רשימות שיעורים על קידושין י״ז

« רשימות שיעורים על קידושין ט״ז ע״ב רשימות שיעורים על קידושין י״ח ע״א »

1 קידושין פתח ↗

יָכוֹל אֲפִילּוּ חָלָה? – תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וּבַשְּׁבִעִת יֵצֵא״? אָמַר רַב שֵׁשֶׁת: הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן, כְּגוֹן שֶׁבָּרַח וּפָגַע בּוֹ יוֹבֵל. מַהוּ דְּתֵימָא: הוֹאִיל וְאַפֵּיק לֵיהּ יוֹבֵל, ״שִׁילּוּחוֹ מֵעִמָּךְ״ קָרֵינַן בֵּיהּ, וְלָא נִיקְנְסֵיהּ, וְנַעֲנֵיק לֵיהּ, קָא מַשְׁמַע לַן. אָמַר מָר: יָכוֹל אֲפִילּוּ חָלָה – תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וּבַשְּׁבִעִת יֵצֵא״. אֲפִילּוּ חָלָה כׇּל שֵׁשׁ? וְהָתַנְיָא: חָלָה שָׁלֹשׁ וְעָבַד שָׁלֹשׁ – אֵינוֹ חַיָּיב לְהַשְׁלִים, חָלָה כׇּל שֵׁשׁ – חַיָּיב לְהַשְׁלִים! אָמַר רַב שֵׁשֶׁת: בְּעוֹשֶׂה מַעֲשֵׂה מַחַט. הָא גוּפָא קַשְׁיָא – אָמְרַתְּ: חָלָה שָׁלֹשׁ וְעָבַד שָׁלֹשׁ – אֵין חַיָּיב לְהַשְׁלִים. הָא אַרְבַּע – חַיָּיב לְהַשְׁלִים. אֵימָא סֵיפָא: חָלָה כׇּל שֵׁשׁ – חַיָּיב לְהַשְׁלִים. הָא אַרְבַּע – אֵין חַיָּיב לְהַשְׁלִים! הָכִי קָאָמַר: חָלָה אַרְבַּע, נַעֲשָׂה כְּמִי שֶׁחָלָה כׇּל שֵׁשׁ וְחַיָּיב לְהַשְׁלִים. תָּנוּ רַבָּנַן: כַּמָּה מַעֲנִיקִים לוֹ? חָמֵשׁ סְלָעִים מִכׇּל מִין וָמִין, שֶׁהֵן חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה סְלָעִים, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: שְׁלֹשִׁים, כִּשְׁלֹשִׁים שֶׁל עֶבֶד. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: חֲמִשִּׁים, כַּחֲמִשִּׁים שֶׁבָּעֲרָכִין. אָמַר מָר: חָמֵשׁ סְלָעִים מִכׇּל מִין וָמִין, שֶׁהֵם חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה סְלָעִים, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וְרַבִּי מֵאִיר, מִנְיָנָא אֲתָא לְאַשְׁמוֹעִינַן? הָא קָא מַשְׁמַע לַן: מִיבְצָר הוּא דְּלָא מְבַצַּר לִיבְצַר לֵיהּ מֵהַאי מִנְיָנָא, וְאִי בָּצַר לֵיהּ מֵחַד מִינָא וְטָפֵי לֵיהּ מֵחַד מִינָא – לֵית לַן בַּהּ. מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי מֵאִיר? יָלֵיף ״רֵיקָם״ ״רֵיקָם״ מִבְּכוֹר. מָה לְהַלָּן חָמֵשׁ סְלָעִים – אַף כָּאן חָמֵשׁ סְלָעִים. וְאֵימָא, חָמֵשׁ סְלָעִים מִכּוּלְּהוּ! אִי כְּתִיב ״רֵיקָם״ לְבַסּוֹף, כִּדְקָאָמְרַתְּ. הַשְׁתָּא דִּכְתִיב ״רֵיקָם״ בְּרֵישָׁא, שְׁדִי ״רֵיקָם״ אַ״צֹּאן״, ״רֵיקָם״ אַ״גּוֹרֶן״, ״רֵיקָם״ אַ״יֶּקֶב״. וְנֵילַף ״רֵיקָם״ ״רֵיקָם״ מֵעוֹלַת רְאִיָּה! אָמַר קְרָא: ״אֲשֶׁר בֵּרַכְךָ ה׳ אֱלֹהֶיךָ״. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: שְׁלֹשִׁים כִּשְׁלֹשִׁים שֶׁל עֶבֶד. מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי יְהוּדָה? יָלֵיף ״נְתִינָה״ ״נְתִינָה״ מֵעֶבֶד. מָה לְהַלָּן שְׁלֹשִׁים – אַף כָּאן שְׁלֹשִׁים. וְנֵילַף ״נְתִינָה״ ״נְתִינָה״ מֵעֲרָכִין, מָה לְהַלָּן חֲמִשִּׁים – אַף כָּאן חֲמִשִּׁים! חֲדָא, דְּתָפַשְׂתָּה מְרוּבֶּה לֹא תָּפַשְׂתָּה, תָּפַשְׂתָּה מוּעָט תָּפַשְׂתָּה. וְעוֹד, עֶבֶד מֵעֶבֶד הֲוָה לֵיהּ לְמֵילַף. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: חֲמִשִּׁים כַּחֲמִשִּׁים שֶׁבָּעֲרָכִין. מַאי טַעְמֵיהּ דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן? גָּמַר ״נְתִינָה״ ״נְתִינָה״ מֵעֲרָכִין, מָה לְהַלָּן חֲמִשִּׁים – אַף כָּאן חֲמִשִּׁים. וְאֵימָא: כַּפָּחוּת שֶׁבָּעֲרָכִין! ״אֲשֶׁר בֵּרַכְךָ ה׳ אֱלֹהֶיךָ״ כְּתִיב. וְנֵילַף ״נְתִינָה״ ״נְתִינָה״ מֵעֶבֶד, מָה לְהַלָּן שְׁלֹשִׁים – אַף כָּאן שְׁלֹשִׁים; חֲדָא, דְּתָפַשְׂתָּה מְרוּבֶּה לֹא תָּפַשְׂתָּה, וְעוֹד, עֶבֶד מֵעֶבֶד הֲוָה לֵיהּ לְמֵילַף! רַבִּי שִׁמְעוֹן ״מִיכָה״ ״מִיכָה״ גָּמַר. בִּשְׁלָמָא לְרַבִּי מֵאִיר, הַיְינוּ דִּכְתִיב צֹאן גּוֹרֶן וָיֶקֶב. אֶלָּא לְרַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי שִׁמְעוֹן הַאי צֹאן גּוֹרֶן וָיֶקֶב לְמָה לִי? הַאי מִיבְּעֵי לֵיהּ לְכִדְתַנְיָא: יָכוֹל לֹא יְהוּ מַעֲנִיקִין אֶלָּא מִצֹּאן גּוֹרֶן וָיֶקֶב, מִנַּיִן לְרַבּוֹת כׇּל דָּבָר – תַּלְמוּד לוֹמַר: ״אֲשֶׁר בֵּרַכְךָ ה׳ אֱלֹהֶיךָ״. אִם כֵּן מָה תַּלְמוּד לוֹמַר צֹאן גּוֹרֶן וָיֶקֶב? לוֹמַר לָךְ: מָה צֹאן גּוֹרֶן וָיֶקֶב מְיוּחָדִים, שֶׁיֶּשְׁנָן בִּכְלַל בְּרָכָה – אַף כֹּל שֶׁיֶּשְׁנָן בִּכְלַל בְּרָכָה, יָצְאוּ כְּסָפִים, דִּבְרֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר: יָצְאוּ פְּרָדוֹת. וְרַבִּי שִׁמְעוֹן? פְּרָדוֹת מַשְׁבְּחָן בְּגוּפַיְיהוּ. וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב? כְּסָפִים עָבֵיד בְּהוּ עִיסְקָא. וּצְרִיכָא, דְּאִי כְּתַב רַחֲמָנָא צֹאן, הֲוָה אָמֵינָא בַּעֲלֵי חַיִּים – אִין, גִּידּוּלֵי קַרְקַע – לָא, כְּתַב רַחֲמָנָא גּוֹרֶן. וְאִי כְּתַב גּוֹרֶן, הֲוָה אָמֵינָא: גִּידּוּלֵי קַרְקַע – אִין, בַּעֲלֵי חַיִּים – לָא, כְּתַב רַחֲמָנָא צֹאן. יֶקֶב לְמָה לִי?

2 קידושין פתח ↗

3 קידושין פתח ↗

4 ריטב"א על קידושין פתח ↗

בורח השלמה בעי. פי' קס"ד כשברח תוך שש שכן סתם הבורחים ולהכי פריך למה לי קרא דלא נעניק ליה דהא פשיטא דאי תוך זמן זה שברח היכי מעניקין ליה שהרי לא יצא לחירות ואילו איתא כייפינן ליה להשלים והיכן מצינן הענקה תוך זמנו ואם בא והשלים ויצא הא ודאי הענקה יש לו כשאר עבד היוצא בשש ואוקימנא כגון שברח ופגע בו יובל פי' דודאי יובל מפיק ליה שאין לך עבד שלא יצא ביובל מהו דתימא הואיל ואפיק ליה יובל תשלחנו והענק קרינן ביה ונעניק קמ"ל דכיון שברח קודם זמנו ולא עבד כראוי אף על פי שיוצא ביובל קנסינן ליה ולית ליה הענקה שאין שלוחו מעמך והתורה קנסתו ואפ"ה את"ל דבתר יובל כייפינן ליה להשלים מה שברח ההיא לאו בתורת עבדות הוא אלא מדין תשלומין כפורע חובו וכי משלים ליכא שלוח עבד דנעניק ליה דבן חורין גמור הוא מקודם לכן. מ"מ נראין הדברים דכיון שפגע בו יובל ויצא לחירות שוב אינו משלים ואפי' מדין פרעון חוב ותשלומין דמה דברח ונתבטל אינו אלא גרמא בעלמא כמבטל כיסו ביתו ושדהו של חבירו שהוא פטור וכן הוא דעת מורי רבינו נר"ו:

5 קידושין פתח ↗

6 קידושין פתח ↗

7 קידושין פתח ↗

8 קידושין פתח ↗

9 תוספות פתח ↗

חלה שלש ועבד שלש אינו חייב להשלים - יש שהיו רוצים לומר שאותם שכירים מלמדי תינוקות אם חלו חצי זמן כמו כן לא יהיו משלימים את זמנן כמו ע"ע דהכא ויטלו כל השכירות כיון שהיו אנוסין וקשה דבפרק השוכר את האומנין ב"מ דף עז. קאמר רב פועל יכול לחזור בו ואפילו בחצי היום ופריך והתנן השוכר את הפועל ושמע שמת לו מת או שאחזתו חמה יכול לחזור בו טעמא דמת לו מת שאנוס הוא הא לאו הכי אינו יכול לחזור בו והשתא אי היכא דאניס נוטל שכירותו משלם מאי פריך לרב דילמא היכא דמת לו מת דאניס הוא נוטל שכירות משלם ורב איירי בדלא אניס ואינו נוטל אלא מה שהרויח אלא ע"כ אף כי נמי הוי אנוס אינו נוטל אלא מה שהרויח ואי לא אניס ידו על התחתונה דבעה"ב שוכר עליו אם באתה חבילתו לידו או מטעהו כדאמר שם עה: גבי השוכר את הפועל להעלות פשתנו מן המשרה והשתא פריך שפיר לרב וא"כ מלמדי תינוקות נמי אם חלו לא יקחו אלא מה שהרויחו דאין לדמותם כלל לע"ע דעבד עברי גופו קנוי לאדונו הילכך חלה שלש אינו חייב להשלים דאין יכול לעשות מלאכה יותר מיכולתו אבל מלמד אין גופו קנוי אלא שכר עצמו ללמוד עד הזמן וכשאינו יכול להשלים לא יטול אלא מה שהרויח ועוד נראה לחלק בין מלמד לע"ע דעבד היכא דחלה ג' ועבד ג' היינו טעמא דאינו חייב להשלים משום דכתיב בספר ישעיהו ט״ז:י״ד מקצה שלש שנים כשני שכיר אם כן מצינו דשנים דשכיר הן שלש שנים והיינו דכתיב כי משנה שכר שכיר עבדך שש שנים והילכך היכא דעבד שלש דהיינו שני שכיר אמר דאינו חייב להשלים ויטול שכרו כיון דעבדו ג' שנים דהיינו שני שכיר:

10 קידושין פתח ↗

11 קידושין פתח ↗

12 קידושין פתח ↗

13 ריטב"א על קידושין פתח ↗

אמר רב ששת בעושה מעשה מחט. פי' הא דקתני אפי' חלה כל שש אינו חייב להשלים שלא היה בטל בחליו לגמרי והיה עושה מעשה מחט מכלל דאידך מתניתא מיירי בשאינו עושה כלום ואפ"ה קתני רישא דחלה שלש אינו חייב להשלים ואע"ג דאמרינן בפרק השוכר את האומנים דפועל או קבלן שחלה אין לו אלא שכרו במה שעשה ובטילת חוליו לעצמו לא דמי פועל לעבד עברי דאלו פועל או קבלן השכירו ב"ה למלאכה זו על דבר ידוע נוטל שכרו וכיון שלא עשאו אע"פ שחלה או נאנס אין לו אלא שכרו מה שעשה לפי חשבון אבל עבד עברי לא נשתעבד לו לעשות דבר ידוע אלא נשתעבד לו שיכופהו למלאכתו לומר שכל מלאכתו תהא לרבו ולפיכך אם חלה ולא עשה כלום נסתחפה שדהו של אדון אלא דכי חלה יותר משלש הוי אומדן דעתא דמוכח דלאו להכי נחת למזבין וכדי שלא יפסיד הלה לגמרי ממונו חייב זה להשלים ולכך פטרוה לגמרי אפי' חלה כל שש כשלא נתבטל לגמרי והיה עושה לו מעשה מחט וזה נכון וברור כנ"ל:

14 קידושין פתח ↗

15 קידושין פתח ↗

16 קידושין פתח ↗

17 רשימות שיעורים על בבא מציעא פתח ↗

ונראה לבאר כל זה על פי המחלוקת שבין הרמב"ם והראב"ד בפ"ד מהל' שלוחין הל"ב דכתב הרמב"ם וז"ל האומנין שנשתתפו באומנות אע"פ שקנו מידם אינם שותפין, כיצד שני חייטים או שני אורגים שהתנו ביניהם שכל שיקח זה וזה במלאכתו יהיה ביניהן בשוה אין כאן שותפות כלל שאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם עכ"ל. וכ' ע"ז הראב"ד וז"ל ורבותי הורו שאדם יכול להקנות את עצמו לחבירו בקנין כדין עבדים וכשם שמצינו באומרת יקדשו ידי לעושיהן עכ"ל.

18 קידושין פתח ↗

19 קידושין פתח ↗

20 קידושין פתח ↗

21 קידושין פתח ↗

22 תוספות על מעילה פתח ↗

מותר הקטרת - היו מפטמין כאחת ג' מאות וששים וחמשה מנין כמנין ימות החמה להקטיר קטרת בכל יום חציו בבקר וחציו בערב ועוד שלשה מנין לצורך יוה"כ והיה נותר מן הקטרת כדאמר התם כריתות דף ו: פעם לששים שנה או לשבעים שנה היו בא מפטמין חצאים כלומר היו עולין השירים לחצי הקטרת ועלה קאי הך דשמעתין מה היו עושין מאותו מותר מפרישין שכר האומנין ממעות הלשכה ומזכה אותן ע"י אחרים בשביל האומנין ומחללים הקטרת על אותם המעות שזכה בהם בשביל האומנין ונכנסין המעות בקדושת הקטרת בקדושת תרומה ישנה והקטרת יוצא לחולין ונותנין אותו הקטרת לאומנין בשכרם וחוזרים ולוקחין אותן מיד האומנין מתרומת הלשכה ולכך היה צריך לעשות כן לפי שא"א להקטיר קטורת מתרומה ישנה לשנה הבאה וא"ת ולמה הוזקקו לעשות כן שחיללו הקטרת על מעות האומנין היה להם לחלל מעות של תרומה חדשה על הקטרת שיצא כבר לחולין יש לומר דבהכי עדיף טפי לפי שהוא דרך מקח וממכר ממש והוי צניע טפי א"נ אם לא היו עושין כן אתי לאיתרשולי שיש כאן לחזור לחלל קדושת מעות של תרומה חדשה על הקטרת אבל עתה שהוא מפריש ליד ליד לא אתי לאיתרשולי:

23 קידושין פתח ↗

24 קידושין פתח ↗

25 קידושין פתח ↗

26 תוספות על בבא מציעא פתח ↗

והא בעי לממשך תספורת - מכאן אומר ר"ת דהסופר שהשכיר עצמו אם משכו ממנו קולמוס או תער שלו אין יכולין שוב לחזור בהם ואם תאמר מ"ש מפועל דיכול לחזור בו ויש לומר דפועל דוקא דכתיב ביה עבדי הם ולא עבדים לעבדים יכול לחזור בו ולא קבלן:

27 קידושין פתח ↗

28 קידושין פתח ↗

29 קידושין פתח ↗

לְמָר – לְמַעוֹטֵי כְּסָפִים, לְמָר – לְמַעוֹטֵי פְּרָדוֹת. תָּנוּ רַבָּנַן: ״אֲשֶׁר בֵּרַכְךָ ה׳ אֱלֹהֶיךָ״, יָכוֹל נִתְבָּרֵךְ בַּיִת בִּגְלָלוֹ – מַעֲנִיקִים לוֹ, לֹא נִתְבָּרֵךְ בַּיִת בִּגְלָלוֹ – אֵין מַעֲנִיקִים לוֹ, תַּלְמוּד לוֹמַר: ״הַעֲנֵק תַּעֲנִיק״ – מִכׇּל מָקוֹם. אִם כֵּן, מָה תַּלְמוּד לוֹמַר ״אֲשֶׁר בֵּרַכְךָ״ – הַכֹּל לְפִי בְּרָכָה תֵּן לוֹ. רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה אוֹמֵר: דְּבָרִים כִּכְתָבָן. נִתְבָּרֵךְ בַּיִת בִּגְלָלוֹ – מַעֲנִיקִים לוֹ, לֹא נִתְבָּרֵךְ בַּיִת בִּגְלָלוֹ – אֵין מַעֲנִיקִים לוֹ. אִם כֵּן מָה תַּלְמוּד לוֹמַר: ״הַעֲנֵיק תַּעֲנִיק״? דִּבְּרָה תוֹרָה כִלְשׁוֹן בְּנֵי אָדָם. תָּנוּ רַבָּנַן: עֶבֶד עִבְרִי עוֹבֵד אֶת הַבֵּן, וְאֵינוֹ עוֹבֵד אֶת הַבַּת. אָמָה עִבְרִיָּה אֵינָהּ עוֹבֶדֶת לֹא אֶת הַבֵּן וְלֹא אֶת הַבַּת. הַנִּרְצָע וְהַנִּמְכָּר לְנׇכְרִי אֵינוֹ עוֹבֵד לֹא אֶת הַבֵּן וְלֹא אֶת הַבַּת. אָמַר מָר: עֶבֶד עִבְרִי עוֹבֵד אֶת הַבֵּן, וְאֵינוֹ עוֹבֵד אֶת הַבַּת. מְנָהָנֵי מִילֵּי? דְּתָנוּ רַבָּנַן: ״וַעֲבָדְךָ שֵׁשׁ שָׁנִים״ – לְךָ וְלֹא לַיּוֹרֵשׁ. אַתָּה אוֹמֵר: לְךָ וְלֹא לַיּוֹרֵשׁ, אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא: לְךָ וְלֹא לַבֵּן? כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר: שֵׁשׁ שָׁנִים יַעֲבֹד״, הֲרֵי לַבֵּן אָמוּר, הָא מָה אֲנִי מְקַיֵּים: ״וַעֲבָדְךָ שֵׁשׁ שָׁנִים״ לְךָ – וְלֹא לַיּוֹרֵשׁ. מָה רָאִיתָ לְרַבּוֹת אֶת הַבֵּן, וּלְהוֹצִיא אֶת הָאָח? מְרַבֶּה אֲנִי אֶת הַבֵּן – שֶׁכֵּן קָם תַּחַת אָבִיו לִיעִדָה וְלִשְׂדֵה אֲחוּזָּה. אַדְּרַבָּה, מְרַבֶּה אֲנִי אֶת הָאָח שֶׁכֵּן קָם תַּחַת אָחִיו לְיִבּוּם! כְּלוּם יֵשׁ יִבּוּם אֶלָּא בְּמָקוֹם שֶׁאֵין בֵּן? הָא יֵשׁ בֵּן – אֵין יִבּוּם. אֶלָּא טַעְמָא דְּאִיכָּא הָא פִּירְכָא, הָא לָאו הָכִי אָח עֲדִיף? וְתִיפּוֹק לִי דְּהָכָא תַּרְתֵּי, וְהָכָא חֲדָא! שְׂדֵה אֲחוּזָּה נָמֵי, מֵהַאי פִּירְכָא הוּא דְּקָא נָפְקָא לֵיהּ לְתַנָּא: כְּלוּם יֵשׁ יִבּוּם אֶלָּא בְּמָקוֹם שֶׁאֵין בֵּן? אָמָה הָעִבְרִיָּה אֵינָהּ עוֹבֶדֶת לֹא אֶת הַבֵּן וְלֹא אֶת הַבַּת. מְנָהָנֵי מִילֵּי? אָמַר רַבִּי פְּדָא: דְּאָמַר קְרָא ״וְאַף לַאֲמָתְךָ תַּעֲשֶׂה כֵּן״ – הִקִּישָׁהּ הַכָּתוּב לַנִּרְצָע, מָה נִרְצָע אֵינוֹ עוֹבֵד לֹא אֶת הַבֵּן וְלֹא אֶת הַבַּת – אַף אָמָה הָעִבְרִיָּה אֵינָהּ עוֹבֶדֶת לֹא אֶת הַבֵּן וְלֹא אֶת הַבַּת. וְהַאי ״לַאֲמָתְךָ תַּעֲשֶׂה כֵּן״ לְהָכִי הוּא דַּאֲתָא? הָא מִיבְּעֵי לֵיהּ לְכִדְתַנְיָא: ״וְאַף לַאֲמָתְךָ תַּעֲשֶׂה כֵּן״ – לְהֶעֱנֵיק. אַתָּה אוֹמֵר לְהֶעֱנֵיק, אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא לִרְצִיעָה? כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר ״וְאִם אָמֹר יֹאמַר הָעֶבֶד״ – ״הָעֶבֶד״ וְלֹא אָמָה הָעִבְרִיָּה. הֲרֵי רְצִיעָה אָמוּר, הָא מָה אֲנִי מְקַיֵּים ״וְאַף לַאֲמָתְךָ תַּעֲשֶׂה כֵּן״ – לְהֶעֱנֵיק! אִם כֵּן נִכְתּוֹב קְרָא: ״לַאֲמָתְךָ כֵּן״, מַאי ״תַּעֲשֶׂה״? שָׁמְעַתְּ מִינַּהּ תַּרְתֵּי. הַנִּרְצָע וְהַנִּמְכָּר לְנׇכְרִי אֵינוֹ עוֹבֵד לֹא אֶת הַבֵּן וְלֹא אֶת הַבַּת. נִרְצָע? דִּכְתִיב: ״וְרָצַע אֲדֹנָיו אֶת אׇזְנוֹ בַּמַּרְצֵעַ וַעֲבָדוֹ לְעֹלָם״ – וְלֹא אֶת הַבֵּן וְאֶת הַבַּת. נִמְכָּר לְנׇכְרִי מִנַּיִן? אָמַר חִזְקִיָּה: אָמַר קְרָא: ״וְחִשַּׁב עִם קֹנֵהוּ״ – וְלֹא עִם יוֹרְשֵׁי קוֹנֵהוּ. אָמַר רָבָא: דְּבַר תּוֹרָה נׇכְרִי יוֹרֵשׁ אֶת אָבִיו, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְחִשַּׁב עִם קֹנֵהוּ״ – וְלֹא עִם יוֹרְשֵׁי קוֹנֵהוּ. מִכְּלָל דְּאִית לֵיהּ יוֹרְשִׁים. גֵּר אֶת הַנׇּכְרִי – אֵינוֹ מִדִּבְרֵי תוֹרָה, אֶלָּא מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים. דִּתְנַן: גֵּר וְנׇכְרִי שֶׁיָּרְשׁוּ אֶת אֲבִיהֶם נׇכְרִי, גֵּר יָכוֹל לוֹמַר לְנׇכְרִי טוֹל אַתָּה עֲבוֹדָה זָרָה וַאֲנִי מָעוֹת, טוֹל אַתָּה יַיִן נֶסֶךְ וַאֲנִי פֵּירוֹת. מִשֶּׁבָּאוּ לִרְשׁוּת גֵּר – אָסוּר. וְאִי סָלְקָא דַּעְתָּךְ דְּאוֹרָיְיתָא, כִּי לֹא בָאוּ לִרְשׁוּתוֹ נָמֵי – כִּי שָׁקֵיל חִילּוּפֵי עֲבוֹדָה זָרָה הוּא דְּקָא שָׁקֵיל! אֶלָּא: מִדְּרַבָּנַן, גְּזֵירָה הוּא דַּעֲבוּד רַבָּנַן שֶׁמָּא יַחְזוֹר לְסוֹרוֹ. תַּנְיָא נָמֵי הָכִי: בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים – כְּשֶׁיָּרְשׁוּ, אֲבָל כְּשֶׁנִּשְׁתַּתְּפוּ – אָסוּר. נׇכְרִי אֶת הַגֵּר, וְגֵר אֶת הַגֵּר – אֵינוֹ לֹא מִדִּבְרֵי תוֹרָה וְלֹא מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים. דִּתְנַן: לָוָה מָעוֹת מִן הַגֵּר שֶׁנִּתְגַּיְּירוּ בָּנָיו עִמּוֹ – לֹא יַחֲזִיר לְבָנָיו. וְאִם הֶחֱזִיר – אֵין רוּחַ חֲכָמִים נוֹחָה הֵימֶנּוּ. וְהָתַנְיָא רוּחַ חֲכָמִים נוֹחָה הֵימֶנּוּ! לָא קַשְׁיָא, כָּאן שֶׁהוֹרָתוֹ וְלֵידָתוֹ שֶׁלֹּא בִּקְדוּשָּׁה,

30 קידושין פתח ↗

31 תוספות פתח ↗

חליפי עבודת כוכבים קא שקיל - ואין לומר טעמא משום ברירה כלומר השתא הוברר הדבר דזה חלקו דאם כן אפילו באו לרשותו נמי יהא מותר מהאי טעמא:

32 קידושין פתח ↗

33 תוספות פתח ↗

34 תוספות על עבודה זרה פתח ↗

תניא נמי הכי - פי' כמו שמתרץ רב פפא דירושת גר אקילו בה רבנן דאילו מרישא דגר ועובד כוכבים שירשו דיכול לומר טול עבודת כוכבים ליכא למשמע לזה דהוה אמינא דבדין הוא מטעם ברירה אבל מברייתא דנשתתפו מייתי שפיר דודאי אין טעם ההיתר מכח ברירה דאם כן אף בשנשתתפו היה מותר ומשום הכי בפרק קמא דקידושין דף יז: אחר שהוכיח ירושת גר דרבנן מההיא דגר ועובד כוכבים הוצרך להביא תניא נמי הכי שלא תדחה ראייתו אצל טעם ברירה:

35 קידושין פתח ↗

36 תוספות על כתובות פתח ↗

מטבילין אותו על דעת ב"ד משום דזכות הוא - ותימה דהא זכייה הוי מטעם שליחות דכיון דזכות הוא לו אנן סהדי דעביד ליה שליח כדמוכח בפ"ק דב"מ דף יב. גבי חצר משום יד איתרבאי ולא גרע משליחות וא"כ היאך זכין לקטן והלא אין שליחות לקטן כדאמרינן באיזהו נשך שם עא: ועוד דאכתי עובד כוכבים הוא ואמרי' התם דקטן דאתי לכלל שליחות אית ליה זכייה מדרבנן עובד כוכבים דלא אתי לכלל שליחות אפילו זכייה מדרבנן לית ליה ונראה לר"י דהכא נמי דזכין לו מדרבנן כדאמרינן התם דקטן אית ליה זכייה מדרבנן ואע"ג דאכתי עובד כוכבים הוא הא אתי לכלל שליחות א"נ כיון דבהך זכייה נעשה ישראל הוה ליה כישראל גמור לעניין זכייה וא"ת היכי הוי גר מדרבנן ושרינן ליה בבת ישראל וקידושיו קידושין הא מן התורה עובד כוכבים הוא וי"ל דקסבר כמ"ד בהאשה רבה יבמות דף פט: דיש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה בקום ועשה וכי פריך מאי קמ"ל הוה מצי לשנויי קמ"ל דיש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה בקום ועשה וחד מתרי טעמי נקט והא דאמרי' בריש בן סורר סנהדרין דף סח: ושם גבי גזל הגר אם אין לאיש גואל איש אתה צריך לחזר אחריו אם יש לו גואל אבל קטן אי אתה צריך לחזר אחריו כו' משכחת לה גר קטן מן התורה במעוברת שנתגיירה כדאמרי' בפרק הערל יבמות דף עח. ושם עובדת כוכבים מעוברת שנתגיירה בנה אין צריך טבילה והוי גר מן התורה דישראל גמור הוא ואית ליה ממון מן התורה כגון שירש את אמו ואי אתה צריך לחזר עליו שאין לו יורשין שאינו מוליד ואחיו מן האם אין יורשין אותו ולפי ספרים דגרסינן בב"מ דף עא: זכייה מיהא אית ליה ולא גרס מדרבנן ניחא דמצי למימר דאית ליה זכייה מן התורה ועובד כוכבים קטן כיון דבא להתגייר חשבינן ליה כישראל קטן ואע"ג דזכייה הוי מטעם שליחות ואין לו שליחות מן התורה ה"מ בדבר שיש בו קצת חובה כגון להפריש תרומתו דשמא היה רוצה לפוטרה בחטה אחת או שמא היה רוצה להעדיף אבל הכא שזכות גמור הוא לו יש לו שליחות:

37 יבמות פתח ↗

״אַח מֵאַב וְלֹא מֵאֵם, וְהוּא בַּעֲלַהּ דְּאֵם, וַאֲנָא בְּרַתַּהּ דְּאִנְתְּתֵיהּ״. אָמַר רָמֵי בַּר חָמָא: דְּלָא כְּרַבִּי יְהוּדָה דְּמַתְנִיתִין. ״אָח הוּא, וּבְרִי הוּא, אֲחָתֵיהּ אֲנָא דְּהַאי דְּדָרֵינָא אַכַּתְפַּאי״ — מַשְׁכַּחַתְּ לַהּ בְּגוֹי הַבָּא עַל בִּתּוֹ. ״שְׁלָמָא לָךְ בְּרִי, בַּת אֲחָתִיךְ אֲנָא״ — מַשְׁכַּחַתְּ לַהּ בְּגוֹי הַבָּא עַל בַּת בִּתּוֹ. ״דַּלָּאֵי דְּדָלוּ דַּוְולָא, לִיפּוֹל בְּכוּ סְתַר פְּתַר: דְּהַאי דְּדָרֵינָא הוּא בַּר, וַאֲנָא בְּרַת אֲחוּהּ״ — מַשְׁכַּחַתְּ לַהּ בְּגוֹי הַבָּא עַל בַּת בְּנוֹ. ״בִּיָּיא בִּיָּיא מֵאַח, וְהוּא אַב, וְהוּא בְּעֵל, וְהוּא בַּר בְּעֵל, וְהוּא בַּעְלַהּ דְּאֵם, וַאֲנָא בְּרַתַּהּ דְּאִיתְּתֵיהּ, וְלָא יָהֵיב פִּיתָּא לַאֲחוּהּ יַתְמֵי בְּנֵי בְרַתֵּיה״ — מַשְׁכַּחַתְּ לַהּ בְּגוֹי הַבָּא עַל אִמּוֹ וְהוֹלִיד מִמֶּנָּה בַּת, וְחָזַר וּבָא עַל אוֹתָהּ בַּת, וְחָזַר זָקֵן וּבָא עָלֶיהָ וְהוֹלִיד מִמֶּנָּה בָּנִים. ״אֲנָא וְאַתְּ — אַחֵי, אֲנָא וַאֲבוּךְ — אַחֵי, אֲנָא וְאִמָּךְ — אַחֵי״ — מַשְׁכַּחַתְּ לַהּ בְּגוֹי הַבָּא עַל אִמּוֹ וְהוֹלִיד מִמֶּנָּה שְׁתֵּי בָנוֹת, וְחָזַר וּבָא עַל אַחַת מֵהֶן, וְהוֹלִיד מִמֶּנָּה בֵּן, וְקָרְיָא לֵיהּ אֲחָתֵיהּ דְּאִימָּא וְקָאָמְרָה לֵיהּ הָכִי. ״אֲנָא וְאַתְּ — בְּנֵי אַחֵי, אֲנָא וַאֲבוּךְ — בְּנֵי אַחֵי, אֲנָא וְאִמָּךְ — בְּנֵי אַחֵי״. הָא בְּהֶיתֵּירָא נָמֵי מַשְׁכַּחַתְּ לַהּ — כְּגוֹן רְאוּבֵן שֶׁיֵּשׁ לוֹ שְׁתֵּי בָנוֹת, וַאֲתָא שִׁמְעוֹן וּנְסַב חֲדָא מִינַּיְיהוּ, וַאֲתָא בַּר לֵוִי וּנְסַב חַד מִינַּיְיהוּ, וְקָאָמַר לֵיהּ בְּרֵיהּ דְּשִׁמְעוֹן לְבַר בְּרֵיהּ דְּלֵוִי. מַתְנִי׳ הַגִּיּוֹרֶת שֶׁנִּתְגַּיְּירוּ בָּנֶיהָ עִמָּהּ לֹא — חוֹלְצִין וְלֹא מְיַיבְּמִין, אֲפִלּוּ הוֹרָתוֹ שֶׁל רִאשׁוֹן שֶׁלֹּא בִּקְדוּשָּׁה וְלֵידָתוֹ בִּקְדוּשָּׁה, וְהַשֵּׁנִי הוֹרָתוֹ וְלֵידָתוֹ בִּקְדוּשָּׁה. וְכֵן שִׁפְחָה שֶׁנִּשְׁתַּחְרְרוּ בָּנֶיהָ עִמָּהּ. גְּמָ׳ בְּנֵי יוּדָן אַמְתָּא אִשְׁתַּחְרוּר, שְׁרָא לְהוּ רַב אַחָא בַּר יַעֲקֹב לְמִינְסַב נְשֵׁי דַּהֲדָדֵי. אֲמַר לֵיהּ רָבָא: וְהָא רַב שֵׁשֶׁת אָסַר! אֲמַר לֵיהּ: הוּא אָסַר וַאֲנָא שָׁרֵינָא. מִן הָאָב וְלֹא מִן הָאֵם — כּוּלֵּי עָלְמָא לָא פְּלִיגִי דִּשְׁרֵי. מִן הָאֵם וְלֹא מִן הָאָב — כּוּלֵּי עָלְמָא לָא פְּלִיגִי דַּאֲסִיר. כִּי פְּלִיגִי, מִן הָאָב וּמִן הָאֵם. מַאן דְּשָׁרֵי: בָּתַר אַבָּא שָׁדֵינַן, דְּהָא ״בְּנֵי פְלָנְיָא״ קָרוּ לְהוּ. וְרַב שֵׁשֶׁת: קָרוּ לְהוּ נָמֵי ״בְּנֵי פְלוֹנִית״. וְאִיכָּא דְּאָמַר: פְּלִיג רַב אַחָא בַּר יַעֲקֹב אֲפִילּוּ בְּאַחִין מִן הָאֵם, וּמַאי טַעְמָא? גֵּר שֶׁנִּתְגַּיֵּיר כְּקָטָן שֶׁנּוֹלַד דָּמֵי. תְּנַן: הַגִּיּוֹרֶת שֶׁנִּתְגַּיְּירוּ בָּנֶיהָ עִמָּהּ — לֹא חוֹלְצִין וְלֹא מְיַיבְּמִין. מַאי טַעְמָא, לָאו מִשּׁוּם דַּאֲסִירִי! לָא, דְּאֵינָהּ בְּתוֹרַת חֲלִיצָה וְיִיבּוּם, וְשַׁרְיָא לְעָלְמָא. וְאִינְהוּ נָמֵי שְׁרוּ. וְהָא קָתָנֵי ״אֲפִילּוּ״, אִי אָמְרַתְּ בִּשְׁלָמָא אֲסִירִי, הַיְינוּ דְּקָתָנֵי ״אֲפִילּוּ״ — דְּאַף עַל גַּב דְּרִאשׁוֹן הוֹרָתוֹ שֶׁלֹּא בִּקְדוּשָּׁה וְלֵידָתוֹ בִּקְדוּשָּׁה, וְהַשֵּׁנִי הוֹרָתוֹ וְלֵידָתוֹ בִּקְדוּשָּׁה, וְכִשְׁתֵּי אִמָּהוֹת דָּמוּ, אֲפִילּוּ הָכִי — אֲסִירִי. אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ שָׁרוּ, מַאי ״אֲפִילּוּ״? דְּאַף עַל גַּב דְּתַרְוַיְיהוּ לֵידָתָן בִּקְדוּשָּׁה, וְאָתֵי לְאִיחַלּוֹפֵי בְּיִשְׂרָאֵל, אֲפִילּוּ הָכִי — שְׁרֵי. אִיכָּא דְּאָמְרִי: הָכִי נָמֵי מִסְתַּבְּרָא דִּשְׁרוּ, דְּקָתָנֵי ״אֲפִילּוּ״. אִי אָמְרַתְּ בִּשְׁלָמָא שְׁרוּ — הַיְינוּ דְּקָתָנֵי ״אֲפִילּוּ״, דְּאַף עַל גַּב דְּתַרְוַיְיהוּ לֵידָתָן בִּקְדוּשָּׁה, דְּאָתֵי לְאִיחַלּוֹפֵי בְּיִשְׂרָאֵל — אֲפִילּוּ הָכִי שְׁרוּ. אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ אֲסִירִי, מַאי ״אֲפִילּוּ״? דְּאַף עַל גַּב דְּרִאשׁוֹן הוֹרָתוֹ שֶׁלֹּא בִּקְדוּשָּׁה וְלֵידָתוֹ בִּקְדוּשָּׁה, וְהַשֵּׁנִי הוֹרָתוֹ וְלֵידָתוֹ בִּקְדוּשָּׁה, דְּכִשְׁתֵּי אִמָּהוֹת דָּמֵי — אֲפִילּוּ הָכִי אֲסִירִי. תָּא שְׁמַע: שְׁנֵי אַחִים תְּאוֹמִים גֵּרִים, וְכֵן מְשׁוּחְרָרִים — לֹא חוֹלְצִין וְלֹא מְיַיבְּמִין, וְאֵין חַיָּיבִין מִשּׁוּם אֵשֶׁת אָח. הָיְתָה הוֹרָתָן שֶׁלֹּא בִּקְדוּשָּׁה וְלֵידָתָן בִּקְדוּשָּׁה — לֹא חוֹלְצִין וְלֹא מְיַיבְּמִין, אֲבָל חַיָּיבִין מִשּׁוּם אֵשֶׁת אָח. הָיְתָה הוֹרָתָן וְלֵידָתָן בִּקְדוּשָּׁה — הֲרֵי הֵן כְּיִשְׂרְאֵלִים לְכׇל דִּבְרֵיהֶן. קָתָנֵי מִיהַת: אֵין חַיָּיבִין מִשּׁוּם אֵשֶׁת אָח, חִיּוּבָא לֵיכָּא —

1 גמ'. אמר רב ששת הכא במאי עסקינן כגון שברח ופגע בו יובל, מהו דתימא הואיל ואפיק ליה יובל שילוחו מעמך קרינן ביה, ולא ניקנסיה ונעניק ליה, קמ"ל.

2 מבואר בגמ' דאם העבד ברח ועבר השש שנים דהוא צריך להשלים את השנים דחיסר, וגם פשיטא דיש לו הענקה בסוף שש שנים דעבודה. אבל בברח ופגע בו יובל מבואר בגמ' דהוא לא מקבל הענקה, אמנם יש לעיין האם הוא חייב להשלים. ועיין בתוס' ר"י הזקן דהביא ב' דעות בנידון. והבאנו לעיל טז: ד"ה ואלא דהרמב"ם פרק ב מהלכות עבדים הל"ד פסק דאינו חייב להשלים, אבל הכס"מ הביא דהסמ"ג פסק כתלמוד ירושלמי דצריך להשלים. וצריכים לבאר את השו"ט לפי ב' הצדדים.

3 והנה צ"ב לפי המ"ד דהעבד חייב להשלים אחר היובל מהו החילוק בין ברח ופגע בו שש דהוא מקבל ההענקה מכיון דהשלים את השנים, לבין ברח ופגע בו יובל דאינו מקבל ההענקה אע"פ דהשלים את השנים. וצ"ל דחלוק דין ההשלמה בב' המקרים. דבברח ופגע בו שש אזי ההשלמה הוי המשך של הזמן הראשון דהיה עבד אצל האדון וחל מדין עבדות. כלומר, דהעבד צריך להיות חלות שם עבד לאדון לשש שנים והזמן דברח באמצע אינו מעלה ואינו מוריד משש שנים האלו. ומכיון דהוא ממשיך את העבדות שלו ומשלים את שש השנים, אזי הוא יוצא לחירות בהענקה כמו כל עבדים אחרים לאחר שש.

4 מאידך, בברח ופגע בו יובל אע"פ דהוא חייב להשלים זהו רק בתורת חיוב ממון כלפי האדון. כלומר, דהיובל מפקיע ממנו את חלות שם העבדות דאינו עוד עבד. אבל הוא שיעבד את עצמו לעבוד לאדונו לסכום השנים דהיו עד שנת היובל, ולכן עכשיו מדין חיוב ממון זה הוא צריך לעבוד לאדון כדי להשלים את השנים דהוא ברח. ולכן אחר היובל הוא אינו מותר בשפחה כנענית מכיון דאין עליו עוד חלות שם עבד. ולפי"ז מובן למה הוא אינו מקבל ההענקה, דהרי הפקעת העבדות דיובל לא היה שילוחו מעמך שהרי ברח, והשנים דהוא עובד את האדון אחר היובל הרי הם בתורת פועל בלי חלות שם עבד.

5 ולפי המ"ד דהעבד אינו חייב להשלים אחר היובל אזי מסקנת הגמ' דהוא לא מקבל ההענקה מובן מאד, אבל קצת צ"ב בהו"א הגמ', דמאי טעמא קס"ד דהפקעת היובל הוי בגדר דשילוחו מעמך. ונראה לבאר דבגרעון כסף ברור דאין מעניקין לו לפי הת"ק בגלל אופן היציאה שלו, כלומר דהוא יצא מעצמו בלי רצון האדון. אבל בהו"א הגמ' קס"ד דזה דאין מעניקין לבורח אינו משום אופן היציאה שלו אלא מטעם אחר, דהיינו דע"י בריחתו הוא עובר על האיסור לא תגזול ולא תעשוק דהוא גוזל מהאדון את שאר שנות העבדות שלו. וזה מדוייק בלשון הגמ' דמשמע דבורח אינו מקבל את ההענקה מדין קנס. ומכיון דהטעם דאין בורח מקבל הענקה הוא משום דגזל מהאדון בבריחתו, אזי יש הו"א דאם פגע בו יובל ועכשיו הוא אינו יוצא בגלל הגזילה שלו אלא מחמת היובל, דאולי אין טעם לקנוס אותו והוא זוכה בהענקה.

6 ועוד נראה לבאר ע"פ גדר הדין דלא צריך השלמה לאחר היובל. די"ל דבעבד דראוי לעבוד לשש שנים ואז לצאת לחירות אין לאדון קנין גמור על העבד להחשיבו כשורו וחמורו. ואע"פ דיש לאדון עליו קנין הגוף מ"מ עיקר הקנין הוא שהעבד יעבוד בעדו כפועל ושכיר. ולפי"ז מובן למה אם הוא ברח ולא עבד את האדון למשך זמן מסויים דהוא חייב להשלים את הזמן. אבל בעבד דראוי לצאת ביובל אזי הקנין אינו בנוגע לעבודה או שירות שהעבד צריך לעבדו לזמן מסויים, אלא דיש בו קנין של בעלות בדומה לקנין שיש לאדם על שאר נכסיו. ומכיון דאין לאדון עליו שעבוד לעבודה, אזי כשברח העבד ופגע בו היובל הוא אינו צריך להשלים את הזמן דברח אחרי היובל.

7 ועפ"ז יש לבאר את ההו"א דהגמ' דפגע בו יובל כשברח מקבל ההענקה. דהרי כל המיעוט הוא מהדרשא דשילוחו מעמך, והפירוש ד"עמך" הוא דהעבד חייב לעבוד לאדונו. ולכן יש צד לומר דעבד דברח ופגע בו יובל דלא היה לו חיוב עבודה לאדון כלל אלא דכל גופו קנוי לו, אזי אינו בכלל המיעוט דעמך ומעניקין לו. וקמ"ל דאין מעניקין לו כי המיעוט דעמך כולל אפי' עבד כזה.

8 ולפי"ז גם אפשר להבין את גדר המחלוקת בין הראשונים האם העבד חייב להשלים אחרי דפגע בו יובל. דהצד דהוא חייב להשלים חולק על היסוד הנ"ל ונקט דכל עבד עברי – בין אלו דראויים לצאת בשש ובין אלו דראויים לצאת ביובל - יש להם חיוב עבודה לאדון ולא סתם קנין. ולכן אפי' כשברח ופגע בו יובל, העבד צריך להשלים אח"כ את חיוב העבודה לאדונו.

9 תוד"ה חלה שלש ועבד שלש אינו חייב להשלים.

10 א התירוץ הראשון דהתוס' דעבד עברי גופו קנוי

11 התוס' חילקו בדין חלה בין עבד עברי לבין פועל דעלמא בב' אופנים: א עבד עברי גופו קנוי ופועל אין גופו קנוי, ב בעבד עברי יש גזה"כ דשלש שנים הוי שני שכיר ואין גזה"כ כזה לגבי פועל. ולכאורה החילוק הראשון של התוס' הוי כ"כ פשוט ומובן מאליו דצ"ב למה הוסיפו חילוק שני. דהרי רק היכא דיש קנין בגוף העבד שייך לומר דהוא אינו חייב להשלים אע"פ דלא עבד בעד האדון, אבל היכא דאין קנין הגוף כזה אלא דבעה"ב השכיר אותו לעבוד אזי מסתבר דהוא רק מקבל שכר בעד המלאכה דהוא עשה.

12 ובתחילה יש להעיר דיש קושי מסויים בחילוק הראשון של התוס' לגבי הדין דחלה יותר משלוש דחייב להשלים. דאם אמרינן דבחלה שלש העבד אינו חייב להשלים מכיון דגופו קנוי ואין אמדינן את העבדות ע"פ מה שהוא עשה בפועל, אזי לכאורה הסברא הזה שייך גם כשהוא חלה ליותר משלש. ובנקודה הזאת יש עדיפות בתירוץ השני דהתוס' דיש גזה"כ מיוחדת דשני שכיר הוי בדוקא ג' שנים ולא יותר. ולפי הדעה הראשונה בתוס' יש לבאר השיעור דשלש שנים באחד משני אופנים.

13 א הריטב"א ד"ה אמר רב ששת ביאר דיש אומדנא בדעת הקונה עבד עברי דהוא לא התכוון לקנות את העבד אם הוא לא מקבל שום עבודה ליותר מחצי הזמן, וז"ל אבל עבד עברי לא נשתעבד לו לעשות דבר ידוע אלא נשתעבד לו שיכופהו למלאכתו לומר שכל מלאכתו תהא לרבו ולפיכך אם חלה ולא עשה כלום נסתחפה שדהו של אדון, אלא דכי חלה יותר משלש הוי אומדן דעתא דמוכח דלאו להכי נחת למזבן וכדי שלא יפסיד הלה לגמרי ממונו חייב זה להשלים, ולפיכך פטרוהו לגמרי אפילו חלה כל שש כשלא נתבטל לגמרי והיה עושה לו מעשה מחט עכ"ל. לפי זה אין השיעור של שלוש שנים חל מדין מסויים אלא מאומדן דעת דהאדון.

14 ב יתכן דאע"פ דעבד עברי גופו קנוי ומשו"ה הוא אינו חייב להשלים אם חלה לפחות מג' שנים, מ"מ ע"פ דין הוא חייב לעבוד לג' שנים. דהרי יש לחלק בין קנין הגוף דעבד עברי לבין קנין הגוף דעבד כנעני. דעבד כנעני הוי ממש כשורו וחמורו דגופו קנוי בקנין ממון גמור. אבל בעבד עברי י"ל דנהי דיש לאדון קנין הגוף בעבדו מ"מ קנין הגוף הוא רק בנוגע למלאכה. ולכן אם העבד עברי לא עבד לרוב הזמן של העבדות י"ל דלא נתקיים כל תכלית הקנין דהוי קנין בגופו למעשי ידיו, ולכן העבד צריך להשלים.

15 ב קנין הגוף בשכיר

16 לכאורה צ"ב ביסוד התירוץ השני. דהרי מלשון התוס' משמע דהתירוץ השני הוי תירוץ בפני עצמו ואפי' חולק על התירוץ הראשון. ולכאורה, מה הסברא לחלוק על החילוק הראשון דהתוס' דעבד עברי גופו קנוי משא"כ בפועל.

17 ונראה לבאר ע"פ מחלוקת בין הרמב"ם והראב"ד ביסוד חלות דין דפועל. דכתב הרמב"ם פרק ד מהלכות שלוחין הל"ב וז"ל האומנין שנשתתפו באומנות אע"פ שקנו מידם אינם שותפין, כיצד שני חייטים או שני אורגים שהתנו ביניהם שכל שיקח זה וזה במלאכתו יהיה ביניהן בשוה אין כאן שותפות כלל שאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם עכ"ל. וכתב ע"ז הראב"ד וז"ל ורבותי הורו שאדם יכול להקנות את עצמו לחבירו בקנין כדין עבדים וכשם שמצינו באומרת יקדשו ידי לעושיהן עכ"ל. ומבואר דנחלקו הרמב"ם והראב"ד האם בן חורין יכול להקנות את עצמו לאדם אחר בקנין כמו הקנין דעבד עברי. דהרמב"ם סבור דא"א לבן חורין להקנות את ידיו לאדם אחר ולכן הקנין הזה לגבי המלאכה הוי קנין בדבר שלא בא לעולם ולא חלה השותפות. אבל הראב"ד נקט דאין זה קנין בדבר שלא בא לעולם דהרי כל אומן מקנה לחבירו את ידיו למעשה ידים, והידים שלהם הוו בעולם. והראייה לזה היא מהדין כתובות דף נט. דאשה יכולה לקדש את מעשה ידיה, דמוכח מזה דיש לאדם קנין במעשה ידיו להקנותם לשני ולפיכך מעשה ידיה הן ברשותה להקדישם. והראב"ד נקט בהדיא דהקנין הזה בידים של אחר הוי "בקניין כדין עבדים", דהיינו כמו הקנין דעבד עברי. ומבואר בזה דגם מי שאינו עבד יכול להיות קנוי בגופו לאדם אחר, לכל הפחות לגבי מלאכה.

18 ולפי"ז י"ל דהתירוץ השני של התוס' סבור כמו הראב"ד דקנין הגוף שייך ג"כ בשכיר דעלמא. וא"כ א"א לומר כתירוץ הראשון דתוס' דשכיר רק משתלם כפי המלאכה שעשה משום דאין בו קנין הגוף, דהרי גם בפועל בעלמא יש לבעה"ב קנין הגוף לגבי המלאכה. ולכאורה החילוק הראשון של התוס' דאין בפועל קנין הגוף הוי כמו שיטת הרמב"ם דאין בן חורין יכול להקנות את עצמו בקנין הגוף כמו עבד.

19 ג שו"ט בדעת הראב"ד והי"מ דיש קנין הגוף בשכיר

20 ולכאורה יש להקשות על שיטת הראב"ד דיש קנין הגוף בשכיר כמו בעבד עברי, ממחלוקת האמוראים האם ישנה לשכירות מתחילה ועד סוף או אינה לשכירות אלא לבסוף. דהרי לפי הראב"ד דשכיר נקנה לבעה"ב לכאורה הקנין חל בהתחלת המלאכה, והבעה"ב צריך לשלם לשכיר תמורת זה דהשכיר הקנה את גופו לעבוד את בעה"ב באופן מסויים. ונראה דהראב"ד יכול לבאר את המ"ד דישנה לשכירות מתחילה ועד סוף דהבעה"ב חייב לשלם לשכיר כל רגע ורגע בעד קנין הגוף דיש לו בשכיר באותו רגע ומפני זה החיוב תשלומין לשכיר עולה בכל רגע ורגע. אבל המ"ד דאינה לשכירות אלא לבסוף, דהיינו דהחיוב תשלומין מהבעה"ב לשכיר חל רק במכוש האחרון, לכאורה אינו מובן לפי הראב"ד.

21 והנה עיין בסוגיא בע"ז יט: בנוגע לישראל הבונה ע"ז בשכירות, וז"ל א"ר אלעזר אמר רבי יוחנן אם בנה שכרו מותר וכו' אמר רבי ירמיה לא נצרכה אלא לעבודת כוכבים עצמה, הניחא למ"ד עבודת כוכבים של ישראל אסורה מיד ושל עובד כוכבים עד שתעבד שפיר, אלא למ"ד של עובד כוכבים אסורה מיד מאי איכא למימר, אלא אמר רבה בר עולא לא נצרכה אלא במכוש אחרון, עבודת כוכבים מאן קא גרים לה גמר מלאכה, ואימת הויא גמר מלאכה, במכוש אחרון, מכוש אחרון לית ביה שוה פרוטה, אלמא קסבר ישנה לשכירות מתחלה ועד סוף עכ"ל. יוצא מהגמ' דלפי המ"ד דישנה לשכירות מתחילה ועד סוף אזי השכר דהשכיר מקבל בעד בנין הע"ז מותר בהנאה כי החלות שם מלאכה לע"ז חל רק במכוש האחרון דהוי פחות משו"פ. ומאידך משמע נמי מזה דלפי המ"ד דאינה לשכירות אלא לבסוף אזי השכר אסור דכל חיוב השכירות חל רק במכוש האחרון וחלות שם שכר ע"ז חלה על דמי השכירות. ולפי הראב"ד לכאורה קשה להבין היאך חל חיוב התשלומין רק במכוש האחרון, דהרי התשלומין הוי תמורת הקנין דיש בשכיר דחל בתחילה או לכל הפחות בכל רגע ורגע, וצ"ב.

22 אבל לכאורה יש להוכיח כשיטת הראב"ד דחל קנין הגוף בשכיר ממקום אחר. דהברייתא במס' מעילה יד: דנה מה עשו למותר הקטרת בסוף השנה, וז"ל מותר הקטרת מה היו עושין בו, היו מפרישין ממנה שכר האומנין ומחללין אותה על מעות האומנין, ונותנין אותה לאומנין, וחוזרין ונוטלין אותה מתרומה חדשה עכ"ל. ונחלקו הראשונים בביאור הדין דמחללין את מותר הקטורת על מעות האומנין, אבל לעניננו התוס' ד"ה מותר הביאו דעה דמעות האומנין פירושו שכר שעתיד לחייב לאומנין בגלל מלאכה שיעשו בעתיד, וז"ל וי"מ דמיירי בשכר שחייבים לאומנין בשביל מלאכה שעדיין לא נעשית וכו' אבל מפרישים כל שכר האומנין שעתיד ליתן להם לעשות המלאכה אשר התחילו כבר עכ"ל. כלומר, דלפי התוס' חיללו את קדושת מותר הקטורת על דמי המלאכה שהאומנין עדיין לא עשו. והפירוש הזה בגמ' צ"ב דהרי לכאורה מחללין הקדש רק על חולין בעין, והיאך אפשר לחלל את קדושת מותר הקטורת על שכר האומנין למלאכה שעדיין לא עשו.

23 ונראה, דמוכרח דהדעה הזאת בתוס' ס"ל כמו הראב"ד והי"מ בתוס' בסוגיין דיש קנין הגוף בשכיר, והתשלומין של בעה"ב הוי בעד הקנין הזה בגוף השכיר ולא בעד עצם המלאכה. וא"כ מכיון דהקנין בגוף הפועל כבר קיים מתחילת המלאכה, יש על מה לחלל את מותר הקטורת.

24 ד שיטת הרמב"ם בגדר דשכיר וקבלן

25 ביארנו לעיל דלפי הרמב"ם אין קנין הגוף בשכיר. אבל לכאורה משמע מדין אחר ברמב"ם דיש קנין הגוף בשכיר והתשלומין הוי בעד הקנין הזה. דהרי פסק הרמב"ם פרק יג מהלכות מכירה הלט"ו-הלי"ח וז"ל השוכר את הפועל לעשות עמו בין בקרקע בין במטלטלין אין לו הונייה מפני שהוא כקונה אותו לזמן, ועבדים אין בהם הונייה כו' נראה לי שהקבלן יש לו הונייה, כיצד כגון שקבל עליו לארוג בגד זה בעשרים זוזים או לתפור חלוק זה בשני זוזים הרי יש לו הונייה וכל אחד משניהם בין קבלן בין בעל הבגד חוזר לעולם כמוכר עכ"ל. והנה הרמב"ם נקט דאין אונאה בעבד ופועל אבל יש אונאה בקבלן. ולכאורה הביאור הוא דאין קנין בגוף הקבלן אלא דהוא חייב לעשות מלאכה מסויימת לבעה"ב ולכן יש לו אונאה, אבל בעבד ובפועל בעה"ב קונה את גוף העבד והפועל ולכן דומים לקנין בקרקע דאין בו אונאה.

26 ולכאורה מצינו חילוק דומה לזה בנוגע להדינים דחזרה באמצע. דבגמ' ב"מ י. איתא דפועל יכול לחזור בו אפי' באמצע היום, וז"ל והאמר רב פועל יכול לחזור בו אפילו בחצי היום וכו' דכתיב כי לי בני ישראל עבדים, עבדי הם ולא עבדים לעבדים עכ"ל. ובסוגיא לקמן בב"ב עז. מבואר דכשהפועל חוזר בו אזי ידו על העליונה. אמנם משמע מהגמ' שם דזה דידו על העליונה איירי דוקא בפועל, אבל בקבלן, אע"פ דמקבל שכר בעד המלאכה שעשה, מ"מ ידו על התחתונה. וכן פסק הרמב"ם פרק ט מהלכות שכירות הל"ד וז"ל אבל אם התחיל הפועל במלאכה וחזר בו אפילו בחצי היום חוזר שנאמר כי לי בני ישראל עבדים ולא עבדים לעבדים, וכיצד דין הפועל שחזר בו אחר שהתחיל שמין לו מה שעשה ונוטל, ואם קבלן הוא שמין לו מה שעתיד לעשות, בין שהוזלו בעת ששכרן בין לא הוזלו בין שהוזלה מלאכה אחר כן בין לא הוזלה שמין לו מה שעתיד לעשות, כיצד קיבל ממנו קמה לקצור בשתי סלעים קצר חציה והניח חציה, בגד לארוג בשתי סלעים ארג חציו והניח חציו שמין לו מה שעתיד לעשות אם היה שוה ששה דינרין נותן לו שקל או יגמרו את מלאכתן עכ"ל. ולכאורה משמע מפסק הרמב"ם דהדין דעבדי הם ולא עבדים לעבדים חל דוקא בפועל אבל לא בקבלן.

27 וא"כ לכאורה מצינו סתירה בפסקי הרמב"ם לגבי הדין דשכיר. דמצד אחד משמע מהרמב"ם דאין בן חורין יכול להקנות את עצמו לאחר בקנין הגוף כמו עבד. אבל מצד שני, משמע מפסקיו לגבי אונאה וחזרה בחצי היום דיש בשכיר קנין הגוף כמו בעבד, ורק קבלן מהווה דין התחייבות למלאכה בעלמא.

28 ונראה לבאר בדעת הרמב"ם דבין בשכיר יום ובין בקבלן ליכא חלות קנין בגופו של הפועל למעשה ידים, ובתרווייהו חל על הפועל התחייבות בלבד לעבוד והבעלים מחוייבים לשלם לו עבור פעולתו. ולשיטת הרמב"ם החילוק בין שכיר יום לקבלן הוא דבשכיר יום ההתחייבות והתשלומין הם בשביל הטרחא שטרח לעבוד עבור בעליו בזמן עבודתו. ואילו בקבלן ההתחייבות והתשלומין חלין עבור השבח שהשביח ע"י פעולתו, אך לא עבור טרחתו וזמן עבודתו. ונראה דלכן קבלן ושכיר יום חלוקים הן בדיניהם לענין חזרה ואונאה. דמכיון דבשכיר יום חלה ההתחייבות לטרוח בטרחא בזמן מסוים דומה הוא במקצת לעבד המחוייב לטרוח בשביל אדוניו, ומשו"ה קיי"ל דבשכיר חל הדין הגמור דעבדי הם ויד השכיר על העליונה כשחוזר בו. ואילו קבלן לא התחייב לטרוח כלל אלא רק לשבח את החפצא, ומשו"ה אינו מוגדר כעבד. ונראה דיש נפ"מ ביניהם נמי לענין אונאה, דבשכיר יום מכיון דמשלמים לו בעד טרחתו, תשלומיו אינם כלולים בדיני אונאה דא"א לקראם דמי מכירה ודמי חפצא מכיון שאינם אלא דמי שכר טרחת הגברא, והויין איפוא כדמי עבד שאין בו אונאה. משא"כ בתשלומי קבלן הנקבעים לפי שווי השבח דבחפצא, חלין בהם דיני אונאה, כמו בתשלומי חפצא שנמכר. ואע"פ דליכא הקנאת חפצא דהשבח עצמו כיון דקיי"ל דאין אומן קונה בשבח כלי, מ"מ הרי התשלומין נמדדים כפי שווי השבח דבחפצא ומשום הכי חלין בתשלומי קבלן דיני אונאה. ובכך מבואר ההבדל בין שכיר יום לבין קבלן בדיני חזרה ואונאה.

29 גמ'. אמר רבא דבר תורה עובד כוכבים יורש את אביו, שנאמר וחשב עם קונהו ולא עם יורשי קונהו, מכלל דאית ליה יורשים.

30 עיין בשיעורים לעיל יד: ד"ה ואידך ועבדך לך ולא ליורש דהבאנו דהמנחת חינוך נסתפק האם הדין דעבד עברי עובד את הבן הוי מדיני ירושה או דהוי הלכה מחודשת בפנ"ע. ולכאורה אפשר להוכיח מהגמ' דידן דהוי מדין ירושה. דהרי הגמ' קבעה דהדין דעבד עברי עובד את הבן אינו קיים באדון עובד כוכבים. ורבא דייק מזה דרק בעבד עברי אין דין ירושה בעובד כוכבים אבל בשאר נכסים יש ירושה בעכו"ם. ולכאורה כל זה שפיר מובן אם הדין הראשון דעבד עברי עובד את הבן הוי מדין ירושה, דאזי ניתן ללמוד מכאן לדיני ירושה בעלמא לגבי עכו"ם. אבל אם הדין דעבד עברי עובד את הבן אינו מדיני ירושה אלא מדין חדש, אזי קשה להבין היאך רבא יכול ללמוד מזה דיש גזה"כ דהדין הזה אינו קיים בעכו"ם דבדרך כלל יש ירושה בעכו"ם. דהרי לכאורה כל הלימוד שייך אך ורק לדיני עבד עברי דמופקע מירושה ועובד את בן האדון ישראל מדין אחר, וצ"ע.

31 תוד"ה חליפי.

32 התוס' ס"ל דאם אמרינן דירושת הגר הוי מדאורייתא והחלוקה חלה מדין ברירה אזי לא חלה חלות שם חליפי ע"ז על החלק שמגיע לגר. והסברא בזה הוא דחליפי ע"ז פירושו דמי מכירת ע"ז או חפץ דהוי תמורת ע"ז. ובשלמא אם אין ברירה אזי החלק שמגיע לגר הוי תמורת החלק שמגיע לגוי, אבל אם יש ברירה אזי אין תמורה ומכירה כלל בחלוקה אלא כל מה שהגר מקבל הוברר דזה הוי חלקו. אבל לכאורה אפשר לדחות ולומר דאפי' אם החלוקה הוי מדין ברירה עדיין הדין דחליפי ע"ז חל על מה שמגיע לגר. דהרי י"ל דאין חלות חליפי ע"ז תלויה במכירה או תמורה אלא דדין חליפי ע"ז חל כל פעם שיש חלוקה. וא"כ אפי' לפי המ"ד יש ברירה, מ"מ כיון דהגר קיבל חלק מסויים של נכסי האב, כל מה דהוא קיבל נחשב כחליפי החלק דהוא לא קיבל וחל ביה הדין דחליפי ע"ז. וזה בודאי נכון לפי שיטת הגר"ח זצ"ל דאפי' למ"ד יש ברירה לפני החלוקה אמרינן דיד שניהם שוה בכל הירושה. דהרי לפי"ז יוצא דאע"פ דאחרי החלוקה כל אחד נחשב כיורש בחלקו ולא כלוקח, מ"מ מסתבר דחלק כל אחד נחשב כחליפי החלק השני.

33 תוד"ה חליפי. בא"ד. דאם כן אפילו באו לרשותו נמי יהא מותר מהאי טעמא.

34 התוס' נקטו דאם אמרינן יש ברירה אזי אפי' אם החלוקה קרה לאחר שבא ברשותו עדיין חל הדין דברירה ולא חל הדין דחליפי ע"ז. ולכאורה זה תמוה דהרי לאחר שבא הע"ז לרשות הגר הוא קונה אותו לגמרי ועכשיו הוא מוכר אותו לגוי, והיאך שייך כאן ברירה. ובאמת התוס' בע"ז סד: ד"ה תניא נמי הכי ותוס' הרא"ש כאן ד"ה ואי ס"ד לא אמרו דברירה היה מועיל בירושה אחרי דבא ברשותו, אלא דברירה מועיל להתיר את חלק הגר במקרה הבא בברייתא דהיינו היכא דנשתתפו. כלומר דאיתא בברייתא, וז"ל בד"א שירשו אבל נשתתפו אסור עכ"ל, והתוס' בע"ז העירו דאם הברייתא נקטה דיש ברירה אזי גם בנשתתפו היינו אומרים דחלק הגר מותר. ומשמע מלשון התוס' בע"ז ותוס' הרא"ש דחלקו על התוס' שבסוגיין ונקטו דיש ברירה אינו מועיל להתיר את חלק הגר היכא דהירושה כבר בא ברשותו.

35 לא קשיא כאן שהורתו ולידתו שלא בקדושה וכאן שהורתו שלא בקדושה ולידתו בקדושה.

36 מבואר בגמ' דמי שהורתו לא היתה בקדושה ולידתו בקדושה אינו יורש את אביו מעיקר הדין. וכל זה לגבי ירושת האב. אבל לגבי ירושת האם מצינו לבעלי התוס' דיתכן דהוא יורש את אמו מדאורייתא. דעיין בתוס' בסנהדרין סח: ד"ה קטן דנסתפקו בזה וז"ל כגון שנתגיירה אמו כשהיא מעוברת כדאמרי' בפרק הערל יבמות דף עח. ושם אשת עובד כוכבים מעוברת שנתגיירה בנה אין צריך טבילה ואפשר השתא דאחרי כן יורש את אמו עכ"ל. ובתוס' בכתובות יא. ד"ה מטבילין נקטו דבודאי הוא יורש את אמו, וז"ל משכחת לה גר קטן מן התורה במעוברת שנתגיירה כדאמרי' בפרק הערל יבמות דף עח. ושם עובדת כוכבים מעוברת שנתגיירה בנה אין צריך טבילה והוי גר מן התורה דישראל גמור הוא ואית ליה ממון מן התורה כגון שירש את אמו עכ"ל.

37 ונראה לבאר את התוס' בכתובות דסבורים דמי שהורתו לא היתה בקדושה ולידתו בקדושה יורש את אמו דבר תורה על פי הברייתא ביבמות צז: וז"ל שני אחים תאומים גרים, וכן משוחררים לא חולצין ולא מייבמין ואין חייבין משום אשת אח, היתה הורתן שלא בקדושה ולידתן בקדושה לא חולצין ולא מייבמין אבל חייבין משום אשת אח, היתה הורתן ולידתן בקדושה הרי הן כישראלים לכל דבריהן עכ"ל. ומבואר מזה דיש דין שאר בשר ואיסורי עריות לשני האחין דהורתן לא היו בקדושה אבל לידתן בקדושה. ומזה למדו התוס' בכתובות דבן כזה גם יורש את אמו דבר תורה. ולגבי התוס' בסנהדרין דנסתפקו בדין הזה, נראה לבאר דאע"פ דמבואר מהגמ' ביבמות דיש דין דשאר בשר בלידתן בקדושה, אבל יתכן דזה אינו סגי לירושה דאינו תלוי בשאר בשר אלא בדין משפחה.

21 עבודה זרה פתח ↗

אֶלָּא אָמַר רַבָּה בַּר עוּלָּא: לֹא נִצְרְכָה אֶלָּא בְּמַכּוֹשׁ אַחֲרוֹן. עֲבוֹדָה זָרָה מַאן קָא גָרֵים לַהּ? גְּמַר מְלָאכָה, וְאֵימַת הָוְיָא גְּמַר מְלָאכָה? בְּמַכּוֹשׁ אַחֲרוֹן. מַכּוֹשׁ אַחֲרוֹן לֵית בֵּיהּ שָׁוֶה פְּרוּטָה.

25 משנה תורה, הלכות מכירה פתח ↗

הַשּׂוֹכֵר אֶת הַפּוֹעֵל לַעֲשׂוֹת עִמּוֹ בֵּין בְּקַרְקַע בֵּין בְּמִטַּלְטְלִין אֵין לוֹ הוֹנָיָה. מִפְּנֵי שֶׁהוּא כְּקוֹנֶה אוֹתוֹ לִזְמַן. וַעֲבָדִים אֵין בָּהֶם הוֹנָיָה: שְׂכָרוֹ לִזְרֹעַ לוֹ קַרְקַע וְאָמַר זָרַעְתִּי בָּהּ זְרִיעָה הָרָאוּי בָּהּ וּבָאוּ עֵדִים שֶׁזָּרַע בָּהּ פָּחוֹת מִן הָרָאוּי לָהּ. הֲרֵי זֶה סָפֵק אִם יֵשׁ לוֹ הוֹנָיָה מִפְּנֵי הַזֶּרַע אוֹ אֵין לוֹ הוֹנָיָה מִפְּנֵי הַקַּרְקַע. לְפִיכָךְ אֵין מוֹצִיאִין מִיַּד נִתְבָּע. וְכֵן אֵין מַשְׁבִּיעִין אוֹתוֹ אֶלָּא שְׁבוּעַת הֶסֵּת מִפְּנֵי צַד הַקַּרְקַע שֶׁיֵּשׁ כָּאן: הַשּׂוֹכֵר אֶת הַכֵּלִים אוֹ אֶת הַבְּהֵמָה יֵשׁ לָהֶם אוֹנָיָה. שֶׁהַשְּׂכִירוּת מְכִירָה בַּת יוֹמָהּ הִיא. וְאִם יֵשׁ בָּהּ הוֹנָיָה שְׁתוּת אוֹ יוֹתֵר. בֵּין שֶׁנִּתְאַנָּה שׂוֹכֵר בֵּין שֶׁנִּתְאַנָּה מַשְׂכִּיר. הֲרֵי זֶה מַחְזִיר הוֹנָיָה וַאֲפִלּוּ לְאַחַר זְמַן מְרֻבֶּה: נִרְאֶה לִי שֶׁהַקַּבְּלָן יֵשׁ לוֹ הוֹנָאָה. כֵּיצַד. כְּגוֹן שֶׁקִּבֵּל עָלָיו לֶאֱרֹג בֶּגֶד זֶה בַּעֲשָׂרָה זוּזִים. אוֹ לִתְפֹּר חָלוּק זֶה בִּשְׁנֵי זוּזִים. הֲרֵי זֶה יֵשׁ לוֹ הוֹנָיָה. וְכָל אֶחָד מִשְּׁנֵיהֶם בֵּין קַבְּלָן בֵּין בַּעַל הַבֶּגֶד חוֹזֵר לְעוֹלָם כְּמוֹכֵר:

28 משנה תורה, הלכות שכירות פתח ↗

נָתַן טַלִּיתוֹ לְאֻמָּן וּגְמָרָהּ וְהוֹדִיעוֹ אֲפִלּוּ אִחֲרוֹ עֲשָׂרָה יָמִים כָּל זְמַן שֶׁהַכְּלִי בְּיַד הָאֻמָּן אֵינוֹ עוֹבֵר. נְתָנָהּ בַּחֲצִי הַיּוֹם כֵּיוָן שֶׁשָּׁקְעָה עָלָיו חַמָּה עוֹבֵר מִשּׁוּם בַּל ויקרא יט יג "תָּלִין" שֶׁהַקַּבְּלָנוּת כִּשְׂכִירוּת הִיא וְחַיָּב לִתֵּן לוֹ בִּזְמַנּוֹ:

31 תוספות על קידושין פתח ↗

33 תוספות על קידושין פתח ↗

37 קידושין פתח ↗

« רשימות שיעורים על קידושין ט״ז ע״ב רשימות שיעורים על קידושין י״ח ע״א »