רשימות שיעורים על קידושין כ״ה

1 גמ'. אמר עולא הכל מודים בלשון לענין טומאה דגלוי הוא אצל השרץ.

2 מבואר בגמ' דלכו"ע הלשון הוי בית הסתרים לענין טבילה במקוה ומאידך יכול לקבל טומאה. ולכאורה צ"ב דהרי כמו דיש דין דבית הסתרים אינו צריך ביאת מים כמו"כ יש דין דבית הסתרים אינו מקבל טומאה נדה מב:, וא"כ מה החילוק בין בית הסתרים לענין קבלת טומאה לבין בית הסתרים לענין טבילה. ונראה לבאר דהדין דבית הסתרים לענין טומאה והדין דבית הסתרים לענין טבילה חלוקים ביסוד דיניהם. דהיינו, דבטבילה יש דין דכל דבר שהוא מתחת פני הגוף לא צריך ביאת מים. מאידך לענין קבלת טומאה הדין הוא דכדי לקבל טומאה הדבר הטהור צריך לגעת בדבר הטמא, והיכא דהדבר הטהור הוי מתחת פני הגוף אזי פקע חלות שם מגע של הדבר הטמא עם הדבר הטהור. ברם בית הסתרים מפקיע חלות שם מגע רק היכא דהדבר הטהור אינו יכול לזוז. אבל הלשון, אע"פ דהוא נמצא מתחת פני הגוף אך מכיון דהאדם יכול להזיז אותו, אזי שייך בו חלות שם מגע ולכן הוא יכול לקבל טומאה.

3 ולפי"ז לכאורה אפשר להבין למה הגמ' השווה לפי רבי הדין דהלשון בהלכות טומאה והזאה ודין הלשון בנוגע דיציאת ראשי אברים. דהרי טומאת מגע תלויה בזה דהאדם יכול להשתמש בלשון ולהזיז אותו. וכמו"כ שן ועין תלוי בביטול מלאכה כדלעיל כד: דהיינו, דהאדם יכול להשתמש באבר לתשמיש מסויים. ולכן היה מסתבר לגמ' דאם לפי רבי יש ללשון מלאכה בנוגע להלכות יציאת ראשי אברים, כמו"כ ראוי לומר דהוא מקבל טומאה והזאה, מכיון דיש בו דין מגע.

4 גמ'. נהי דביאת מים לא בעינן מקום הראוי לבוא בו מים בעינן כדרבי זירא דאמר רבי זירא כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו ושאינו ראוי לבילה בילה מעכבת בו.

5 עיין ברשב"א ד"ה הא דאמרינן שהקשה דלכאורה הדין דראוי לבילה לא שייך כלל לדיני חציצה בטבילה, וז"ל קשיא לן והא לא דמיא לדר"ז דבשלמא בדר"ז בעי' ראוי לבילה משום דכתיב בלולה בשמן ולכתחלה בילה צריכה, וגבי אלם ואלמת בפרק מצות חליצה לפי שאינם בואמר ואמרה, ובקריאת בכורים בפרק המוכר את הספינה משום וענית ואמרת, וכן בכל שאר המקומות שהוזכרו דברי ר' זירא כיוצא באלו, אבל כאן שא"צ ביאת מים ואפי' לכתחלה למה הוצרך למקום ראוי לביאת מים עכ"ל. וכוונת הרשב"א היא דבמצוות כמו בלילת קרבן מנחה, חליצה ומקרא ביכורים ניתן לומר דיש דיני לכתחילה ובדיעבד ודברים המעכבים ולכן יש לנו ג' מדרגות. כלומר, דיש דין לכתחילה דהקרבן מנחה צריך להיות בלולה, ובדיעבד הקרבן כשר אפי' בלי בלילה, ויש מדריגה שלישית דהקרבן פסול אם אינו ראוי לבילה. אבל טבילה במקווה אינה קיום מצווה אלא דפועל חלות טהרה. וא"כ אם החלות הזאת חלה בלי ביאת מים לבית הסתרים היאך שייך לומר שיש דין דחציצה פוסלת את הטבילה.

6 ובאמת מכח הקושיא הזאת הרשב"א הביא דעה דהדין חציצה בבית הסתרים הוי מדרבנן בעלמא, וז"ל וי"מ דמדרבנן בעלמא לפי שצריך טבילה כל גופו ד"ת התקינו דלשון ושנים שפעמים מגולין יהו צריכין להיות ראוין לבוא בו מים עכ"ל. ולפי"ז באמת הנחת הקושיא נכונה והדין דראוי לבילה שייך רק במצוות ולא בחלויות.

7 אבל יש להעיר דמדברי הרמב"ם פרק ב מהלכות מקוואות הלי"ג מבואר דחציצה בבית הסתרים פוסלת את הטבילה מדאורייתא, וז"ל נדה שנתנה שערה בפיה או שקפצה ידה או שקרצה בשפתותיה או שנמצא עצם בין שיניה כאילו לא טבלה עכ"ל. וא"כ חזרה קושיית הרשב"א למקומה.

8 ונראה לבאר דאע"פ דבית הסתרים לא צריך ביאת מים בפועל אין הפשט דבית הסתרים הוא מופקע מטבילה. אלא דיש ב' דינים בטבילה במקווה: א צריך ביאת מים על כל שטח פני הגוף, ב בבית הסתרים חל חלות שם טבילה אע"פ דלא בעינן שם טבילת מים בפועל. וי"ל דחציצה אינה רק דבר במציאות דהמים אינו מגיע למקום הזה בגוף, אלא דחציצה מפקיעה חלות שם טבילה מהמקום דיש בו החציצה. ולפי"ז שפיר מובן למה בעינן שלא יהי דבר החוצץ אפי' בדברים דמוגדרים כבית הסתרים.

9 משנה. בהמה גסה נקנית במסירה.

10 בענין קנין מסירה וקנין משיכה

11 א שיטות הראשונים

12 הראשונים נחלקו בכמה אופנים האם גם משיכה וגם מסירה קונים או שרק אחד מהם קונה. ונפרט את האופנים ואז נבאר את היסוד דכל שיטה ושיטה.

13 איתא במשנה דבהמה גסה נקנית במסירה. רש"י ד"ה נקנית פירש דבהמה גסה נקנית דוקא במסירה ולא במשיכה, וז"ל אבל משיכה לא מקניא דאין דרכה בכך להוליכה לפניו עכ"ל. והתוס' ד"ה בהמה גסה הקשו עליו מכמה סוגיות והסיקו דפשיטא דמשיכה מהני בבהמה גסה והמשנה מחדשת דאפי' מסירה קונה.

14 ובהמשך, התוס' הביאו מהסוגיא בב"ב עו: דדנה היאך קונין ספינה. והגמ' הקשה שיש סתירה בשיטת רבי האם ספינה נקנית במסירה או לא, ותירצה וז"ל לא קשיא, כאן ברשות הרבים, כאן בסימטא עכ"ל. ונחלקו בעלי התוס' בביאור התירוץ. דהרשב"ם ב"ב שם ד"ה לא קשיא, ומובא בתוד"ה בהמה גסה פירש דקנין מסירה אינו מהני בסימטא מכיון דשייך לקנות שם במשיכה, וברה"ר דמשיכה אינה קונה בו אזי קני במסירה, וז"ל הא דאמר רבי ספינה במסירה היינו ברשות הרבים כגון רקק מים שברשות הרבים דאי אפשר במשיכה דאין משיכה אלא כשמושך לרשותו כגון בחצר של שניהן או בסימטא כדלקמן וכיון דאי אפשר במשיכה קנה ליה במסירה והאי דקאמר וכו' רבי ספינה במשיכה היינו בסימטא כגון מבואות קטנים הפתוחין לרשות הרבים ויש בהן מים וספינה עומדת שם דכיון דאינו רשות הרבים ממש אלא דזימנין דדחקי בני רשות הרבים ועיילי להתם ויש רשות לאדם לשבת שם הרי הוא ברשות כל מי שעומד שם לקנות במשיכה כאילו הוא רשותו וכיון דאפשר במשיכה לאו אורחא דסימטא במסירה ולא מקניא במסירה עכ"ל. אבל ר"ת חולק על זה ונקט דקונין במסירה אפי' היכא דשייך משיכה, וז"ל וכי מצות הן משיכה ומסירה שמבטלות זו את זו שאין לעשות אלא מן המובחר ופירש רבינו תם לשם משיכה קונה בסימטא כל שכן מסירה דעדיפא ממשיכה עכ"ל.

15 ונראה דבעצם נחלקו הראשונים בב' דברים: א האם היכולת לקנות בקנין משיכה מבטלת את קנין מסירה. ב האם קונין במשיכה היכא דאין דרך למשוך כמו בבהמה גסה דמשנתינו. ונבאר את השיטות ואת סברת הדברים אחד אחד.

16 ב האם קנין משיכה מבטל קנין מסירה

17 בנוגע לדין קנין מסירה היכא דשייך קנין משיכה נראה דנשנו ג' שיטות. מצד אחד ר"ת סבור דמשיכה ומסירה אינן מבטלות זו את זו ותמיד אפשר לקנות בשניהן היכא דשייך. מאידך, מפירוש רש"י למשנה משמע להיפך, דהיינו דקנין משיכה תמיד מבטל קנין מסירה. ולכן רש"י פירש דקנין מסירה מהני בבהמה גסה רק משום דקנין משיכה אינה מהני, אבל אם משיכה היה מהני אזי אין קונין במסירה. ונראה דרש"י פירש את הגמ' בב"ב לגבי מסירה בספינה כמו הרשב"ם דרק קונין במסירה ברה"ר היכא דמשיכה אינה מהני.

18 ומשמע מדברי התוס' דיש להר"י שיטה אמצעית. דהרי בבהמה גסה הר"י חולק על רש"י ונקט דגם משיכה וגם מסירה מהני. אבל בסוגיא דבב"ב הר"י פירש כמו הרשב"ם דמסירה אינה מהניא בסימטא ובחצר של שניהם משום דאפשר לקנות במשיכה. וצ"ב בביאור השיטות.

19 והנה שיטת רש"י היא דהיכא דשייך לקנות במשיכה אין קונין במסירה. ונראה לבאר דקנין משיכה וקנין מסירה חלוקים ביסודם. הרי בקנין משיכה מעשה הקנין נעשית ע"י הקונה כי הוא מושך את החפצא לרשותו. מאידך, קנין מסירה נעשה ע"י המקנה דהרי המקנה מוסר את החפצא הנקנה ללקוח. ובזה דומה קנין מסירה לקנין חליפין דשניהם חלין בעיקר מצד המקנה. ונראה דרש"י סבור דכל היכא דהקונה יכול לעשות את מעשה הקנין זה עדיף ומבטל את היכולת של המקנה מלעשות את מעשה הקנין והקנאה. ולכן כל היכא דמשיכה קונה לפי רש"י - היכא דהדרך הוא למשוך והחפץ נמצא בסימטא או בחצר של שניהם, אזי הקונה צריך לעשות מעשה משיכה ולא לסמוך על מעשה ההקנאה דמסירה מצד המקנה. אבל היכא דהקונה מופקע מלעשות קנין משיכה, כמו היכא דאין דרך למשוך או כשהחפץ נמצא ברה"ר, אזי סומכין על מעשה הקנאה וקנין דמסירה מצד המקנה.

20 וי"ל דלר"ת יש סברא הפוכה. דהיינו, דר"ת נקט דכל הדין דקנין אחד מבטל קנין שני חל רק היכא דשני הקניינים דומים ביסוד דינם. דהרי מצד אחד מבואר בגמ' ב"ב פו. דהיכולת לקנות בהגבהה מבטל את היכולת לקנות במשיכה. אבל מצד שני איתא במשנה לקמן כו. שקרקע נקנית בכסף שטר וחזקה ואין דין דהיכולת לקנות בדרך אחד מבטל את שאר הדרכים. והביאור הוא דרק בקנינים דדומים בחלות דינם יש הלכה דצריך לקנות בדרך המעולה וזה מפקיע היכולת לקנות בדרך השני הגרוע. ולכן קנין הגבהה מבטל קנין משיכה בגלל דיש להם יסוד דין אחד כדיבואר לקמן אות ג'. אבל כסף שטר וחזקה מהווים ג' דרכים שונים ביסוד דינם כקניני קרקע ולכן אין לומר דדרך א' תבטל שאר הדרכים.

21 ומפני זה נקט ר"ת דהיכולת לקנות במשיכה אינו מבטל קנין מסירה. דהרי, כמו דביארנו, משיכה ומסירה הריהן ב' חלויות דינים החלוקים ביסודם לגמרי, דהרי משיכה חלה מצד הקונה ומסירה חלה מצד המקנה. וזה כוונתו במ"ש וז"ל וכי מצות הן משיכה ומסירה שמבטלות זו את זו שאין לעשות אלא מן המובחר עכ"ל. כלומר דהצורך לעשות מן המובחר שייך רק היכא דיש ב' דברים דדומים ביסודם, אבל היכא דב' קניינים הווין חלויות שונות לגמרי אזי לא חל דין קנין מובחר לומר דהקנין המובחר מבטל את הקנין הגרוע.

22 וכל זה בביאור שיטות רש"י ור"ת דנקטו דמשיכה תמיד מבטלת או אינה מבטלת היכולת לקנות במסירה. אבל לכאורה שיטת הר"י יותר קשה להבין דהרי הוא חילק בין בהמה גסה דקונין אותה גם במשיכה וגם במסירה, לבין ספינה בסימטא דהיכולת לקנות במשיכה מבטלת את הקנין דמסירה. וצ"ב בחילוק בין הדינים. ונראה לבאר דהר"י נקט דקנין משיכה מועיל בין היכא דהדרך הוא למשוך את החפץ ובין היכא דאין הדרך למשוך את החפץ שלא כשיטת רש"י במשנה דמשיכה קונה רק היכא דהדרך הוא למשוך. אבל עדיין הר"י חילק בין היכא דהדרך הוא למשוך ובין היכא דאין הדרך למשוך בנוגע לדין דמשיכה מבטל מסירה. דהיינו, דכל היכא דקונין במשיכה כדרכה אזי היכולת לקנות במשיכה מבטלת את היכולת לקנות במסירה. אבל היכא דקונין במשיכה אבל אין הדרך למשוך החפץ הזה, אזי משיכה כזאת אינה מבטלת את היכולת לקנות במסירה. וזה מבאר את החילוק בין ספינה לבין בהמה גסה. דהרי ספינה דרכה לימשך ולכן היכולת למשוך בסימטא מבטלת את היכולת לקנות במסירה. אבל בבהמה גסה דאין דרכה לימשך אזי אע"פ דאפשר לקנות במשיכה, מ"מ משיכה כזאת אינה מבטלת את הקנין דמסירה.

23 ונראה לבאר את הדברים יותר ע"פ יסוד בהלכות קניינים, דהיינו דקנין חל ע"י מעשה דמוכיח דהחפץ הזה נכנס לרשות הקונה. למשל, אם אדם מושך חפץ לרשותו זה מוכיח לכל הרואים דהוא קונה את החפץ והופך להיות הבעלים. ומפני כך לפעמים עצם היכולת של הקונה לעשות מעשה דיוצר הוכחה חזקה שהוא הבעלים מבטל את ההוכחה הקלושה דנוצר ע"י מעשה קנין אחר. וזהו הביאור בדין דמבואר בגמ' ב"ב פו: דהיכולת לקנות בהגבהה מבטלת את היכולת לקנות בקנין משיכה, דהרי מעשה דהגבהה מוכיח באופן חזק יותר דהקונה הוא הבעלים ועצם היכולת לעשות מעשה הגבהה מגרע את ההוכחה דנוצרה במעשה משיכה. אבל היכא דא"א בהגבהה, אזי קנין משיכה הופך להיות ההוכחה הכי חזקה דהמושך הוי הבעלים ולכן קונין במשיכה. וזה הפירוש בלשונות התוס' דיש קנין עדיף וקנין גרוע, דלכאורה הלשונות האלו תמוהים דהרי למה נקבע דמעשה קנין מסויים הוי גרוע או עדיף. אלא כוונתם דהכל תלוי בההוכחה דבעלות דנוצרה ע"י המעשה האם היא חזקה או חלשה.

24 וע"פ זה נראה לבאר יותר את שיטת הר"י. דהרי היכא דהחפץ הזה דרכו לימשך, אזי מעשה משיכה הוי הוכחה חזקה דהמושך הוי הבעלים ולכן מעשה מסירה אינה מוכיחה כלום. ולכן בנוגע לספינה דדרכה לימשך הר"י נקט דהיכא דקונין במשיכה אין קונין במסירה. אבל בבהמה גסה אפשר לקנות בשניהם כי אין הדרך למשוך אותה. ולכן, אע"פ דקונין במשיכה, מעשה המשיכה אינה יוצרת הוכחה חזקה ביותר שהוא הקונה ועדיין נשאר מקום לעוד מעשים אחרים דמוכיחים דהקונה הוא הבעלים. וממילא, אפשר לקנות גם במשיכה וגם במסירה.

25 ג קנין הגבהה וקנין משיכה

26 וכמו"כ מבואר דנחלקו הראשונים האם משיכה קונה היכא דאינו הדרך לימשך. דרש"י במשנה נקט דמשיכה אינה קונה בבהמה גסה וז"ל דאין דרכה בכך להוליכה לפניו עכ"ל, והתוס' נחלקו עליו. והרשב"א ד"ה בהמה גסה הוכיח כשיטת התוס' מזה דהגבהה קונה בעבדים אע"פ דאין דרך להגביה עבד וז"ל ועוד דאמרינן לעיל כב: הגביהו רבו לו לא קנאו ר"ש אומר קנאו שלא תהא חזקה גדולה מהגבהה שהגבהה קונה בכ"מ אע"פ שאין דרכן של בני אדם להגביה את עבדיהם עכ"ל.

27 ונראה לבאר דנחלקו בגדר הקנינים דמשיכה והגבהה. דהרמב"ן לקמן כו. ד"ה והא דתנן נקט דמשיכה והגבהה הוו אותה חלות קנין. דהרי איתא במשנה שם דנכסים שאין להם אחריות אין נקנין אלא במשיכה. והרמב"ן העיר דמטלטלין גם נקנים בדרכים אחרים, וז"ל לאו למעוטי מסירה והגבהה, אלא הכי קאמר אין נקנין בכסף ולא בשטר וחזקה אלא במשיכה, והוא הדין במסירה והגבהה כדקתני ברישא, ואפשר ששנה משיכה מפני שכולם לא תקנום אלא מחמת משיכה למאן דאמר ב"מ מז: או קנה מיד עמיתך דבר הנקנה מיד ליד היינו משיכה, שההגבהה אם אינו מושכה לרשותו ומחזירה למקומה אין אני קורא בה מיד עמיתך שעדיין ביד עמיתך הוא, ולמאן דאמר כדי שלא יאמר לו נשרפו חיטיך בעליה נמי עיקר התקנה משיכה היא למושכה לרשותו, אע"פ שתקנו הגבהה, משום שמשעה שהגביהה על מנת למשוך הוא, וכן המסירה משעה שנמסרה לידו דרכו למושכה ותחלת משיכה היא, נמצאת אומר שהמשיכה בנין אב לכולם לפיכך שנו כאן משיכה עכ"ל.

28 ומבואר מדברי הרמב"ן ב' נקודות: א דמשיכה והגבהה הוו בעצם אותו חלות קנין, ב משיכה הוי ה"בנין אב" ועיקר הקנין כלשון הפסוק לפי המ"ד דמשיכה קונה במטלטלין מדאורייתא או קנה מיד עמיתך, והגבהה הוי סוג של משיכה לרשותו. כלומר, דעיקר הקנין הוי משיכה דהיינו להזיז הבהמה לקראתו, וחז"ל גם למדו מזה דמשיכה ממטה למעלה, דהיינו הגבהה, כמו"כ מועיל. לפי זה קושיית הרשב"א על רש"י עומדת באיתנה, דהרי אם הגבהה דהוי תולדה דמשיכה קונה שלא כדרכה, לכאורה קו"ח דמשיכה דהוי עיקר הקנין גם קונה בבהמה גסה וכדומה.

29 ובביאור שיטת רש"י יתכן לומר דס"ל כמו הרמב"ן דמשיכה והגבהה הוו אותו חלות קנין, אבל רש"י נקט דהגבהה הוי עיקר הקנין ומשיכה מוגדרת כסוג של הגבהה. וא"כ י"ל דהגבהה דהוי עיקר הקנין קונה אפי' שלא כדרכו, ומאידך משיכה דהוי סוג של תולדה, נחלשה כוחה ורק קונה כדרכה. ולפי רש"י דהגבהה הוי עיקר קנין ולא סוג של משיכה לרשותו, נראה דיסוד דקנין הגבהה הוי קנין יד. כלומר, דלפי הרמב"ן קנין הגבהה מהני בגלל מעשה ההגבהה לרשותו כמו במשיכה. אבל לפי רש"י י"ל דבקנין הגבהה עצם זה דהחפץ מוגבהה ברשותו מחיל את הקנין כמו בקנין יד ולא צריך להזיז את החפץ כלל.

30 ד שאר קניינים בגט

31 ויש בזה נ"מ לענין קבלת הגט. דהרי רש"י גיטין עז: ד"ה הרי זו חזקה נקט דאשה מתגרשת ע"י זכייה בגט בקנין אגב. ונחלקו עליו הראשונים דהרי בעינן ונתן בידה, כדאיתא בר"ן לט: בדפי הרי"ף וז"ל אלא ודאי אין אשה מתגרשת באגב דבעינן ונתן בידה וליכא עכ"ל. והביאור הוא דבעינן מעשה נתינה וקנין דוקא לידה, ובקנין אגב אין צירוף ישיר בין ה"נתינה" דהבעל, דהיינו הקנאה ע"י אגב, לבין קבלת הגט ביד האשה.

32 ונחלקו המפרשים בדין שאר קניינים לקבלת גט. דמשמע מהתוס' בגיטין כא: תוד"ה יצא דקנין משיכה והגבהה מועילים לגט, דהרי הר"י פסק דאין משיכה והגבהה מועילים בגט דנכתב על עציץ נקוב מפני דהוא מחובר, וז"ל ועוד אור"י דמסתבר דאין האשה קונה את הגט שכתוב על עלה של עציץ נקוב במשיכת העציץ או בהגבהתו כל זמן שלא פסקה יניקת העלה כדאמרינן בסמוך מכר בעל זרעים לבעל עציץ לא קנה עד שיחזיק בזרעים אבל במשיכת העציץ לא קנה דאכתי חשיבי מחוברין בשעת משיכה עכ"ל. וניתן לדייק מזה דאם העציץ לא היה מחובר אזי קנין משיכה והגבהה מועילים בגט.

33 אבל עיין בשו"ת רעק"א סימן רכב מובא בפתחי תשובה אה"ע סימן קלט סק"ד דהביא ספיקת הירושלמי גיטין פרק ב הלכה ג בגט דנכתב על קרן בהמה, וז"ל ר"ז בעי קומי רבי מנא מסר לה במוסירה מהו קרבן העדה - מסר לה הפרה שכתב עליה הגט במוסירה שמסרה לה באפסר או בשערה מהו שתהא מגורשת, מידת הדין את אמר נקנה המקח והכא את אמר הכין או שנייא היא דכתיב ונתן בידה עד שיהא כולו בידה עכ"ל. וביאר הגרעק"א זצ"ל דלפי הצד דקנין מסירה אינה מהני, בעינן דכל הגט יהיה בידה ממש ואל"כ חסר בדין ונתן בידה. ולפי"ז הוא נקט חידוש להלכה, וז"ל חידוש בעיני דלא נזכר הדין דצריך שלא יהא מקצת הגט יוצא מידה דאף דקנתה כל הגט בהגבהה מ"מ אין כולו בידה, וצריכין ליזהר בזה דאם הגט על קלף גדול ומצוי דלפעמים מקצת הגט למעלה מידה ואינו כולו בידה וצ"ע לדינא עכ"ל. כלומר, דהוא צידד לומר דקנין הגבהה אינה מועילה בגט אלא בעינן בידה ממש.

34 אבל מהרמ"א אה"ע סימן קלט סעיף טו משמע דלכל הפחות הגבהה מהני בגט. דהרי כתב הרמ"א וז"ל גם יהיו ידיה גבוהות מן הארץ ג' טפחים עכ"ל. ועיי"ש בפתחי תשובה דהביא מהתורת גיטין דביאר דמצד קנין יד אפשר לקנות אפי' פחות מג' טפחים כדמבואר בתוס' כתובות לא. תוד"ה דאי בעי. אלא דהרמ"א חשש דאולי קצת מהנייר של הגט יצא מתחת ידה וזה אין קונין בקנין יד אלא בהגבהה דצריך להיות למעלה מג' טפחים מהקרקע. ויוצא דלפי פירוש התו"ג, הרמ"א נקט דקנין הגבהה מועיל בגט. ושמעתי מאאמו"ר הגר"מ זצ"ל דיש לחלק בין קנין הגבהה דהיא עושה בידה ממש לבין קנין הגבהה דנגרם מכוחה. כלומר, אם היא קונה ע"י זה שהיא מגביהה את הגט בידה אזי הגירושין חלין אע"פ דחלק מהנייר נמצא חוץ לידה דהרי זה מוגדר כנתינה בידה. אבל אם היא לא מרימה את הגט בידה אלא דבכוחה היא גורמת שהגט יוגבה, אזי אע"פ דבדרך כלל זה מהני לקנין הגבהה, מ"מ יש חסרון בנתינה בידה ואינה מהני לגירושין.

35 וי"ל דהדין דקנין הגבהה בגירושין תלוי במחלוקת הנ"ל בין רש"י והרמב"ן ביחס בין קנין משיכה לבין קנין הגבהה. דלפי הרמב"ן דקנין משיכה הוי העיקר וקנין הגבהה הוי סוג של משיכה, אזי היסוד דקנין הגבהה הוי כניסה לרשותו כמו קנין משיכה ואין קשר בין קנין יד לבין קנין הגבהה. וא"כ מסתבר דקנין הגבהה אינו מהני בגט. אבל לפי מה דביארנו בשיטת רש"י דקנין הגבהה אינה תולדה של קנין משיכה אלא דהוי סוג של קנין יד, אזי מסתבר כמו שיטת הרמ"א והגר"מ זצ"ל דקנין הגבהה, או לכל הפחות סוג של הגבהה דמשתמש בידה, מהני בגט.

36 ולפי זה יש להעיר על שאר דברי הרמ"א אה"ע סימן קלט סעיף טו דהקפיד דהאשה צריכה להגביה את הגט בשעה שהיא מקבלת אותו. ונראה דזה מסתבר לפי שיטת הרמב"ן דהגבהה הוי סוג של משיכה ולכן בעינן מעשה דכניסה לרשותו. אבל לפי הביאור הנ"ל ברש"י דהגבהה הוי סוג של קנין יד, אזי עצם זה דהגט מוגבה בידה גורם לקנין ולא בעינן מעשה הגבהה דהאשה.

37 ובענין למעשה, הגר"מ זצ"ל לא הקפיד לדברי הרמ"א האלו דהאשה צריכה להגביהה את הגט. וזה מפני ב' טעמים: א הוא הקפיד דכל הגט יהיה מקופל ביד האשה ולכן יש לה קנין יד על הגט, ב אם יד האשה הוי למעלה מג' טפחים אזי עצם זה דהגט מוגבה בידה גורם לקנין ולא בעינן מעשה הגבהה כנ"ל.