רשימות שיעורים על קידושין כ״ז

« רשימות שיעורים על קידושין כ״ו ×¢×´×‘ רשימות שיעורים על קידושין כ״ח ×¢×´× »

1 תוספות פתח ↗

חוזר בשטר ואינו חוזר בשדה - וא"ת ומה ירויח בזה אם יחזור בשטר כיון שלא יחזור בשדה וי"ל דלא ניחא ליה דליפוק שטר עילויה דאיכא קלא בשטר טפי מבעדים ויאמרו שהוא עני שמוכר הכל ולא ימצא מלוה:

2 קידושין פתח ↗

נָתוּן לוֹ לִיהוֹשֻׁעַ, וּמְקוֹמוֹ מוּשְׂכָּר לוֹ. וְעִישּׂוּר אַחֵר שֶׁאֲנִי עָתִיד לָמוֹד נָתוּן לוֹ לַעֲקִיבָא בֶּן יוֹסֵף, כְּדֵי שֶׁיִּזְכֶּה בּוֹ לַעֲנִיִּים, וּמְקוֹמוֹ מוּשְׂכָּר לוֹ. שְׁמַע מִינַּהּ בָּעֵינַן צְבוּרִים בַּהּ! שָׁאנֵי הָתָם, כִּי הֵיכִי דְּלָא לַיטְרְחִינְהוּ. תָּא שְׁמַע, דְּאָמַר רָבָא בַּר יִצְחָק אָמַר רַב: שְׁנֵי שְׁטָרוֹת הֵן: ״זְכוּ בְּשָׂדֶה זוֹ לִפְלוֹנִי וְכִתְבוּ לוֹ אֶת הַשְּׁטָר״ – חוֹזֵר בַּשְּׁטָר, וְאֵינוֹ חוֹזֵר בַּשָּׂדֶה. ״עַל מְנָת שֶׁתִּכְתְּבוּ לוֹ אֶת הַשְּׁטָר״ – חוֹזֵר בֵּין בַּשְּׁטָר בֵּין בַּשָּׂדֶה. וְרַב חִיָּיא בַּר אָבִין אָמַר רַב הוּנָא: שְׁלֹשָׁה שְׁטָרוֹת הֵן. תְּרֵי – הָא דַּאֲמַרַן, אִידַּךְ: אִם קָדַם מוֹכֵר וְכָתַב לוֹ אֶת הַשְּׁטָר, כְּאוֹתָהּ שֶׁשָּׁנִינוּ: כּוֹתְבִים שְׁטָר לַמּוֹכֵר אַף עַל פִּי שֶׁאֵין לוֹקֵחַ עִמּוֹ. כֵּיוָן שֶׁהֶחְזִיק עִמּוֹ בַּקַּרְקַע – נִקְנָה שְׁטָר בְּכׇל מָקוֹם שֶׁהוּא. שְׁמַע מִינַּהּ לָא בָּעֵינַן צְבוּרִים בַּהּ! שָׁאנֵי שְׁטָר דְּאַפְסֵירָא דְאַרְעָא הוּא. וְהָא עֲלַהּ קָתָנֵי: זוֹ הִיא שֶׁשָּׁנִינוּ: נְכָסִים שֶׁאֵין לָהֶם אַחְרָיוּת נִקְנִין עִם נְכָסִים שֶׁיֵּשׁ לָהֶם אַחְרָיוּת בְּכֶסֶף בִּשְׁטָר וּבַחֲזָקָה! שְׁמַע מִינַּהּ: לָא בָּעֵינַן צְבוּרִים בָּהּ, שְׁמַע מִינַּהּ. אִיבַּעְיָא לְהוּ: מִי בָּעֵינַן ״אַגַּב״ אוֹ לָא? תָּא שְׁמַע, דְּקָתָנֵי כֹּל הָנֵי, וְלָא קָתָנֵי אַגַּב. וּלְטַעְמָיךְ, ״קְנִי״ מִי קָתָנֵי? אֶלָּא, עַד דְּאָמַר ״קְנִי״? הָכָא נָמֵי, עַד דַּאֲמַר ״אַגַּב״. וְהִלְכְתָא: צְבוּרִים – לָא בָּעֵינַן, ״אַגַּב״ וּ״קְנִי״ – בָּעֵינַן. אִיבַּעְיָא לְהוּ: שָׂדֶה בְּמֶכֶר וּמְטַלְטְלִין בְּמַתָּנָה מַהוּ? תָּא שְׁמַע: עִישּׂוּר שֶׁאֲנִי עָתִיד לָמוֹד, נָתוּן לִיהוֹשֻׁעַ וּמְקוֹמוֹ מוּשְׂכָּר לוֹ, שְׁמַע מִינַּהּ! אִיבַּעְיָא לְהוּ: שָׂדֶה לְאֶחָד, וּמְטַלְטְלִין לְאַחֵר מַהוּ? תָּא שְׁמַע: עִישּׂוּר שֶׁאֲנִי עָתִיד לָמוֹד נָתוּן לַעֲקִיבָא בֶּן יוֹסֵף כְּדֵי שֶׁיִּזְכֶּה בּוֹ לַעֲנִיִּים וּמְקוֹמוֹ מוּשְׂכָּר לוֹ. מַאי ״מוּשְׂכָּר״ – מוּשְׂכָּר לְמַעֲשֵׂר. וְאִי בָּעֵית אֵימָא: שָׁאנֵי רַבִּי עֲקִיבָא, דְּיַד עֲנִיִּים הֲוָה. אָמַר רָבָא: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא שֶׁנָּתַן דְּמֵי כוּלָּן, אֲבָל לֹא נָתַן דְּמֵי כוּלָּן – לֹא קָנָה אֶלָּא כְּנֶגֶד מְעוֹתָיו. תַּנְיָא כְּווֹתֵיהּ דְּרָבָא: יָפֶה כֹּחַ הַכֶּסֶף מִכֹּחַ הַשְּׁטָר, וְכֹחַ הַשְּׁטָר מִכֹּחַ הַכֶּסֶף. יָפֶה כֹּחַ הַכֶּסֶף – שֶׁהַכֶּסֶף פּוֹדִין בּוֹ הֶקְדֵּשׁוֹת וּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי, מַה שֶּׁאֵין כֵּן בִּשְׁטָר. וְיָפֶה כֹּחַ הַשְּׁטָר – שֶׁהַשְּׁטָר מוֹצִיא בְּבַת יִשְׂרָאֵל, מַה שֶּׁאֵין כֵּן בְּכֶסֶף. וְיָפֶה כֹּחַ שְׁנֵיהֶם מִכֹּחַ חֲזָקָה, וְכֹחַ חֲזָקָה מִכֹּחַ שְׁנֵיהֶם. יָפֶה כֹּחַ שְׁנֵיהֶם – שֶׁשְּׁנֵיהֶם קוֹנִים בְּעֶבֶד עִבְרִי, מַה שֶּׁאֵין כֵּן בַּחֲזָקָה. יָפֶה כֹּחַ חֲזָקָה – שֶׁחֲזָקָה מָכַר לוֹ עֶשֶׂר שָׂדוֹת בְּעֶשֶׂר מְדִינוֹת, כֵּיוָן שֶׁהֶחְזִיק בְּאַחַת מֵהֶם – קְנָאָם כּוּלָּם.

3 קידושין פתח ↗

4 תוספות על בבא בתרא פתח ↗

חוזר בשטר ואינו חוזר בשדה. וא"ת כיון שאין מזיק לו כלום בין במתנה בין במכר נכתוב לו ממה נפשך שלא יוכל לכפור לו כיון דאין מפסיד בכתיבה אפילו במכר דליכא למימר שאינו רוצה שיטרוף ממשעבדי דאפילו בלא שטר גובה מנכסים משועבדים כדאמר בחזקת הבתים לעיל בבא בתרא דף מא: המוכר שדהו בעדים גובה מנכסים משועבדים וי"ל דמפסיד לפי שע"י שטר יצא קול שמכר או נתן ולא ילוו לו כל כך ברצון לפי שאין לו כל כך קרקעות ואע"פ שהלוקח ודאי יכול לחזור בו דמצי אמר אדעתא דלא תכתוב לי שטרא לא זבני מ"מ מוכר יכול לחזור בו בשטר ואם לא ירצה הלוקח ליקח בלא שטר יניח ורבינו תם מפרש דבשטר מתנה דוקא מיירי דלא ניחא ליה דליפוש שטרי עילויה דהעולם לא ידעו שהוא שטר מתנה אלא יסברו שהוא שטר חוב או שטר מכר ושיעבד קרקעותיו ולא יקנו ברצון ממנו לפי שיראים שיטרפו מהן אבל בשטר מכר אין יכול לחזור בו דמסתמא אדעתא דכתיב ליה שטרא זבין ליה וקשה דלקמן בגט פשוט דף קסח: תנן מי שבא ואמר אבד שטר חובי אע"פ שאמרו עדים כתבנו וחתמנו אין כותבין ונותנין אפילו בלא אחריות דחיישינן שמא פרע לו ורוצה לגבות שנית אבל בשטר מקח וממכר כותבין חוץ מאחריות שבו והשתא ליכא למיחש דלמא טריף והדר טריף ומשום אפושי שטרא לא חיישינן שמא לא ידעו העולם ששתי פעמים נכתב על שדה אחת ויסברו שמכר שדה אחרת או שהוא שטר חוב:

5 קידושין פתח ↗

6 קידושין פתח ↗

7 קידושין פתח ↗

8 קידושין פתח ↗

9 יבמות פתח ↗

לַינְּחֵהּ גַּבֵּי עֵדִים — אִי דִּזְכִיִרִי לַיְתוֹ לַיסְהוּד. וְאִי לָא — זִמְנִין דְּחָזוּ מִכְּתָבָא וְאָתוּ מַסְהֲדִי, וְרַחֲמָנָא אָמַר: ״מִפִּיהֶם״, וְלֹא מִפִּי כְתָבָם.

10 תוספות על יבמות פתח ↗

דחזו בכתבא ואתו ומסהדי כו' - קשה לר"י דבהגוזל קמא ב"ק דף צח. ושם: גבי השורף שטרותיו של חבירו פריך ואי דאיכא סהדי דידעי ליכתבו ליה שטרא אחרינא ואמאי הא אמר הכא דמפיהם ולא מפי כתבם ואר"י דה"נ אם היו מעידים שכך ראו בשטר שפיר הוו עבדי דהרי הם כאילו מעידים ראינו עדות שנתקבל בב"ד דעדים החתומים על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותן בב"ד אבל חיישינן שמא לא יעידו שכך ראו בשטר אלא שמא יעידו על המעשה עצמו כאילו הם זוכרים והם אינן זוכרין אלא על פי הכתב וכן הא דאמרינן בפ"ב דכתובות דף כ. כותב אדם עדותו על השטר ומעיד עליה אפילו אחר כמה שנים והוא שזוכרה מעצמו אבל אין זוכרה מעצמו לא התם נמי לא איירי במעיד שכך ראה כתוב אלא במעיד על מעשה עצמו ועוד דהתם לא הוה שטר אלא שכותב לזכרון דברים בעלמא ולא שייך למימר נעשה כמי שנחקרה עדותו בב"ד ואר"י דשמע מר"ת שנוהגין עכשיו ששולחין העדים עדותן בכתב ידם לב"ד ולא קרינן ביה מפיהם ולא מפי כתבם כיון שהם זוכרין עדותן והא דתניא במי שאחזו גיטין דף עא. ואם לא יגיד פרט לאלם שאין יכול לדבר ופריך ואמאי והרי יכול לדבר מתוך הכתב שאני עדות דרחמנא אמר מפיהם ולא מפי כתבם שאני אלם שאין ראוי להגיד כדאמרינן מנחות דף קו: כל שאין ראוי לבילה כו' אבל אחר מועיל כתב ידו כשזוכר העדות ומיהו בפירוש חומש דברים י״ט:ט״ו פרש"י ע"פ שנים עדים פרט שלא ישלחו כתבם לב"ד:

11 קידושין פתח ↗

12 קידושין פתח ↗

13 קידושין פתח ↗

14 קידושין פתח ↗

15 רשב״א על בבא בתרא פתח ↗

זכו בשדה זו לפלוני וכתבו לו את השטר חוזר בשטר ואינו חוזר בשדה. דשתי קניות הן, ואין זכיית השדה תלויה בכתיבת השטר, וכיון שזכו בשדה זכו, אבל בשטר כל שלא כתבוהו ונתנוהו לו יחזור בו. ואם תאמר ואמאי אין כותבין, ומאי נפקא ליה מינה, אי במתנה הא לית בה אחריות נכסים, ובין כתב ובין לא כתב חד דינא אית ליה, ואי בשטר מכר, בין לא כתב בין כתב גובה מנכסים משועבדים, ורב גופיה הוא דאמרה כדאמר לעיל בפרק חזקת בבא בתרא מא, ב אמר רב המוכר שדהו בעדים גובה מנכסים משועבדים, ואי כשמכר בלא אחריות מפורש ואי כתבי ליה שטרא גובה מנכסים משועבדים, וכדקיימא לן אחריות טעות סופר הוא, יכתבו לו את השטר שלא באחריות מפורש. וי"ל דאפילו הכי לא ניחא ליה דליפוק עליה דנתן או מכר קרקעותיו, משום דזילי נכסיה, דאף על גב דאמר רב המוכר שדהו בעדים גובה מנכסים משועבדים למימרא דעדים אית להו קלא, לא קול גמור כשטרא קאמר, אלא קול קצת, ואלו חקרו הלקוחות שלקחו לאחר מכאן מידע הוו ידעי, ואינהו דלא חשו ולא חקרו אינהו דאפסידו אנפשייהו, כדאמרינן התם עלה, והיינו דקאמר רב שלשה לקוחות מצטרפין וכולן בשטר. ויש אומרים דבר מן דין כל שטר שנעשה לחובת מי שנעשה עליו, בין שהוא עכשיו ממש לחובתו בין שאינו, אי אפשר לכותבו אלא מדעת המתחייב, דומיא דשטר מתנה, וכיון שכן, שטר זה אי אפשר לכותבו על שזה מנעם עד שלא נכתב ואם כתבוהו אין לו דין שטר. ואף על פי שאמרו בשטר מתנה כותבים עשרה שטרות על שדה אחת, שאני התם דכיון שנכתב אחת מדעת הנותן כותבים עשרה כאחת, כיון שאין בריבוי השטרות שום תוספת חיוב, ובשטר מכירה שנאבד שכותבין שטר אחר חוץ מן האחריות שבו, מהאי טעמא נמי הוא, והודאה במקרקעי שאמרו בפרק זה בורר סנהדרין כט, ב כל שהודה בפני שנים אין צריך לומר כתובו, היינו נמי טעמא דהודאתו במה שאינו שלו, ולתועלת מי שהקרקע שלו כותבין, ואף על פי שלא אמר להם כתובו, וכענין שאמרו במחאה ובמודעא.

16 קידושין פתח ↗

17 קידושין פתח ↗

18 קידושין פתח ↗

19 קידושין פתח ↗

20 קידושין פתח ↗

21 קידושין פתח ↗

22 קידושין פתח ↗

23 קידושין פתח ↗

24 קידושין פתח ↗

25 קידושין פתח ↗

26 קידושין פתח ↗

27 רשב״א על קידושין פתח ↗

אימא טעמא דידי מה יציאה בעינן דעת מקנה אף הויה בעינן דעת מקנה. כלומר אף דעת מקנה. אבל דעת קונה נמי בעינן דומיא דגיטין דבעינן דעת הבעל, כך ראיתי בפירושי הרמב"ן נר"ו, וכן הוא ודאי כדבריו מדאקשינן לרבא ורבינא מאין כותבין שטרי אירוסין ונשואין אלא מדעת שניהם, אלמא שטרי ארוסין ממש אין כותבין אותן לרב פפא ורב שרביא אלא מדעת שניהם. ומכל מקום צריך תלמוד דכיון שאינהו מגיטין ילפי, וגיטין הא לא בעו אלא דעת מקנה בלחוד, והכא דבעל קונה למה בעינן דעתו דדעת שניהם בגיטין לא אשכחן. ויש לומר דאי משום היקישא דגיטין בודאי בדעת האשה שהיא המקנה די, אלא משום דכתיב בו כי יקח ודרשינן ולא שתקיח את עצמה, על כרחין בעינן דעתו, הואיל ובעינן דעתה, דאי לא, הוי ליה כמקחת את עצמה. כך נראה לי.

28 קידושין פתח ↗

29 תוספות על בבא קמא פתח ↗

כולן נכנסו תחת הבעלים - וא"ת והא נזקין מלוה על פה נינהו ומלוה על פה לא גבי ממשעבדי וי"ל דכשעמד בדין כמלוה בשטר דמיא כדאמר בהגוזל בתרא לקמן קיב ובכמה דוכתין. אי נמי מלוה הכתובה בתורה ככתובה בשטר דמיא וחייב:

30 רשימות שיעורים על בבא קמא פתח ↗

והנה עיקר ההתחייבות של המלוה חלה על פי דעת המתחייב. מאידך חיוב הניזקין חל מחמת הנזק ובלי דעת המתחייב. בכך מתבארת המחלוקת בין תוס' והנ"י לפי שני הצדדים בחקירתנו. אם שטר מלוה הוא שטר קנין י"ל שחל מדין קנין כדי להוסיף על עיקר ההתחייבות של החוב. והואיל ועיקר ההתחייבות לשלם דמי המלוה חלה מדעת המתחייב של הלוה ניתן להוסיף על זה קנין שטר שאף הוא חל על פי דעת התחייבות של הלוה. ואילו עיקר חיוב דמי הנזק לעומת זאת חל מן השמים ובכן אין לצרף אליו חלות קנין שטר להוסיף שעבודים על חיוב התורה. כך היא סברת התוס'. גם אם ננקוט ששטר מלוה מהווה שטר ראייה סוברים התוס' שאין לצרפו אלא למלוה שחל מעיקרו על פי דעת המתחייב ומצטרף אליו שטר ראייה שאף הוא חל משום דעת המתחייב של הלוה עבור השטר. ועיין בתוס' בכתובות דף כ. ד"ה ור"י וכו' שדעת המתחייב מעכבת בחלות דין שטר. ואילו חיוב נזק שחל מן השמים אינו נתפס בהתחייבות נוספת עבור שטר ראייה. וע"פ יסוד מרן הגר"ח זצ"ל עיין לקמן בענין שטרות אות א' שרק הבעלים יכולים ליצור חלות שם שטר ולא אינש דעלמא נראה להוסיף שהבעלים שהתחייבו בחיוב הממון - כמו הלוה - יכולים אף להתחייב בהתחייבות של שטר. ואילו מזיק מאחר שאינו בעלים על חיובו לשלם, שכן התורה חייבתו ולא הוא שחייב את עצמו, גם אינו בעלים להתחייב בחלות דין שטר עבור הנזק - לא שטר ראייה ולא שטר קנין.

31 קידושין פתח ↗

32 רשב״א על קידושין פתח ↗

על מנת שתכתבו לו את השטר חוזר בין בזה ובין בזה. ואם תאמר והא קיימא לן לעיל קידושין ח, א כל האומר על מנת כאומר מעכשיוח דמי, והלכך מקיימין תנאים וכותבין לקיימי לתנאיה וליכתבו את השטר, ויש לומר דלא אמרו כאומר מעכשיו אלא במתנה עם בעל דבר, אבל הכא דשוינהו שלוחין הכי קאמר להו, זכו בשדה לפלוני על מנת שלא תעכבו בכתיבת השטר כל זמן שלא אמחה בידכם. ועוד יש לומר דבכהאי גוונא בבעל דבר חוזר בו, דלא דמי לשאר תנאין דעל מנת דעלמא, דבשלמא האומר לאשה הרי זה גיטך על מנת שתתני לי מאתים זוז או שתעשה כך, אמרינן גיטין עד, ב שאין יכול לחזור בו, לפי שמשעת נתינת הגט הרי זו מגורשת ובלבד שיתקיים התנאי, אבל כאן שתלה קניית השדה בכתיבית השטר, כל שלא נכתב השטר לא קנה השדה, והנכון שנאמר שאין עד אחד קם לשבועה בטענת שמא, וכדמשמע נמי בריש פרק שבועת הדיינין דאמרינן התם לח, ב לא שנו אלא בטענת מלוה והודאת לו, אבל בטענת מלוה והעדאת עד אחד אפילו לא טענו אלא בפרוטה כו', דאלמא טענת מלוה בעי, וכן משמע בריש פרק קמא דמציעא ד, א דאמרינן התם הצד השוה שבהן שעל ידי טענה וכפירה הן באין כו', וכן נראה לי לומר מההיא דאבימי בריה דר' אבהו דפרק הכותב כתובות פה, א ושם אכתוב בס"ד. והשתא אתי שפיר מאי דלא יליף שמא דממון מסוטה, דמה שניתן ליתבע בעד אחד הוא דילפינן מסוטה בקל וחומר, אבל שמא דלא ניתן ליתבע בעד אחד לא ילפינן מינה, אלא הואיל ונאמרה שבועה בפנים ובחוץ, וכן פירשו בתוס'. ואם תאמר למה ליה קל וחומר, ליליף מגזירה שוה דשבועה שנאמרה בפנים ונאמרה בחוץ. ויש לומר דהאי לאו גזירה שוה היא אלא מה מצינו, ואי לאו קל וחומר ממונא מאיסורא לא ילפינן, אבל השתא דילפינן עיקר גלגול בממון מקל וחומר דרשינן מה מצינו בסוטה שמגלגלין, ומגלגלין בה שמא, אף בממון שמגלגלין, בשמא נמי מגלגלין.והשתא דילפינן לה מסוטה בגזירה שוה, מגלגלין שמא על ברי וברי על שמא ושמא על שמא, דסוטה נמי שמא על שמא מגלגלין, ויש מי שאומר דדוקא שמא על ברי הוא שמגלגלין, אבל על שמא אין מגלגלין, דסוטה כברי חשבינן לה דרגלים לדבר הואיל שקינא לה ונסתרה, כדאמרינן בריש פרק קמא דנדה ג, א ובסוטה כח, ב ואינו מחוור, שאם אתה אומר כן אף ברי על שמא לא יגלגל, וזו ודאי מגלגלין כדאמרינן בפרק המפקיד, גבי הא דתנן ב"מ לד, ב סלע הלויתני עליו ושתים היה שוה והלה אומר לא כי אלא סלע הלויתיך עליו וסלע היה שוה פטור. ואם איתא לדרב הונא דאמר משביעין אותה שבועה שאינה ברשותו מגו דמשתבע שאינה ברשותו לשתבע נמי כמה היה שוה, והתם דברי על שמא הוא דמספק אתה משביעו שאינה ברשותו, ואף על פי כן מגלגלין. ועוד דאמרינן בפרק השואל את הפרה ב"מ צח, ב אשתבע לי מיהת דכדרכה מתה, דמגו דמשתבע דכדרכה מתה משתבע נמי דשכורה מתה, אף על פי דשבועה דכדרכה מתה בספק אתה משביעו, ועוד דאמרינן בפרק כל הנשבעין בסופו מח, ב מהו לגלגל בדרבנן, ופשטוה מהא דתניא ליה ממנו ערב שביעית ולמוצאי שביעית נעשה לו שותף או אריס אין מגלגלין, טעמא דלוה הימנו ערב שביעית, דאתי שביעית אפקעתיה לשבועתא, הא שאר שני שבוע מגלגלין. אלמא מגלגלין על שמא, דהא שבועת השותפין שמא היא, ועוד דתנן התם מה, א אלו נשבעין שלא בטענה השותפין והאריסין כו' חלקו השותפין פטורין, נתגלגלה עליהן שבועה ממקום אחר מגלגלין, ומסתמא אפילו נתגלגלה עליהן כזו של שותפין קאמר, מדלא תני נתחייבו שבועת התורה, אי נמי שבועת ברי אלמא כשבועת אלו השנוים כאן קאמר, דאלמא שמא על שמא נמי מגלגלין, וכן כתב הראב"ד בפרק השואל במציעא צח א ואם איתא דסוטה שנסתרה כברי היא, מנלן דמגלגלין על שמא, אלא ודאי ספק היא, וממנה אתה דן שמגלגלין על הפסק.ואי קשיא לך הא דתנן שם זה אומר שכורה מתה ביום שהיתה שכורה מתה והלה אומר איני יודע פטור. ואם איתא שמגלגלין שמא על שמא מגו דמשתבע דכדרכה מתה לישתבע דשכורה מתה. יש לומר דהתם ומתה גרסינן במתניתין, כלומר שהוא ידוע שמתה כדרכה ואין כאן שבועה כלל, אבל אילו היה חייב שבועה דכדרכה מתה אפילו שבועה דשכורה מתה היה נשבע בגלגול כדאמרן.

33 קידושין פתח ↗

34 קידושין פתח ↗

35 תוספות על גיטין פתח ↗

החזיק בזרעים קנה עציץ - צריך עיון אם צריך לומר אגב וקני כמו בעלמא כדאמרי' בפ"ק דקידושין דף כז. או שמא הכא לא צריך דכיון דצריך עציץ לזרעים בטל אגב זרעים וכן גבי שטר כיון שהחזיק בקרקע נקנה השטר בכל מקום שהוא ושמא התם לא בעינן אגב משום דשטר אפסרא דארעא הוא:

36 קידושין פתח ↗

37 קידושין פתח ↗

38 שולחן ערוך, חושן משפט פתח ↗

המלוה את חבירו בעדים אין כותבין עדותן ונותנין למלוה שלא יחזירו למלוה על פה מלוה בשטר עד שיאמר להם הלוה כתבו שטר וחתמו ותנו לו ואע"פ שאמר להם כן צריכים להמלך בו אחר שחתמו בשטר ואח"כ נותנים השטר ביד המלוה וי"א שאינם צריכים להמלך בו:

39 קידושין פתח ↗

40 קידושין פתח ↗

41 קידושין פתח ↗

42 קידושין פתח ↗

43 תוספות על בבא בתרא פתח ↗

שכיב מרע שאמר כו' הלואתו לפלוני אע"ג דליתא בבריא. בקנין שאין הלואה בעין ונהי דיכול להקנות אגב קרקע אי גרסינן מסיק מדרב פפא לעיל בבא בתרא דף עז: ושם מ"מ כיון דליתא בבריא בקנין דלא מצי להקנות בלא דבר אחר עם ההלואה לא חשיב איתא בבריא דהא דירת בית כמו כן יכול להקנות על ידי הבית ופירות דקל ע"י הדקל שיקנה לו הבית לדור בו כך וכך שנים והדקל לאכול פירותיו כך וכך שנים אלא בעינן שיוכל להקנותו בענין זה ששכיב מרע מקנהו בדבורו יוכל בריא להקנותו בקנין חליפין או במכירה והלואה אין יכול למכור כי אינה בעין ומשני הואיל ויורש יורשה ומתנת שכיב מרע כירושה ואע"ג דיורש יורש נמי דירת הבית ופירות דקל היינו לפי שיורש גם הבית והדקל אי נמי במעמד שלשתן אבל מה שיוכל להקנות אגב קרקע לא חשיב איתיה בבריא דהא דירת בית ופירות דקל יכול להקנות אגב הבית והדקל כדפרי' ותימה לי לימא איתא בבריא בהודאה כדמוכח לקמן בבא בתרא דף קמט. דשכיב מרע שהודה קנה בלא טעם דשכיב מרע מדקני בגר ונראה לי דהא לא חשיב איתא בבריא כיון דליתא כעין שהוא בשכיב מרע בלשון מתנה וקנין והא דקאמר הואיל ויורש יורשה לא בעי למימר מטעם דאיתא בבריא אלא כיון שיורש יורשה יש כח לשכיב מרע ליתן דברשותו הויין דמתנת שכיב מרע כיורש ותדע דעל טעם זה דהואיל ויורש לא נקט איתא בבריא הואיל ויורש יורשה ועל מעמד שלשתן נקט איתא בבריא במעמד שלשתן כמו שכתוב בכל הספרים ובפירוש רבינו חננאל ואין נראה לחלק בין הודאת פקדון להודאת מלוה:

44 רשב"ם על בבא בתרא פתח ↗

בכסף בשטר ובחזקה - בכסף שקבל מן הקרקע או שהחזיק בה נקנין גם מטלטלין וקס"ד השתא דהשטר במילי בעלמא מיקני שנתרצה המוכר להקנות ללוקח ואע"פ שלא בא השטר לידו דלוקח קני ליה כ"ש לעיל דשטר בשטר מיקני דאילו הכא אפילו במילי גרידי קני ליה בלא שטר וכ"ש דמיקני במילי הכתובים בשטר:

45 קידושין פתח ↗

46 קידושין פתח ↗

47 קידושין פתח ↗

48 קידושין פתח ↗

49 קידושין פתח ↗

50 קידושין פתח ↗

51 קידושין פתח ↗

52 קידושין פתח ↗

53 קידושין פתח ↗

54 קידושין פתח ↗

55 תוספות על בבא בתרא פתח ↗

נקנה השטר בכל מקום שהוא. ואם תאמר והיכי מוכח מהכא דמילי במילי מיקנו הא הכא לא קנו שעבוד השטר דבלאו הכי שעבד נכסיו דמוכר שדהו בעדים גובה מנכסים משועבדים ואין מועיל אלא לקנות שטר עצמו וי"ל דמשמע ליה בכל ענין בין החזיק בעדים בין בלא עדים שלא נשתעבדו נכסיו ובכל ענין קתני נקנה השטר בכל מקום שהוא אבל אכתי קשה דהיכי מוכח מהכא דמיקנו מילי במילי דהכא לא חזינן דמיקנו אלא לענין שטר מכר הכתוב בשם מוכר ללוקח ובההיא ודאי מהניא מסירה בלא כתיבה לכולי עלמא אבל מוכר או נותן שטר שיש לו על אחרים לעולם לא מקנו במילי במסירה לחודה עד שיכתוב ונראה לפרש דהכי פריך והא אגב מילי נינהו וקנין גרוע הוא דאפ"ה מקני בלא מסירה לקנות שעבוד שטר הכתוב בשמו א"כ אפילו בשטר שאינו כתוב בשמו תועיל מסירה בלא כתיבה כיון דשעבוד כל כך קל לקנות ומשני אגב שאני דאין אגב קנין גרוע דאלים קנין אגב כמסירה גמורה דהא אפי' דבר דאין נקנה בחליפין נקנה אגב קרקע וחשיב כמסירה ומשיכה והגבהה ורבינו שמואל מפרש דהשתא לא אסיק אדעתיה קנין אגב וס"ד דקני במה שנתרצה לו וקשה דא"כ אמאי איצטריך למימר כיון שהחזיק בקרקע נקנה כו' כיון שאינו קונה ע"י כך וי"ל דס"ד דלא נתרצה לו עד שיחזיק ומ"מ מילי נינהו כיון דקני ע"י מה שנתרצה:

56 קידושין פתח ↗

57 קידושין פתח ↗

58 קידושין פתח ↗

59 קידושין פתח ↗

60 קידושין פתח ↗

61 קידושין פתח ↗

62 קידושין פתח ↗

63 קידושין פתח ↗

64 קידושין פתח ↗

65 קידושין פתח ↗

66 קידושין פתח ↗

67 קידושין פתח ↗

68 קידושין פתח ↗

69 קידושין פתח ↗

70 רש"י על גיטין פתח ↗

הרי זו חזקה - לקנות שאין המוכר יכול לחזור בו דהשתא קא יהיב לה חצר וגיטה בתוכו ותנן נכסים שאין להם אחריות נקנין עם נכסים שיש להן אחריות בכסף בשטר ובחזקה:

71 קידושין פתח ↗

72 קידושין פתח ↗

73 קידושין פתח ↗

74 קידושין פתח ↗

75 קידושין פתח ↗

76 קידושין פתח ↗

77 קידושין פתח ↗

78 קידושין פתח ↗

79 קידושין פתח ↗

80 קידושין פתח ↗

81 קידושין פתח ↗

82 קידושין פתח ↗

83 קידושין פתח ↗

84 קידושין פתח ↗

85 רש"י על קידושין פתח ↗

דיד עניים הוא - הואיל וגבאי של עניים היה הרי הוא כידו משא"כ באחר:

86 קידושין פתח ↗

87 רש"י על קידושין פתח ↗

עד שיתן דמים - דלא גמר מוכר ומקנה עד דקביל דמים ואע"ג דקביל דמים בעי שטרא אלא היכא דפריש וכדאמרינן לעיל:

88 רש"י על קידושין פתח ↗

במה דברים אמורים - דקנה בחזקה דשדה זו את שדה אחרת שאינה סמוכה לה בזמן שנתן לו כו' ומטלטלין הנקנין עם קרקע נמי כשדה שאינה סמוכה לה דמי והיינו דרבא:

89 קידושין פתח ↗

90 קידושין פתח ↗

91 מגיד משנה על משנה תורה, הלכות מכירה פתח ↗

המקנה קרקע ומטלטלין כאחד וכו'. דין זה שמטלטלין נקנין עם הקרקע וכו' משנה וגמרא פ"ק דקדושין דף כ"ו. וכן מ"ש שאע"פ שאין שניהם במכר נקנין המטלטלין עם הקרקע. מפורש שם בגמרא בעיא דאיפשיטא. ואני תמה למה לא כתב הרב כשהמטלטלין במכר שלא קנה את כולן עם הקרקע אלא בשנתן דמי כולן שהרי מימרא מפורשת היא שם אמר רבא לא שנו אלא בשנתן לו דמי כולן אבל לא נתן לו דמי כולן לא קנה אלא כנגד מעותיו ותניא כוותיה והוא בהלכות. ונ"ל שהרב מפרשה בשהמוכר עייל ונפיק אזוזי כדעת קצת המפרשים ז"ל אבל אי לא עייל ונפיק אזוזי אע"פ שלא קבל דמי כולן נקנה הכל ללוקח ועל כן סתם הרב ז"ל וסמך לו על מה שיתבאר פ"ז דכל דעייל ונפיק אזוזי לא קני. אבל פירוש אחר י"ל במטלטלין הנקנין עם הקרקע אינן קנויין אלא כשנתן לו דמי כולן אע"ג דלא עייל ונפיק אזוזי ובזה הורע כחו של אגב כיון שאין קניית המטלטלין מחמת עצמן זה דעת רש"י ז"ל והרמב"ן והרשב"א ז"ל:

92 קידושין פתח ↗

בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים – שֶׁנָּתַן לוֹ דְּמֵי כוּלָּן, אֲבָל לֹא נָתַן לוֹ דְּמֵי כוּלָּן – לֹא קָנָה אֶלָּא כְּנֶגֶד מְעוֹתָיו. מְסַיַּיע לֵיהּ לִשְׁמוּאֵל, דְּאָמַר שְׁמוּאֵל: מָכַר לוֹ עֶשֶׂר שָׂדוֹת בְּעֶשֶׂר מְדִינוֹת, כֵּיוָן שֶׁהֶחְזִיק בְּאַחַת מֵהֶן – קָנָה אֶת כּוּלָּן. אָמַר רַב אַחָא בְּרֵיהּ דְּרַב אִיקָא: תֵּדַע, שֶׁאִילּוּ מָסַר לוֹ עֶשֶׂר בְּהֵמוֹת בְּאַפְסָר אֶחָד וַאֲמַר לֵיהּ ״קְנֵי״ – מִי לָא קָנֵי? אֲמַר לֵיהּ: מִי דָּמֵי? הָתָם אִיגּוּדוֹ בְּיָדוֹ, הָכָא אֵין אִיגּוּדוֹ בְּיָדוֹ. אִיכָּא דְּאָמְרִי: אָמַר רַב אַחָא בְּרֵיהּ דְּרַב אִיקָא: תֵּדַע דְּלָא קָנֵי, אִילּוּ מָסַר לוֹ עֶשֶׂר בְּהֵמוֹת בְּאַפְסָר אֶחָד וְאָמַר לוֹ ״זוֹ קְנֵי״ – מִי קָנֵי? מִי דָּמֵי? הָתָם גּוּפִים מוּחְלָקִים, הָכָא סַדָּנָא דְאַרְעָא חַד הוּא. וְזוֹקְקִים אֶת הַנְּכָסִים וְכוּ׳. אָמַר עוּלָּא: מִנַּיִן לְגִלְגּוּל שְׁבוּעָה מִן הַתּוֹרָה? שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְאָמְרָה הָאִשָּׁה אָמֵן אָמֵן״, וּתְנַן: עַל מָה הִיא אוֹמֶרֶת ״אָמֵן אָמֵן״? ״אָמֵן״ עַל הָאָלָה, ״אָמֵן״ עַל ״הַשְּׁבוּעָה״. ״אָמֵן״ אִם מֵאִישׁ זֶה, ״אָמֵן״ אִם מֵאִישׁ אַחֵר. ״אָמֵן״ שֶׁלֹּא סָטִיתִי אֲרוּסָה וּנְשׂוּאָה וְשׁוֹמֶרֶת יָבָם וּכְנוּסָה. הַאי אֲרוּסָה הֵיכִי דָּמֵי? אִילֵּימָא דְּקַנִּי לַהּ כְּשֶׁהִיא אֲרוּסָה, וְקָא מַשְׁקֵי לַהּ כְּשֶׁהִיא אֲרוּסָה, וְהָתְנַן אֲרוּסָה וְשׁוֹמֶרֶת יָבָם לֹא שׁוֹתוֹת וְלֹא נוֹטְלוֹת כְּתוּבָּה, מַאי טַעְמָא – ״תַּחַת אִישֵׁךְ״ אָמַר רַחֲמָנָא, וְלֵיכָּא. אֶלָּא דְּקַנִּי לַהּ כְּשֶׁהִיא אֲרוּסָה, וְנִסְתְּרָה כְּשֶׁהִיא אֲרוּסָה, וְקָא מַשְׁקֵי לַהּ כְּשֶׁהִיא נְשׂוּאָה, מִי בָּדְקִי לַהּ מַיָּא? ״וְנִקָּה הָאִישׁ מֵעָוֹן״ אָמַר רַחֲמָנָא, בִּזְמַן שֶׁהָאִישׁ מְנוּקֶּה מֵעָוֹן – מַיִם בּוֹדְקִים אֶת אִשְׁתּוֹ, אֵין אִישׁ מְנוּקֶּה מֵעָוֹן – אֵין הַמַּיִם בּוֹדְקִים אֶת אִשְׁתּוֹ. אֶלָּא עַל יְדֵי גִלְגּוּל! אַשְׁכְּחַן סוֹטָה, דְּאִיסּוּרָא, מָמוֹנָא מְנָלַן? תָּנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: קַל וָחוֹמֶר: וּמָה סוֹטָה

93 תוספות על בבא בתרא פתח ↗

אותה קנה וחברתה לא קנה. והא דאמרי' בפ"ק דקדושין דף כז. גבי עשר שדות בעשר מדינות החזיק באחת מהן קנה כולן התם בנותן לו דמי כולן והכא בנכסי הגר או במתנה ואע"ג דאין מחוסרין דמים מכל מקום לא הוי כמכר שנתן לו דמי כולן:

94 קידושין פתח ↗

95 קידושין פתח ↗

96 שולחן ערוך, חושן משפט פתח ↗

המוכר לחבירו י' שדות בי' מדינות כיון שהחזיק באחד מהם קנה כולם ואפי' היתה אחת מהם הר גבוה והשנית מצולה שהרי אין תשמיש של זו כתשמיש של זו בד"א שנתן דמי כולם אבל אם לא נתן דמי כולם לא קנה אלא כנגד מעותיו לפיכך אם היו הכל במתנה קנה כולם ויש חולקין במתנה טור בשם הרא"ש והוא הדין בעשרה בתים או בית ושדה דינן כעשרה שדות נ"י פ' המוכר בית: וכן בשכירות כיון שהחזיק באחד מהם קנה כולם כל זמן השכירות: הגה ובשכירות לא בעינן שנתן דמי כולן דשכירות אינה משתלמת אלא לבסוף ב"י:

97 קידושין פתח ↗

98 קידושין פתח ↗

99 קידושין פתח ↗

שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְאָמְרָה הָאִשָּׁה אָמֵן אָמֵן״, וּתְנַן: עַל מָה הִיא אוֹמֶרֶת ״אָמֵן אָמֵן״? ״אָמֵן״ עַל הָאָלָה, ״אָמֵן״ עַל ״הַשְּׁבוּעָה״. ״אָמֵן״ אִם מֵאִישׁ זֶה, ״אָמֵן״ אִם מֵאִישׁ אַחֵר. ״אָמֵן״ שֶׁלֹּא סָטִיתִי אֲרוּסָה וּנְשׂוּאָה וְשׁוֹמֶרֶת יָבָם וּכְנוּסָה.

100 סוטה פתח ↗

אָמַר רַב אָשֵׁי: אָלָה — אִיכָּא, שְׁבוּעָה — לֵיכָּא! אֶלָּא אָמַר רַב אָשֵׁי: ״מַשְׁבִּיעַנִי עָלַיִךְ שֶׁלֹּא נִטְמֵאת, וְאִם נִטְמֵאת יָבוֹאוּ בִּיךְ״.

101 קידושין פתח ↗

102 קידושין פתח ↗

103 סוטה פתח ↗

כְּתָבָהּ עַל שְׁנֵי דַּפִּין — פְּסוּלָה. ״סֵפֶר״ אֶחָד אָמַר רַחֲמָנָא, וְלֹא שְׁנַיִם וּשְׁלֹשָׁה סְפָרִים. כָּתַב אוֹת אַחַת וּמָחַק אוֹת אַחַת, וְכָתַב אוֹת אַחַת וּמָחַק אוֹת אַחַת — פְּסוּלָה, דִּכְתִיב: ״וְעָשָׂה לָהּ הַכֹּהֵן אֵת כׇּל הַתּוֹרָה הַזֹּאת״. בָּעֵי רָבָא: כָּתַב שְׁתֵּי מְגִילּוֹת לִשְׁתֵּי סוֹטוֹת, וּמְחָקָן לְתוֹךְ כּוֹס אֶחָד, מַהוּ? כְּתִיבָה לִשְׁמָהּ בָּעֵינַן, וְהָאִיכָּא, אוֹ דִילְמָא בָּעֵינַן נָמֵי מְחִיקָה לִשְׁמָהּ? וְאִם תִּמְצָא לוֹמַר בָּעֵינַן נָמֵי מְחִיקָה לִשְׁמָהּ, מְחָקָן בִּשְׁתֵּי כוֹסוֹת וְחָזַר וְעֵירְבָן, מַהוּ? מְחִיקָה לִשְׁמָהּ בָּעֵינַן, וְהָאִיכָּא, אוֹ דִילְמָא הָא לָאו דִּידַהּ קָא שָׁתְיָא וְהָא לָאו דִּידַהּ קָא שָׁתְיָא? וְאִם תִּמְצָא לוֹמַר הָא לָאו דִּידַהּ קָא שָׁתְיָא וְהָא לָאו דִּידַהּ קָא שָׁתְיָא, חָזַר וְחִלְּקָן, מַהוּ? יֵשׁ בְּרֵירָה, אוֹ אֵין בְּרֵירָה? תֵּיקוּ. בָּעֵי רָבָא: הִשְׁקָהּ בְּסִיב, מַהוּ? בִּשְׁפוֹפֶרֶת, מַהוּ? דֶּרֶךְ שְׁתִיָּה בְּכָךְ, אוֹ אֵין דֶּרֶךְ שְׁתִיָּה בְּכָךְ? תֵּיקוּ. בָּעֵי רַב אָשֵׁי: נִשְׁפְּכוּ מֵהֶן וְנִשְׁתַּיְּירוּ מֵהֶן, מַהוּ? תֵּיקוּ. אָמַר רַבִּי זֵירָא אָמַר רַב: שְׁתֵּי שְׁבוּעוֹת הָאֲמוּרוֹת בַּסּוֹטָה. לָמָּה? אַחַת קוֹדֶם שֶׁנִּמְחֲקָה מְגִילָּה, וְאַחַת לְאַחַר שֶׁנִּמְחֲקָה. מַתְקֵיף לַהּ רָבָא: תַּרְוַיְיהוּ קוֹדֶם שֶׁנִּמְחֲקָה מְגִילָּה כְּתִיבָן? אֶלָּא אָמַר רָבָא: אַחַת שְׁבוּעָה שֶׁיֵּשׁ עִמָּהּ אָלָה, וְאַחַת שְׁבוּעָה שֶׁאֵין עִמָּהּ אָלָה. הֵיכִי דָּמֵי שְׁבוּעָה שֶׁיֵּשׁ עִמָּהּ אָלָה? אָמַר רַב עַמְרָם אָמַר רַב: ״מַשְׁבִּיעַנִי עָלַיִךְ שֶׁלֹּא נִטְמֵאת, שֶׁאִם נִטְמֵאת יָבוֹאוּ בִּיךְ״. אָמַר רָבָא: אָלָה לְחוֹדַהּ קָיְימָא וּשְׁבוּעָה לְחוֹדַהּ קָיְימָא! אֶלָּא אָמַר רָבָא: ״מַשְׁבִּיעַנִי עָלַיִךְ שֶׁאִם נִטְמֵאת יָבוֹאוּ בִּיךְ״. אָמַר רַב אָשֵׁי: אָלָה — אִיכָּא, שְׁבוּעָה — לֵיכָּא! אֶלָּא אָמַר רַב אָשֵׁי: ״מַשְׁבִּיעַנִי עָלַיִךְ שֶׁלֹּא נִטְמֵאת, וְאִם נִטְמֵאת יָבוֹאוּ בִּיךְ״. מַתְנִי׳ עַל מָה הִיא אוֹמֶרֶת ״אָמֵן״ ״אָמֵן״ — אָמֵן עַל הָאָלָה, אָמֵן עַל הַשְּׁבוּעָה. אָמֵן מֵאִישׁ זֶה, אָמֵן מֵאִישׁ אַחֵר. אָמֵן שֶׁלֹּא שָׂטִיתִי אֲרוּסָה וּנְשׂוּאָה

104 תוספות פתח ↗

אלא דקני לה כשהיא ארוסה וקא משקי לה כשהיא נשואה - ותחת אישך דקאמר רחמנא הכי משמע כלומר שאת עכשיו תחת אישך ואם תאמר מנ"ל לפרושי קרא הכי הא טומאה תחת אישך משמע שהסתירה היתה בנישואין וי"ל דה"ק דכי היכי דמרבי מאיש קינוי דאירוסין בריש פרק ארוסה סוטה דף כד. הכי נמי נרבה סתירה:

105 קידושין פתח ↗

106 קידושין פתח ↗

107 תוספות על קידושין פתח ↗

הכי גרסי' אלא לאו ע"י גלגול - ולא גרסי' דקני לה כשהיא ארוסה ואיסתתרה ונכנסה לחופה וכו' אלא הכי גרסינן אלא לאו על ידי גלגול שקינא לה כשהיא נשואה ונסתרה וגלגל עליה שבועה ע"י אירוסין אע"פ שלא היו ראוין לשבועה בפני עצמן שהרי לא קינא לה וכמו כן מגלגלין שבועה דקרקע אע"פ שלא שייך בהו שבועה ואי קשיא הוה ליה לאוקמיה בדקני לה כשהיא ארוסה ואיסתתר ומשקי לה כשנכנסה לחופה דקרינא בה תחת אישך וכגון שלא בא עליה דהוה ליה מנוקה מעון הא בעי לאוקמי הכי במסכת יבמות דף נח. ואותיבנא עלה מבלעדי אישך שקדמה שכיבת בעל לבועל ולא שקדמה שכיבת בועל לבעל הילכך אין לך שבועה על זנות של אירוסין בשום ענין אלא ע"י גלגול דזנות אירוסין קדמה שכיבת בועל הוא וביבמות ג"ז שם איכא דמוקי לה כשבא עליה ארוס בבית אביה ועולא לא סבירא ליה האי שינויא דשינויא דחיקא הוא כן פירש הקונטרס וקשה דהא בשמעתין נמי ע"כ סמיך אההיא שינויא דקאמר אילימא דקני לה כשהיא ארוסה ומשקי לה כשהיא ארוסה תחת אישך אמר רחמנא פרט לארוסה ולמה ליה האי קרא הוה ליה למימר מבלעדי אישך ולא שקדמה שכיבת בועל לבעל אלא ש"מ סמיך אההוא שינויא דבא עליה ארוס בבית אביה א"כ הדרא קושיא לדוכתיה לכן נ"ל דהיינו טעמא דלא רצה לאוקמי בנכנסה לחופה ולא נבעלה דסבר לה כשמואל דאמר. אין חופה לפסולות וכיון שנבעלה אין חופה תופסת בה ולא קרינא בה תחת אישך וא"ת לרב דאמר. יש חופה לפסולות א"כ יכול לאוקמה דקני לה כשהיא ארוסה ונכנסה לחופה ולא נבעלה א"כ גלגול שבועה מנ"ל וי"ל דנפקא ליה מאמן מאיש זה אמן מאיש אחר כלומר שאינה חייבת שבועה על אחר שהרי לא קינא לה ומגלגל עליה ע"י אחר וא"ת ועולא אמאי לא מפיק גלגול שבועה מאמן מאיש זה ומאיש אחר וי"ל דמהא לא נפקא דמגלגלין על קרקעות דהא דמגלגלין שבועה מאיש אחר היינו משום דאותו איש אחר שייך בו שבועה אם קינא אבל קרקע דלא שייך בה שבועה כלל אימא לא מגלגלין אבל השתא דמדמינן גלגול שבועה דקרקע לגלגול דארוסה ניחא שפיר דלגבי ארוסה נמי לא שייך בה שבועה אלא ע"י גלגול דוקא כדפרישית וא"ת לרב היכי מפיק גלגול שבועה מאיש אחר הא לא דמי לה כדפרישית וי"ל דסבר מאיש אחר דקאמר היינו אפי' מקטן. שאין מקנאין לה על ידו דלא שייך בו שבועה אפי' הכי מגלגלין ועולא לית ליה האי סברא:

108 קידושין פתח ↗

109 יבמות פתח ↗

אֲמַר לֵיהּ רֵישׁ לָקִישׁ: אִי לָאו דְּקַלְּסָךְ גַּבְרָא רַבָּה, הֲוָה אָמֵינָא לָךְ אֲנָא: מַתְנִיתִין רַבִּי עֲקִיבָא הִיא, דְּאָמַר: אֵין קִידּוּשִׁין תּוֹפְסִין בְּחַיָּיבֵי לָאוִין.

109 נדרים פתח ↗

מַתְנִי׳ שׁוֹמֶרֶת יָבָם, בֵּין לְיָבָם אֶחָד, בֵּין לִשְׁנֵי יְבָמִין. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: יָפֵר. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: לְאֶחָד, אֲבָל לֹא לִשְׁנַיִם. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: לֹא לְאֶחָד וְלֹא לִשְׁנַיִם.

110 יבמות פתח ↗

אָמַר רַב: מִנַּיִן שֶׁאֵין קִדּוּשִׁין תּוֹפְסִין בִּיבָמָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״לֹא תִהְיֶה אֵשֶׁת הַמֵּת הַחוּצָה לְאִישׁ זָר״ — לֹא תְּהֵא בָּהּ הֲוָיָה לְזָר.

110 משנה תורה, הלכות יבום וחליצה פתח ↗

הָאִשָּׁה שֶׁהָלַךְ בַּעְלָהּ וּבְנָהּ לִמְדִינַת הַיָּם וּבָאוּ וְאָמְרוּ לָהּ מֵת בַּעְלֵךְ וְאַחַר כָּךְ מֵת בְּנֵךְ וְנִשֵּׂאת וְאַחַר כָּךְ נוֹדַע שֶׁחִלּוּף הָיוּ הַדְּבָרִים תֵּצֵא וְהַוָּלָד כָּשֵׁר. אָמְרוּ לָהּ מֵת בְּנֵךְ וְאַחַר כָּךְ מֵת בַּעְלֵךְ וְנִתְיַבְּמָה וְאַחַר כָּךְ נוֹדַע שֶׁהָיוּ הַדְּבָרִים חִלּוּף תֵּצֵא וְהַוָּלָד שֶׁנּוֹלַד לִפְנֵי הַשְּׁמוּעָה אוֹ לְאַחַר הַשְּׁמוּעָה מַמְזֵר:

111 קידושין פתח ↗

112 קידושין פתח ↗

113 קידושין פתח ↗

114 תוספות על קידושין פתח ↗

אמר אביי היא היא. תימה והא אמרת המקדש בעד א' אין חוששין לקידושיו דאין דבר שבערוה פחות משנים וי"ל דהתם אפשר כיון דלא קדשה בפני עדים המעות מתנה אבל הכא הביאה אוסרת בין בעדים בין שלא בעדים ואין אנו צריכין אלא שידע הבעל האמת מיהו קשה דמשמע הכא עד אחד נאמן ובמסכת סוטה דף ג: משמע דאין האשה נאסרת על בעלה אלא על עסקי קינוי וסתירה משמע דבעינן עדים ויש לומר דהתם מיירי באינו שותק אבל בשותק בעד אחד מהימן:

115 קידושין פתח ↗

116 קידושין פתח ↗

117 קידושין פתח ↗

118 קידושין פתח ↗

119 קידושין פתח ↗

120 קידושין פתח ↗

121 סוטה פתח ↗

מְעוּבֶּרֶת חֲבֵירוֹ וּמֵינֶקֶת חֲבֵירוֹ — לֹא שׁוֹתוֹת וְלֹא נוֹטְלוֹת כְּתוּבָה, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר.

121 משנה תורה, הלכות גירושין פתח ↗

וְכֵן גָּזְרוּ חֲכָמִים שֶׁלֹּא יִשָּׂא אָדָם מְעֻבֶּרֶת חֲבֵרוֹ וּמֵינֶקֶת חֲבֵרוֹ. וְאַף עַל פִּי שֶׁהַזֶּרַע יָדוּעַ לְמִי הִיא מְעֻבֶּרֶת. שֶׁמָּא יַזִּיק הַוָּלָד בִּשְׁעַת תַּשְׁמִישׁ שֶׁאֵינוֹ מַקְפִּיד עַל בֶּן חֲבֵרוֹ. וּמֵינִיקָה שֶׁמָּא יִתְעַכֵּר הֶחָלָב וְהוּא אֵינוֹ מַקְפִּיד לְרַפְּאוֹת הֶחָלָב בִּדְבָרִים הַמּוֹעִילִין לֶחָלָב כְּשֶׁיִּתְעַכֵּר: כַּמָּה הוּא זְמַן הַיְנִיקָה. כ״‎ד חֹדֶשׁ חוּץ מִיּוֹם שֶׁנּוֹלַד בּוֹ וּמִיּוֹם שֶׁנִּתְאָרְסָה בּוֹ: כְּשֵׁם שֶׁאָסוּר לִשָּׂא כָּךְ אָסוּר לְאָרֵס עַד אַחַר זְמַן זֶה. אֲפִלּוּ נָתְנָה בְּנָהּ לְמֵינִיקָה אוֹ שֶׁגְּמָלַתּוּ בְּתוֹךְ כ״‎ד חֹדֶשׁ לֹא תִּנָּשֵׂא. מֵת בְּנָהּ מֻתֶּרֶת לִנָּשֵׂא. וְאֵין חוֹשְׁשִׁין שֶׁמָּא תַּהַרְגֶנּוּ: עָבַר וְנָשָׂא מְעֻבֶּרֶת אוֹ מֵינִיקָה בְּתוֹךְ זְמַן זֶה יוֹצִיא בְּגֵט וַאֲפִלּוּ הָיָה כֹּהֵן. וְאִם הָיָה יִשְׂרָאֵל יַחֲזִירֶנָהּ אַחַר כ״‎ד חֹדֶשׁ שֶׁל מֵינִיקָה. נָשָׂא וּבָרַח וּלְאַחַר זְמַן בָּא וְיָשַׁב עִם אִשְׁתּוֹ אֵין בְּכָךְ כְּלוּם. אֵרֵס מְעֻבֶּרֶת אוֹ מֵינִיקָה אֵין כּוֹפִין אוֹתוֹ לְהוֹצִיא וְלֹא לִכְנֹס עַד אַחַר זְמַן הַיְנִיקָה אוֹ עַד שֶׁיָּמוּת הַוָּלָד:

122 קידושין פתח ↗

1 תוד"ה חוזר בשטר.

2 בענין כתיבת שטר ראיה על מעשה קנין

3 א קושיית הראשונים

4 מלשון התוס' ניתן להבין דקושייתם הוי באומדן דעת המוכר, כלומר דלמה הוא רוצה לחזור בשטר מכיון דאין לו הפסד. אבל עיין ברשב"א ד"ה חוזר דהקשה כמו התוס' אבל מבואר מדבריו דהוא מקשה קושיא ע"פ דין, וז"ל וא"ת כיון דקנה שדה כי חזר בו בשטר מאי מהני ליה שטר מתנה, וא"נ במכר אי משום האחריות שבו הא רב הוא דאמר פרק חזקת מא: המוכר שדהו בעדים גובה מנכסים משועבדים וכיון שאין לו פסידא בדבר אינו יכול למחות עכ"ל. כלומר, דאם אין המוכר מפסיד דבר ע"י כתיבת השטר אזי הלוקח יכול להכריח אותו לקיים דיבורו הראשון ולכתוב השטר והמוכר אינו יכול למחות. והנקודה הזאת גם עולה מהמשך דברי הרשב"א דהביא לתרץ מהראב"ד דהשטר גורם הפסד למוכר בנוגע לאחריות, וז"ל והראב"ד ז"ל פי' בפרק המוכר את הספינה דנ"מ לענין אחריות דהא דאמר רב המוכר שדהו בעדים גובה מנכסים משועבדים דוקא בשקבל עליו את האחריות מפורש וכיון שחזר בו בשטר אי טרפו לה מיניה לא גבי מיניה ובשטר הוא דאמרינן אחריות ט"ס הוא עכ"ל. והרשב"א הקשה על תירוץ הראב"ד דאם המוכר יכול לחזור בשטר בגלל האחריות, אזי למה לא כותבין שטר שמפורש בלי אחריות, וז"ל וקשה לי דא"כ אמאי חוזר בשטר ליכתבו ליה שטרא שלא באחריות מפורש והאי עדיף ליה טפי עכ"ל. כלומר, דהרשב"א הקשה על הראב"ד דאע"פ דיש הפסד למוכר בנוגע לשטר באחריות, מ"מ ניתן להכריח את המוכר לכתוב שטר בלי אחריות ולמה מבואר בגמ' דהמוכר יכול לחזור בשטר לגמרי. ומשמע מדברי הרשב"א דהלוקח ראוי ע"פ דין להכריח את המוכר לכתוב שטר לכל הפחות בלי אחריות. ויוצא מזה דבאמת הדיון בראשונים הוא בנוגע להלכות כתיבת שטר וחלות דעת המתחייב ולא רק באומדן דעת דמוכר למה הוא היה רוצה לחזור בשטר.

5 בתחילת דבריו, כשהרשב"א הקשה דהאיך המוכר יכול לחזר בשטר אם אין לו הפסד, הוא הביא ראיה ממשנה בב"ב קסח. דכותבין שטר בע"כ דמוכר כשאין לו הפסד, וז"ל וכיון שאין לו פסידא בדבר אינו יכול למחות כדאמרינן בפרק גט פשוט קסח. מי שנמחק שטר חובו מעמיד עליו עדים ובא לב"ד וב"ד כותבין לו שטר אחר ואין החייב יכול למחות עכ"ל. ולכאורה הראיה הזאת תמוה דהרי מבואר במשנה שם דהב"ד אינו כותב לו שטר חדש אלא כותבין לו קיום על שטרו הראשון דנאבד, וז"ל מי שנמחק שטר חובו מעמיד עליו עדים, ובא לפני בית דין ועושין לו קיום, איש פלוני בן פלוני נמחק שטרו ביום פלוני ופלוני ופלוני עדיו עכ"ל. וא"כ י"ל דמסתבר דבמשנה שם שהשטר היה מקויים בב"ד, וב"ד רק כותבין לו שהיה לו שטר דנמחק, אזי זה יכול לחול בע"כ. דהרי אין צורך לדעת המתחייב חדש כדי לכתוב קיום על השטר דנמחק או נאבד. משא"כ בסוגיא דידן דהלוקח רוצה להכריח את המוכר לכתוב שטר חדש, אזי בעינן דעת המתחייב ויש סברא לומר דא"א לכתוב את השטר בע"כ דדעת המתחייב. וצ"ב בזה דהרשב"א הביא המשנה בב"ב כראיה לנידון בסוגיא דידן.

6 ואולי י"ל דזה הוי כוונת הרשב"א בדחייתו, וז"ל ואע"פ שיש לדחות דשאני התם שהי' בידו שטר מתחלה עכ"ל. כלומר דב"ד רק כותב לו שטר למלא מקום לשטר דנמחק ולא בעינן דעת המתחייב חדש. אבל צ"ב אם זו באמת כוונת הרשב"א.

7 ב דעת המתחייב בשטרי ראיה

8 בהמשך דבריו הרשב"א הביא את שיטת רש"י דאין כותבין שטר אפי' אם אין פסידא למוכר, וז"ל ורש"י ז"ל פי' חוזר בשטר אם אמר אין רצוני שיהא ראיה בידו כלומר ששלוחיו הם של מקנה וכל שמבטל שליחותן בין בטענה בין שלא בטענה הרשות בידו עכ"ל. ויוצא מזה דנחלקו הראשונים האם כותבין שטר בע"כ דדעת המתחייב היכא דאין לו פסידא, וצ"ב במאי פליגי.

9 ונראה לבאר ע"פ הקדמה בנוגע לעצם חלות שם שטר. דהרי איתא בגמ' יבמות לא: דיש גזה"כ דעדות צריכא להיות מפיהם ולא מפי כתבם. ונחלקו הראשונים היאך חל שטר בכלל כי לכאורה כל שטר פסול מדין מפיהם ולא מפי כתבם. ויש ראשונים דתירצו דשאני שטר, הואיל ונכתב מדעת המתחייב אינו פסול מדין עדות בכתב. והביאור הזה נמצא ברי"ף, בבעה"מ, במלחמות ה', וגם בדעה אחת בתוס' בכתובות כ: ד"ה ורבי יוחנן.

10 והתוס' יבמות לא: ד"ה דחזו הביאו את דעת ר"ת דסתם אדם יכול לשלוח עדותו לב"ד בכתב, וז"ל ואר"י דשמע מר"ת שנוהגין עכשיו ששולחין העדים עדותן בכתב ידם לב"ד ולא קרינן ביה מפיהם ולא מפי כתבם כיון שהם זוכרין עדותן והא דתניא במי שאחזו גיטין דף עא. ואם לא יגיד פרט לאלם שאין יכול לדבר ופריך ואמאי והרי יכול לדבר מתוך הכתב שאני עדות דרחמנא אמר מפיהם ולא מפי כתבם שאני אלם שאין ראוי להגיד וכו' עכ"ל. ויש להסתפק לפי ר"ת האם העדות בכתב דינו כעדות דעלמא דנתקבלה בב"ד אלא דהוי בכתב ולא בע"פ, או"ד כשהעדים כותבין ושולחים עדותם לב"ד יש כאן חלות שם שטר. ויש בזה נ"מ טובא כמו דביארנו לעיל בשיעורים ט. קונטרס בענין עדי חתימה כרתי או עדי מסירה כרתי, אות א' דהרי חלות שם שטר הוי כמו דנחקרה עדותן בב"ד ולכן השטר מעיד אע"פ דהעדים עצמם מתו או נפסלו אח"כ לעדות. וגם הב"ד יכול לקבל את השטר בלילה כי אין בקריאת השטר חלות שם קבלת עדות. אבל אם הא דלפי ר"ת העדים כותבים עדותם ושולחים לב"ד הוי מדין חלות שם הגדת עדות דעלמא אלא דהוי בכתב, אזי כל הדינים דהגדת עדות דעלמא שייכים בזמן דהב"ד קורא את השטר. דהיינו, דהעדים החתומים צריכים להיות בחיים וכשרים לעדות, והב"ד צריך לקבל את השטר ביום וכדומה. ודומה לספק הזה בדעת ר"ת ישנן ב' דעות בתוס' כתובות כ.-כ: ד"ה ורבי יוחנן האם שטר עם עד אחד בלבד הוי חלות שם שטר או רק הגדת עד אחד בפה. ועיי"ש בתוס' דיש נ"מ האם העד צריך לזכור את העדות בשעה דהב"ד קורא את הכתב, דהרי לפי הצד דעד א' בשטר הוי הגדת עדות בכתב ולא חלות שם שטר, הוי כאילו העד החתום מעיד בפני ב"ד כגברא ובודאי הוא צריך לזכור את העדות.

11 ולפי הצד דר"ת נקט דיש לעדות בכתב דין שטר, נמצא דנחלקו הראשונים ביסוד הדין האם שטר צריך להכתב דוקא מדעת המתחייב או לא. דלפי כמה ראשונים דעת המתחייב הוי עצם הגדרת השטר דמחיל בו כל הדינים המיוחדים דשטר ומפקיע את הפסול דמפי כתבם. ואילו לפי ר"ת יתכן דאפי' בלי דעת המתחייב יש לעדות בכתב הדינים המיוחדים דחלות שם שטר.

12 ובנידון הזה ידוע שיטת הרמב"ם פרק ג מהלכות עדות הל"ד דשטרות כשרים רק מדרבנן, וז"ל דין תורה שאין מקבלין עדות לא בדיני ממונות ולא בדיני נפשות אלא מפי העדים שנאמר על פי שנים עדים מפיהם ולא מכתב ידן, אבל מדברי סופרים שחותכין דיני ממונות בעדות שבשטר אף על פי שאין העדים קיימים כדי שלא תנעול דלת בפני לוין עכ"ל. ותפס עליו הרמב"ן בהשגותיו לספר המצוות דף כח: דפוס ווילנא בשרש שני וז"ל שאנו דנין בגטין בעדי חתימה בלבד והאשה המוציאה לפנינו גט חתום מקיימין אותו בחותמיו ומתירין אותה להנשא על פי עדות השטר וכו' עכ"ל, הרי שהגט ושטר הקידושין משמשין כראייה לאשה מן התורה והיאך קבע הרמב"ם ששטר ראייה הוא רק דין דרבנן בלבד.

13 ותירץ הגר"ח זצ"ל עיין בחידושי רבנו חיים הלוי פרק ג הל' עדות הל"ד שהרמב"ם הבחין בין שטרי קנין לשטרי ראייה. דהרמב"ם סובר דשטרי קנין חלין מדאורייתא ואילו שטרי ראייה חלין רק מדרבנן. בהתאם לכך גט אשה המהווה שטר קנין חל מדאורייתא ומאחר שחל כקנין מן התורה מדין שטר נעשה העדים החתומים בו כמו שנחקרה עדותן בבי"ד ואף מעידים לטובת האשה התופסת את השטר לראייה. וביאר הגר"ח זצ"ל שכדי להשוות שטר אנו מצריכים דעת המתחייב מצד הבעלים וכנ"ל. ולדעת הרמב"ם דעת מתחייב חלה דוקא בשטרי קנין כי באמצעות השטר יחול קנין השדה או קנין הקדושין וגירושין והבעלים מתחייבים שהשטר יחיל את הקנין. משא"כ בשטר ראייה הקנין חל ונגמר בלי השטר, ועכשיו אין המקנה נותן לקונה אלא ראייה בכתב עם חתימת עדים כדי שלא יוכל המקנה לשקר אח"כ ולהכחיש בקנין שעשה. ובכה"ג אין המקנה נקרא בשם מתחייב, ולפי שחסרה דעת המתחייב לא חל חלות שם שטר מדאורייתא כי אם מדרבנן.

14 ונראה לבאר דהרמב"ם והר"ת הסכימו לנקודה הזאת דאין חלות דעת המתחייב בשטר ראיה. אלא דנחלקו בהיאך זה נוגע לדין דשטר ראיה. דהרמב"ם ס"ל כמו הראשונים שהבאנו לעיל דא"א ליצור חלות שם שטר בלי דעת המתחייב, ולכן בשטר ראיה דאין בו דעת המתחייב אזי אין חלות של שטר מדאורייתא. אבל לפי הצד דעדות בכתב הוי חלות שם שטר לר"ת, י"ל דהרמב"ם נקט דמכיון דאין חלות דעת המתחייב בשטר ראיה, אזי הצורך לדעת המתחייב פקע ואפשר ליצור חלות שם שטר אפי' ע"י העדים בעצמם. ומאידך הבעה"מ, והרמב"ן במלחמות ודעה אחת בתוס' ס"ל כמו הרמב"ם דבעינן דעת המתחייב כדי ליצור חלות שם שטר, אלא דס"ל דיש חלות דעת המתחייב אפי' בשטר ראיה דהרי מסירת השטר לידי התופס כראייה מהווה התחייבות מצד הבעלים. כלומר, דעצם דבר זה דיש לשני ראייה על הקנין או על החוב מהווה הפסד והתחייבות מצד כותב השטר, ולפיכך ניתן ליצור שטר ראייה מדאורייתא.

15 ולפי כל זה אפשר לחזור לב' דעות ברשב"א בסוגיא דידן האם ניתן לכתוב שטר שלא מדעת המוכר אם זה אינו גורם לו הפסד. דהרשב"א הביא שיטת רש"י דא"א לכתוב שטר כזה. והביאור הוא דכל שטר, כולל שטרי ראיה, חל רק ע"י דעת המתחייב. וא"כ, אם המוכר, דהוא המתחייב, אינו רוצה שיכתבו השטר, אזי חסר דעת המתחייב וא"א לכתוב שטר כלל. אבל התוס' והראב"ד דנקטו דאפשר לכתוב שטר ראיה בע"כ דהמוכר, יתכן דס"ל כמו ר"ת בסוגיא דמפיהם ולא מפי כתבם, דאפשר ליצור שטר ראיה אפי' בלי דעת המתחייב. וא"כ היכא דאין שום הפסד למוכר ואין טעם לא לכתוב את השטר, אזי העדים יכולים לכתוב את השטר בעצמם.

16 ג דעת מקנה ודעת המתחייב לכתיבת שטר

17 בהמשך דבריו הרשב"א הקשה דהיאך המוכר יכול לחזור בשטר כלל, וז"ל ויש מקשים עוד היאך הוא חוזר בשטר כיון שזכו אלו בשדה על דעת שיכתבו לו את השטר אטו מוכר שדה לחברו והתנה עמו שיכתבו לו את השטר לאחר שהחזיק בשדה יכול הוא לחזור בו בכתיבת השטר עכ"ל. והרשב"א הביא כמה שיטות בזה. בתחילת דבריו הביא את מקצת מרבותינו הצרפתים דנקטו דקנין חזקה בשדה אינו יכול להכריח את המוכר לכתוב שטר והוא תמיד יכול לחזור בו, וז"ל ומקצת מרבותינו הצרפתים ז"ל היו מודים בדין זה דאה"נ שיכול הוא לחזור ולעכב בכתיבת השטר אלא שהלוקח יכול לומר לו אנא אדעתא דכתבת לי שטרא נחתי לארעא אי לא ניחא לך ליהדרו זביני עכ"ל. ואז הרשב"א הביא שיטת רש"י דהוסיף חידוש לזה, דלא רק קנין חזקה אינו מחייב כתיבת השטר אלא גם קנין סודר, וז"ל ורש"י ז"ל הוסיף דאפי' בשטרי אקנייתא דקי"ל דסתם קנין לכתיבה עומד ואלים כח הקנין חוזר הוא בשטר ולא אמרו לכתיבה עומד אלא שאינו צריך לימלך בו וכדאמרינן קנו מיני' לא צריך לאימלוכי ביה אבל אי מעכב בידיהו הרשות בידו עכ"ל. כלומר, דסתם קנין לכתיבה עומד הוי אומדנא בעלמא ולא הלכה ע"פ דין ולכן המוכר יכול לחזור ממנו. ומזה דהרשב"א כתב דרש"י הוסיף בזה חידוש משמע דהמקצת מרבותינו הצרפתים נקטו דרק קנין חזקה בלבדו אינו מחייב כתיבת השטר אבל יש מקום לומר דסבורים דקנין סודר כן מחייב כתיבת השטר.

18 ואז הרשב"א הביא דעה דחולקת במפורש על רש"י בנוגע לקנין סודר, וז"ל ומקצת מרבוותא ז"ל אמרו כיון דסתם קנין לכתיבה עומד כותבין בעל כרחו ואין יכול לחזור בו עכ"ל. ובהמשך הרשב"א הוסיף דלא רק קנין סודר מחייב המוכר לכתוב שטר אלא אפי' קנין חזקה אם כך היה דעתו מתחילה, וז"ל וכן בשטרי דלא אקנייתא אם פירש שיכתבו לו את השטר והחזיק בקרקע ע"י כך שוב אין יכול לחזור בו וכותבין לו את השטר על כרחו, והא דאמרינן בשמעתין שיכול לחזור בו בכתיבת השטר היינו לפי שלא אמר לעדים שיחזיקו על דעת כתיבת השטר אלא תרי מילי קאמר להו שיחזיקו בקרקע ועוד שיכתבו לו את השטר והלכך כל שלא כתבו את השטר יכול לחזור בו דשלוחים שוינהו והרי הוא מבטל שליחותו כדברי רש"י ז"ל שכתבנו למעלה, ולא דמי ללוקח שהחזיק בקרקע על דעת כתיבת השטר דכיון שהחזיק נתחייב המוכר בכתיבת השטר עכ"ל. ולא ברור אם החידוש הזה דאפי' סתם קנין חזקה מחייב כתיבת השטר הוי המשך של שיטת המקצת מרבוותא או הוספה של הרשב"א עצמו.

19 לסיכום, יש ג' דעות ברשב"א בנוגע לחיוב המוכר לכתוב שטר ללוקח: א שיטת רש"י דאפי' קנין סודר אינו מחייב המוכר לכתוב שטר, ב שיטת מקצת מרבותינו הצרפתים דקנין חזקה אינו מחייב כתיבת השטר אבל קנין סודר כן מחייב כתיבת שטר, ג שיטת מקצת מרבוותא או הרשב"א עצמו דגם קנין חזקה מחייב כתיבת שטר. וצ"ב במאי קמיפלגי.

20 ולכאורה שיטת רש"י מובנת דהרי הוא סבור דכל קנין, בין קנין חזקה ובין קנין סודר, רק מעביר את הבעין ואינו מחייב כתיבת השטר. וגם מובן שיטת המקצת מרבותינו הצפרתים לחלק בין קנין חזקה לבין קנין סודר. דהרי מצינו בעלמא דקנין סודר יכול ליצור התחייבות לעומת קנין חזקה דאין לו הכח הזה. ולכן י"ל דלא רק קנין סודר לשם יצירת התחייבות יכול ליצור התחייבות, אלא דאפי' קנין סודר דמעביר בעלות על החפץ גם יכול לכלול התחייבות לכתוב שטר. אבל לכאורה קשה להבין את שיטת הרשב"א עצמו, דהרי היאך אפשר לומר דקנין חזקה יוצר התחייבות לכתוב שטר אם קנין חזקה לשם יצירת התחייבות אינו מהני.

21 ונראה לבאר דיש לעיין האם עצם הקנין וההתחייבות לכתוב שטר הוו ב' חלויות שונות, או"ד דדעת מקנה דהקנין גם הוי דעת המתחייב לכתוב שטר. ונראה דבזה נחלקו הדעה השלישית בהרשב"א ושתי הדעות הראשונות. דרש"י ומקצת מרבותינו הצרפתים נקטו דהתחייבות לכתוב שטר הוי חלות דעת אחרת מדעת המקנה לעצם הקנין. ולכן, מכיון דקנין חזקה אף פעם לא יוצר התחייבות, פשיטא דקנין חזקה דקונה קרקע אינו מחייב את המוכר לכתוב שטר וכל הדיון שייך רק לגבי קנין סודר דבדרך כלל יכול ליצור התחייבות. אבל הדעה השלישית ברשב"א הבין דאע"פ דמעשה דקנין חזקה בעצמו אינו יוצר התחייבות, מ"מ היכא דקנין חזקה מחיל את הקנין ויש דעת מקנה להקנות את החפצא, י"ל דכלולה בתוך דעת המקנה הזאת ישנה גם דעת המתחייב לכתוב שטר. ולכן קנין חזקה המעביר בעלות על השדה יכול גם ליצור התחייבות אע"פ דחזקה לשם התחייבות לבד אינו מהני.

22 ויש להטעים בזה שיטת רבינו אביגדור במרדכי הגהות לפרק ראשון דקידושין רמז תקע דהובא לעיל בשיעורים ט. בענין עדי חתימה כרתי או עדי מסירה כרתי, אות ו', דבגטין וקידושין א"א לכתוב שטר ראיה לאחר המעשה, אבל במכירה המוכר יכול לכתוב ראיה לאחר הקנין ואין חסרון דמפיהם ולא מפי כתבם. ובנוגע לשטר ראיה על גיטין וקידושין, הבאנו לעיל מהגר"ח זצ"ל דרבינו אביגדור סבור דשטר כשר צריך להכתב מדעת המתחייב ולאחר הגירושין או הקידושין אין עוד כלל המושג של בעל דין ומתחייב. אבל לפי"ז לכאורה צ"ב דמאי שנא בדיני ממונות שיש חלות שם דעת המתחייב לאחר הקנין כדי לומר דהמוכר יכול לכתוב את השטר. ונראה, דרבינו אביגדור סבור כמו השיטה השלישית ברשב"א דדעת המתחייב לכתיבת השטר כלולה בתוך דעת המקנה לעצם הקנין. משא"כ בגו"ק דאין דעת המתחייב לכתיבת שטר ראיה כלולה בתוך הדעת לגירושין או לקידושין.

23 ונראה דהיסוד הזה דדעת המתחייב לכתיבת שטר ראיה כלולה בתוך דעת המקנה לעצם הקנין מקורו בפסוקים עצמם בספר ירמיה פרק לב. דהרי אחרי קנין הקרקע הנביא מספר שכתבו שטר, ואולי יש כאן גזה"כ שיש התחייבות לכתוב שטר בכל מכירה.

24 ד כתיבת שטר ראיה לאחר המעשה

25 ויוצא מהנ"ל דנחלקו הראשונים האם קנין דעלמא מחייב את המוכר לכתוב שטר ראיה ללוקח. וכל הדיון הוא האם המוכר מחוייב לכתוב ללקוח את השטר ראייה. אבל ברור דהיכא דהמוכר רוצה לכתוב שטר ראיה ללקוח, דהוא יכול לכתוב לו שטר. ולכאורה יש בזה חידוש דהרי היינו יכולים לומר דהמוכר כבר אינו הבעל דבר והמתחייב אחרי המכירה ואין בכוחו ליצור חלות שם שטר. ונראה לבאר את היכולת של המוכר לכתוב שטר אחרי המכירה בב' אופנים. ביארנו לעיל בדעת הרשב"א דהיכולת לכתוב שטר ראיה לאחר הקנין נובע מזה דההתחייבות מדעת לכתוב השטר כבר היה כלול ע"פ דין בתוך הדעת מקנה שלו. ולפי"ז יוצא דשלא בשעת המכירה י"ל דהמוכר אינו מוגדר כבעל הדבר והמתחייב כדי להתחייב מחדש לכתוב שטר, אלא דהיה לו דעת המתחייב בשעת המכירה. אבל לפי הראשונים האחרים דחולקים על היסוד הזה ונקטו דאין המוכר מחוייב לכתוב את השטר, אזי י"ל דהם סבורים דאפי' לאחר המכירה המוכר עדיין יכול להתחייב לכתוב שטר ראייה בנפרד מהקנין. ונמצא דנחלקו הראשונים האם המוכר יכול להתחייב לכתוב שטר אחרי הקנין ובנפרד ממנו.

26 ומצינו מקומות אחרים דנחלקו הראשונים האם אדם יכול להתחייב עצמו בנפרד כדי לכתוב שטר ראיה.

27 ונראה דזה הוי יסוד שיטת הרמב"ם בנוגע לכתיבת השטר בדברים דנקנים באמירה עיין לעיל ט:. דהרי איתא בגמ' כתובות קב: וז"ל א"ל רבינא לרב אשי דברים הללו ניתנו ליכתב או לא ניתנו ליכתב, א"ל לא ניתנו ליכתב עכ"ל. והרמב"ם פרק ו מהלכות זכייה ומתנה הלי"ז פסק דלא ניתנו ליכתב, פירושו דאין כותבין עליו שטר ראיה, וז"ל כבר ביארנו בנשואין ששנים שהיה ביניהם שדוכין ופסק זה על ידי בנו וזה על ידי בתו ואמרו כמה אתה נותן לבנך כך וכך, וכמה אתה נותן לבתך כך וכך, ועמדו וקדשו קנו באמירה, ואין קונין באמירה זו עד שעת נשואין שכל הפוסק דעתו לכנוס וצריכין שיהיו הדברים שהן פוסקין מצויין ברשותו שאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם כמו שביארנו, ודברים אלו לא ניתנו להכתב לפיכך אינן כשטר עד שיטרוף בהן עכ"ל. והראב"ד שם ביאר בדעת הרמב"ם וז"ל ואולי הוא מפרש ניתנו ליכתב ולא נתן אם יש להם דין שט"ח או לא עכ"ל, ומכיון דרב אשי הכריע דלא ניתנו ליכתב אזי אין עליו דין שטר ראיה. וכמו"כ יש דעה כזאת ברשב"א לעיל ט: ד"ה אימא טעמא דא"א ליצור חלות שם שטר ראיה בדברים דנקנים באמירה. ולכאורה צ"ב דמהי הסברא לומר דא"א למקנה לכתוב שטר ראיה לקונה.

28 ונראה לפרש דהרמב"ם נקט כמו הרשב"א כאן, דזה דבמכירה דעלמא ניתן לכתוב שטר ראיה אחרי הקנין משום דדעת המתחייב לכתיבת השטר כלולה בתוך דעת המתחייב לעצם הקנין. אבל אילולי שדעת המתחייב לכתוב שטר היתה כלולה בעצם דעת המקנה, אזי המוכר לא היה יכול להתחייב לכתוב שטר בנפרד. ולפי"ז י"ל דכל הדין דדעת המתחייב לכתוב שטר כלולה בדעת המקנה שייך רק בקנין דעלמא דיש מעשה קנין כמו חזקה. אבל הקנאה ע"י דברים בלבד יש לו דין שונה שאין דעת המקנה כוללת את דעת המתחייב לשטר ואזי אין למקנה היכולת להתחייב בנפרד לכתוב שטר.

29 ובאופן דומה יש לבאר את יסוד המחלוקת בין התוס' לבין הרמ"ה האם מזיק יכול לכתוב שטר לניזק. דאיתא בגמ' ב"ק ח. דהניזק יכול לגבות מלקוחות דמזיק. והתוס' שם ד"ה כולן נכנסו הקשו וז"ל וא"ת והא נזקין מלוה על פה נינהו ומלוה על פה לא גבי ממשעבדי וי"ל דכשעמד בדין כמלוה בשטר דמיא כדאמר בהגוזל בתרא לקמן קיב ובכמה דוכתין אי נמי מלוה הכתובה בתורה ככתובה בשטר דמיא וחייב עכ"ל. ועיין שם בנמוקי יוסף בשם הרמ"ה שמדובר כשכתב המזיק שטר לניזק על החוב. וקשה למה התעלמו התוס' מתירוץ זה של הרמ"ה.

30 ונראה לבאר דנחלקו בנקודה דומה. דהיינו, דהרמ"ה נקט דיש דין דדעת המתחייב לכתוב שטר אפי' היכא דעצם החיוב לא היה מדעת עצמו אלא מדין תורה דחל ע"י מעשה נזק. אבל התוס' נקטו דמכיון דהוא לא יצר את החיוב בעצמו, אזי הוא אינו הבעלים על חלות החיוב ואינו יכול להיות דעת המתחייב לכתיבת השטר.

31 גמ'. ע"מ שתכתבו לו את השטר, חוזר בין בשטר בין בשדה.

32 עיין ברשב"א ד"ה ע"מ שתכתבו וז"ל וא"ת והא קי"ל כל האומר ע"מ כאומר מעכשיו דמי והלכך מקיימין תנאו וכותבין את השטר עכ"ל. כלומר, דמכיון דמעשה הקנין כבר נעשה וחלות הקנין תלוי בעדים לקיים התנאי ע"י כתיבת השטר, היאך הבעלים יכולים לעכב אותם מלכתוב שטר. ולכאורה קושייתו צ"ע טובא דהרי כתיבת השטר אינו כמו קיום תנאי דעלמא של ע"מ שתתן מאתים זוז וכדומה מפני דכתיבת שטר בעי דעת המתחייב. ומכיון דהמוכר עכשיו חזר בו ולא רוצה שיכתבו את השטר, אזי א"א לקיים את התנאי דכתיבת שטר דהרי שטר כזה אין לו דין שטר כלל.

33 ועיין בסוף דברי הרשב"א וז"ל וכתב הרמב"ן נר"ו מהכא שמעינן דתנאה בהנאת מקבל תנאה הוי ולא בעי' בהא דומיא דבני גד ובני ראובן דתנאי להנאת נותן ומעשה למקבל דהא הכא שתכתבו לו קאמר והוי תנאה, ושמעי' מינה שדי נתונה לך שדי מכורה לך ע"מ שאתן לך מאתים זוז חוזר בזה ובזה עכ"ל. ומרהיטת לשונו משמע דהיה לרמב"ן הו"א דכל תנאי דקיומו הויא הנאה למקבל, אין לזה דין תנאי. ולכן הרמב"ן הוכיח מהסוגיא דידן דתנאי כזה הוי תנאי ואפי' לא בעי משפטי התנאים. ולכאורה זה צ"ב טובא דמה הסברא לומר דהנאה תשנה את הדין בהלכות תנאים. אלא דצ"ל דהרמב"ן אינו עוסק במי מקבל הנאה מקיום התנאי אלא במי צריך לקיים את התנאי. דהרי בסוגיות דתנאי ברחבי הש"ס, בדרך כלל המקנה הוי המתנה והמקבל הוא זה שצריך לקיים את התנאי. וזה דומה לתנאי בני גד ובני ראובן דהקב"ה הרי הוא הבעלים שמקנה להם את הקרקע והוא זה שעושה את התנאי, ובני גד ובני ראובן דהם המקבלים צריכים לקיים את התנאי. אבל אם המקנה אמר שדי נתונה לך ע"מ שאתן לך מאתים זוז, אזי המקנה הוי גם המתנה וגם מי שצריך לקיים את התנאי, וסד"א דתנאי כזה אינו חל כלל. ולכן הרמב"ן הוכיח מהסוגיא דידן דהמוכר הוא גם המקנה וגם מי שצריך לקיים את התנאי דכתיבת השטר, דיש לזה חלות תנאי.

34 גמ'. כיון שהחזיק עמו בקרקע, נקנה שטר בכל מקום שהוא.

35 נחלקו הראשונים מה המקנה צריך לעשות כדי שהקונה יזכה בשטר. דהרי איתא לקמן שבקנין אגב המקנה צריך לומר אגב וקני. ולכן רש"י ד"ה נקנה השטר פירש דגם כאן בקנין אגב דהשטר, המוכר צריך לומר אגב וקני, וז"ל כגון שאמר לו זה קני קרקע בחזקה והשטר עמה עכ"ל. ואף הרשב"א ד"ה והא דקאמר נמי נקט הכי. ובהמשך דבריו, הרשב"א הביא את שיטת רבותינו הצפרתים דנסתפקו דאולי אפשר להקנות שטר על שדה ועציץ נקוב בקנין אגב בלי לומר אגב וקני מפני דהם בטלין לקרקע, וז"ל ומצאתי לרבותינו הצרפתים ז"ל שנסתפקו בדין זה בגטין פרק המביא תניין כב. גבי המוכר עציץ נקוב ואמרו דשמא הכא כיון דהאי שטרא אפסרא דארעא הוא לא בעינן אגב אלא סתמא כמפרש דמי וכו' משמע דאפילו במוכר סתם ולא אמר ליה אגב קני משום דכיון דהעציץ צריך כאן לזרעים בטל לגבי הזרעים, ושמא ה"ה לשטר זה כיון דשטרא אפסרא דארעא, והם אמרו דשמא יש לחלק, ובאמת כי יש צדדין לחלק וצ"ע, עכ"ל.

36 ולכאורה יש לרמב"ם שיטה שלישית ויותר מחודשת. דהוא פסק פרק ו מהלכות מכירה הלי"ד וז"ל המקנה לחבירו קרקע כל שהוא והקנה לו על גבה שטר חוב הרי זה קנה השטר בכל מקום שהוא בלא כתיבה ובלא מסירה, ונראה לי שגם זה יכול למחול אחר שמכרו, וכן המוכר קרקע וכתב השטר ואין הלוקח עמו כיון שהחזיק הלוקח בקרקע נקנה השטר בכל מקום שהוא עכ"ל. והראב"ד השיג עליו וז"ל כיון שהחזיק הלוקח וכו' א"א והוא דא"ל אגב וקני עכ"ל. כלומר, דהראב"ד העיר דלפי הרמב"ם הלוקח קונה את השטר ראיה על המכירה בלי אמירת אגב וקני. וזה כמו שיטת התוס'. והראב"ד נקט דאין שטר ראיה יוצא מן הכלל בדיני אגב והמוכר צ"ל אגב וקני כמו רש"י.

37 אמנם יש לדייק בלשון הרמב"ם שיש לו שיטה מחודשת. דהרי פשיטא דבקנין אגב צריך שיהא למקנה דעת מקנה לא רק על הקרקע אלא גם על המטלטלין. ולכן ברישא של ההלכה, כשהרמב"ם איירי בהקנאת שטר חוב בעלמא בקנין אגב, כתב הרמב"ם "והקנה לו על גבה שטר חוב", כלומר דהיה למקנה דעת להקנות לא רק את הקרקע אלא גם את השטר חוב. אבל בסיפא של ההלכה, כשהרמב"ם עסק בקניית שטר ראייה של הקרקע עצמה, הוא לא הזכיר שהמוכר רצה להקנות לו את השטר, אלא רק דע"י מעשה קנין של הלוקח בשדה הוא גם קונה את השטר. ומסתימת לשונו משמע דאפי' אם המוכר כתב שטר ראיה על השדה ואז החליט לא להעבירו אל הלוקח ואין לו דעת להקנות ללוקח את השטר, מ"מ הלוקח קונה את השטר ע"י זה שהוא עושה קנין חזקה בקרקע. ולכאורה דברי הרמב"ם צריכים ביאור. דבשלמא לפי התוס' לא בעינן אמירת אגב היכא דהמטלטלין בטל לשדה אבל לכל הפחות יש למקנה דעת להקנות גם את השדה וגם את השטר. אבל לפי הרמב"ם, היאך השטר נקנה מהמוכר ללוקח בלי דעת מקנה.

38 ונראה לבאר דהרמב"ם נקט דיש חילוק יסודי בין דעת המתחייב דנצרך בשטר קנין לבין דעת המתחייב של שטר ראיה. דהרי בשטר קנין ברור דבעינן דעת מקנה מצד המוכר כשהוא מוסר את השטר ללוקח. אבל בשטר ראיה, דעת המתחייב ליצירת חלות שם שטר רק נצרכת בשעת הכתיבה. ומיד אחרי הכתיבה חל עליו חלות שם שטר, והשטר יכול להעיד אם הוא מגיע ליד בעל השטר אפי' אם הוא לא נמסר מדעת מי שכתב את השטר. למשל, אם ראובן לוה ממון משמעון, וראובן הלוה כתב שטר חוב עם דעת המתחייב אבל לא נתן אותו לשמעון, אם שמעון גונב את השטר מראובן ועכשיו השטר נמצא ביד שמעון המלוה דהוי בעל השטר, אזי השטר מעיד בעדו. וכמו"כ הכא אם המוכר כתב את השטר בדעת המתחייב ואז הלוקח החזיק בקרקע, אזי ע"פ דין הלוקח תופס בשטר דהוי אפיסרא דארעא. וא"כ השטר מעיד בעד הלוקח אע"פ דלא היה למוכר דעת מקנה למסור את השטר אל הלוקח.

39 אבל שאר הראשונים חלקו על הרמב"ם ונקטו דשטר ראיה דומה לשטר קנין בזה דבעינן דעת המתחייב גם בשעת המסירה. וי"ל דהביאור הוא דהתפסת השטר ביד בעל השטר גם הוי חלק של אשווי שטרא, וכל שלב של יצירת השטר – בין הכתיבה ובין המסירה – בעי דעת המתחייב. ולפי"ז מובן דא"א שהלוקח יזכה בשטר אם אין למוכר דעת להקנות את השטר אליו. וכל הדיון בין שאר הראשונים הוא בנוגע לאמירת אגב וקני, דרש"י, הראב"ד והרשב"א נקטו דבעינן אמירה מצד המוכר כמו בכל קנין אגב, ובעלי התוס' העלו צד לומר דבדברים כמו עציץ נקוב או שטר ראיה על הקרקע דמכיון דשייכים בעצמם לשדה לא בעינן אמירת אגב וקני. והסברא לזה הוא דיש אומדנא דמן הסתם המוכר רוצה להקנות אותם אפי' אם הוא אינו מזכיר אותם בפירוש. אבל שיטת הרמב"ם שונה מכל שאר הראשונים דהרי הוא נקט דלא בעינן דעת המתחייב או דעת מקנה עבור מסירת השטר.

40 כיון שהחזיק עמו בקרקע, נקנה שטר בכל מקום שהוא.

41 בענין קנין אגב

42 א קנין אגב בשטר

43 יש להקשות על כל עצם הדין בגמ', דלמה פשוט דשטר ראיה נקנה בקנין אגב. דבשלמא אם הלוקח היה רוצה לקנות את הנייר אזי היינו אומרים דהנייר הוי מטלטלין דנקנין אגב קרקע. אבל כאן, הלוקח אינו רוצה רק לקנות את הנייר אלא להפוך להיות בעל השטר כדי שהשטר יעיד בעדו, ולמה אגב מהני לזה. ולכאורה אפשר להביא ראיה דאגב חל רק לקנות מטלטלין בעין משיטת הרמב"ם פרק ו מהלכות מכירה הל"ז דקנין אגב אינו מהני במלוה על פה, וז"ל אבל ראובן שהיה לו חוב על שמעון והקנה ללוי קרקע ועל גבה חוב שיש לו אצל שמעון, נראה לי שלא קנה החוב עכ"ל. וא"כ מאי שנא מלוה על פה דאינו מטלטלין בעין ולכן א"א להקנותה בקנין אגב, מהקנאת שטר ראיה דחלה בקנין אגב. דהרי לכאורה הראיה והשעבודים דנקנין ללוקח ג"כ אינם מטלטלין בעין.

44 ונראה לבאר ע"פ השו"ט בסוגיא דמכירת שטרות בב"ב עז.. דנחלקו רבי והחכמים אם אותיות נקנות במסירה או במסירה וכתיבה. והגמ' הסיקה לפי גירסת הרשב"ם וז"ל אמר אמימר הלכתא אותיות נקנות במסירה, כרבי עכ"ל. ורב אשי רצה לבסס את ההלכתא הזאת בסברא, וז"ל אמר רב אשי סברא נמי הוא, דאותיות מילי נינהו, ומילי במילי לא מיקנין עכ"ל. וכתב הרשב"ם וז"ל דברים הוא מוכר ולא ממון ממש הלכך מעשה בידים דהיינו מסירה הוא עיקר קנייתן אבל שטר אחר לא מהני דמילי במילי לא מיקנו שטר לא יקנה בשטר עכ"ל. ואז הגמ' הקשה מקנין השטר ע"י חזקה בקרקע דמילי במילי מיקנן וז"ל ולא, והאמר רבה בר יצחק אמר רב שני שטרות הם וכו' אם קדם מוכר וכתב את השטר אותה ששנינו כותבין שטר למוכר אע"פ שאין לוקח עמו כיון שהחזיק זה בקרקע נקנה שטר בכל מקום שהוא, וזו היא ששנינו נכסים שאין להן אחריות נקנין עם נכסים שיש להן אחריות בכסף ושטר וחזקה עכ"ל. ומשמע מקושיית הגמ' דקנין אגב בשטר הוי קנין מילי דמהני וא"כ רואים דמילי מהני בשטר והו"ה דאותיות נקנה בשטר מכירה עיין ברשב"ם עז: ד"ה בכסף. ואז הגמ' תירצה וז"ל אגב שאני, דהא מטבע דלא ניקני בחליפין ואגב ארעא ניקני עכ"ל, כלומר דקנין אגב מהני בשטרות כי הוא לא מוגדר כמילי, כדמוכח מזה דמטבע נקנה באגב.

45 ולכאורה כל השו"ט צ"ב. דהרי למה הגמ' בהו"א השווה בין אותיות שאינן נקנין בשטר מכר בלבד אלא רק במסירת השט"ח לבין קנין אגב, דמהי הסברא לומר דקנין אגב הוי בגדר "מילי" כמו שטר מכר לחודה. ועוד צ"ע דמהו הביאור בדחיית דהגמ' כשהוכיחה דאגב לא הוי מילי מזה דאגב קונה מטבעות.

46 ונראה לבאר את השו"ט דבגמרא דהנה יש לעיין מה הופך אדם להיות בעל השטר כדי שהשטר יעיד בעדו. די"ל דחלות שם בעל השטר תלוי בקנין ממון על השטר, דהיינו דמי שזוכה בשטר בדיני ממונות והלכות קניינים דעלמא הופך להיות בעל השטר והשטר מעיד בעדו. ומאידך י"ל דחלות שם בעל השטר אינו תלוי בזכיית השטר בקנין דעלמא אלא בדין מיוחד של תפיסה דשייך בהלכות שטרות. דקבע הגר"ח זצ"ל דלהיות בעל השטר צ"ל התופס של השטר כי שטר בלי תפיסה אינו מעיד כלל.

47 וי"ל דיש בזה נ"מ גדולה בנוגע לדין מי שרוצה להקנות את השטר שבידו לאדם אחר. דאם חלות שם בעל השטר תלוי בזכיית השטר בקניינים דעלמא, אזי כמו דאדם תמיד יכול להקנות חפצים שלו לאדם אחר כמו"כ בעל השטר יכול להקנות את השטר לאדם אחר. ואע"פ דהספירת דברים הוי של האדם הראשון, כלומר, דשמו מוזכר בשטר ולא השם של הקונה, מ"מ מכיון דהשני קונה את השטר מבעל השטר הראשון בדיני ממונות, הקונה הופך להיות בעל השטר והשטר מעיד בעדו. אבל לפי הצד השני דחלות שם בעל השטר תלוי בדין מיוחד של תפיסה, אזי לכאורה אין דרך לשני להיות בעל השטר. דמסתבר דרק התפיסה של בעל השטר הראשון מהני מכיון דשמו כתוב בספירת הדברים של השטר, אבל תפיסה של אדם אחר, אע"פ דהוא קנה את השטר בקנין, אינו גורם שהשטר יעיד בעדו דהרי תפיסתו חסרה כל זמן שאין שמו נזכר בשטר. ואפי' אם נאמר דיש דרך להתפיס את השטר ביד אדם אחר כדי שהוא יהיה בעל השטר והשטר יעיד בעדו, אין ההעברה הזאת תלויה בזכייה בשטר בדיני ממונות אלא בהלכות מיוחדות של תפיסת שטרות.

48 ועל פי זה יש לבאר את קושיית הגמ' מזה דקנין אגב מהני בשטר. דהרי רב אשי אמר דמסברא מילי במילי לא מיקנין. וביאור הקושיא מקנין אגב הוא דלכאורה אגב מהני לזכות בשטר בדיני ממונות אבל אין ללוקח שום תפיסה בגוף השטר, ואפ"ה הלוקח הופך להיות בעל השטר והשטר מעיד שהוא הבעלים. וא"כ מוכח מזה כצד הראשון לעיל, דהיינו דחלות שם בעל השטר תלויה בזכיית השטר בדיני ממונות דעלמא ולא בדין מיוחד של תפיסה. וא"כ גם מילי דהיינו שטר מכר – דמועיל לקנין בדיני ממונות אבל לא לדין תפיסה – גם ראוי להועיל בהעברת השטר.

49 ולפי הביאור הזה בקושיית הגמ' אפשר לתרץ את קושיית התוס'. דהרי התוס' עז: ד"ה נקנה הקשו על קושיית הגמ', וז"ל אבל אכתי קשה דהיכי מוכח מהכא דמיקנו מילי במילי דהכא לא חזינן דמיקנו אלא לענין שטר מכר הכתוב בשם מוכר ללוקח עכ"ל. כלומר, דהסוגיא בב"ב עוסקת בהעברת שטר ראיה על החוב מהמלוה לאדם אחר דאינו מוזכר בשטר. ומאידך, ההיכי תמצי בקנין אגב היא בנוגע לזכיית הלוקח בשטר של המכירה הזאת, ושמו של הלוקח כתוב בשטר. וא"כ, התוס' הקשו, דהיאך אפשר להביא ראיה מזה דע"י קנין אגב דהלוקח הופך להיות בעל השטר על השטר דנכתב בשמו, דיש נמי אפשרות של הקנאת שטר חוב מאדם אחד לאדם אחר מן השוק ע"י מילי. ועיי"ש בתוס' דנדחקו בתירוצם. אבל ע"פ הנ"ל נראה לבאר דיסוד קושיית הגמ' היתה דאם קנין אגב מהני להפוך את הלוקח לבעל השטר בלי תפיסה, אזי רואים דחלות שם בעל השטר תלוי בדינים הרגילים של זכייה בדיני ממונות. וא"כ מסברא אין הבדל בין היכא שהשם של הקונה מוזכר בשטר או לא, דהרי כל מי שזוכה בשטר בקנין הופך להיות בעל השטר.

50 ועל פי זה גם יש לבאר את דחיית הגמ' וז"ל אגב שאני, דהא מטבע דלא ניקני בחליפין ואגב ארעא ניקני עכ"ל. ודברי הגמ' לכאורה סתומים. ונראה לבאר דאיתא בב"מ מה: דאין מטבע נעשה חליפין וז"ל משום דדעתיה אצורתא וצורתא עבידא דבטלא עכ"ל. ולקמן בסוגיא שם מו. גם מבואר דאין מטבע נקנה בחליפין. ועיין ברמב"ן ב"מ מה: ד"ה והא דאמרינן דהשווה בין מטבע לבין שטר וז"ל ויש לפרש צורתא עבידא דבטלא והוה ליה כדבר שאין גופו ממון דומה לאותיות, ולהאי טעמא אין נעשה חליפין ואין נקנה נמי בחליפין עכ"ל. ויוצא מהרמב"ן דקנין חליפין חל רק בחפצא דגופו ממון, דהיינו דהשוויות נמצא בבעין עצמו. אבל בשטר ראיה ובמטבע דהשוויות שלהם אינם תלויים בבעין עצמו אלא בדבר אחר, אזי אינם נקנים בחליפין.

51 והביאור בזה הוא דבקנין חליפין אין מעשה קנין דנעשה בחפצא הנקנית. אלא דלפי הגר"ח זצ"ל הקנין חל ע"י דעת מקנה לחוד. ואפי' לפי השיטת דחולקות על הגר"ח זצ"ל ולפיהן יש מעשה קנין בחליפין, מ"מ אין מעשה קנין של תפיסה או הכנסה לרשותו דנעשה בחפץ הנקנה כמו דיש בקנין משיכה או הגבהה. וי"ל דדעת מקנה או מעשה קנין דאינו קשור לחפץ יכול להעביר רק את הבעין עצמו אבל לא דבר שקשור לחפץ אבל אינו כלול בו. מאידך, אם אדם עושה מעשה קנין בגוף החפץ אזי הוא קונה לא רק את החפץ עצמו אלא כל השוויות דשייך לחפץ, כמו מי שקונה מטבע בקנין משיכה והגבהה.

52 ועל פי זה יש לחזור לסוגיא בב"ב. ונראה לבאר דכשהגמ' אומרת דמטבע לא ניקני בחליפין לעומת אגב דקונה מטבע, הגמ' בעצם מרמזת ליסוד גדול בקנין אגב. דהרי כל קושיית הגמ' מיוסדת על זה דקנין אגב הוי מילי, כלומר דיש הקנאה אבל בלי תפיסה בגוף החפץ. ועכשיו הגמ' דוחה שבאמת אגב לא הוי מילי דהרי אדם קונה מטבע באגב, וכדי לקנות מטבע דאין גופו ממון צריך לעשות מעשה קנין בגוף החפץ כנ"ל. אלא מוכח מזה דמטבע נקנה באגב, דע"פ דין הקונה באגב עושה מעשה קנין במטלטלין עצמן ותופס אותם. וא"כ, הגמ' אומרת דאין להוכיח מזה דקנין אגב מהני לשטר חוב דגם קנין דמילי בעלמא מהני בשטר חוב, דהרי יש דין תפיסה דחל ע"י קנין אגב.

53 ב פסק הלכה דקנין אגב בשטר חוב

54 אבל יש להעיר דלכאורה הביאור הזה תלוי במחלוקת הראשונים. דהרי נחלקו הראשונים בפסק הדין בנוגע לקנין אגב בשט"ח. דהרי הרמב"ם פרק ו מהלכות מכירה הל"י-הל"יא פסק כשיטת החכמים דבדרך כלל אותיות נקנות בכתיבה ומסירה, וז"ל המוכר שטר חוב לחבירו או נתנו לו במתנה, אינו נקנה במסירת השטר לידו, שלא מסר לו אלא הראיה שבו ואין הראיה נתפסת ביד, וכיצד יקנה השטר, שיכתוב לו המקנה קנה שטר פלוני וכל השעבוד שיש בו וימסור לו השטר ונמצא שנקנה בכתיבה ומסירה עכ"ל. ואע"פ דבעינן כתיבה ומסירה, הרמב"ם פרק ו מהלכות מכירה הלי"ד פסק דאגב קונה לבד, וז"ל המקנה לחבירו קרקע כל שהוא והקנה לו על גבה שטר חוב הרי זה קנה השטר בכל מקום שהוא בלא כתיבה ובלא מסירה עכ"ל.

55 אבל התוס' ב"ב עז: ד"ה נקנה והרא"ש ב"ב פרק ה סימן ו נחלקו על הרמב"ם ונקטו דכמו דהקנאת שט"ח דעלמא לא סגי במסירת השטר לבד אלא צריך ג"כ כתיבה, הו"ה באגב. דהרי התוס' נקטו דאגב הוי כמו מסירה, וז"ל אגב חשיב כמסירה ומשיכה והגבהה עכ"ל, אבל אינו יותר חזק מקנין מסירה לומר דקונה בלי כתיבה. וכן הסיק הש"ך סימן סו סקכ"ז. אבל בתחילת דבריו הש"ך שם הביא דעה שלישית של הרב האי גאון שקנין אגב לא מהני כל עיקר לשט"ח ורק מועיל ללוקח לקנות שטר ראיה על המכירה כמו דמבואר בסוגיא דידן.

56 ונראה לבאר דהרמב"ם דנקט דקנין אגב מהני לבד בשט"ח לעומת קנין מסירה דבעי ג"כ כתיבת שטר סבור כיסוד שביארנו לעיל, דבקנין אגב הקונה תופס את המטלטלין ע"פ דין ובתפיסה כזאת הוא יכול לקנות את השטר ולהפוך להיות בעל השטר. וכמו"כ שיטת הרא"ש והתוס' מובנים ע"פ הנ"ל, דקנין אגב הוי כמו מעשה קנין בגוף השטר דקונה ביחד עם כתיבה. אבל לכאורה רב האי גאון חולק על כל היסוד דאגב הוי כתפיסה בגוף המטלטלין, דהרי א"כ אגב היה קונה שטר חוב לכל הפחות ביחד עם כתיבה כמו קנין מסירה. ונמצא דנחלקו הראשונים האם יש חלות תפיסת המטלטלין בקנין אגב.

57 ג ב' מיני דעת מקנה בשטר

58 וע"פ זה גם נראה לבאר דברי הרשב"א בסוגיין ד"ה ומסתברא נמי דחילק בין ב' מקרים דקנין אגב בשטר. דאיתא בסוגיא דידן דמשהחזיק הלוקח בקרקע הוא קונה את השטר מדין אגב. והרשב"א הבין דהשטר מהני להיות ראיה ללוקח דוקא אם המוכר אמר ללוקח קני לך הוא וכל שעבודא כמו בקנין שטר דעלמא, וז"ל ומסתברא נמי דקני לך הוא וכל שעבודא דאית ביה מיבעי למימר ליה דהא מדמינן לה להא לשאר שטרי בעלמא התם בפרק הספינה דמקשי' מינה למ"ד התם אין אותיות נקנות במסירה ושני' אגב שאני, וכיון שכן אף קני לך הוא וכל שעבודא דאית ביה בעינן דאגב טפי מכתיבה לא עדיף אלא במקום כתיבה קאי ודיו וכדאיתא התם, והלכך כיון דאפילו בכתיבה לא קני עד דכתב ליה כל שעבודא דאית ביה כ"ש באגב דבעינן כל שעבודא דאית ביה וכו' אלא ודאי דלענין קנייתו של קלף לצור ע"פ צלוחיתו לא אצטריך אלא לענין שעבודא דאית ביה עכ"ל. כלומר דאם המקנה רק אמר שהוא רוצה להקנות את השטר בקנין אגב אזי הלוקח זוכה בנייר דהשטר לצור ע"פ צלוחיתו. אבל אם המוכר אמר "קני לך וכל שעבודא דאית בה", אזי הלוקח זוכה לא רק בנייר אלא דהוא הופך להיות בעל השטר, דהיינו שהשטר מעיד עבורו.

59 ונראה לבאר דבהקנאת השטר בקנין אגב יש ב' סוגי דעת מקנה. המקנה יכול להקנות את גוף הנייר ללוקח כמו מטלטלין דעלמא, אבל אז אין הלוקח הופך להיות בעל השטר. דהרי אף אם נאמר דבקנין אגב ע"פ דין הקונה עושה מעשה קנין בגוף המטלטלין, הרי קנין כזה לבד אינו הופך את הקונה לבעל השטר דהרי לפי השיטה הזאת בדרך כלל בעינן מסירה וכתיבה. אבל אם דעת המקנה היא להקנות את הראיה שבשטר לקונה בקנין אגב, אזי הקונה לא רק עושה מעשה קנין בגוף הנייר אלא נחשב כאילו הוא תופס בשטר והופך להיות בעל השטר דמעיד בעדו. וכדי להחיל את הקנין של עדות השטר אזי המקנה צריך לומר "קני לך הוא וכל שעבודא דאית ביה", דזה מוכיח שהוא רוצה שהקונה יתפוס בשטר בתורת ראייה ולא רק לזכות בנייר.

60 ד צבורין ואגב וקני

61 יוצא מכל הנ"ל דנחלקו הראשונים האם בקנין אגב נחשב ע"פ דין שהקונה עשה מעשה קנין במטלטלין עצמן או"ד בקנין אגב אין מעשה קנין דנעשה במטלטלין. ולפי הצד השני צ"ל דהמטלטלין עוברים לקונה ע"י הקנאת המקנה לבד. ולכאורה י"ל דשני הצדדים נכונים ויש ב' דינים בקנין אגב. דהרי הגמ' בסוגיין נתספקה אם בעינן צבורין או לא והסיקה, וז"ל והלכתא צבורים לא בעינן, אגב וקני בעינן עכ"ל. ומרהיטת הגמ' משמע דלעולם לא בעינן צבורים ולעולם בעינן לומר אגב וקני. אבל הרמב"ם פרק ג מהלכות מכירה הל"ח-הל"ט חילק בין צבורין לבין אינן צבורין בנוגע לאמירת אגב וקני, וז"ל המקנה קרקע ומטלטלין כאחד כיון שקנה קרקע בכסף או בשטר או בחזקה נקנו המטלטלין עמהם בין שהיו שניהם במכר או במתנה, בין שמכר מטלטלין ונתן קרקע, בין שמכר הקרקע ונתן המטלטלין כיון שקנה קרקע קנה מטלטלין. במה דברים אמורים כשהיו אותן המטלטלין צבורין באותה קרקע, אבל אם היו במקום אחר צריך שיאמר לו קנה מטלטלין אגב קרקע, אפילו היו המטלטלין במדינה אחרת ואמר לו קנה אותם על גבי קרקע פלונית כיון שקנה הקרקע נקנו המטלטלין אע"פ שאינן צבורין בתוכה, ואם לא אמר קנה אגב קרקע לא קנה, וקרקע כל שהיא קונין על גבה כל מטלטלין שירצה עכ"ל.

62 ויתכן לפרש בדעת הרמב"ם דיש ב' דינים שונים בקנין אגב. דהיינו, היכא דהמטלטלין צבורין בקרקע, אזי י"ל דמעשה הקנין של הקונה בקרקע גם מתייחס למטלטלין דנמצאין על הקרקע ונחשב ע"פ דין דהקונה עשה מעשה קנין בגוף המטלטלין. ולכן היכא דצבורין לא צריך המקנה לומר אגב וקני דהרי הקונה עושה מעשה קנין בגוף המטלטלין ואין טעם להצריך אמירה נוספת מצד המוכר. אבל היכא דהמטלטין אינן צבורין אזי מעשה הקנין של הקונה בקרקע אינו מתייחס למטלטלין וקנין אגב מהני מצד הקנאת המקנה בלי מעשה קנין מצד הקונה. ולכן כשאינן צבורין הרמב"ם פסק דהמוכר צריך לומר אגב וקני.

63 ולכאורה, הפירוש הזה הוא ביאור יפה בפסק הרמב"ם כאן, אמנם לכאורה ביאור זה בשיטת הרמב"ם קשה מב' טעמים: א דהרי בסוגיא דידן יש רק מקור אחד לקנין אגב, והיאך אפשר לומר דיש ב' דינים שונים דנלמדים מאותו פסוק. ב קשה להעמיס החילוק הזה בשאר פסקי הרמב"ם. דהרי לעיל הבאנו אות ב' דהרמב"ם פסק דקנין אגב מהני בשטר חוב וביארנו דזה מפני דע"פ דין הקונה עושה מעשה קנין בגוף השטר ותופס אותו. ולפי הביאור הנ"ל בחילוק הרמב"ם בין צבורין לשאינן צבורין היה מסתבר לומר דקנין אגב מהני בשט"ח רק כשהוא צבור דאזי נחשב דהקונה תופס את גוף השטר. אבל כשאינו צבור קנין אגב חל רק מצד הקנאת המקנה ואין קנין כזה מהני בשטרות. אבל בדברי הרמב"ם עצמו מבואר דקנין אגב מהני בשט"ח אפי' כשאינו על הקרקע, וז"ל המקנה לחבירו קרקע כל שהוא והקנה לו על גבה שטר חוב הרי זה קנה השטר בכל מקום שהוא בלא כתיבה ובלא מסירה עכ"ל. ולכאורה יוצא מזה דאין חילוק מהותי בין צבורין לשאינן צבורין ובשניהם קנין אגב נחשב ע"פ דין כמעשה קנין בגוף המטלטלין.

64 וא"כ צריך לבאר את חילוק הרמב"ם בנוגע לאמירת אגב וקני באופן אחר. וי"ל דבכדי שמעשה הקנין על הקרקע גם יתייחס אל המטלטלין בקנין אגב צריך שיהא צירוף בין הקרקע לבין המטלטלין. והרמב"ם נקט דאם המטלטלין נמצאין על הקרקע, אזי יש צירוף ביניהן ממילא וקנין אגב מהני. אבל אם המטלטלין נמצאין במקום אחר, אזי בעינן אמירה ודעת המקנה מיוחדת כדי לצרף את המטלטלין אל הקרקע כדי שהקנין יועיל. ולכן כשאינן צבורין הרמב"ם פסק דהמוכר צריך לומר אגב וקני.

65 ה שיטת רש"י בגדר קנין אגב

66 ונראה דיש לעיין עוד בחקירה הנ"ל, האם בקנין אגב נחשב שהקונה עשה מעשה קנין בגוף המטלטלין או דקנין אגב חל ע"י הקנאת המקנה לבד. ונראה דיש בזה כמה נ"מ בסוגיות דאגב.

67 איתא בב"ק קיז: וז"ל ת"ר הגוזל שדה מחבירו ושטפה נהר חייב להעמיד לו שדה אחר דברי ר' אלעזר, וחכ"א אומר לו הרי שלך לפניך עכ"ל. והגמ' שם מבארת דנחלקו האם קרקע נגזלת או לא. ובהמשך הסוגיא שם יש ברייתא שדנה בגוזל את הפרה וז"ל הגוזל את הפרה ושטפה נהר חייב להעמיד לו פרה דברי ר' אלעזר, וחכמים אומרים אומר לו הרי שלך לפניך, התם במאי קמיפלגי, אמר רב פפא התם במאי עסקינן כגון שגזל שדה מחבירו והיתה פרה רבוצה בו ושטפה נהר, דר' אלעזר לטעמיה ורבנן לטעמייהו עכ"ל. יוצא מהגמ' דאם אדם גוזל קרקע ויש פרה העומדת על הקרקע, לפי ר' אלעזר דקרקע נגזלת הגזלן גזל גם את הקרקע וגם את הפרה והוא חייב באונסין על שניהם.

68 ולכאורה צ"ב דהרי הגזלן לא נגע בפרה והיאך הוא גזל את הפרה להתחייב באונסין. ורש"י שם ד"ה פרה רבוצה פירש דהוא קנה באגב, וז"ל וגזלן לא משכה והוי כקרקעות ולר"א דאמר שדה נגזלת קונה פרה עמה וחייב לשלם דמטלטלין נקנין אגב קרקע ולרבנן לא קנה שדה ולא פרה שבה עכ"ל. לפי רש"י יוצא חידוש גדול דאגב מהני אפי' בלי דעת מקנה על הקרקע או על המטלטלין. והחידוש הזה רק יתכן לפי הצד דבקנין אגב הקונה עושה מעשה קנין בגוף המטלטלין ע"פ דין, ורש"י סבור דהמעשה הזאת מצד הקונה קונה את החפץ אפי' בלי הקנאת המקנה כלל.

69 אבל לכאורה פירוש רש"י בסוגיא שם אינו מוכרח. דהרי הגמ' עצמה לא הזכירה קנין אגב בהדיא. ויתכן לפרש דיש דין מיוחד בהלכות גזל דכל דבר דנמצא בתוך החפץ הנגזל נחשב כחלק של הגזילה אע"פ דבהלכות קניינים הוא לא היה קונה את הדבר שבתוך החפץ. ולפי"ז אין צורך לחדש דקנין אגב יכול לקנות אפי' בלי דעת מקנה, אלא דבהלכות גזילה יש דינים מיוחדים ומעשה הגזילה דחל בקרקע לפי ר"א גם מתייחס לפרה הרצובה שם. והצעתי פירוש זה בגמ' לפני אאמו"ר הגר"מ זצ"ל והוא הסכים.

70 ונראה להוסיף דרש"י בקנין אגב בגזל הוי לשיטתו לפירושו במסכת גיטין. דהרי איתא שם עז: דאם הגט נמצא בתוך בית, האשה יכולה לעשות קנין חזקה בבית והגירושין חלין. ורש"י ד"ה הרי זו חזקה פירש דהיא קונה את הגט בקנין אגב, וז"ל לקנות שאין המוכר יכול לחזור בו דהשתא קא יהיב לה חצר וגיטה בתוכו ותנן נכסים שאין להם אחריות נקנין עם נכסים שיש להן אחריות בכסף בשטר ובחזקה עכ"ל. וכבר הבאנו לעיל דף כה: בענין קנין מסירה וקנין משיכה, אות ד' דנחלקו עליו שאר הראשונים דהרי בעינן ונתן בידה וליתא באגב. ולכאורה דברי שאר הראשונים נכונים דבגירושין הקנאה מצד הבעל בלי קבלה מצד האשה אינו מהני. ומזה דרש"י נקט דקנין אגב מהני בגט מוכח דס"ל דבקנין אגב נחשב ע"פ דין שהקונה עשה מעשה קנין בגוף המטלטין. וזה הוי לשיטתו לפירושו בב"ק דקנין אגב מהני אפי' בלי הקנאת המקנה.

71 ו קנין אגב בטובת הנאה

72 וגם יש לעיין בסוגיא דב"מ יא. בנוגע לקנין אגב בטובת הנאה. דהגמ' שם הביאה את המעשה ברבן גמליאל וזקנים שהיו בספינה, ולפי דעה אחת בגמ' הוא הקנה את המעשר להם ע"י קנין אגב. ואז הגמ' הקשה וז"ל אמר רבא וכו' וכי לא היה להם סודר לקנות ממנו בחליפין, אלא טובת הנאה אינה ממון לקנות ממנו בחליפין הכא נמי טובת הנאה אינה ממון לקנות על גבי קרקע, ולא היא מתנות כהונה נתינה כתיבא בהו, חליפין דרך מקח וממכר הוא, מטלטלין אגב מקרקע נתינה אלימתא היא עכ"ל.

73 הרי מבואר בדברי רבא דטובת הנאה אינה ממון לקנות בחליפין או באגב. והביאור בזה בנוגע לחליפין הוא דאפי' לפני הנתינה המעשר כבר הוי ממון השבט, אלא דלוי מסויים צריך לעשות מעשה קנין כדי שהתבואה תכנס לבעלות הפרטית שלו. וא"כ במעשר ראשון ומעשר עני עיקר הנתינה חלה ע"י מעשה הקנין דהלוי או העני הפרטי ולא ע"י דעת המקנה, דהרי התבואה כבר אינה ברשות הבעלים ודעת המקנה אינו מעלה ואינו מוריד. ולפי"ז מובן למה חליפין - דכל כולו הוי הקנאה מצד גמירת דעת דהבעלים בלי מעשה קנין מצד הקונה - אינו מהני במתנות האלו. ולכאורה רבא סבור דאותה סברא נכונה גם לגבי אגב, כלומר דיש הקנאה מצד המקנה אבל אין מעשה קנין מצד הקונה, ולכן אינו מהני במעשר ראשון ומעשר עני דהוו ממון שבט. ולפי"ז יוצא דבשלב הזה של השקלא וטריא בב"מ, רבא נקט דאין באגב מעשה קנין של הקונה בגוף המטלטלין.

74 ולפי הרמב"ם ורש"י דסבורים דלהלכה קנין אגב הוי מעשה קנין של הקונה ע"פ דין, היינו חושבים דהיסוד הזה תהיה דחיית הגמ'. כלומר, דכמו דבב"ב עז: בנוגע למכירת שטרות הגמ' הסיקה דאגב לא הוי מילי ולכן הוא מועיל במטבע אע"פ דחליפין אינו מועיל, כמו"כ הכא הגמ' היתה יכולה לחלק ולומר דשאני אגב דקנין דנחשב כמעשה קנין ע"פ דין בתבואה ולכן מובן למה הכהן יכול להכניס את התבואה לרשות הפרטית שלו ע"י אגב ולא ע"י חליפין. אבל הגמ' באמת לא חילקה כך, אלא חילקה בין אגב לבין חליפין לגבי מצות הנתינה. כלומר, דמשמע מדחיית הגמ' דבאמת בדיני ממונות גם חליפין וגם אגב מהני במתנות כהונה כדי להכניס את התבואה לרשות של כהן מסויים אע"פ דאין מעשה קנין מצד הקונה. אלא דבחליפין יש חסרון מצד מצות הנתינה מכיון דדמי למקח וממכר, והחסרון הזה אינו שייך באגב. וא"כ משמע מהשו"ט דהסוגיא בב"מ דאגב באמת דומה לחליפין שחל מצד הקנאת המקנה לבד בלי מעשה קנין מצד הקונה.

75 אמנם יל"ע לפי הראשונים הסבורים דבקנין אגב יש מעשה קנין מצד הקונה, האם ג"כ צריך דעת מקנה. לפי רש"י בב"ק דאגב מהני בגזל, מבואר דקנין אגב חל רק כמעשה קנין מצד הקונה בלי דעת מקנה כלל. ונראה דלפי רש"י אגב גם מהני לקנות מהפקר דמאי שנא הפקר מגזל. ולפי רש"י דלא בעינן דעת מקנה כלל באגב אזי קשה לבאר את השו"ט בב"מ שם, דהרי באגב הכל חל מצד הקונה ואילו בחליפין הקנין חל מצד המקנה, ולמה הגמ' השווה ביניהם.

76 אבל יתכן דהרמב"ם והתוס' נקטו כמו רש"י דבקנין אגב יש מעשה קנין מצד הקונה, ומ"מ ס"ל דקנין אגב גם בעי דעת מקנה. דהרי י"ל דאע"פ דבאגב יש מעשה קנין דהקונה ולכן מצד הקנין עצמו היה אפשר לקנות מהגזל או מהפקר באגב, מ"מ כדי שקנין אגב יחול בעי צירוף בין המטלטלין לבין הקרקע. והצירוף הזה נוצר רק ע"י דעת המקנה המצרפת את שניהם ביחד ולכן תמיד בעינן דעת מקנה.

77 וא"כ נראה לבאר דרבא סבור דהישראל אינו הבעלים של התבואה ואין חלות דעת מקנה בנתינת מעשר ראשון או מעשר עני. ואם אין חלות דעת מקנה אזי אין חליפין ואגב מועילים, אבל מטעמים שונים. דקנין חליפין אינו מהני משום דחליפין חל ע"י גמירת דעת דהמקנה ואם אין דעת מקנה אזי חסר כל היסוד של הקנין. ולגבי אגב, אע"פ דיש מעשה קנין ע"פ דין מצד הקונה, מ"מ בלי חלות דעת מקנה חסר הצירוף בין המטלטלין והקרקע דצריך אותו כדי שאגב יחול.

78 ואז הגמ' דחתה דבאמת יש חלות דעת מקנה בטובת הנאה. ולכן מצד דיני ממונות קנין חליפין מהני, אבל יש חסרון במצות נתינה, וכמו"כ דעת המקנה יוצרת הצירוף בין המטלטלין והקרקע כדי שהקונה יכול לעשות מעשה קנין דמתייחס לשניהם בקנין אגב. ולפי הביאור הזה יוצא דבאגב הקנין חל ע"י מעשה הקנין של הקונה במטלטלין אבל עדיין בעינן דעת מקנה מטעם צירוף. ולכן מובן למה הגמ' השוותה בין קנין אגב לבין קנין חליפין, דשניהם צריכים דעת מקנה מיוחדת, אע"פ דהצורך לדעת המקנה הוא מטעמים אחרים.

79 גמ'. איבעיא להו שדה במכר ומטלטלין במתנה מהו.

80 ונראה לבאר דספיקת הגמ' תלויה בב' נקודות: א האם דעת מקנה במכר ובמתנה הויא אותה חלות שם דעת מקנה או שהן ב' חלויות דעת שונות, ב האם דעת מקנה באגב הוי דעת מקנה דקנין או דחל כמצרף בין הקרקע לבין המטלטלין אבל אינה חלק מגופו של הקנין. דהרי ביארנו לעיל דף כו. ד"ה רב אשי אמר דנחלקו בעלי התוס' האם דעת מקנה דמכר ומתנה מהווין אותה חלות שם דעת מקנה. ואם הן אותה חלות שם דעת אזי מסתבר דקנין אגב דמכר ומתנה ביחד חל דהרי זה דומה לקנין אגב דעלמא דיש למקנה דעת מקנה לקרקע ולמטלטלין והקונה מחזיק בקרקע. אבל אם עצם דעת מקנה דמכר שונה מדעת מקנה דמתנה, אזי דין קנין אגב הזה תלוי בדין של דעת המקנה בקנין אגב. דהרי אם קנין אגב חל ע"י הקנאת המקנה לבד אזי מסתבר דצריך להיות חלות דעת מקנה אחת. אבל אם כל התפקיד דדעת מקנה הוי ליצור צירוף בין המטלטלין לבין הקרקע, אזי י"ל דצירוף כזה נוצר גם אם דעת מקנה דמכר בעלמא שונה מדעת מקנה דמתנה דעלמא דהרי סוף סוף המקנה רוצה להקנות את שניהם ביחד לאדם אחד. ומכיון דיש צירוף אזי הקונה יכול לקנות בקנין אגב ומעשה הקנין שלו חל בין לקרקע ובין למטלטלין.

81 גמ'. איבעיא להו שדה לאחד ומטלטלין לאחר מהו.

82 ונראה לבאר דהגמ' נסתפקה האם הגדר דקנין אגב הוא דאדם העושה מעשה קנין בגוף הקרקע קונה נמי במטלטלין או"ד דאדם הזוכה בקרקע זוכה נמי במטלטלין. דלפי הצד הראשון י"ל דמכיון דאדם הקונה את הקרקע עושה מעשה קנין בגוף הקרקע אזי מעשה הקנין גם כן מהני להקנות את המטלטלין אפילו לאדם השני. והאדם דעושה את מעשה הקנין זוכה את המטלטלין בעד השני בתורת זכייה או שליחות. אבל לפי הצד השני דקנין אגב חל לאדם הזוכה בקרקע, אזי מכיון דמי שקונה את הקרקע אינו קונה את המטלטלין קנין אגב אינו מהני.

83 ויש להטעים את ב' הצדדים ע"פ היסודות הנ"ל בקנין אגב. דאם קנין אגב חל מצד הקנאת המקנה בלי מעשה קנין במטלטלין, פשיטא דשדה לאחד ומטלטלין לאחר אינו מהני, דהרי יש ב' חלויות שונות של דעת מקנה לשני אנשים ואין זה מהני לקנין אגב. אבל אם דעת המקנה רק נצרכת ליצור צירוף בין הקרקע והמטלטלין, וקנין אגב באמת חל ע"י מעשה קנין של הקונה בגוף המטלטלין ע"פ דין, אזי יש מקום לב' הצדדים. דהרי מצד אחד יתכן דמעשה החזקה של מי שקונה את השדה גם מתייחס למטלטלין והוא יכול לזכות במטלטלין בעד האדם השני. אבל גם י"ל דהחידוש הזה דמעשה קנין בקרקע מתייחס למטלטלין רק חל היכא דיש צירוף ביניהן כמו היכא דנקנין לאדם אחד. אבל היכא דהקרקע והמטלטלין הולכין לב' אנשים שונים, אזי חסר הצירוף בין הקרקע והמטלטין וקנין אגב אינו חל.

84 גמ'. ואי בעית אימא שאני ר' עקיבא דיד עניים הוה.

85 לכאורה תירוץ הגמ' צ"ב. דהרי מסברא ניתן לומר דהדין דיד עניים הוה חל בנוגע למעמד שלשתן, כלומר דאע"פ דאין עניים בפנינו הגבאי צדקה עומד במקום העניים. וכן איתא בב"ק לו: וז"ל אמר ליה ההוא גברא הואיל ופלגא דזוזא הוא לא בעינא, נתביה לעניים, הדר אמר ליה נתביה ניהלי איזיל ואברי ביה נפשאי, א"ל רב יוסף כבר זכו ביה עניים, ואף על גב דליכא עניים הכא אנן יד עניים אנן עכ"ל. ורוב הראשונים פירשו דרב יוסף קונה לעניים מדין מעמד שלשתן. אבל לכאורה בסוגיא דידן קשה להבין היאך יד עניים מהני לפי הצד דקרקע לאחד ומטלטלין לאחר אינו קונה. דהרי סוף כל סוף רבן גמליאל רצה שהעניים יקנו את התבואה ורבי עקיבא יקנה את הקרקע. וזה שרבי עקיבא גם פועל כגבאי צדקה בקניינים אחרים לכאורה אינו מעלה או מוריד לקנין אגב כאן שהולך לב' בני אדם. וצ"ע.

86 גמ'. אמר רבא לא שנו אלא שנתן דמי כולן, אבל לא נתן דמי כולן, לא קנה אלא כנגד מעותיו.

87 הגמ' השווה בין הצורך לתת דמי כולן בקנין אגב לבין היכא דהלוקח רוצה לקנות כמה שדות דאינן סמוכות במעשה חזקה אחד. ולכאורה י"ל שזה הוי דין בסמיכות דעת, דהיינו דאין המוכר סומך דעתו להקנות את המטלטלין או את כל השדות אם הוא לא מקבל את כל הדמים. אבל לכאורה קשה להבין את הדין דרבא כך, דהרי כבר למדנו לעיל כו. דאדם הקונה שדה בשטר צריך לתת את דמי השדה דאל"כ אין גמירת דעת מצד המוכר עיין ברש"י שם ד"ה עד שיתן. ולא נראה דהסוגיא כאן חוזרת על אותו יסוד. אלא נראה דיש דין מיוחד דנתינת דמים דשייך בקנין אגב ובקנין עשר שדות שאינן סמוכות אפי' אם יש סמיכות דעת מצד המקנה להקנות את כולם.

88 ונראה לבאר ע"פ הנ"ל דבקנין אגב בעינן צירוף בין המטלטלין והקרקע. וניתן ליצור את הצירוף הזה בדרכים שונים. היכא דהבעלים מקנה את השדה והמטלטלין בתורת מתנה, אזי סגי בדעת המקנה להיות המצרף בין הקרקע והמטלטלין. אבל בהיכי תמצי דמכירה דהקונה צריך לתת דמים, אזי בנוסף לדעת מקנה בעינן גם נתינת הדמים כדי לצרף את הקרקע והמטלטלין לאותו קנין. והו"ה נמי בדין דשמואל, דהיכא דיש עשר שדות דאינן סמוכות צריך צירוף בין השדות כדי שמעשה קנין בשדה אחד יחול גם על השדה השני. ולפיכך צריך נתינת כסף כדי לצרף את כל השדות לחלות קנין אחד. וזה כוונת רש"י כז: ד"ה במה דברים דכתב וז"ל דקנה בחזקה דשדה זו את שדה אחרת שאינה סמוכה לה בזמן שנתן לו כו' ומטלטלין הנקנין עם קרקע נמי כשדה שאינה סמוכה לה דמי והיינו דרבא עכ"ל. כלומר, דכל היכא דאדם עושה מעשה קנין בדבר אחד ורוצה לקנות גם דבר אחר כמו המטלטלין בקנין אגב או שדה דאינה סמוכה בקנין חזקה, צריך לצרפם ביחד. ונתינת כל הדמים גורם הצירוף.

89 ועיין ברשב"א כז: ד"ה בד"א דהעיר דלפי רבא בעינן נתינת דמים בקנין אגב אפי' היכא דהקנין היה חל בלי נתינת כל הדמים בקנין דעלמא, כגון היכא דהמוכר לא עייל ונפיק אזוזי. ורשב"א הסביר את החילוק בין המטלטלין בקנין אגב לבין קנין חזקה דעלמא, וז"ל אבל בנקנין באגב כיון שאינן נקנין מחמת עצמן אלא מחמת חזקת הקרקע אמרו שלא קנה עד שיתן דמי כולן עכ"ל. וכוונתו היא כנ"ל, דמכיון דהוא עושה מעשה הקנין בקרקע ולא במטלטלין ומ"מ רוצה שהמעשה קנין שלו תחול גם על המטלטלין, צריך ליצור צירוף בין הדברים, ונתינת דמי כולם חל כמצרף.

90 ובהמשך דבריו הרשב"א חידש דבאמת יש היכי תמצא של מכירה שלא צריכים לתת דמי כולם, וז"ל ומיהו בשפירש לו קני קנין גמור אגב קרקע, א"נ בעשר שדות קני השאר בחזקתה של זו קני, דהא במתנה דליכא דמי קני ליה אגב קרקע והאי נמי כיון דפריש דכותה היא עכ"ל. כלומר, דאם המוכר אמר במפורש שהלוקח יכול לקנות בלי לתת כל הדמים אזי חל על המכירה הזאת דין דמתנה והלוקח יכול לקנות הכל במעשה קנין אחד אפי' בלי נתינת הדמים. ולכאורה לפי הנ"ל צ"ב דהרי ביארנו דבמכר ע"פ דין צריך נתינת דמי כולם מיד בתורת מצרף. ונראה לבאר דשהמוכר אומר דהקנין יחול על כל השדות או על קרקע והמטלטלין בלי נתינת דמי כולם הוא אינו מוותר על הדמים אלא בעצם אומר כאילו התקבלתי את דמי כולם. והרשב"א חידש דכשהמוכר אומר כאילו התקבלתי דמי כולם אזי זה גם יכול לצרף את כל הדברים הנקנין לחלות קנין אחד.

91 אמנם עיין ברמב"ם דהביא את הדין דנתינת דמי כולם רק בקנין חזקה בשדות דאינן סמוכות פרק א מהלכות מכירה הל"כ, אבל לא לגבי קנין אגב. וצ"ע, דהרי הגמ' השווה ביניהם. וגם דמסברא ראוי שיהא להם אותו דין צירוף דנתינת דמים כנ"ל.

92 גמ'. דאמר שמואל מכר לו עשר שדות בעשר מדינות, כיון שהחזיק באחת מהן קנה את כולן.

93 הדין של שמואל נאמר באדם שלוקח עשר שדות שאינן סמוכות זה לזה בקנין חזקה. ונחלקו הראשונים האם גם במתנה אמרינן דקנין חזקה בשדה אחת קונה שדה שאינה סמוכה לה. דהרמב"ם פרק א מהלכות מכירה הל"כ הביא את הדין דשמואל ואז הוסיף, וז"ל במה דברים אמורים שנתן דמי כולן, אבל אם לא נתן דמי כולן לא קנה אלא כנגד מעותיו, לפיכך אם היו הכל במתנה קנה כולן עכ"ל. ומבואר בדבריו דהדין דשמואל שייך גם למתנה. אבל התוס' בב"ב נג: ד"ה אותה הבינו דהדין דשמואל נאמר רק היכא דשייך לתת דמי כולם כמו במכר, וז"ל והא דאמרי' בפ"ק דקדושין כז. גבי עשר שדות בעשר מדינות החזיק באחת מהן קנה כולן התם בנותן לו דמי כולן והכא בנכסי הגר או במתנה ואע"ג דאין מחוסרין דמים מכל מקום לא הוי כמכר שנתן לו דמי כולן עכ"ל. ואף ברא"ש ב"ב פרק ג' סימן ס איתא כמו התוס'. וצ"ב במאי קמיפלגי הרמב"ם והתוס'.

94 ונראה לבאר דנחלקו בגדר המצרף דנצרך בקניית שדות דאינן סמוכות. דהרמב"ם נקט דהוא דומה למש"כ לעיל בנוגע לקנין אגב, דשיעור הצירוף תלוי בהיכי תמצי. דהיינו דהיכא דיש אפשרות לצרף את הדברים השונים בנתינת דמים כמו במכר אזי צריך לתת דמי כולם, אבל היכא דאי אפשר לצרפם ע"י נתינת דמים כמו במתנה, אזי סגי בצירוף שנוצר ע"י דעת המקנה. אבל התוס' סברו דרק באגב סגי בצירוף דדעת המקנה דהרי כל המקור של התוס' איירי במתנה ומוכח מזה דאפשר לצרף את הקרקע והמטלטלין ביחד ע"י דעת מקנה בלבד. אבל בקניית שדות שאינן סמוכות ע"י חזקה דאין מקור מפורש דחל במתנה, אזי הסברא נותנת דצריך הצירוף החזק של נתינת דמי כולם ובלי זה א"א לקנות את כל השדות במעשה אחד. אבל עדיין מחוסר ביאור מ"ש דין מתנה באגב דחל בלי נתינת דמים, מעשר שדות דלא חל הקנין במתנה בלי דמים, וצ"ע.

95 ובנוגע לשכירות, כו"ע מודו דהדין דשמואל קיים אולם נחלקו הראשונים האם בעינן נתינת מעות או לא. דהרמב"ם פרק א מהלכות מכירה הל"כ כתב וז"ל וכן בשכירות כיון שהחזיק באחת מהן קנה כולן כל זמן השכירות, היו מקצת הקרקעות במכר ומקצתן בשכירות, כיון שהחזיק בין במכירה בין בשכירות קנה הכל עכ"ל. והכס"מ דייק דבשכירות לא בעינן נתינת כל הדמים, וז"ל ונראה מדברי רבינו שכתב וכן בשכירות כיון שהחזיק באחת מהן וכו' דלא משוה שכירות למכר אלא לענין זה בלבד אבל לא לענין שצריך לתת דמי כולן דבשכירות אפילו לא נתן דמים קנה בחזקה וטעמא משום דשכירות אינה משתלמת אלא לבסוף עכ"ל. ולכאורה נראה לבאר כי הרמב"ם לשיטתו בנוגע למתנה, דהיינו דהיכא דהכסף אינו שייך אזי הדין דשמואל חל אפי' בלי נתינת דמים. ומתנה ושכירות שווים בזה דנתינת הדמים אינו שייך בשעת הקנין, דהרי במתנה אין נתינת דמים כלל ושכירות הדמים אינה משתלמת אלא לבסוף, ולכן הצירוף חל בלי נתינת דמי כולם.

96 ועיין בשו"ע חו"מ סימן קצב סעיף יב-יג דדן במכר מתנה ושכירות וז"ל המוכר לחבירו עשר שדות בעשר מדינות, כיון שהחזיק באחד מהם, קנה כולם, ואפי' היתה אחד מהם הר גבוה והשנית מצולה, שהרי אין תשמיש של זו כתשמיש של זו, בד"א שנתן דמי כולם אבל אם לא נתן דמי כולם, לא קנה אלא כנגד מעותיו, לפיכך אם היו הכל במתנה קנה כולם. הגה: ויש חולקין במתנה טור בשם הרא"ש. והוא הדין בעשרה בתים, או בית ושדה, דינן כעשרה שדות. וכן בשכירות, כיון שהחזיק באחד מהם קנה כולם כל זמן השכירות. הגה: ובשכירות לא בעינן שנתן דמי כולן, דשכירות אינה משתלמת אלא לבסוף בית יוסף עכ"ל.

97 ולכאורה פסקי המחבר עולים יפה ביחד. דהרי הוא פסק כהרמב"ם דבמתנה הדין דשמואל חל אפי' בלי נתינת דמים מכיון דא"א לתת את הדמים. אבל בשכירות, אע"פ דאין שכירות משתלמת אלא לבסוף, מ"מ כיון דשייך נתינת דמים מלכתחילה אזי י"ל דצריך לתת את הדמים בתחילה כדי לצרף אל כל השדות ביחד. אבל לכאורה קשה להבין את פסקי הרמ"א. דהרי אם במתנה הוא הביא את דעת הרא"ש דהדין דשמואל אינו שייך במתנה מפני דא"א לתת את דמי כולם, היאך בשכירות הוא הביא את הפירוש דהכס"מ ברמב"ם דהקנין בכל השדות חל בלי נתינת דמים מכיון דשכירות אינה משתלמת אלא לבסוף. וכן הקשה הגר"א ביאור הגר"א שם סקכ"ב וז"ל צ"ע לדעת הרא"ש שדוקא דמים מקודם צריך ליתן ואף במתנה לא קנה מאי עדיפא דשכירות עכ"ל.

98 וצ"ל דיש לרמ"א חידוש בהלכות צירוף. דהיינו, דבמכר, דהחיוב לתת את דמים בפועל חל בתחילה, אזי הלוקח צריך לתת את דמי כולם בפועל לצרף את השדות לקנין אחד. אבל בשכירות, מכיון דאינה משתלמת אלא לבסוף והשוכר לא ישלם בפועל בתחילה, י"ל דעצם חיוב הדמים דאכן חל בתחילה חל כדבר המצרף. אבל במתנה דאין דמים בכלל – לא תשלומין ולא חיוב – אזי הרמ"א נקט כמו הרא"ש דחסר דבר שמצרף את כל השדות לקנין אחד ולכן כל הדין דשמואל אינו קיים.

99 גמ'. אמן על האלה, אמן על השבועה.

100 עיין ברש"י דפירש וז"ל על האלה - ירכך נופלת וגו', השבועה - שהיה משביעה הכהן ואומר משביעני עליך שלא נטמאת כדכתיב במדבר ה והשביע אותה עכ"ל. ונראה מדברי רש"י דהאלה והשבועה הוו ב' דברים שונים. וכן משמע מהפסוקים עצמם דנראה דיש ב' דברים שונים דהכהן אומר לאשה במדבר פרק ה פסוק יט-כב וז"ל והשביע אתה הכהן ואמר אל האשה אם לא שכב איש אתך ואם לא שטית טמאה תחת אישך הנקי ממי המרים המאררים האלה, ואת כי שטית תחת אישך וכי נטמאת ויתן איש בך את שכבתו מבלעדי אישך, והשביע הכהן את האשה בשבעת האלה ואמר הכהן לאשה יתן יהוה אותך לאלה ולשבעה בתוך עמך בתת ה' את ירכך נפלת ואת בטנך צבה, ובאו המים המאררים האלה במעיך לצבות בטן ולנפל ירך ואמרה האשה אמן אמן, וכתב את האלת האלה הכהן בספר ומחה אל מי המרים עכ"ל. וככה גם עולה בפשטות מהגמ' בסוטה יח. דמפרשת את הפסוקים האלו, וז"ל א"ר זירא אמר רב, ב' שבועות האמורות בסוטה למה וכו' אלא אמר רבא אחת שבועה שיש עמה אלה, ואחת שבועה שאין עמה אלה, היכי דמי שבועה שיש עמה אלה וכו' אלא אמר רב אשי משביעני עליך שלא נטמאת, ואם נטמאת יבואו ביך עכ"ל. והרי מבואר דהגמ' הבינה דהכהן משביע אותה פעמיים, פעם אחת בשבועה סתם ופעם שנייה בשבועה דיש עמה אלה.

101 מאידך הרמב"ם פרק ג מהלכות סוטה הל"ז הבין את כל הענין באופן אחר וז"ל ואחר כך משביעה הכהן בלשון שהיא מכרת ומודיעה בלשונה שלא גרם לה אלא קינוי וסתירה שקנא לה בעלה ונסתרה ואומר לה בלשון שהיא מכרת אם לא שכב איש אותך ואם לא שטית טומאה תחת אישך הנקי ממי המרים המאררים האלה ואת כי שטית תחת אישך וכי נטמאת ויתן איש בך את שכבתו מבלעדי אישך יתן ה' אותך לאלה ולשבועה בתוך עמך בתת ה' את ירכך נופלת ואת בטנך צבה ובאו המים המאררים האלה במעיך לצבות בטן ולנפיל ירך, והיא אומרת אמן אמן בלשון שהיא מכרת, ומודיעה שהבטן היא תלקה תחלה והירך בסוף כדי שלא להוציא לעז על המים עכ"ל. הרי מבואר מלשון הרמב"ם דהכהן רק משביע אותה פעם אחת עם שבועה דכולל את כל דמבואר בפסוקים: שבועה על העבר וקללה בעתיד.

102 וצריך לדחוק דהרמב"ם הבין את הסוגיא בסוטה דיש שבועה אחת עם ב' חלקים אע"פ דזה אינו הפירוש הפשוט בגמ' שם. ואולי י"ל דמפני זה הרמב"ם הוסיף בתחילת ההלכה דהכהן צריך להודיע לה שלא גרם לה אלא קינוי וסתירה וכו', דלכאורה מה הצורך להוסיף את זה, הרי פשיטא לאשה ולכל העולם דהיא שותה את המים בגלל הקינוי והסתירה. אלא י"ל דהרמב"ם רצה להדגיש דהשבועה הזאת דהוי אלה וקללה על העתיד גם כולל חלק של שבועה דעלמא דחל כמברר על העבר בנוגע למה שקרה בתוך הסתירה.

103 ועיין בפירוש רש"י עה"ת במדבר פרק ה פסוק יט על השבועה הראשונה וז"ל והשביע אותה וגו' - ומה היא השבועה אם לא שכב הנקי, הא אם שכב חנקי לא תנקי, שמכלל לאו אתה שומע הן, אלא שמצוה לפתוח בדיני נפשות תחלה לזכות עכ"ל. ונראה דרש"י עה"ת פירש את הפסוקים כמו הרמב"ם דיש רק שבועה אחת דכולל שבועה ואלה דהרי רש"י הכניס את האלה לתוך השבועה הראשונה. וצ"ע בדעת רש"י עה"ת, למה הוא לא פירש את הפסוקים כפשוטם וכמו הפשטות דהגמ' בסוטה, וכפירוש רש"י עצמו בסוגיא דידן דיש ב' דברים שונים: שבועה דעלמא ובנוסף לזה שבועה דיש עמה אלה, וצ"ע.

104 תוד"ה אלא דקני לה כשהיא ארוסה וקא משקי לה כשהיא נשואה.

105 התוס' דייקו מלשון הגמ' דבעצם קינוי וסתירה מהני בארוסה והגזה"כ דתחת אישך הויא רק דין בהשקאה. אלא דמ"מ הגמ' הסיקה דאין משקין אותה כשקינוי וסתירה היו באירוסין מפני טעם אחר, דהיינו דהבעל אינו מנוקה מעוון אם בא עליה. והתוס' הקשו דהיאך הגמ' יודעת דסתירה בארוסה מהני מעיקר הדין, אולי הגזה"כ דתחת אישך שייך גם לסתירה עצמה, וז"ל ואם תאמר מנ"ל לפרושי קרא הכי הא טומאה תחת אישך משמע שהסתירה היתה בנישואין עכ"ל, ועיי"ש מה שתירצו.

106 ונראה דיש לתרץ את קושייתם באופן אחר. דהרי מסברא ראוי לומר דיש לסתירת ארוסה אותה הדין דסתירת נשואה, דהרי אין הבדל באיסור זנות שלהם. דהרי זנות דארוסה וזנות דנשואה הוו אותו לאו של לא תנאף ושניהם חייבים מיתה, בשניהם הוולד ממזר, ויש להם אותה חלות שם זנות. אלא דיש הבדל מסויים בעונש דארוסה דזינתה חייבת סקילה ונשואה דזינתה חייבת חנק אבל אין זה משנה לגבי עצם האיסור והחלות שם זנות. וא"כ מסתבר דחלות שם סתירה, דתלוי באיסור זנות, גם חלה בארוסה כמו בנשואה.

107 ולפי המבואר דחל קינוי וסתירה בארוסה מכיון דיש בה איסור זנות גמור, לכאורה יש להקשות על דברי התוס' לקמן ד"ה הכי גרסי'. דבסוף התוס' הקשו למה עולא למד גלגול שבועה מזה דמשביעין אותה אמן שלא סטיתי ארוסה, הרי גם אפשר ללמוד גלגול שבועה על זה דהיא נשבעה שלא סטיתי מאיש אחר, וז"ל וא"ת ועולא אמאי לא מפיק גלגול שבועה מאמן מאיש זה ומאיש אחר, וי"ל דמהא לא נפקא דמגלגלין על קרקעות דהא דמגלגלין שבועה מאיש אחר היינו משום דאותו איש אחר שייך בו שבועה אם קינא אבל קרקע דלא שייך בה שבועה כלל אימא לא מגלגלין אבל השתא דמדמינן גלגול שבועה דקרקע לגלגול דארוסה ניחא שפיר דלגבי ארוסה נמי לא שייך בה שבועה אלא ע"י גלגול דוקא כדפרישית עכ"ל. יוצא מהתוס' דארוסה מופקעת משבועת הסוטה יותר מאדם אחר, ולכן רק ניתן ללמוד דגלגול שבועה מהני בקרקע מהא דמשביעין את הסוטה דלא סטיתי ארוסה. ולכאורה צע"ג דלפי מה דביארנו לעיל יש לדחות דהרי בעצם כל דיני סוטה כמו קינוי וסתירה שייכים לארוסה כמו נשואה אלא דאי אפשר להשקות אותה על הסתירה בשעת אירוסין בגלל דין צדדי של מנוקה מעון. וא"כ עדיין יש לומר דהא דמשביעין הסוטה דלא סטיתי ארוסה אינו יכול להיות המקור דמגלגלין שבועה לקרקע דמופקע לגמרי מהלכות שבועות.

108 גמ'. אמן שלא סטיתי ארוסה ונשואה ושומרת יבם וכנוסה.

109 פשיטא דהבעל רק יכול לגלגל עליה שבועה על איסור זנות דשייך להשקאת הסוטה, ומשו"ה נ"ל דמזה דהיא נשבעה שלא סטיתי שומרת יבם מוכח דהאיסור דיבמה לשוק חל מפאת האישות ולא מהווה חלות איסור ביאה דעלמא. וזה שיש חלות אישות בשומרת יבם גם עולה משיטת ר"א במסכת נדרים עד. דהיבם מיפר הנדרים דשומרת יבם, וגם מהצד בגמ' יבמות צב: דאין קידושין תופסין בה.

110 ברם לכאורה עדיין קשה להבין דהאיסור דיבמה גורם לה את הקללות דסוטה דהרי אע"פ דיתכן דהאיסור לשוק חל מפאת חלות האישות דיש בה, מ"מ נראה דהאיסור דיבמה לשוק הוי איסור קלוש בהשוואה לאיסור זנות דאשת איש, דהרי האיסור דיבמה לשוק אינו מלא תנאף כמו ארוסה או נשואה אלא נלמד מהפסוק דלא תהיה אשת המת החוצה לאיש זר יבמות צב:. וגם אין לה עונש מיתה אלא רק מלקות בלבד ואין הוולד ממזר. ואם האיסור דיבמה לשוק חלוק ביסודו מהאיסור של זנות דאשת איש, אזי יש לעיין בזה דביאת שומרת יבם לשוק כלולה היא בשבועות דסוטה הגורמות את הקללה.

111 ונראה דזהו ההו"א דהגמ' בסוטה, וז"ל אמר רב המנונא שומרת יבם שזינתה אסורה ליבמה, ממאי מדקתני שומרת יבם וכנוסה, אא"ב אסירה משום הכי מתנה בהדה, אלא א"א לא אסירה היכי מתנה בהדה והתנן זה הכלל כל שאילו תיבעל ולא תהא אסורה לו לא היה מתנה עמה, אמרי במערבא לית הילכתא כרב המנונא, אלא הא דקתני שומרת יבם וכנוסה, הא מני ר"ע היא דאמר אין קידושין תופסין בחייבי לאוין ומשוי לה כי ערוה עכ"ל. הגמ' העלה ב' פירושים בהמשנה דהבעל משביע אותה על זנות של שומרת יבם: א דזה כפי רב המנונא דשומרת יבם שזינתה אסורה לבעלה, ב כרבי עקיבא דמשוי איסור לאו לאיסור כרת. ונראה דרב המנונא נקט דאע"פ דיש הבדלים בין האיסור דיבמה לשוק לבין האיסור זנות דאשת איש, מ"מ יש בהם אותו חלות שם זנות האוסרתה לבעלה וליבם ומסתבר להשוותם. ולכן רב המנונא הבין את המשנה כפשוטה, דהיינו דלכו"ע האיסור דיבמה לשוק גורם לקללות דסוטה וגם לפי דעתו שומרת יבם שזינתה אסורה ליבמה כמו אשת איש דזינתה. אבל מסקנת הגמ' הוא כמערבא דפירשו את המשנה כרבי עקיבא דהשווה בין איסורי לאוין לאיסורי כרת באופן כללי. אבל החכמים סבורים דאין האיסור דיבמה לשוק אוסר אותה ליבם וגם דזנות שלה אינה שייכת לדיני סוטה כלל. והביאור הוא כנ"ל, דאע"פ דיש בזיקה חלות שם אישות, מ"מ אין לה אישות גמורה ולכן הלאו דיבמה לשוק חלוק ביסודו מהאיסור זנות דאשת איש.

112 גמ'. ומה סוטה שלא ניתנה להתבע בעד אחד.

113 יש דיני קינוי וסתירה בזה"ז, ומכיון דאין השקאת סוטה לברר את הדבר אחרי קינוי וסתירה האשה נשארת אסורה לבעלה לעולם מדין ספק סוטה. והיה מעשה בהרב אליהו חיים מייזלש זצ"ל הרב דלודז' שאמר לאשתו דהוא לא רצה שפלוני מסויים יכנס לביתם מכיון דהוא היה אדם חשוד, והלשון של הרב אליהו חיים היה נשמע כקינוי. ויום א' האדם הזה נכנס לבית ונשתהה שם קצת זמן עד שהצליחה אשת הרב אליהו חיים לגרש אותו, והיו ביחד בבית לשיעור סתירה. והרב אליהו חיים חשש דחל עליה דין ספק סוטה והיא אסורה לו לעולם. ושאל את הבית הלוי מה הדין. והבית הלוי חלק ב' סימן מא פסק דהיא מותרת לו מכיון דלא היו עדים בשעת הקינוי ועדי קינוי הוו עדים לקיום הדבר ולא רק עדים לבירור הדבר. וא"כ, אע"פ דהרב אליהו חיים ואשתו מודים דהיה קינוי, מ"מ מכיון דהוא לא עשה את זה בפני עדים אין לאמירתו חלות שם קינוי ע"פ דין.

114 אמנם פשיטא דכל זה נכון רק בעדי קינוי, אבל עדי סתירה הוו עדי בירור לדעת האם היא נסתרה עם האיש ונכנסה לספק זנות, דהרי האיסור סוטה לבעלה תלוי בהאם היא זינתה בפועל או לא. ובזה ניתן לתרץ את קושיית התוס' לקמן סו. ד"ה אמר אביי. דשיטת אביי בסוגיא שם היא דאם עד א' אמר זינתה אשתך והבעל שותק דהיא אסורה עליו. והתוס' הקשו וז"ל מיהו קשה דמשמע הכא עד אחד נאמן ובמסכת סוטה דף ג: משמע דאין האשה נאסרת על בעלה אלא על עסקי קינוי וסתירה משמע דבעינן עדים עכ"ל. כלומר, דלומדים מסוטה דבעינן עדים לאוסרה על בעלה והיאך אביי נקט דעד א' ושתיקת הבעל סגי לאסור אשה על בעלה. ולפי"ד הבית הלוי התירוץ פשוט, דהרי עדי קינוי הם עדים לקיום הדבר וצריך אותם כדי ליצור חלות קינוי. אבל עדות על הסתירה ועל מעשה זנות עצמה הריהו עדות רק לבירור הדבר בלבד ולכן אביי נקט דאם הבעל שתק אזי אמרינן שתיקה כהודאה שהריהו קיבל את דברי העד אחד דזינתה ולכן היא אסורה עליו.

115 גמ'. ונקה האיש מעון אמר רחמנא, בזמן שהאיש מנוקה מעון מים בודקים את אשתו, אין איש מנוקה מעון אין המים בודקים את אשתו.

116 נחלקו הראשונים בביאור הגזה"כ דהבעל צריך להיות מנוקה מעון. דרש"י פירש וז"ל ונקה האיש - שלא בא עליה אחר שנסתרה שנאסרה עליו בסתירה זו עכ"ל. כלומר דהגזה"כ רק ממעט השקאה היכא דהבעל עבר על האיסור דסוטה לבעלה. אולם עיין ברמב"ם פרק ב מהלכות סוטה הל"ח שהרחיב את הגדר דהגזה"כ, וז"ל כל איש שבא ביאה אסורה מימיו אחר שהגדיל אין המים המאררים בודקין את אשתו, ואפילו בא על ארוסתו בבית חמיו שאסורה מדברי סופרים אין המים בודקין את אשתו שנ' ונקה האיש מעון והאשה ההיא תשא את עונה, בזמן שהאיש מנוקה מעון האשה נושאה את עונה עכ"ל. כלומר, דלפי הרמב"ם הבעל כגברא צריך להיות נקי מאיסורי ביאה בכלל, ואפי' איסורי ביאה מדרבנן, כדי שהמים יבדקו את אשתו. וניתן להטעים את זה על דרך המוסר דמום שבך אל תאמר לחברך.

117 ועיין במשנה בסוטה כג: דאלמנה לכה"ג גרושה וחלוצה לכהן הדיוט אינה שותה מי סוטה. והרמב"ם הבין את המשנה ע"פ דרכו דכל בעל דעבר על איסור ביאה אין המים בודקין את אשתו. וזה מבואר בדבריו, דהרי אחרי ההלכה דהבאנו לעיל כתב הרמב"ם וז"ל לפיכך אם היתה אשתו אסורה עליו מחייבי לאוין או מחייבי עשה אפילו שנייה וקנא לה ונסתרה אינה שותה אלא תצא בלא כתובה ותהיה אסורה עליו אף משום זה, עבר ונשא מעוברת חבירו ומניקת חבירו הרי זו שותה שאין כאן עבירה עכ"ל. יוצא דהרמב"ם הבין הא דחלוצה לכהן אינה שותה הוא מצד האיסור ביאה דהבעל עובר עליו. אבל עיין ברש"י כד. ד"ה לא שותות דהביא דרשא מיוחדת מהספרי וז"ל דלא נאמרה פרשה אלא בראויה לקיימה והכי תניא בספרי כי תשטה אשתו בראויה לאישות הכתוב מדבר פרט לאלמנה לכ"ג וכו' עכ"ל. כלומר, דלפי רש"י יש גזה"כ מיוחדת דאישות דאינה ראויה אינה מחייבת השקאת מי סוטה. ונראה דרש"י הלך לשיטתו, דהגזה"כ דונקה האיש מעון שייך רק היכא דהבעל בא על אשתו אחרי קינוי וסתירה ולא לשאר איסורי ביאה. ולכן מובן למה הוא צריך להביא גזה"כ מיוחדת בגדרי האישות המחייבות השקאת סוטה דהיינו, דהאשה אינה שותה אם האישות אינה ראויה. וע"פ הנ"ל לכאורה יש להקשות על שיטת הרמב"ם, דלדעתו למה הספרי צריך לחדש גזה"כ מיוחדת לאישות דאינה ראויה, הרי הרמב"ם בעצמו כלל את הדינים דהמשנה תחת הגזה"כ דונקה האיש מעון, וצ"ע.

118 ויש לעיין לפי הרמב"ם האם כל מעשה ביאת איסור דהבעל מפקיע אותו מלהשקות את אשתו. דהרי הרמב"ם כלל אפי' איסורי דרבנן כמו שניות לעריות, ואפי' האיסור דארוס לארוסתו. ועיין בראב"ד דהשיג עליו בנוגע להבא על ארוסתו בבית חמיו, וז"ל א"א הא דלא כהלכתא משמעתא דריש ארוסה ושומרת יבם עכ"ל. ויש להעיר דבהלכה הבאה כשהרמב"ם פסק דגם מי שבא על שניות לעריות אין המים בודקין את אשתו הראב"ד שתק ולא השיג. ונראה דהראב"ד בעצם סבור כמו הרמב"ם דהגזה"כ דונקה האיש מעון בעצם שייך לכל מי דעבר על איסור ביאה – בין מדאורייתא ובין מדרבנן - כמו דמוכח מזה דהוא לא השיג על פסק הרמב"ם בנוגע לשניות לעריות. ומ"מ הראב"ד נקט דארוס הבא על ארוסתו עדיין נחשב כמי שמנוקה מעון והמים בודקין את אשתו. וצ"ב בהחילוק לפי הראב"ד בין ארוס וארוסתו לבין שאר איסור ביאה.

119 וי"ל דהראב"ד נקט דביאות האסורות מדין חלות שם איסור ביאה מגדירות את הבעל כמי שאינו מנוקה מעוון. וזה כולל רוב הביאות האסורות, בין מדאורייתא ובין מדרבנן. אבל האיסור דארוס וארוסה אינו חלות שם ביאה אסורה דהרי כבר נתקדשה לו והיא כבר אשתו, אלא דהוי חסרון בעלמא בהיתר ביאה דחל בנישואין. ואע"פ דלמעשה אסור לארוס לבוא על ארוסתו, מ"מ מכיון דיסוד האיסור הוא מחמת חסרון היתר ולא מדין חלות שם איסור ביאה בפני עצמו, מי שבא על ארוסתו עדיין מוגדר כמנוקה מעון. ולפי"ז י"ל דהרמב"ם חולק על זה ונקט דאפי' מעשה ביאה דאסור מצד חסרון היתר בלי חלות שם איסור בפני עצמו עדיין עושה את הבעל כמי שאינו מנוקה מעון ואין המים בודקין את אשתו.

120 ועוד י"ל דהרמב"ם והראב"ד נחלקו לשיטתם בגדר האיסור דארוס לארוסה. דבפתיחה למסכת הארכנו במחלוקת הרמב"ם והראב"ד בנוגע לאיסור דפנוי הבא על פנויה. דהרמב"ם נקט דזה הוי איסור לאו דאורייתא של קדישות, ואילו הראב"ד ס"ל דרק הוי איסור עשה של כי יקח איש אשה. וא"כ י"ל דלפי הרמב"ם כשחז"ל תיקנו איסור לארוס לבוא על ארוסתו הם הרחיבו את האיסור דאורייתא של קדישות וקבעו דארוסה הוי קדשה מדרבנן. וא"כ מובן למה ארוס הבא על ארוסתו מוגדר כמי שעבר על איסור ביאה ואינו מנוקה מעון. מאידך, לפי הראב"ד י"ל דבעצם הקיחה דקידושין פקע כל איסור ביאה. כי גם אחרי הקידושין חל המתיר המלא של הביאה דהרי קיים את מצות כי יקח איש אשה. אלא דעדיין אסור לו לבוא על ארוסתו באיסור הרחקה בעלמא דחל מפאת החוצפה וחוסר דרך ארץ דיש במעשה. ויוצא מזה דמי שבא על ארוסתו נחשב כעבר על עבירה דעלמא ולא על חלות שם איסור ביאה דהרי היתר גמור דביאה כבר חל באירוסין.

121 ובסוף הלכה ט' כתב הרמב"ם דיש מקרים דהבעל עובר על איסור ביאה מדרבנן אבל עדיין מוגדר כמנוקה מעון, וז"ל עבר ונשא מעוברת חבירו ומניקת חבירו הרי זו שותה שאין כאן עבירה עכ"ל. וזה ע"פ הברייתא בסוטה כה:-כו. וז"ל מעוברת חבירו ומינקת חבירו לא שותות ולא נוטלות כתובה דברי ר' מאיר, שהיה רבי מאיר אומר לא ישא אדם מעוברת חבירו ומינקת חבירו, ואם נשא יוציא ולא יחזיר עולמית, וחכמים אומרים יוציא, וכשיגיע זמנו לכנוס יכנוס עכ"ל. כלומר, דהרמב"ם פסק כהחכמים דאע"פ דאסור לכונסה עכשיו, מכיון דיש לה היתר בעתיד המים בודקין אותה. ולכאורה צ"ב דהרי עכשיו היא אסורה לו ואם נישאה הוא עבר על איסור ביאה מדרבנן וראוי לומר דאינו מנוקה מעון. ומהי הסברא לומר דמכיון דבעתיד יש לה היתר הבעל נחשב כמנוקה מעון אם עכשיו הוא עבר על איסור. ועוד קשה היאך כתב הרמב"ם "שאין כאן עבירה" והרי הוא בעצמו פסק פי"א מהל' גירושין הלכ"ה-כ"ח דיש איסור, וז"ל וכן גזרו חכמים שלא ישא אדם מעוברת חבירו ומינקת חבירו כו' שמא יזיק הוולד בשעת תשמיש כו' ומניקה שמא יתעכר החלב כו' כשם שאסור לישא כך אסור לארס כו' עבר ונשא מעוברת כו' יוציא בגט ואפילו היה כהן, ואם היה ישראל יחזירנה אחר כ"ד חדש של מניקה כו' עכ"ל.

122 ונראה לבאר דהאיסור דמנקת ומעוברת חבירו אינו חל בכלל איסורי ביאה אלא חל מדין אחר לגמרי כדמבואר בתוס' שם סוטה כו. ד"ה לא ישא וז"ל בירושלמי עליו הכתוב אומר משלי כג אל תשיג גבול עולם ובשדה יתומים אל תבא עכ"ל. כלומר דחז"ל תיקנו איסור מיוחד שלא תהא אישות עם מנקת ומעוברת חבירו משום הסכנה להוולד. אבל י"ל דלא תיקנו חלות שם איסור ביאה אלא איסור אישות. והראיה דהאיסור הוא חלות האישות ולא הביאה עצמה היא דלפי החכמים הבעל צריך לגרשה עד שעת ההיתר ולא רק לפרוש ממנה. וא"כ י"ל דמכיון דהאיסור חל כאיסור אישות ולא כאיסור ביאה, הבעל עדיין נחשב כמנוקה מעון.

1 תוספות על קידושין פתח ↗

4 רשב״א על קידושין פתח ↗

חוזר בשטר ואינו חוזר בשדה. פירוש בין בשטר מכר בין שטר מתנה בין באחריות בין שלא באחריות, דסתמא קאמר חוזר בשטר, ואם תאמר כיון דקנה שדה כי חזר בו בשטר מאי מהני ליה בשטר מתנה ואי נמי במכר, אי משום האחריות שבו, הא רב הוא דאמר פרק חזקת בבא בתרא מא, ב המוכר שדהו בעדים גובה מנכסים משועבדים, וכיון שאין לו פסידא בדבר אינו יכול למחות, כדאמרינן בפרק גט פשוט בבא בתרא קסח, א מי שנמחק שטר חובו מעמיד עליו עדים ובא לבית דין ובית דין כותבין לו שטר אחר, ואין החייב יכול למחות, ואף על פי שיש לדחות דשאני התם, שהיה בידו שטר מתחלה, מכל מקום קשיא אמאי קא הדר ביה ומאי נפקא ליה מינה ויש לומר דמ"מ דעל ידי עדים ליכא קלא כולי היא אלא על ידי חקירה ולא זילי נכסיה, אבל בשטר איכא קלא טפי וזילי נכסיה.והראב"ד פירש בפרק המוכר את הספינה בבא בתרא עז, א דנפקא מינה לענין אחריות, דהא דאמר רב המוכר שדהו בעדים גובה מנכסים משועבדים, דוקא בשקבל עליו את האחריות מפורש, וכיון שחזר בו בשטר אי טרפו לה מיניה לא גבי מיניה, ובשטר הוא דאמרינן אחריות ט"ס הוא. וקשה לי דאם כן אמאי חוזר בשטר, ליכתבו ליה שטרא שלא באחריות מפורש והאי עדיף ליה טפי. ועוד דהא משמע התם דטעמא דאחריות ט"ס, דאמרינן היינו משום דחזקה לא שדי איניש זוזי בכדי, וכיון שכן, בין בשטר בין בעל פה אחריות ט"ס הוא, ועוד דלכולהו בשטר מתנה מאי איכא למימר.ורש"י פירש חוזר בשטר אם אמר אין רצוני שיהא ראיה בידו, כלומר ששלוחיו הם של מקנה וכל שמבטל שליחותן בין בטענה בין שלא בטענה הרשות בידו.ויש מקשים עוד היאך הוא חוזר בשטר, כיון שזכו אלו בשדה על דעת שיכתבו לו את השטר אטו מוכר שדה לחברו והתנה עמו שיכתבו לו את השטר לאחר שהחזיק בשדה וכי יכול הוא לחזור בכתיבת השטר.ומקצת מרבותינו הצרפתים היו מורים בדין זה דאין הכי נמי שיכול הוא לחזור ולעכב בכתיבת השטר, אלא שהלוקח יכול לומר לו אנא אדעתא דכתבתי לי שטרא נחתי לארעא, אי לא ניחא לך ליהדרו זביני, והיינו דלא קא חשיב הכא ד' שטרות, דאם איתא ליחשוב ד' שטרות ולומר מכר לו את השדה ואמר לעדים כתבו לו את השטר אינו חוזר לא בזה ולא בזה, ורש"י הוסיף דאפילו בשטרי אקנייתא דקיימא לן דסתם קנין לכתיבה עומד, ואלים כח הקנין, חוזר הוא בשטר, ולא אמרו לכתיבה עומד אלא שאינו צריך לימלך בו, וכדאמרינן כתובות נה, א קנו מידיה לא צריך לאימלוכי ביה, אבל אי מעכב בידו הרשות בידו. ומקצת מרבוותא ז"ל אמרו כיון דסתם קנין לכתיבה עומד, כותבין בעל כרחו, ואין יכול לחזור בו, והא דלא קאמר הכא ד' שטרות הן וליחשוב קנו מידו, היינו טעמא משום דהיינו הך, דכיון שהחזיק בשדה קנה שטר בכל מקום שהוא, כלומר אינו חוזר בין בזה ובין בזה, ותרי בחד גוונא לא קא חשיב, דהכי קאמר ג' שטרות הן שדינן חלוק זה מזה, וכן בשטרי דלא אקנייתא אם פירש שיכתבו לו את השטר והחזיק בקרקע על ידי כך, שוב אין יכול לחזור בו. וכותבין לו את השטר על כרחו, והא דאמרינן בשמעתין שיכול לחזור בו בכתיבת השטר, היינו לפי שלא אמר לעדים שיחזיקו על דעת כתיבת השטר, אלא תרי מילי קאמר להו שיחזיקו בקרקע ועוד שיכתבו לו את השטר, והלכך כל שלא כתבו אתה שטר יכול לחזור בו, דשלוחים שוינהו, והרי הוא מבטל שליחותו כדברי רש"י שכתבנו למעלה, ולא דמי ללוקח שהחזיק בקרקע על דעת כתיבת השטר, דכיון שהחזיק נתחייב המוכר בכתיבת השטר, ואיכא למימר נמי דהיינו דנקט לה בשאמר לעדים כלומר זכו בשדה זו לפלוני, ולא נקט אמר לחברו כה בשדה זו ואכתוב לך את השטר חוזר בשטר. אלא שיש לדחות, דלרבותא נקט וכתבו לו את השטר דאף על גב דכבר אמר להו לסהדי דליכתבו ליה שטרא, אפילו הכי יכול לחזור בו.

5 בבא בתרא פתח ↗

כֵּיוָן שֶׁהִגִּיד, שׁוּב אֵינוֹ חוֹזֵר וּמַגִּיד; צוּרְבָּא מֵרַבָּנַן לָאו אוֹרְחֵיהּ לְמֵידַק. הָהוּא תְּבָרָא דַּהֲוָה חֲתִים עֲלֵיהּ רַב יִרְמְיָה בַּר אַבָּא. אֲמַרָה לֵיהּ: לָאו אֲנָא הֲוַאי. אָמַר לַהּ: אִיבְרָא אַנְתְּ הֲוִת. אֲמַר אַבָּיֵי: אַף עַל גַּב דְּצוּרְבָּא מֵרַבָּנַן לָאו אוֹרְחֵיהּ לְמֵידַק, כֵּיוָן דְּדָק – דָּק. אָמַר אַבָּיֵי: הַאי צוּרְבָּא מֵרַבָּנַן דְּאָזֵיל לְקַדּוֹשֵׁי אִיתְּתָא – נִידְבַּר עַם הָאָרֶץ בַּהֲדֵיהּ, דִּלְמָא מְחַלְּפוּ לַהּ מִינֵּיהּ. וְהַבַּעַל נוֹתֵן שָׂכָר וְכוּ׳. מַאי טַעְמָא? דְּאָמַר קְרָא: ״וְכָתַב״ ״וְנָתַן״. וְהָאִידָּנָא דְּלָא עָבְדִינַן הָכִי, שַׁדְיוּהוּ רַבָּנַן אַאִשָּׁה כִּי הֵיכִי דְּלָא לְשַׁהֲיֵיהּ. כּוֹתְבִין שְׁטָר לַלֹּוֶה – אַף עַל פִּי שֶׁאֵין מַלְוֶה עִמּוֹ וְכוּ׳. פְּשִׁיטָא! לָא צְרִיכָא, בְּעִיסְקָא. כּוֹתְבִין שְׁטָר לַמּוֹכֵר אַף עַל פִּי שֶׁאֵין לוֹקֵחַ וְכוּ׳. פְּשִׁיטָא! לָא צְרִיכָא, בְּמוֹכֵר שָׂדֵהוּ מִפְּנֵי רָעָתָהּ. אֵין כּוֹתְבִין שְׁטָרֵי אֵירוּסִין וְכוּ׳. פְּשִׁיטָא! לָא צְרִיכָא, דַּאֲפִילּוּ צוּרְבָּא מֵרַבָּנַן דְּנִיחָא לֵיהּ לַחֲמוּהּ לְקָרוֹבֵיהּ. אֵין כּוֹתְבִין שְׁטַר אֲרִיסוּת וְקַבְּלָנוּת וְכוּ׳. פְּשִׁיטָא! לָא צְרִיכָא, בְּבוּרָה. אֵין כּוֹתְבִין שְׁטָרֵי בֵירוּרִין אֶלָּא מִדַּעַת שְׁנֵיהֶם וְכוּ׳. מַאי ״שְׁטָרֵי בֵירוּרִין״? הָכָא תַּרְגִּימוּ: שְׁטָרֵי טַעֲנָתָא. רַב יִרְמְיָה בַּר אַבָּא אָמַר: זֶה בּוֹרֵר לוֹ אֶחָד, וְזֶה בּוֹרֵר לוֹ אֶחָד. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: לִשְׁנֵיהֶם כּוֹתְבִין שְׁנַיִם – לְזֶה בְּעַצְמוֹ וּלְזֶה בְּעַצְמוֹ. לֵימָא בְּכוֹפִין עַל מִדַּת סְדוֹם קָא מִיפַּלְגִי – דְּמָר סָבַר: כּוֹפִין, וּמַר סָבַר: אֵין כּוֹפִין? לָא, דְּכוּלֵּי עָלְמָא כּוֹפִין; וְהָכָא הַיְינוּ טַעְמָא דְּרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל – דַּאֲמַר לֵיהּ: לָא נִיחָא לִי דְּתֶהְוֵי זְכוּתָךְ גַּבֵּי זְכוּתִי, דְּדָמֵית עֲלַאי כִּי אַרְיָא אָרְבָא. מַתְנִי׳ מִי שֶׁפָּרַע מִקְצָת חוֹבוֹ, וְהִשְׁלִישׁ אֶת שְׁטָרוֹ – וְאָמַר לוֹ: ״אִם לֹא נָתַתִּי לְךָ מִכָּאן וְעַד יוֹם פְּלוֹנִי, תֵּן לוֹ שְׁטָרוֹ״, הִגִּיעַ זְמַן וְלֹא נָתַן – רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: יִתֵּן, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: לֹא יִתֵּן. גְּמָ׳ בְּמַאי קָמִיפַּלְגִי? רַבִּי יוֹסֵי סָבַר: אַסְמַכְתָּא קָנְיָא, וְרַבִּי יְהוּדָה סָבַר: אַסְמַכְתָּא לָא קָנְיָא. אָמַר רַב נַחְמָן אָמַר רַבָּה בַּר אֲבוּהּ אָמַר רַב: הֲלָכָה כְּרַבִּי יוֹסֵי. כִּי אֲתוֹ לְקַמֵּיהּ דְּרַבִּי אַמֵּי, אֲמַר לְהוּ: וְכִי מֵאַחַר שֶׁרַבִּי יוֹחָנָן מְלַמְּדֵנוּ פַּעַם רִאשׁוֹנָה וּשְׁנִיָּה הֲלָכָה כְּרַבִּי יוֹסֵי, אֲנִי מָה אֶעֱשֶׂה? וְאֵין הֲלָכָה כְּרַבִּי יוֹסֵי. מַתְנִי׳ מִי שֶׁנִּמְחַק שְׁטַר חוֹבוֹ – מַעֲמִיד עָלָיו עֵדִים, וּבָא לִפְנֵי בֵּית דִּין, וְעוֹשִׂין לוֹ קִיּוּם: ״אִישׁ פְּלוֹנִי בֶּן פְּלוֹנִי נִמְחַק שְׁטָרוֹ בְּיוֹם פְּלוֹנִי,

9 קידושין פתח ↗

10 תוספות על כתובות פתח ↗

ורבי יוחנן אומר אע"פ שאין זוכרה מעצמו - פי' אבל ע"י השטר זוכרה אבל אם אין זוכרה כלל לא דמפיהם ולא מפי כתבם כדאמרינן פ' ד' אחין יבמות דף לא: ושם גבי מפני מה לא תקנו זמן בקדושין דקאמר לינחי גבי עדים אי דכירי ליתו ולסהדו ואי לא זימנין דחזו בכתבא ואתו ומסהדי ואמר רחמנא מפיהם ולא מפי כתבם וא"ת הכא נמי אמאי לא אסרינן לכתוב עדות על השטר שמא ישכח לגמרי ואתו ומסהדי מכתבא כדחיישינן התם ויש לומר דודאי התם חשו חכמים לפי שב"ד מוסרין לו השטר ויסבור שלכך מסרוהו לו שיעיד אפי' לא יזכור אבל הכא שמעצמו כותב עדותו על השטר לא חשו חכמים לכך וא"ת ואמאי לא מצו חזו בכתבא ולאסהודי הא תנן בגט פשוט ב"ב דף קסח. מי שנמחק שטר חובו מעמיד עליו עדים ובא לב"ד ועושין לו קיומו ומפרש בגמ' מהו קיומו וכן בהגוזל קמא ב"ק דף צח. דאמרינן גבי שורף שטרותיו של חבירו פטור מדיני אדם כו' ה"ד אי דאיכא סהדי דידעי מה הוה כתוב ביה בשטרא נכתוב ליה שטרא אחרינא אלמא לא חשבינן ליה מפיהם ולא מפי כתבם וי"ל דבפ' ד' אחין יבמות לא: ושם חיישינן דלמא אתו ומסהדי בסתם כאילו זוכרין העדות אבל ודאי אם היו מעידין שכך ראו בחתימתן הא לא חשיב מפיהם ולא מפי כתבם דעדים החתומין על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותן בבית דין והוי כאילו מעידין ראינו עדות שנחקרה בבית דין ואם תאמר והכא אפילו אין זה זוכרה כלל מה בכך יביא שטרו בב"ד ויש לומר דע"א בשטר לא חשיב שטר אלא אותו שיש בו שני עדים דומיא דספר מקנה והא דאמר בגט פשוט ב"ב דף קסה. עד אחד בכתב ועד אחד בעל פה אין מצטרפין דמשמע הא שנים בשטר אפילו בשתי אגרות מצטרפין התם מיירי כגון שהאחד בשטר והאחד בעל פה לא שאומר שראה הוא המלוה אלא שראה מסירת השטר מלוה למלוה דהוי כשנים החתומים בשטר לר"א דאמר עדי מסירה כרתי ועוד דבירושלמי מפרש עד א' בשטר היינו ששנים חתומים בשטר וקיימו כתב ידו של אחד ולא מצאו לקיים כתב ידו של שני ומ"מ נהי דעד אחד לא חשיב שטר לענין שאם יבואו עדים ויאמרו כך ראינו בשטר דחשבינן להו כעד מפי עד עדות מיהא הוי ויכול לשלוח כתב ידו לב"ד ולא חשיב מפיהם ולא מפי כתבם כיון שהוא זוכר העדות ורש"י פי' בפירוש החומש מפיהם ולא מפי כתבם שלא ישלח בכתב עדותו לב"ד א"נ אומר ר"י דע"א מועיל בשטר אם יש שני שטרות בכל אחד חתום עד א' חשוב כשטר שלם וכ"ת א"כ בשמעתין יביא כתבו לב"ד אפילו אינו זכור כלל ויש לומר דלא חשיב שטר אלא כשעשוי מדעת שניהם מדעת הלוה שהוא חייב אז חשיב שטר אבל הכא שכותב עדותו שלא מדעת הלוה לא חשיב שטרא והקשה ה"ר שמואל מוורדו"ן דאמר בחזקת הבתים ב"ב דף מ. ושם מחאה בפני שנים וא"צ לומר כתובו ומה מועיל כתובו כיון דאין עשוי מדעת המחזיק ולפי מה שפירשנו דעדות מיהא הוי כל זמן שזוכר אתי שפיר מיהו בלאו הכי מתרץ ר"י דגבי מחאה הקילו שאינה אלא מדרבנן דהכי נמי הקילו לומר דמחאה שלא בפניו הויא מחאה אע"פ שלפעמים לא ישמע וסמכו על זה דחברך חברא אית ליה וכן במודעא בפני שנים הקילו לכתוב להציל אנוס מאונסו ועוד אומר ר"י דלא בעינן דעת שניהם והכא היה יכול להביא שטרו אם היה כתוב כתיקון שטרות אבל הכא מיירי שאינו כתוב כסדר השטר אלא זכרון דברים בעלמא ומתוך הירושלמי נראה לפ' בענין אחר סוגיא זו דקאמר התם רב הונא כרבי ור' יוחנן כרבנן פירוש כשהעדים באים לקיים חתימתן אם זוכרין המלוה בלא שטר אפי' לרבי א"צ לצרף עמהן אחר מן השוק דעל מנה שבשטר הן מעידין וכשאין זוכרים המלוה אפילו ע"י השטר אפי' רבנן מודו דצריכין לצרף עמהן דעל כרחין אין מעידין אלא על כתב ידן וכי פליגי היינו כשזוכרין המלוה ע"י השטר דלרבנן חשיב זכירה ועל מנה הן מעידין ולרבי לא חשיב זכירה ולשון כותב אדם לא משמע הכי:

12 משנה תורה, הלכות עדות פתח ↗

דִּין תּוֹרָה שֶׁאֵין מְקַבְּלִין עֵדוּת לֹא בְּדִינֵי מָמוֹנוֹת וְלֹא בְּדִינֵי נְפָשׁוֹת אֶלָּא מִפִּי הָעֵדִים שֶׁנֶּאֱמַר דברים יז ו "עַל פִּי שְׁנַיִם עֵדִים" מִפִּיהֶם וְלֹא מִכְּתַב יָדָן. אֲבָל מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים שֶׁחוֹתְכִין דִּינֵי מָמוֹנוֹת בְּעֵדוּת שֶּׁבַּשְּׁטָר אַף עַל פִּי שֶׁאֵין הָעֵדִים קַיָּמִים כְּדֵי שֶׁלֹּא תִּנְעל דֶּלֶת בִּפְנֵי לוִֹין. וְאֵין דָּנִין בְּעֵדוּת שֶׁבַּשְּׁטָר בְּדִינֵי קְנָסוֹת וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר בְּמַכּוֹת וּבְגָלוּת אֶלָּא מִפִּיהֶן וְלֹא מִכְּתַב יָדָן:

27 השגות הראב"ד על משנה תורה, הלכות זכייה ומתנה פתח ↗

ודברים אלו וכו' עד שיטרוף בהן. א"א דבריו מעורבים כי נראה מדבריו שהוא מפרש ניתנו להכתב או לא ניתנו אם צריכין ליכתב לגבות ממשועבדין או אין צריכין ליכתב ואח"כ אמר לפיכך אינו כשטר שיטרוף בהן וכיון שפשט שלא ניתנו ליכתב הרי הוא טורף בהם. ואולי הוא מפרש ניתנו ליכתב ולא נתן אם יש להם דין שט"ח או לא ואין דעות כל המפרשים שוות בזה עכ"ל:

35 רש"י על קידושין פתח ↗

נקנה השטר - כגון שאמר לו זה קני קרקע בחזקה והשטר עמה:

36 משנה תורה, הלכות מכירה פתח ↗

הַמַּקְנֶה לַחֲבֵרוֹ קַרְקַע כָּל שֶׁהוּא וְהִקְנָה לוֹ עַל גַּבָּהּ שְׁטַר חוֹב הֲרֵי זֶה קָנָה הַשְּׁטָר בְּכָל מָקוֹם שֶׁהוּא בְּלֹא כְּתִיבָה וּבְלֹא מְסִירָה. וְנִרְאֶה לִי שֶׁגַּם זֶה יָכוֹל לִמְחל אַחַר שֶׁמְּכָרוֹ. וְכֵן הַמּוֹכֵר קַרְקַע וְכָתַב הַשְּׁטָר וְאֵין הַלּוֹקֵחַ עִמּוֹ כֵּיוָן שֶׁהֶחְזִיק הַלּוֹקֵחַ בַּקַּרְקַע נִקְנָה הַשְּׁטָר בְּכָל מָקוֹם שֶׁהוּא:

38 קידושין פתח ↗

46 בבא מציעא פתח ↗

מַתְנִי׳ אֵלּוּ דְּבָרִים שֶׁאֵין לָהֶם אוֹנָאָה: הָעֲבָדִים, וְהַשְּׁטָרוֹת, וְהַקַּרְקָעוֹת, וְהַהֶקְדֵּשׁוֹת. אֵין לָהֶן תַּשְׁלוּמֵי כֶפֶל, וְלֹא תַּשְׁלוּמֵי אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה. שׁוֹמֵר חִנָּם אֵינוֹ נִשְׁבָּע, וְנוֹשֵׂא שָׂכָר אֵינוֹ מְשַׁלֵּם. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר:

50 בבא מציעא פתח ↗

אִיתְּמַר: רַב וְלֵוִי, חַד אָמַר: מַטְבֵּעַ נַעֲשֶׂה חֲלִיפִין, וְחַד אָמַר: אֵין מַטְבֵּעַ נַעֲשֶׂה חֲלִיפִין. אָמַר רַב פָּפָּא: מַאי טַעְמָא דְּמַאן דְּאָמַר אֵין מַטְבֵּעַ נַעֲשֶׂה חֲלִיפִין – מִשּׁוּם דְּדַעְתֵּיהּ אַצּוּרְתָּא, וְצוּרְתָּא עֲבִידָא דְּבָטְלָא.

54 משנה תורה, הלכות מכירה פתח ↗

הַמּוֹכֵר שְׁטַר חוֹב לַחֲבֵרוֹ אוֹ נְתָנוֹ לוֹ בְּמַתָּנָה. אֵינוֹ נִקְנֶה בִּמְסִירַת הַשְּׁטָר לְיָדוֹ. שֶׁלֹּא מָסַר לוֹ אֶלָּא הָרְאָיָה שֶׁבּוֹ וְאֵין הָרְאָיָה נִתְפֶּסֶת בַּיָּד: וְכֵיצַד יִקְנֶה הַשְּׁטָר. שֶׁיִּכְתֹּב לוֹ הַמַּקְנֶה קְנֵה שְׁטָר פְּלוֹנִי וְכָל הַשִּׁעְבּוּד שֶׁיֵּשׁ בּוֹ וְיִמְסֹר לוֹ הַשְּׁטָר וְנִמְצָא שֶׁנִּקְנָה בִּכְתִיבָה וּמְסִירָה. וְאֵין צָרִיךְ עֵדִים לְעִנְיַן קְנִיָּתוֹ אֲבָל צָרִיךְ עֵדִים לְעִנְיַן תְּבִיעָתוֹ. שֶׁהֲרֵי הַנִּתְבָּע אוֹמֵר לוֹ מִי יֹאמַר שֶׁבַּעַל דְּבָרִים שֶׁלִּי כָּתַב וּמָסַר לְךָ:

58 בבא בתרא פתח ↗

אָמַר רַב פָּפָּא: הַאי מַאן דִּמְזַבֵּין לֵיהּ שְׁטָרָא לְחַבְרֵיהּ, צָרִיךְ לְמִיכְתַּב לֵיהּ: ״קְנִי הוּא – וְכׇל שִׁעְבּוּדָא דְּבֵיהּ״. אָמַר רַב אָשֵׁי: אַמְרִיתַהּ לִשְׁמַעְתָּא קַמֵּיהּ דְּרַב כָּהֲנָא, וַאֲמַרִית לֵיהּ: טַעְמָא דִּכְתַב לֵיהּ הָכִי, הָא לָא כְּתַב לֵיהּ הָכִי – לָא קָנֵי?

61 משנה תורה, הלכות מכירה פתח ↗

הַמַּקְנֶה קַרְקַע וּמִטַּלְטְלִין כְּאֶחָד כֵּיוָן שֶׁקָּנָה קַרְקַע בְּכֶסֶף אוֹ בִּשְׁטָר אוֹ בַּחֲזָקָה נִקְנוּ הַמִּטַּלְטְלִין עִמָּהֶם בֵּין שֶׁהָיוּ שְׁנֵיהֶם בְּמֶכֶר אוֹ בְּמַתָּנָה. בֵּין שֶׁמָּכַר מִטַּלְטְלִין וְנָתַן קַרְקַע. בֵּין שֶׁמָּכַר הַקַּרְקַע וְנָתַן הַמִּטַּלְטְלִין. כֵּיוָן שֶׁקָּנָה קַרְקַע קָנָה מִטַּלְטְלִין: בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים כְּשֶׁהָיוּ אוֹתָן הַמִּטַּלְטְלִין צְבוּרִין בְּאוֹתָהּ קַרְקַע. אֲבָל אִם הָיוּ בְּמָקוֹם אַחֵר צָרִיךְ שֶׁיֹּאמַר לוֹ קְנֵה מִטַּלְטְלִין אַגַּב קַרְקַע. אֲפִלּוּ הָיוּ הַמִּטַּלְטְלִין בִּמְדִינָה אַחֶרֶת וְאָמַר לוֹ קְנֵה אוֹתָם עַל גַּבֵּי קַרְקַע פְּלוֹנִית כֵּיוָן שֶׁקָּנָה הַקַּרְקַע נִקְנוּ הַמִּטַּלְטְלִין אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָן צְבוּרִין בְּתוֹכָהּ. וְאִם לֹא אָמַר קְנֵה אַגַּב קַרְקַע לֹא קָנָה. וְקַרְקַע כָּל שֶׁהִיא קוֹנִין עַל גַּבָּהּ כָּל מִטַּלְטְלִין שֶׁיִּרְצֶה:

67 בבא קמא פתח ↗

גְּמָ׳ תָּנוּ רַבָּנַן: הַגּוֹזֵל שָׂדֶה מֵחֲבֵירוֹ וּשְׁטָפָהּ נָהָר – חַיָּיב לְהַעֲמִיד לוֹ שָׂדֶה אַחֵר, דִּבְרֵי רַבִּי אֶלְעָזָר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אוֹמֵר לוֹ: ״הֲרֵי שֶׁלְּךָ לְפָנֶיךָ״.

72 בבא מציעא פתח ↗

אֵיתִיבֵיהּ רַבִּי אַבָּא לְעוּלָּא: מַעֲשֶׂה בְּרַבָּן גַּמְלִיאֵל וּזְקֵנִים שֶׁהָיוּ בָּאִים בִּסְפִינָה. אָמַר רַבָּן גַּמְלִיאֵל: עִישּׂוּר שֶׁאֲנִי עָתִיד לָמוֹד נָתוּן לִיהוֹשֻׁעַ,

73 בבא מציעא פתח ↗

וְלָא הִיא, מַתְּנוֹת כְּהוּנָּה נְתִינָה כְּתִיבָא בְּהוּ. חֲלִיפִין, דֶּרֶךְ מִקָּח וּמִמְכָּר הוּא. מִטַּלְטְלִין אַגַּב מִקַּרְקַע, נְתִינָה אַלִּימְתָּא הִיא.

74 בבא בתרא פתח ↗

אַגַּב שָׁאנֵי; דְּהָא מַטְבֵּעַ – דְּלָא נִיקְנֵי בַּחֲלִיפִין, וְאַגַּב אַרְעָא נִיקְנֵי.

88 רשב"ם על בבא בתרא פתח ↗

אותה קנה - לבדה אבל חברתה לא קנה דמצר מפסיק כדאמר ר' יוסי בר חנינא לקמן בשמעתי' בבא בתרא נה. ע"ש המצר והחצב מפסיקין בנכסי הגר ודוקא נכסי הגר דממילא קני הלכך אין בו כח לקנות אלא אותה שדה שהחזיק בה אבל במכר מודי ר' יוחנן שאם החזיק באח' מהן קנה כולן כדאמרינן בפ' ראשון דב"ק דף יב. ולקמן בהמוכר את הבית בבא בתרא דף סז. אמר שמואל מכר לו י' שדות בעשר מדינות החזיק באחת מהן קנה כולן ותניא בהדיא כוותיה דשמואל בפ"ק דקדושין דף כז: ומפרש טעמא דסדנא דארעא חד הוא וכדמפרש התם בברייתא בד"א שקנה כולן שנתן לו לוקח למוכר דמי כולן דכולהו אשתעבוד ליה ללוקח בשביל מעותיו אהני חזקת אחת מהן לקנות כולן אבל לא נתן לו דמי כולן לא קנה אלא כנגד מעותיו והלכך גבי נכסי הגר נמי דליכא מתן מעות לא קני אלא ההיא שדה דאחזיק בה:

96 קידושין פתח ↗

100 קידושין פתח ↗

101 משנה תורה, הלכות סוטה פתח ↗

וְאַחַר כָּךְ מַשְׁבִּיעָהּ הַכֹּהֵן בְּלָשׁוֹן שֶׁהִיא מַכֶּרֶת וּמוֹדִיעָהּ בִּלְשׁוֹנָהּ שֶׁלֹּא גָּרַם לָהּ אֶלָּא קִנּוּי וּסְתִירָה שֶׁקִּנֵּא לָהּ בַּעְלָהּ וְנִסְתְּרָה. וְאוֹמֵר לָהּ בְּלָשׁוֹן שֶׁמַּכֶּרֶת במדבר ה יט "אִם לֹא שָׁכַב אִישׁ אֹתָךְ וְאִם לֹא שָׂטִית טֻמְאָה תַּחַת אִישֵׁךְ הִנָּקִי מִמֵּי הַמָּרִים הַמְאָרַרִים הָאֵלֶּה" במדבר ה כ "וְאַתְּ כִּי שָׂטִית תַּחַת אִישֵׁךְ וְכִי נִטְמֵאת וַיִּתֵּן אִישׁ בָּךְ אֶת שְׁכָבְתּוֹ מִבַּלְעֲדֵי אִישֵׁךְ" במדבר ה כא "יִתֵּן ה' אוֹתָךְ לְאָלָה וְלִשְׁבֻעָה בְּתוֹךְ עַמֵּךְ בְּתֵת ה' אֶת יְרֵכֵךְ נֹפֶלֶת וְאֶת בִּטְנֵךְ צָבָה" במדבר ה כב "וּבָאוּ הַמַּיִם הַמְאָרְרִים הָאֵלֶּה בְּמֵעַיִךְ לַצְבּוֹת בֶּטֶן וְלַנְפִּל יָרֵךְ". וְהִיא אוֹמֶרֶת במדבר ה כב "אָמֵן אָמֵן" בְּלָשׁוֹן שֶׁמַּכֶּרֶת. וּמוֹדִיעָהּ שֶׁהַבֶּטֶן הִיא תִּלְקֶה תְּחִלָּה וְהַיָּרֵךְ בַּסּוֹף כְּדֵי שֶׁלֹּא לְהוֹצִיא לַעַז עַל הַמַּיִם:

103 קידושין פתח ↗

104 תוספות על קידושין פתח ↗

109 קידושין פתח ↗

110 קידושין פתח ↗

116 משנה תורה, הלכות סוטה פתח ↗

כָּל אִישׁ שֶׁבָּא בִּיאָה אֲסוּרָה מִיָּמָיו אַחַר שֶׁהִגְדִּיל אֵין הַמַּיִם הַמְאָרְרִים בּוֹדְקִין אֶת אִשְׁתּוֹ. וַאֲפִלּוּ בָּא עַל אֲרוּסָתוֹ בְּבֵית חָמִיו שֶׁאָסוּר מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים אֵין הַמַּיִם בּוֹדְקִין אֶת אִשְׁתּוֹ שֶׁנֶּאֱמַר במדבר ה לא "וְנִקָּה הָאִישׁ מֵעָוֹן וְהָאִשָּׁה הַהִיא תִּשָּׂא אֶת עֲוֹנָהּ". בִּזְמַן שֶׁהָאִישׁ מְנֻקֶּה מֵעָוֹן אִשָּׁה נוֹשְׂאָה אֶת עֲוֹנָהּ:

121 קידושין פתח ↗

« רשימות שיעורים על קידושין כ״ו ×¢×´×‘ רשימות שיעורים על קידושין כ״ח ×¢×´× »