁמַּשְׁמָעָן שֶׁיִּקְנֶה עַתָּה בְּעֵת שֶׁיִּמְשֹׁךְ אוֹ יַחֲזִיק: הָאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ מְשֹׁךְ פָּרָה זוֹ וְלֹא תִּקְנֶה אֶלָּא לְאַחַר שְׁלֹשִׁים יוֹם וּמָשַׁךְ לֹא קָנָה. וְאִם אָמַר לוֹ קְנֵה מֵעַכְשָׁו וּלְאַחַר שְׁלֹשִׁים יוֹם קָנָה. וַאֲפִלּוּ הָיְתָה עוֹמֶדֶת בַּאֲגַם בְּיוֹם שְׁלֹשִׁים. שֶׁזֶּה כְּמִי שֶׁהִקְנָה אוֹתוֹ מֵעַתָּה עַל תְּנַאי נַעֲשָׂה הַתְּנַאי נִתְקַיֵּם הַקִּנְיָן. וְכָל הָאוֹמֵר עַל מְנָת כְּאוֹמֵר מֵעַכְשָׁו דָּמִי: הַמּוֹכֵר בְּהֵמָה לַחֲבֵרוֹ אוֹ נְתָנָהּ לוֹ בְּמַתָּנָה וְאָמַר קְנֵה אוֹתָהּ כְּדֶרֶךְ שֶׁבְּנֵי אָדָם קוֹנִין. אִם מָשַׁךְ אוֹ הִגְבִּיהָהּ קָנָה. אֲבָל אִם רָכַב עָלֶיהָ. אִם בַּשָּׂדֶה קָנָה. וְאִם בָּעִיר לֹא קָנָה. לְפִי שֶׁאֵין דֶּרֶךְ בְּנֵי אָדָם לִרְכֹּב בָּעִיר. לְפִיכָךְ אִם הָיָה אָדָם חָשׁוּב שֶׁדַּרְכּוֹ לִרְכֹּב בָּעִיר. אוֹ אָדָם מְזֻלְזָל בְּיוֹתֵר שֶׁאֵינוֹ מַקְפִּיד עַל הִלּוּכוֹ בָּעִיר רוֹכֵב. כְּגוֹן הַמְטַפְּלִין בְּגִדּוּל הַבְּהֵמוֹת אוֹ הָעֲבָדִים. אוֹ שֶׁהָיְתָה אִשָּׁה. אוֹ שֶׁהָיָה בִּרְשׁוּת הָרַבִּים שֶׁהָרַבִּים דּוֹרְסִין שָׁם. הֲרֵי זֶה קוֹנֶה בִּרְכִיבָה. וְהוּא שֶׁתְּהַלֵּךְ בּוֹ:

22 גיטין פתח ↗

רַבִּי אֶלְעָזָר הִיא, דְּאָמַר: עֵדֵי מְסִירָה כָּרְתִי. וְאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: לֹא הִכְשִׁיר רַבִּי אֶלְעָזָר אֶלָּא לְאַלְתַּר, אֲבָל מִכָּאן עַד עֲשָׂרָה יָמִים – לָא; חָיְישִׁינַן דִּילְמָא הֲוָה בֵּיהּ תְּנָאָה וְזַיֵּיפְתֵּיהּ. וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: אֲפִילּוּ מִכָּאן עַד עֲשָׂרָה יָמִים; דְּאִם אִיתָא דַּהֲוָה בֵּיהּ תְּנַאי – מִידְכָּר דְּכִירִי. וְאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: לֹא הִכְשִׁיר רַבִּי אֶלְעָזָר אֶלָּא בְּגִיטִּין, אֲבָל בִּשְׁאָר שְׁטָרוֹת – לָא, דִּכְתִיב: ״וּנְתַתָּם בִּכְלִי חָרֶשׂ לְמַעַן יַעַמְדוּ יָמִים רַבִּים״. וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: אֲפִילּוּ בִּשְׁטָרוֹת. וְהָכְתִיב: ״לְמַעַן יַעַמְדוּ יָמִים רַבִּים״! הָתָם עֵצָה טוֹבָה קָא מַשְׁמַע לַן. מַתְנִי׳ הַכֹּל כְּשֵׁרִין לִכְתּוֹב אֶת הַגֵּט, אֲפִילּוּ חֵרֵשׁ, שׁוֹטֶה וְקָטָן. הָאִשָּׁה כּוֹתֶבֶת אֶת גִּיטָּהּ, וְהָאִישׁ כּוֹתֵב אֶת שׁוֹבָרוֹ. שֶׁאֵין קִיּוּם הַגֵּט אֶלָּא בְּחוֹתְמָיו. גְּמָ׳ וְהָא לָאו בְּנֵי דֵּיעָה נִינְהוּ! אָמַר רַב הוּנָא:

« רשימות שיעורים על קידושין כ״ב ע״א רשימות שיעורים על קידושין כ״ג ע״א »