רשימות שיעורים על קידושין מ״ד

« רשימות שיעורים על קידושין מ״ג ×¢×´×‘ רשימות שיעורים על קידושין מ״ה ×¢×´× »

1 תוספות פתח ↗

במאמר דבע"כ ורבי היא - וא"ת א"כ מאי קאמר קטנה אין עושין בה מאמר אלא מדעת אביה והנערה מדעתה ומדעת אביה ואי כרבי הא לא בעינן לא דעתה ולא דעת אביה וי"ל דהכי קאמר צריך להודיע לה או לאביה ואח"כ יקדשנה בעל כרחה:

2 תוספות על גיטין פתח ↗

אינו גט עד שיאמר לה הא גיטיך - ר"י היה מצריך לנותן גט לאשתו לומר הי גיטיך וגם הרי את מותרת לכל אדם כדמשמע בהמגרש לקמן גיטין דף פה: שהיו רגילים לומר ג"כ ודן ומיהו קשה דבהניזקין לעיל גיטין דף נה. משמע דאפילו לא אמר כשר גבי מעדותו של רבי יוחנן בן גודגדא נשמע אמר לעדים ראו גט זה וכו' וי"ל דהתם נמי אחר כך יגידו לה העדים שהיא מגורשת אף על פי דהאשה מתגרשת בעל כרחה מכל מקום צריך לומר לה הי גיטיך והרי את מותרת לכל אדם שתדע שהיא מגורשת ולא תהא חוזרת דבעינן שיהא משלחה ואינה חוזרת:

3 קידושין פתח ↗

קְטַנָּה מִן הָאֵירוּסִין – אֵין עוֹשִׂים בָּהּ מַאֲמָר אֶלָּא מִדַּעַת אָבִיהָ. וְהַנַּעֲרָה – בֵּין מִדַּעַת עַצְמָהּ בֵּין מִדַּעַת אָבִיהָ, מַה שֶּׁאֵין כֵּן בְּקִידּוּשִׁין. אֶלָּא אִי אִיתְּמַר, הָכִי אִיתְּמַר: אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא: מַאי טַעְמֵיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן אַלִּיבָּא דְּרַבָּנַן? קִידּוּשִׁין, דְּמִדַּעְתַּהּ – אָבִיהָ וְלָא הִיא. גֵּירוּשִׁין, דִּבְעַל כֻּרְחַהּ – בֵּין הִיא בֵּין אָבִיהָ. הֲרֵי מַאֲמָר, דְּמִדַּעְתַּהּ, וְקָתָנֵי: בֵּין הִיא וּבֵין אָבִיהָ! הָתָם בְּמַאֲמָר דִּבְעַל כֻּרְחַהּ, וְרַבִּי הִיא. דְּתַנְיָא: הָעוֹשֶׂה מַאֲמָר בִּיבִמְתּוֹ שֶׁלֹּא מִדַּעְתָּהּ, רַבִּי אוֹמֵר: קָנָה, וַחֲכָמִים אוֹמְרִים לֹא קָנָה. מַאי טַעְמֵיהּ דְּרַבִּי? גָּמַר מִבִּיאָה דִיבָמָה, מָה בִּיאָה דִיבָמָה בְּעַל כֻּרְחַהּ – אַף הָכָא נָמֵי בְּעַל כֻּרְחַהּ. וְרַבָּנַן סָבְרִי: יָלְפִינַן מִקִּידּוּשִׁין, מָה קִידּוּשִׁין דְּמִדַּעְתַּהּ – אַף הָכָא נָמֵי דְּמִדַּעְתַּהּ. בְּמַאי קָמִיפַּלְגִי? רַבִּי סָבַר: מִילֵּי דִיבָמָה מִיבָמָה הֲוָה לֵיהּ לְמֵילַף. וְרַבָּנַן סָבְרִי: קִידּוּשִׁין מִקִּידּוּשִׁין הֲוָה לֵיהּ לְמֵילַף. הָכִי נָמֵי מִסְתַּבְּרָא כִּדְקָא מְתָרֵץ רַבִּי יוֹחָנָן, מִדְּקָתָנֵי סֵיפָא: ״מַה שֶּׁאֵין כֵּן בְּקִידּוּשִׁין״. אֶלָּא נֵימָא תֶּיהְוֵי תְּיוּבְתָּא דְּרֵישׁ לָקִישׁ? אָמַר לָךְ רֵישׁ לָקִישׁ: הָא מַנִּי – רַבִּי יְהוּדָה הִיא, דְּאָמַר: אֵין שְׁתֵּי יָדַיִם זוֹכוֹת כְּאַחַת. אִי רַבִּי יְהוּדָה, מַה שֶּׁאֵין כֵּן בְּקִידּוּשִׁין?! מַה שֶּׁאֵין כֵּן בְּגֵירוּשִׁין מִיבְּעֵי לֵיהּ! אִין הָכִי נָמֵי, אַיְּידֵי דִּתְנָא מַאֲמָר דְּדָמֵי לְקִידּוּשִׁין, תְּנָא נָמֵי: מַה שֶּׁאֵין כֵּן בְּקִידּוּשִׁין. וְרַבִּי יְהוּדָה, מַאי שְׁנָא מַאֲמָר? הוֹאִיל וּזְקוּקָה וְעוֹמֶדֶת. הַשְׁתָּא דְּאָתֵית לְהָכִי, רַבִּי יוֹחָנָן נָמֵי לָא תִּיקְשֵׁי לָךְ מֵעִיקָּרָא: שָׁאנֵי מַאֲמָר, הוֹאִיל וּזְקוּקָה וְעוֹמֶדֶת. תְּנַן: הָאִישׁ מְקַדֵּשׁ אֶת בִּתּוֹ כְּשֶׁהִיא נַעֲרָה, בּוֹ וּבִשְׁלוּחוֹ. בּוֹ וּבִשְׁלוּחוֹ – אִין, בָּהּ וּבִשְׁלוּחָהּ – לָא, תְּיוּבְתָּא דְּרֵישׁ לָקִישׁ! אָמַר לָךְ רֵישׁ לָקִישׁ: הָא נָמֵי רַבִּי יְהוּדָה הִיא. וּמִי מָצֵית מוֹקְמַתְּ לַהּ כְּרַבִּי יְהוּדָה? וְהָקָתָנֵי סֵיפָא: הָאוֹמֵר לְאִשָּׁה: ״הִתְקַדְּשִׁי לִי בִּתְמָרָה זוֹ״, ״הִתְקַדְּשִׁי לִי בָּזוֹ״ וְאָמְרִינַן: מַאן תַּנָּא ״הִתְקַדְּשִׁי״ ״הִתְקַדְּשִׁי״? וְאָמַר רַבָּה: רַבִּי שִׁמְעוֹן הִיא, דְּאָמַר: עַד שֶׁיֹּאמַר שְׁבוּעָה לְכׇל אֶחָד וְאֶחָד! וְכִי תֵּימָא כּוּלַּהּ רַבִּי יְהוּדָה, וּבִפְרָטֵי סָבַר לַהּ כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן, וּמִי סָבַר לַהּ? וְהָתַנְיָא: זֶה הַכְּלָל: כָּלַל – אֵינוֹ חַיָּיב אֶלָּא אַחַת, פָּרַט – חַיָּיב עַל כׇּל אַחַת וְאַחַת, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: ״שְׁבוּעָה לֹא לָךְ, לֹא לָךְ, לֹא לָךְ״ – חַיָּיב עַל כׇּל אַחַת וְאַחַת. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: ״לֹא לָךְ, לֹא לָךְ, לֹא לָךְ וְלֹא לָךְ שְׁבוּעָה״ – חַיָּיב עַל כׇּל אַחַת וְאַחַת. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: לְעוֹלָם אֵינוֹ חַיָּיב עַד שֶׁיֹּאמַר שְׁבוּעָה לְכׇל אֶחָד וְאֶחָד. אֶלָּא: כּוּלַּהּ רַבִּי שִׁמְעוֹן הִיא, וּבִשְׁלִיחוּת סָבַר לַהּ כְּרַבִּי יְהוּדָה. רַבִּי אַסִּי לָא עָל לְבֵי מִדְרְשָׁא. אַשְׁכְּחֵיהּ לְרַבִּי זֵירָא, אֲמַר לֵיהּ: מַאי אֲמוּר הָאִידָּנָא בֵּי מִדְרְשָׁא? אֲמַר לֵיהּ: אַף אֲנָא לָא עֲיַילִי, רַבִּי אָבִין הוּא דְּעָיֵיל וַאֲמַר: חַבְרוּתָא כּוּלַּהּ כְּרַבִּי יוֹחָנָן. וּצְוַוח רֵישׁ לָקִישׁ כִּי כְרוּכְיָא: ״וְיָצְאָה. וְהָיְתָה״, וְלֵיכָּא דְּאַשְׁגַּח בֵּיהּ. אֲמַר לֵיהּ: רַבִּי אָבִין בַּר סַמְכָא הוּא? אֲמַר לֵיהּ: אִין, כְּמִין יַמָּא לְטִיגְנֵי הוּא. אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: אֲנָא, לָא רַבִּי אָבִין בְּרַבִּי חִיָּיא, וְלָא רַבִּי אָבִין בַּר כָּהֲנָא, אֶלָּא רַבִּי אָבִין סְתָם. לְמַאי נָפְקָא מִינַּהּ? לְמִירְמֵא דִּידֵיהּ אַדִּידֵיהּ. בְּעָא מִינֵּיהּ רָבָא מֵרַב נַחְמָן:

4 קידושין פתח ↗

5 קידושין פתח ↗

6 קידושין פתח ↗

7 קידושין פתח ↗

8 קידושין פתח ↗

וְרַבִּי יְהוּדָה, מַאי שְׁנָא מַאֲמָר? הוֹאִיל וּזְקוּקָה וְעוֹמֶדֶת. הַשְׁתָּא דְּאָתֵית לְהָכִי, רַבִּי יוֹחָנָן נָמֵי לָא תִּיקְשֵׁי לָךְ מֵעִיקָּרָא: שָׁאנֵי מַאֲמָר, הוֹאִיל וּזְקוּקָה וְעוֹמֶדֶת.

9 קידושין פתח ↗

10 רש"י על קידושין פתח ↗

הואיל וזקוקה ועומדת - לפיכך תופס בה בכל דהו:

11 קידושין פתח ↗

נַעֲרָה, מַהוּ שֶׁתַּעֲשֶׂה שָׁלִיחַ לְקַבֵּל גִּיטָּהּ מִיַּד בַּעְלָהּ? כְּיַד אָבִיהָ דָּמְיָא, אוֹ כַּחֲצַר אָבִיהָ דָּמְיָא? כְּיַד אָבִיהָ דָּמְיָא, מָה אֲבִיָּה מְשַׁוֵּי שָׁלִיחַ – אַף הִיא נָמֵי מְשַׁוְּיָא שָׁלִיחַ. אוֹ דִילְמָא כַּחֲצַר אָבִיהָ דָּמְיָא, וְעַד דְּמָטֵיא גִּיטָּא לִידַהּ לָא מִיגָּרְשָׁה. וּמִי מְסַפְּקָא לֵיהּ לְרָבָא הָא? וְהָאָמַר רָבָא: כָּתַב גֵּט וּנְתָנוֹ בְּיַד עַבְדָּהּ יָשֵׁן וּמְשַׁמַּרְתּוֹ – הֲרֵי זֶה גֵּט. נֵיעוֹר – אֵינוֹ גֵּט. נֵיעוֹר אַמַּאי אֵינוֹ גֵּט – דְּהָוְיָא לַהּ חָצֵר מִשְׁתַּמֶּרֶת שֶׁלֹּא לְדַעְתָּהּ. וְאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ כַּחֲצַר אָבִיהָ דָּמְיָא, כִּי מְטָא גִּיטַּהּ לִידַהּ נָמֵי לָא תִּיגָּרַשׁ, דְּהָוְיָא לַהּ חָצֵר הַמִּשְׁתַּמֶּרֶת שֶׁלֹּא לְדַעַת אָבִיהָ! אֶלָּא לְעוֹלָם פְּשִׁיטָא לֵיהּ דְּכִי יַד אָבִיהָ דָּמְיָא, וְהָכִי קָמִיבַּעְיָא לֵיהּ: מִי אַלִּימָא כְּיַד אָבִיהָ לְשַׁוּוֹיֵי אִיהִי שָׁלִיחַ, אוֹ לָא? אֲמַר לֵיהּ: אֵין עוֹשָׂה שָׁלִיחַ. אֵיתִיבֵיהּ: קְטַנָּה שֶׁאָמְרָה: ״הִתְקַבֵּל לִי גִּיטִּי״ – אֵינוֹ גֵּט עַד שֶׁיַּגִּיעַ גֵּט לְיָדָהּ. הָא נַעֲרָה – הֲרֵי זֶה גֵּט! הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן – בְּשֶׁאֵין לַהּ אָב. הָא מִדְּקָתָנֵי סֵיפָא: אִם אָמַר אָבִיהָ: ״צֵא וְקַבֵּל גֵּט לְבִתִּי״, אִם רָצָה בַּעַל לַחֲזוֹר בּוֹ – לֹא יַחְזוֹר. מִכְּלָל דְּרֵישָׁא בִּדְיֵשׁ לָהּ אָב עָסְקִינַן! חַסּוֹרֵי מִיחַסְּרָא וְהָכִי קָתָנֵי: קְטַנָּה שֶׁאָמְרָה: ״הִתְקַבֵּל לִי גִּיטִּי״ – אֵינוֹ גֵּט, עַד שֶׁיַּגִּיעַ גֵּט לְיָדָהּ. הָא נַעֲרָה – הֲרֵי זֶה גֵּט. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים – כְּשֶׁאֵין לָהּ אָב, אֲבָל יֵשׁ לָהּ אָב וְאָמַר אָבִיהָ: ״צֵא וְקַבֵּל לְבִתִּי גִּיטָּהּ״, וְרוֹצֶה בַּעַל לַחְזוֹר – לֹא יַחְזוֹר. אִיתְּמַר: קְטַנָּה שֶׁנִּתְקַדְּשָׁה שֶׁלֹּא לְדַעַת אָבִיהָ, אָמַר שְׁמוּאֵל: צְרִיכָה גֵּט, וּצְרִיכָה מֵיאוּן. אָמַר קַרְנָא: דְּבָרִים בְּגוֹ: אִם גֵּט, לָמָּה מֵיאוּן? אִם מֵיאוּן, לָמָּה גֵּט? אֲמַרוּ לֵיהּ: הָא מָר עוּקְבָא וּבֵי דִינֵיהּ בְּכַפְרִי. אַפְכוּהָ, שַׁדְּרוּהָ לְקַמֵּיהּ דְּרַב. אֲמַר לְהוּ: הָאֱלֹהִים! צְרִיכָה גֵּט, וּצְרִיכָה מֵיאוּן. וְחַס לֵיהּ לְזַרְעֵיהּ דְּאַבָּא בַּר אַבָּא, דְּנֵימָא הָכִי. וְטַעְמָא מַאי? אָמַר רַב אַחָא בְּרֵיהּ דְּרַב אִיקָא: צְרִיכָה גֵּט – שֶׁמָּא נִתְרַצָּה הָאָב בְּקִידּוּשִׁין, צְרִיכָה מֵיאוּן – שֶׁמָּא לֹא נִתְרַצָּה הָאָב בְּקִידּוּשִׁין, וְיֹאמְרוּ אֵין קִידּוּשִׁין תּוֹפְסִין בַּאֲחוֹתָהּ. אָמַר רַב נַחְמָן: וְהוּא שֶׁשִּׁדְּכוּ. עוּלָּא אָמַר: אֲפִילּוּ מֵיאוּן אֵינָהּ צְרִיכָה. אַף עַל גַּב דְּשִׁידְּכוּ? מַאן דְּמַתְנֵי הָא, לָא מַתְנֵי הָא. אִיכָּא דְּאָמְרִי אָמַר עוּלָּא: קְטַנָּה שֶׁנִּתְקַדְּשָׁה שֶׁלֹּא לְדַעַת אָבִיהָ – אֲפִילּוּ מֵיאוּן אֵינָהּ צְרִיכָה. מֵתִיב רַב כָּהֲנָא: וְכוּלָּן, אִם מֵתוּ, אוֹ מֵיאֲנוּ, אוֹ נִתְגָּרְשׁוּ, אוֹ שֶׁנִּמְצְאוּ אַיְילוֹנִיּוֹת – צָרוֹתֵיהֶן מוּתָּרוֹת. דְּקַדְּשַׁהּ מַאן? אִילֵימָא דְּקַדְּשַׁהּ אָבִיהָ, בְּמֵיאוּן סַגִּי לַהּ?! גֵּט מְעַלְּיָא בָּעֲיָא! אֶלָּא לָאו דְּקַדִּשָׁה אִיהִי נַפְשַׁהּ, וְקָתָנֵי דְּבָעֲיָא מֵיאוּן! הוּא מוֹתֵיב לַהּ וְהוּא מְפָרֵק לַהּ: כְּגוֹן שֶׁנַּעֲשָׂה לָהּ מַעֲשֵׂה יְתוֹמָה בְּחַיֵּי הָאָב. מֵתִיב רַב הַמְנוּנָא: אֵין מוֹכְרָהּ לִקְרוֹבִים. מִשּׁוּם רַבִּי אֶלְעָזָר אָמְרוּ: מוֹכְרָהּ לִקְרוֹבִים.

12 קידושין פתח ↗

13 קידושין פתח ↗

14 קידושין פתח ↗

15 קידושין פתח ↗

אֶלָּא לְעוֹלָם פְּשִׁיטָא לֵיהּ דְּכִי יַד אָבִיהָ דָּמְיָא, וְהָכִי קָמִיבַּעְיָא לֵיהּ: מִי אַלִּימָא כְּיַד אָבִיהָ לְשַׁוּוֹיֵי אִיהִי שָׁלִיחַ, אוֹ לָא? אֲמַר לֵיהּ: אֵין עוֹשָׂה שָׁלִיחַ.

16 קידושין פתח ↗

17 קידושין פתח ↗

18 קידושין פתח ↗

19 קידושין פתח ↗

20 קידושין פתח ↗

21 קידושין פתח ↗

22 קידושין פתח ↗

23 קידושין פתח ↗

24 קידושין פתח ↗

25 קידושין פתח ↗

26 חידושי רמב"ן על קידושין פתח ↗

וצריכה מיאון כדי שלא יאמרו אין קדושין תופסין באחותה. יש לדקדק בנערה מאי איכ' למימר דודאי הוא הדין לנערה דהא קי"ל אביה ולא היא ולקמן גרסי' בנסחי נערה לאו בת מיאון היא שתמאן ויש להשיב היכא דאפשר תקינו רבנן היכא דלא אפשר לא אפשר מידי דהוה אכלהו ספקי קדושין דצריכי גט מספק ועוד יש להשיב דגבי קטנה כיון שאין מעשיה כלום שלא מדעת האב אמרי ודאי נתרצה האב כיון שהצריכוהו חכמים גט אבל בנערה מימר אמרי לעולם לא נתרצה האב ואעפ"כ כיון שיש לה יד חשו חכמים לקדושיה והצריכוה גט או משום דאתי לאיחלופי בנערה שאין לה אב שקדושי' קדושי תורה ונראה שרב אחא גאון ז"ל גורס נערה שכך כתב בשאלתות בפרשת ואלה המשפטים וכן בהלכות גדולות אבל לא מצינן מיאון בנערה במקום אחר:

27 תוספות על קידושין פתח ↗

קטנה שנתקדשה שלא לדעת אביה. ונראה דה"ה בנערה איכא חידוש לר"ל אליבא דר' יהודה ולר' יוחנן אליבא דכ"ע והא דנקיט קטנה משום דבנערה לא שייך למימר צריכה מיאון דאין מיאון בנערה כדאמר נדה ד' נב. עד מתי הבת ממאנת עד שתביא ב' שערות:

28 רש"י על קידושין פתח ↗

אפי' מיאון אינה צריכה - שאין מעשה קטנה כלום בחיי אביה: ומתמה גמרא אפילו שידכו אמר עולא דאף מיאון אינה צריכה:

1 תוד"ה במאמר. בא"ד וי"ל דהכי קאמר צריך להודיע לה או לאביה.

2 ונראה דמצינו גדר דומה לזה בנוגע לגירושין דחל בע"כ, ומ"מ היא צריכה לדעת דהיא מתגרשת עיין בשיעורים לעיל ו. בענין נתינת גט בתורת גירושין, אות ה. ברם בנוגע לגירושין נחלקו הראשונים ביסוד הדין דצריך להודיע לה. דהרי התוס' גיטין עח. ד"ה אינו גט כתבו וז"ל אף על פי דהאשה מתגרשת בעל כרחה מכל מקום צריך לומר לה הי גיטיך והרי את מותרת לכל אדם שתדע שהיא מגורשת ולא תהא חוזרת דבעינן שיהא משלחה ואינה חוזרת עכ"ל. ולכאורה הדין דמשלחה ואינה חוזרת הוי דין מסוים בהלכות גירושין דאינו שייך לדיני מאמר. אמנם לפי הרמב"ם פרק א מהלכות גירושין הל"ט זה הוי דין בהלכות נתינת הגט דצריך להיות בתורת גירושין וז"ל ומנין שאינו נותנו לה אלא בתורת גירושין, שנ' ספר כריתות ונתן בידה שיתן אותו בתורת ספר כריתות, אבל אם נתנו לה בתורת שהוא שטר חוב או מזוזה או שנתנו בידה והיא ישנה ונעורה והרי הוא בידה אינו גט, ואם אמר לה אחר כך הרי הוא גיטיך הרי זה גט עכ"ל. ולפי הרמב"ם י"ל דהדין דבמאמר צריך להודיעו לפני כן נלמד מגירושין מההיקש בין יציאה להויה.

3 דתניא העושה מאמר ביבמתו שלא מדעתה וכו' במאי קמיפלגי רבי סבר מילי דיבמה מיבמה הוה ליה למילף, ורבנן סברי קידושין מקידושין הוה ליה למילף.

4 לכאורה פליגי רבי ורבנן במה שיש לחקור בדין מאמר שקונה ביבמה מדרבנן, האם חל מדין יבום או מדין קידושין. דהיינו, רבי סבור דמאמר קונה מדין יבום ולכן הוא קונה בעל כרחה כיבום, ומאידך רבנן סברי דמאמר קונה מדין קידושין ולכן הקנין חל דוקא מדעתה כבקידושין דעלמא.

5 והגר"ח זצ"ל הוסיף ביאור ביסוד המחלוקת בין רבי ורבנן, דיתכן דרבי והרבנן פליגי נמי בנוגע לחלות קנין של יבום, דפליגי האם יבום מהוה חלות קנין בפני עצמו או"ד דחל מדין קנין קידושין. רבי סובר דיבום חל מדין קנין קידושין אלא דיש גזיה"כ דקונה בע"כ. ומאמר ג"כ חל מדין קנין קידושין בדומה ליבום ולכן דינו כיבום דחל בע"כ. ומאידך הרבנן סבורים שיבום מהוה חלות קנין בפני עצמו ולא חל מדין קידושין ולכן יבום מהני בע"כ משא"כ קידושין לא מהני בע"כ. ולשיטת רבנן מאמר צריך דעתה כבקידושין דעלמא מכיון דמאמר חל מדין קידושין ואינו קנין בפני עצמו כיבום. ולפי"ז מבואר דלרבי מאמר הוי חלות יבום ולרבנן הוי חלות קידושין ולא חלות יבום.

6 ונראה לבאר ע"פ הנ"ל מה דאיתא בשו"ע לגבי הצורך לחופה אחרי המאמר. דהמחבר עצמו אה"ע סימן קסו סעיף ב לא הזכיר חופה ומשמע דמיד אחרי המאמר עושים מעשה ביאה דיבום. אבל הרמ"א הוסיף וז"ל וצריכה גם כן חופה אחר קדושין, כמו שאר אשה עכ"ל. וכן נמי משמע מהרמב"ם פרק ב מהלכות יבום הל"א-ב דצריך חופה אחרי המאמר דהרי הוא הזכיר ברכת נישואין, וז"ל מדברי סופרים שלא יבא היבם על יבמתו עד שיקדש אותה בפני שני עדים בפרוטה או בשוה פרוטה וזהו הנקרא מאמר וכו' וכשם שהוא מקדש את יבמתו כך הוא מברך ברכת נישואין בעשרה וכותב כתובה כדין כל נושא אשה וכו' עכ"ל. ונראה לבאר דפליגי בהנ"ל, האם מאמר חל כתחילת מצוות היבום או דהוי חלות בפני עצמו וחל כחלות קידושין. דהיינו, דאם מאמר הוי תחילת יבום מסתבר דעושים היבום עצמו מיד אחרי המאמר. אבל אם היבום הוי חלות נפרדת בשומרת יבם, אזי חלות הקידושין ע"י מאמר אינה מצטרפת לחלות מצות היבום. ובכן צריך להשלים את חלות הקידושין דמאמר ע"י חופה ורק אח"כ לעשות מעשה היבום.

7 ועוד נראה שיתכן לבאר את מחלוקת המחבר והרמ"א באופן אחר, דהיינו דנחלקו בגדר היחס שבין חלות קידושין לבין חלות נישואין. דהרי בשיעורים לעיל פתיחה למסכת, אות ב' ד"ה מצות קידושין ונישואין ביארנו דלפי הרמב"ם נישואין הוי חלק ממצות כי יקח איש אשה וכדכתב בכותרת להלכות אישות וז"ל לישא אשה בכתובה וקידושין עכ"ל, וביארנו דלפי הרמב"ם דנישואין דהיינו מש"כ בכתובה מהוה חלק ממצות לקיחת אשה מדאורייתא. ולפי"ז י"ל דזהו נמי יסוד שיטתו ושיטת הרמ"א בתקנת המאמר לפני ביאת יבום, דס"ל דהחכמים התקינו שהיבם מחוייב לקיים מצות "כי יקח איש אשה" מדרבנן לפני שמקיים מצות יבום בביאת יבום מדאורייתא. ובהתאם לכך חייבו את היבם לסדר חופת נישואין ביחד עם קידושי כסף ובכך לקיים את מצות "כי יקח" מדרבנן.

8 גמ'. ורבי יהודה מאי שנא מאמר הואיל וזקוקה ועומדת.

9 יש לחקור בדעת רבי יהודה דאין שתי ידות זוכות כאחד, האם זאת אומרת דאין לבת יד כלל, או"ד יש לה יד אבל זכות האב לקדשה מבטלת את היכולת של הבת לקבל קידושין. ומשמע מהגמ' דידן כצד השני דיש לה יד. דהרי זקוקה ועומדת לכאורה אינה טעם לתת לבת יד בפני עצמה אם היא חסרה יד לגמרי. אבל אם כל הטעם דהיא אינה מקבלת קידושין הוא משום דזכות האב מבטלת זכותה, אזי שפיר י"ל דכשהיא זקוקה ועומדת היא כבר כאשתו של היבם ואין זכות האב יכולה לבטל את זכותה להתקדש ליבם.

10 ועיין ברש"י ד"ה הואיל דלכאורה ביאר את הקשר בין זיקה לבין זה דהיא עושה מאמר בעצמה באופן אחר וז"ל הואל וזקוקה ועומדת – לפיכך תופס בה בכל דהו עכ"ל. ונראה לבאר דכל המחלוקת בין רבי יהודה והחכמים האם שתי ידים זוכות כאחת או לא הוי בקידושין ובגירושין דהאדם מחיל את החלות. מאידך י"ל דיבום שונה בזה מגו"ק, כי ביבום חלות היבום חלה ממילא משמים. ויתכן דגם חלות מאמר חלה ממילא משמים. ואם כנים הדברים דבמאמר מעשה האדם אינו יוצר את החלות אלא גורם שהחלות תחול ממילא משמים, אז יתכן דגם מעשה דידה יכול לגרום שהחלות הזו תחול משמים ולא רק מעשה האב. דכשהגברא הוי הבעלים להחיל את החלות אזי י"ל שאין שתי ידים זוכות כאחת כי יש רק בעלים אחד ותו לא. משא"כ כשהחלות חלה מאליה משמים והגברא אינו הבעלים ורק עושה מעשה בעלמא אזי י"ל דשתי ידים אכן זוכות כאחת.

11 גמ'. או דילמא כחצר אביה דמיא ועד דמטיא גיטא לידה לא מיגרשה.

12 בתחילה, הגמ' קס"ד דרבא נסתפק אם נערה מקבלת הגט בתורת חצר דהאב או יד דהאב, ואח"כ נתברר דפשיטא דהיא כיד אביה אלא דעדיין יש לו ספק האם היא יכולה למנות שליח. וכל הצדדים האלו צריכים בירור. וכמו"כ צ"ב מה הפשט בהו"א של הגמ' דיש צד לומר דהבת הוי חצר האב דהרי היאך בר דעת יכול להיות חצר. ובמיוחד דפשיטא דחצר אינו קונה לעצמו ואילו נערה מדאורייתא מציאתה לעצמה ולא לאב.

13 וי"ל דלעולם פשיטא דאין הבת זוכה בגט ממש כחצר האב. אלא הגמ' משתמשת בחצר כמשל לזכייה דנעשית ע"י אחר ונחשב כאילו הבעלים זכה בחפצא בעצמו. כלומר, דבהו"א של הגמ' רבא נסתפק האם היא מקבלת הגט בעד עצמה מפני שהיא בעלים על הגירושין וחלות הקידושין וגירושין נקראת על שמה כיד אביה דמיא, או"ד היא מקבלת את הגט בעד אביה דבעצם האב הוי הבעלים על הגירושין כחצר אביה דמי.

14 ויש להטעים את הדמיון הזה לחצר ע"פ יסוד דיש ב' דינים בחצר: א חצר עושה מעשה קנין בעד הבעלים, ב חצר עושה את החפצא בתוכו תפוס לבעלים והחצר הוי כמו ידא אריכתא דבעלים. ונראה דבהו"א של הגמ' דנערה כחצר אביה דמיא הוי מדין השני של חצר, דהיינו דדבר שהיא תופסת נחשבת כנתפס ע"י האב. ולפי זה ברור שהיא אינה יכולה למנות שליח.

15 גמ'. אלא לעולם פשיטא ליה דכי יד אביה דמיא, והכי קמיבעיא ליה מי אלימא כיד אביה לשויה איהי שליח או לא.

16 הגמ' הסיקה דכיד אביה דמיא, ואעפ"כ רבא נסתפק האם היא יכולה למנות שליח. ויש להסביר את יסוד הספק בג' אופנים:

17 א י"ל דלפי הצד דכיד אביה דמיא, היא נחשבת כבעלים על הגירושין כמו אביה ויש לה יד בפני עצמה לקבל את הגט. דהרי כמו דאי אפשר לבר דעת להיות חצר ולזכות לאחר, כמו"כ א"א לומר דהאב הוי הבעלים על הגירושין והיא רק זוכה בעדו.

18 ויוצא לפי"ז דאע"פ דפשיטא לגמ' דהיא מקבלת הגט בתורת עצמה, עדיין רבא צידד לומר דהיא אינה יכולה למנות שליח. ולכאורה זה צריך בירור, דאם היא מהווה הבעלים על הגירושין למה יש צד לומר דהיא אינה יכולה למנות שליח. ונראה לבאר ע"פ מה דאיתא לעיל מג: דר' יוחנן נקט דבגירושין גם נערה יכולה לקבל את גיטה, אבל בקידושין רק האב יכול לקדש את בתו נערה ולא היא. והגמ' ביארה מד. דהחילוק בין גירושין לבין קידושין נובע מהדעת דנצרכת מצד האשה, וז"ל קידושין דמדעתה אביה ולא היא, גירושין דבעל כרחה בין היא בין אביה עכ"ל. כלומר, דבגירושין דנעשית בע"כ ולכן אין בו חלות שם בעלים כלל, ולכן יתכן לשני אנשים שונים האב והבת לקבל אותה גט. ומאידך בקידושין בעינן דעת בעלים, ולכן דא"א להיות שני חלותי שם בעלים על הקידושין ומשו"ה רק אדם אחד יכול לקבל את הקידושין, והוא האב ולא הבת.

19 ועפ"ז נראה לבאר ספיקת רבא בסוגיא דידן, האם נערה יכולה למנות שליח לקבל הגירושין. די"ל דאע"פ דאין חלות שם בעלים חל אצל גירושין, אעפ"כ מינוי שליחות לגירושין בעי דעת של הממנה, וזה גם נכלל ביסוד של ר' יוחנן דא"א שדעת של ב' בני אדם יהיו דעת בעלים בחלות גירושין או בחלות קידושין. דמכיון דהתורה נתנה הזכות של קבלת הגט להאב והוא יכול למנות שליח, אזי יתכן דהנערה עצמה אינה יכולה למנות שליח.

20 ב כל זה לפי הביאור דהגמ' "דכי יד אביה דמיא" פירושה דיש לה יד בפני עצמה ואינה החצר או השליח של האב. אבל כבר הבאנו בשיעורים לעיל מג: ד"ה תנן התם את שיטת הרמב"ן דאפי' למסקנא רבא נסתפק בעצם הגדר של הדין דהיא מקבלת את הגט – האם היא מקבלת הגט בעצמה או בתורת שליח דהאב. וא"כ צ"ל דבההו"א הצד דהיא כחצר דמי פירושו כחצר ממש ולא כמו שכתבנו לעיל דחצר פירושו אופן דקנין ע"י אחר. ואז הגמ' דוחה את האפשרות הזאת והסיקה דאדם אינו יכול להיות חצר ממש אלא היא מקבלת את הגט בתורת אדם ולא בתורת חצר. ורבא נסתפק האם היא מקבלת את הגט בתורת עצמה או בתורת שליח של האב.

21 ג י"ל דגם לפי הספק השני פשיטא דיד אביה הוי העיקר. ולכן הצד דהיא אינה עושה שליח מובן. אמנם גם אם היד שלה טפילה ליד האב, מ"מ עדיין יש צד דהיא יכולה למנות שליח. דהרי מינוי שליחות דעלמא צריך דעת בעלים ואי אפשר להיות ב' אנשים עם דעת בעלים על מעשה וחלות אחד. ולכן בנוגע לקידושין פשיטא דהאב הוי הבעלים על הקידושין ואין הבת יכולה למנות שליח. אמנם בגירושין, האשה לא צריכה דעת כדי להתגרש ומינוי שליח לקבלה אינו דין של דעת בעלים אלא הוי חידוש דין דידו כידה. ולכן אפי' אם האב הוי הבעלים על מעשה הגירושין ובעל השטר עדיין יש להסתפק האם הנערה יכולה למנות שליח דהרי סוף כל סוף היא עושה את מעשה קבלת הגט ומינוי שליח לקבלה אינו דין בדעת בעלים אלא דין ידו כידה בנוגע למעשה הגירושין.

22 גמ'. איתמר קטנה שנתקדשה שלא לדעת אביה, אמר שמואל צריכה גט וצריכה מיאון.

23 ועיין בשיעורים לעיל ט. ד"ה ת"ר בשטר כיצד, יט. ד"ה אמר רבא אמר רב נחמן אומר אדם לבתו קטנה צאי וקבלי קידושיך דהארכנו בסוגיא דקבלת קידושין ע"י קטנה.

24 גמ'. מר רב אחא בריה דרב איקא צריכה גט שמא נתרצה האב בקידושין, צריכה מיאון שמא לא נתרצה האב בקידושין, ויאמרו אין קידושין תופסין באחותה.

25 ויש לעיין ביסוד המיאון בסוגיא דידן. דלכאורה אין מקום למיאון כלל, דאם נתרצה האב אזי הקידושין חלין מדאורייתא והיא צריכה גט, ואם לא נתרצה האב אזי אין כאן חלות קידושין כלל. ולפי"ז כל תפקיד המיאון הוא לפרסם שהיא לא בודאי מקודשת ולכן קידושין חלין באחותה. אמנם יתכן לבאר דאפי' אם האב לא נתרצה אזי חז"ל תיקנו חלות קידושין מדרבנן והיא צריכה מיאון.

26 ונראה לבאר ע"פ מחלוקת באיזה בת איירי שמואל דצריכה גט ומיאון. דעיין ברמב"ן ד"ה וצריכה דהביא דעת השאילתות דגם נערה דנתקדשה שלא לדעת אביה צריכה גט ומיאון וז"ל וצריכה מיאון שמא יאמרו אין קדושין תופסין באחותה, יש לדקדק בנערה מאי איכא למימר דודאי ה"ה לנערה דהא קיי"ל אביה ולא היא ונראה שרב אחא גאון ז"ל גורס נערה שכך כתב בשאלתות שלו בפרשת ואלה המשפטים וכן בהלכות גדולות, אבל לא מצינו מיאון בנערה במקום אחר עכ"ל. ולכאורה אין חלות מיאון בגדולה כלל, ומוכח מהא דגם נערה צריכה מיאון דאין כאן קידושין דרבנן והמיאון רק הוי דרך לפרסם לעלמא דלא היה כאן גט באופן ודאי.

27 ומאידך עיין בתוס' ד"ה קטנה דחולקים על השאילתות וסברי דאין מיאון בנערה וז"ל הא דנקיט קטנה משום דבנערה לא שייך למימר צריכה מיאון דאין מיאון בנערה עכ"ל. ונראה לבאר את דעת התוס' בב' אופנים: א הם מודים לשאילתות דבסוגיא דידן יש רק מעשה מיאון לשם פרסום בלי חלות מיאון, אלא דנקטו דגם מעשה מיאון בעלמא לא שייך לגדולה. ב התוס' נקטו דלפי שמואל יש חלות אישות דקטנה מדרבנן וצריך חלות שם מיאון לבטל חלות האישות הזאת. וזה שייך רק לקטנה ולא לנערה.

28 ונראה דרש"י סבור כמו הצד השני, דבאמת חז"ל תיקנו לקטנה הזאת חלות אישות מדרבנן. דבדעת עולא דהיא לא צריכה מיאון, רש"י ד"ה אפי' מיאון כתב וז"ל שאין מעשה קטנה כלום בחיי אביה עכ"ל. ומשמע מזה דלפי שמואל דמצריך מיאון, הביאור הוא דיש חלות למעשה קטנה, דהיינו דיש חלות אישות דרבנן וצריכה מיאון לבטל את חלות האישות הזאת.

1 תוספות על קידושין פתח ↗

6 משנה תורה, הלכות יבום וחליצה פתח ↗

מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים שֶׁלֹּא יָבֹא הַיָּבָם עַל יְבִמְתּוֹ עַד שֶׁיְּקַדֵּשׁ אוֹתָהּ בִּפְנֵי שְׁנֵי עֵדִים בִּפְרוּטָה אוֹ בִּשְׁוֵה פְּרוּטָה וְזֶהוּ הַנִּקְרָא מַאֲמָר. וְאֵין הַמַּאֲמָר קוֹנֶה בַּיְבָמָה קִנְיָן גָּמוּר כְּמוֹ הַבִּיאָה. וְהָעוֹשֶׂה מַאֲמָר בִּיבִמְתּוֹ שֶׁלֹּא מִדַּעְתָּהּ לֹא עָשָׂה כְּלוּם שֶׁאֵין הָאִשָּׁה מִתְקַדֶּשֶׁת אֶלָּא לִרְצוֹנָהּ. וּקְטַנָּה מִן הָאֵרוּסִין אֵין עוֹשִׂין בָּהּ מַאֲמָר אֶלָּא מִדַּעַת אָבִיהָ: וּכְשֵׁם שֶׁהוּא מְקַדֵּשׁ אֶת יְבִמְתּוֹ כָּךְ הוּא מְבָרֵךְ בִּרְכַּת נִשּׂוּאִין בַּעֲשָׂרָה וְכוֹתֵב כְּתֻבָּה כְּדִין כָּל נוֹשֵׂא אִשָּׁה. הַבָּא עַל יְבִמְתּוֹ וְלֹא עָשָׂה בָּהּ מַאֲמָר קָנָה קִנְיָן גָּמוּר וְאֵינוֹ צָרִיךְ לַחֲזֹר וּלְקַדֵּשׁ אַחַר הַבְּעִילָה. וּמַכִּין אוֹתוֹ מַכַּת מַרְדּוּת. וְכוֹתֵב לָהּ כְּתֻבָּה:

« רשימות שיעורים על קידושין מ״ג ×¢×´×‘ רשימות שיעורים על קידושין מ״ה ×¢×´× »