1גמ'. אמר רבי זירא שכן אשה מקפדת על עצמה ואין מתקדשת בפחות מדינר וכו' אי נמי בשוויה שליח.2נחלקו רש"י ותוס' מה הוי הדין היכא דבנתיה דרב ינאי שויה שליח או שקדשה בלילה. דלפי רש"י שוייה שליח היא מקודשת רק בתרקבא דדינרי, ולפי התוס' ד"ה שכן הקידושין חלין בדינר כמו בשאר הנשים. וצ"ב במאי פליגי. ונראה לבאר על פי קושיא ביסוד הדין דבית שמאי אליבא דרבי זירא. דהרי אם האשה באמת רק רוצה להתקדש בסכום מסויים ולא בפרוטה, אזי פשיטא דגם לבית הלל היא רק מקודשת אם הוא נותן לה הסכום הזה, דהרי בלי זה אין לה דעת לקידושין כלל. וזה דומה לדין דשיראי לעיל ז: דאע"פ דהן שווין יותר מפרוטה אם אין לה דעת להתקדש בשווין אזי היא אינה מקודשת. ולפי"ז יש לעיין ביסוד המחלוקת בין בית שמאי לבין בית הלל, דהרי ממ"נ, אם היא באמת רק רוצה להתקדש בדינר אזי גם בית הלל מודים דהיא אינה מקודשת בפחות מדינר, ואם היא באמת רוצה להתקדש בפחות מדינר, אזי מה כוונת דרבי זירא דהיא מקפדת על עצמה ואין מתקדשת בפחות מדינר. וקשה לומר דהם חלוקין באומדנא בעלמא בדעת דסתם אשה.3ונראה לבאר דהדין דב"ש לפי רבי זירא אינו תלוי בדעת האשה לקידושין, אלא בהגדרה מחודשת לחלות שם כסף בהלכות קידושין. דהרי מצינו דיש הלכות מיוחדות לחלות שם כסף לגבי קידושין לעומת חלות שם כסף דעלמא. למשל, מתנה ע"מ להחזיר נחשב ככסף לענין קנין כסף אבל אינו סגי לחלות שם כסף לענין קידושין. וכמו"כ י"ל דלפי ב"ש אע"פ דבכל התורה כולה שו"פ דינו ככסף, בהלכות קידושין בעינן דינר. והביאור בזה הוא דהשיעור לחלות שם כסף קידושין נקבע ע"פ סתם דעת דרוב נשים, ולפי רבי זירא סתם אשה מקפדת להתקדש רק בדינר ולא בפרוטה. ובזה חלוקים ב"ה וסבורים דחלות שם כסף לגבי קידושין אינו נקבע לפי דעת רוב הנשים אלא דהשיעור הוי שו"פ כמו בכתה"כ.4אולם גם לפי ב"ש צ"ל דאין השיעור לחלות שם כסף בקידושין נקבע תמיד בדינר. דהרי מבואר בגמ' דאפי' לפי ב"ש אם אשה פשטה ידה וקבלה שו"פ לשם קידושין דהיא מקודשת. וצ"ל דאם האשה הזאת באמת רוצה רק שו"פ דסגי בזה מכיון דבכתה"כ יש לשו"פ שם כסף. ויוצא דאע"פ דלסתם אשה השיעור לדין כסף בקידושין הוי דינר, עדיין אשה מסויימת יכולה להחליט דשם כסף בשבילה הוא שו"פ.5ולפי"ז נראה לבאר דנחלקו רש"י ותוס' לגבי האם אשה מסויימת יכולה להגדיר דרק כסף בשיעור יותר מדינר נחשב כחלות שם כסף קידושין לגבי עצמה.. כלומר, דאם אין לה דעת לקידושין בפחות מתרקבא אזי פשיטא דהיא אינה מקודשת בדינר דהרי אין לה דעת מקנה כלל. אבל נחלקו לגבי אשה חשובה דבעלמא רוצה להתקדש רק בתרקבא והיא פשטה ידה וקיבלה קידושין בלי ידיעה דהוא נותן לה דינר כמו בלילה או ע"י שליח. דרש"י נקט דכמו דמצינו דהיא יכולה לקבוע דפרוטה הוי שם כסף לגבי עצמה, כמו"כ היא יכולה לקבוע ע"י סתם דעת דאשה חשובה דרק תרקבא הוי שם כסף בנוגע לעצמה, וא"כ אינה מקודשת מכיון דהיא לא קיבלה שיעור כסף. אבל התוס' נקטו דאשה מסויימת אינה יכולה לקבוע שיעור כסף לעצמה, וא"כ אם יש לה דעת לקידושין אזי דינר סגי להיות כסף הקידושין.6רש"י ד"ה הכי גרסי' ומה כסף דבר חשוב.7רש"י הביא הפירוש של רבותיו דיש היקש מכלים לכסף, דמה כלים דבר חשוב אף כסף דבר חשוב ולכן סגי במעה ולא בדינר צורי. ורש"י הקשה על זה, וז"ל ועוד מה כלים דבר חשוב וכי מחט דבר חשוב הוא והא אמרינן התם לכך יצאו כלים למשהו עכ"ל. ונראה לתרץ ע"פ הרשב"א לגמ' שם שבועות לט: דהובא לעיל ג: בענין חליפין בקידושין אות ז' דנסתפק אם כלי פחות משו"פ מועיל לקידושין. וביארנו לעיל בב' דרכים: א דכלי הוי דבר חשוב אפי' אם אינו שו"פ, או ב דמעריכין השוויות דכלים על פי המלאכה דאפשר לעשות עם הכלי ולא השוויות שבשוק. אבל סוף כל סוף לפי הרשב"א מתורצת קושיית רש"י על רבותיו כי הגמ' דיצאו כלים למה שהן מלמד על חשיבות הכלי ולא על פחיתותו.8התם נמי כסף כסף יליף ממעשר.9הגמ' לומדת ממעשר שני דפדיון הקדש סגי בשו"פ ולא בעינן כסף צורי. ויש לעיין ביחס בין פדיון הקדש לבין פדיון מע"ש. דהרי י"ל דהויין חלות שם ודין פדיון אחד וכדמשמע מההקיש שביניהם שבגמ', או"ד הם שני דיני וחלות פדיון בפני עצמן, ולפי"ז צ"ל דההקיש רק מורה דיש להם דינים שווים לכמה עניינים. ונראה דזה תלוי בשני גירסאות של ההיקש. דהרי בגמ' בסוגיין ההקיש הוא מהמלה "כסף" דמופיע בשתי הפרשיות. אבל בגמ' בכורות נ: יש אותו שו"ט אבל שם מקור ההיקש הוא מהמלה "קדש", וז"ל והרי הקדש דכתיב ונתן הכסף וקם לו, ואמר שמואל הקדש שוה מנה שחיללו על שוה פרוטה מחולל, הקדש נמי יליף קדש קדש ממעשר עכ"ל. וי"ל דלפי הגמ' בבכורות דההיקש הוא מהמלה "קדש" יוצא דהגמ' משווה בין חלות הקדושה בהקדש לבין חלות הקדושה במע"ש, וממילא יש להם אותו שם פדיון ודינים שווים. אבל לפי הגמ' אצלנו דההיקש הוא מהמלה "כסף" אין ללמוד דיש צד השוה בין חלות המע"ש לבין חלות ההקדש, אלא דיש לפדיון של שניהם אותו שם כסף.10אבל אם נשווה את ההלכות של פדיון הקדש ופדיון מע"ש נגיע למסקנא שהם בעצם ב' מיני פדיון.11א לגבי פדיון הקדש פסקינן דהקדש שוה מנה שחיללו על שוה פרטוה מחולל. וגם להיפך, אם יש לאדם הקדש דפרוטה והוא רוצה לחללו על שוה מנה, ההקדש תופס כל המנה. ומאידך, לגבי מעשר שני רק הדין הראשון נכון ולא הדין השני. כלומר דאפשר לחלל מע"ש שוה מנה על שו"פ רמב"ם פ"ב מהלכות מע"ש ונט"ר הל"ב-ג, אבל פרוטה דמ"ע דחילל על מטבע יותר מפרוטה, אין כל המטבע נתפס בקדושת מע"ש. וזה מבואר בדין דחזקיה ב"מ נב: דאע"פ דאי אפשר לחלל פחות משו"פ דמע"ש על מטבע בפני עצמו ב"מ נג: עדיין יש עצה איך לטפל בו, וז"ל אמר חזקיה מעשר שני שאין בו שוה פרוטה, אומר הוא וחומשו מחולל על מעות הראשונות, לפי שאי אפשר לו לאדם לצמצם מעותיו עכ"ל. ורש"י ביאר וז"ל שאי אפשר לאדם לצמצם מעותיו - לחלל בשווין בצמצום, שמתוך שהוא ירא מלפחות ונמצא אוכלו בלא חילוף הוא מוסיף על דמיו, הילכך פחות משוה פרוטה זה מחלל על אותו עודף עכ"ל. הרי מבואר בדין דחזקיה דאם אדם מחלל שוה מנה דפירות מע"ש על מטבע השוה יותר אין כל המטבע נתפס בקדושת מע"ש, אלא דמי השוויות דמע"ש לבד. וא"כ יוצא דיש חילוק גדול בין פדיון הקדש דתופס כל המטבע לבין פדיון מע"ש דרק תופס כדי דמיו.12ב מבואר בגמ' בב"ק סח: דבעינן שלו וברשותו כדי לפדות מע"ש. אבל בהקדש, בין בהקדש בדק הבית ובין בקדושת מזבח, לא בעינן הבעלים דהקדיש לפדות אלא כל אחד ואחד יכולים לפדות.13מהחילוקים האלו עולה דפדיון מע"ש ופדיון הקדש הוו ב' שמות דפדיון שונים ורק הוקשו לכמה דינים. וזה עולה יפה עם הגירסא שלנו דההיקש נלמד מהמלה "כסף" דקאי בדיני פדיון, אבל קשה קצת בגירסת הגמ' בבכורות דההיקש נלמד מהמלה "קדש" דמשמע דיש להם אותה חלות קדושה, כנ"ל.14גמ'. רבי שמעון בן לקיש אומר טעמייהו דבית שמאי כדחזקיה, דאמר חזקיה אמר קרא והפדה, מלמד, שמגרעת מפדיונה וכו' מפרוטה מי מגרעה.15עיין בשיעורים לקמן יד: בענין גרעון כסף.
