רשימות שיעורים על קידושין י״ח

« רשימות שיעורים על קידושין י״ז ע״ב רשימות שיעורים על קידושין י״ט ע״א »

1 קידושין פתח ↗

וְכָאן שֶׁהוֹרָתוֹ שֶׁלֹּא בִּקְדוּשָּׁה, וְלֵידָתוֹ בִּקְדוּשָּׁה. רַב חִיָּיא בַּר אָבִין אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: נׇכְרִי יוֹרֵשׁ אֶת אָבִיו דְּבַר תּוֹרָה, דִּכְתִיב: ״כִּי יְרֻשָּׁה לְעֵשָׂו נָתַתִּי אֶת הַר שֵׂעִיר״. וְדִלְמָא יִשְׂרָאֵל מְשׁוּמָּד שָׁאנֵי? אֶלָּא מֵהָכָא: ״כִּי לִבְנֵי לוֹט נָתַתִּי אֶת עָר יְרֻשָּׁה״. וְרַב חִיָּיא בַּר אָבִין, מַאי טַעְמָא לָא אָמַר כְּרָבָא? מִי כְּתִיב ״וְחִשַּׁב עִם קֹנֵהוּ וְלֹא עִם יוֹרְשֵׁי קוֹנֵהוּ״? וְרָבָא, מַאי טַעְמָא לָא אָמַר כְּרַב חִיָּיא בַּר אָבִין? מִשּׁוּם כְּבוֹדוֹ דְּאַבְרָהָם שָׁאנֵי. תָּנוּ רַבָּנַן: יֵשׁ בָּעִבְרִי שֶׁאֵין בָּעִבְרִיָּה, וְיֵשׁ בָּעִבְרִיָּה שֶׁאֵין בָּעִבְרִי. יֵשׁ בָּעִבְרִי שֶׁהוּא יוֹצֵא בְּשָׁנִים, וּבַיּוֹבֵל, וּבְמִיתַת הָאָדוֹן – מַה שֶּׁאֵין כֵּן בָּעִבְרִיָּה, וְיֵשׁ בָּעִבְרִיָּה, שֶׁהֲרֵי עִבְרִיָּה יוֹצְאָה בְּסִימָנִין וְאֵינָהּ נִמְכֶּרֶת וְנִשְׁנֵית, וּמַפְדִּין אוֹתָהּ, בְּעַל כּוֹרְחוֹ, מַה שֶּׁאֵין כֵּן בָּעִבְרִי. אָמַר מָר: יֵשׁ בָּעִבְרִי שֶׁאֵין בָּעִבְרִיָּה. וּרְמִינְהִי: יְתֵירָה עָלָיו אָמָה הָעִבְרִיָּה, שֶׁקּוֹנָה עַצְמָהּ בְּסִימָנִין! אָמַר רַב שֵׁשֶׁת: כְּגוֹן שֶׁיְּעָדָה. יְעָדָה, פְּשִׁיטָא! גִּיטָּא בָּעֲיָא! מַהוּ דְּתֵימָא לָא לִיבְטְלָה לִיבְטְלָן הִילְכָתָא מִינַּהּ, קָא מַשְׁמַע לַן. אִי הָכִי, אַמַּאי יוֹצְאָה בְּסִימָנִין? הָכִי קָאָמַר: אִם לֹא יְעָדָה, יוֹצְאָה אַף בְּסִימָנִין. וְאֵינָהּ נִמְכֶּרֶת וְנִשְׁנֵית. מִכְּלַל דְּעֶבֶד עִבְרִי נִמְכָּר וְנִשְׁנֶה? וְהָתַנְיָא: ״בִּגְנֵבָתוֹ״ – וְלֹא בִּכְפֵילוֹ. ״בִּגְנֵיבָתוֹ״ – וְלֹא בִּזְמָמוֹ. ״בִּגְנֵיבָתוֹ״ – כֵּיוָן שֶׁנִּמְכַּר פַּעַם אַחַת שׁוּב אִי אַתָּה רַשַּׁאי לְמוֹכְרוֹ. אָמַר רָבָא: לָא קַשְׁיָא, כָּאן בִּגְנֵיבָה אַחַת, כָּאן בִּשְׁתֵּי גְּנֵיבוֹת. אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: ״בִּגְנֵיבָתוֹ״ – טוּבָא מַשְׁמַע! אֶלָּא אָמַר אַבָּיֵי: לָא קַשְׁיָא, כָּאן בְּאָדָם אֶחָד, כָּאן בִּשְׁנֵי בְּנֵי אָדָם. תָּנוּ רַבָּנַן: גְּנֵיבוֹ אֶלֶף, וְשָׁוֶה חֲמֵשׁ מֵאוֹת – נִמְכָּר וְחוֹזֵר וְנִמְכָּר. גְּנֵיבוֹ חֲמֵשׁ מֵאוֹת, וְשָׁוֶה אֶלֶף – אֵינוֹ נִמְכָּר כְּלָל. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: אִם הָיָה גְּנֵיבוֹ כְּנֶגֶד מִמְכָּרוֹ – נִמְכָּר, וְאִם לָאו – אֵינוֹ נִמְכָּר. אָמַר רָבָא: בְּהָא זְכָנְהוּ רַבִּי אֱלִיעֶזֶר לְרַבָּנַן, דְּמַאי שְׁנָא גְּנֵיבוֹ חֲמֵשׁ מֵאוֹת וְשָׁוֶה אֶלֶף דְּאֵין נִמְכָּר, דְּנִמְכַּר כּוּלּוֹ אָמַר רַחֲמָנָא, וְלֹא חֶצְיוֹ, הָכִי נָמֵי: נִמְכַּר בִּגְנֵיבָתוֹ אָמַר רַחֲמָנָא וְלֹא נִמְכַּר בַּחֲצִי גְנֵיבָתוֹ. וּמַפְדִּין אוֹתָהּ בְּעַל כׇּרְחוֹ. סְבַר רָבָא לְמֵימַר בְּעַל כֻּרְחֵיהּ דְּאָדוֹן. אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: מַאי נִיהוּ – דְּכָתֵבְנָא לֵיהּ שְׁטָרָא אַדְּמֶיהָ? אַמַּאי? נָקֵיט מַרְגָּנִיתָא בִּידֵיהּ, יָהֵיבְנָא לֵיהּ חַסְפָּא? אֶלָּא אָמַר אַבָּיֵי: בְּעַל כֻּרְחֵיהּ דְּאָב, מִשּׁוּם פְּגַם מִשְׁפָּחָה. אִי הָכִי, עֶבֶד עִבְרִי נָמֵי, נִכְפִּינְהוּ לִבְנֵי מִשְׁפָּחָה מִשּׁוּם פְּגַם מִשְׁפָּחָה! הָדַר אָזֵיל וּמְזַבֵּין נַפְשֵׁיהּ. הָכָא נָמֵי הָדַר אָזֵיל וּמְזַבֵּין לַהּ! הָא קָתָנֵי: אֵינָהּ נִמְכֶּרֶת וְנִשְׁנֵית. וּמַנִּי – רַבִּי שִׁמְעוֹן הִיא. דְּתַנְיָא: מוֹכֵר אָדָם אֶת בִּתּוֹ לְאִישׁוּת וְשׁוֹנֶה, לְשִׁפְחוּת וְשׁוֹנֶה, לְאִישׁוּת אַחַר שִׁפְחוּת, אֲבָל לֹא לְשִׁפְחוּת אַחַר אִישׁוּת. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: כְּשֵׁם שֶׁאֵין אָדָם מוֹכֵר אֶת בִּתּוֹ לְשִׁפְחוּת אַחַר אִישׁוּת כָּךְ אֵין אָדָם מוֹכֵר אֶת בִּתּוֹ לְשִׁפְחוּת אַחַר שִׁפְחוּת. וּבִפְלוּגְתָּא דְּהָנֵי תַּנָּאֵי דְּתַנְיָא: ״בְּבִגְדוֹ בָּהּ״ –

2 קידושין פתח ↗

3 קידושין פתח ↗

4 קידושין פתח ↗

5 קידושין פתח ↗

6 קידושין פתח ↗

7 קידושין פתח ↗

8 קידושין פתח ↗

9 אבן האזל על משנה תורה, הלכות גניבה פתח ↗

גנב את העכו"ם או הקדש אינו נמכר על הקרן אלא ה"ז עליו חוב עד שיעשיר. המ"מ וכן המ"ע לא הראו מקור לזה, וראיתי בליקוטי חידושי הגאון מוהרי"ל דיסקין זצ"ל בס' תורת האוהל שעמד בד' הרמב"ם לענין מה שחקר שם אם נמכר ע"פ הודאתו שגנב, בלא עדים ותלה חקירה זו בג' ספיקות, א' אם יש למכירה זו גדר קנס ב' אם תליא דין מכירה בדין כפל, ג' דאפשר הוא עכ"פ גדר עונש הגוף דאין עונשין ע"פ עצמו, וכשכתב הספק הב' כתב וז"ל אולי תלי רחמנא הנך תרווייהו דכתב רחמנא ונמכר בגנבתו אם המצא וגו' ישלם שנים לרעהו והיכי דאינו משלם כפל אפשר דאינו נמכר בהגנבה, וקצת סמך לזה מהרמב"ם שכתב דבשל הקדש אינו נמכר, ובאמת כל סוגיין דמרובה דף ס"ג הוא והכל לענין כפל דאינו משלם כפל בשל הקדש וממעטינן שם מכפל אבל לא לענין מכירה, והוכיח שם מדברי הרמב"ן בפירושו לתורה דמכירה לא תליא בדין כפל דכתב על מה שתרגם אונקלוס על ואם זרחה השמש ואם עינא דסהדיא נפלת עלוהי, ופי' הרמב"ן שאם יצא ממחתרת ובא בעה"ב לחייבו מיתה או להרגו ע"פ עדים שהיה במחתרת אז דמים לו, וכתב ע"ז הרמב"ן דלדעת רב דסובר שאם בא במחתרת ונטל כלים בדמיה קנינהו צריך לומר דמה דכתיב בקרא שלם ישלם חוזר אלמעלה על כי יגנוב איש והיינו דלא בא במחתרת, וקשה דלמה כתב הרמב"ן דוקא לדעת רב דהא אפילו לדידן אם אינם בעין פטור, ובקרא כתיב אם אין לו ונמכר בגנבתו, וע"כ דנימא דכונתו דנפרש קרא אם תבריה או שתייה דדעת הרמב"ן במלחמות שם דחייב לשלם, וקשה דזה אינו אלא מדין מזיק ומזיק אינו נמכר וצריך לומר דהוי גנבה חדשה והיינו כדעת הנתיבות שכתבתי למעלה אבל זה אינו מועיל אלא לחייבו קרן, אבל לענין כפל בודאי פטור דהוי גונב מן הגנב, ומוכח דדין מכירה אינו תלוי בדין כפל ע"כ תורף דבריו, ומה דפשוט להגאון דלענין כפל א"א להתחייב מתורת גנב הבאתי למעלה בפ"א הל' ט"ו דברי הריטב"א בכתובות דף ל"ד גבי גדי גנוב לו וטבחה בשבת דסובר שם דכיון דבשעה שגנב הי' קלב"ם אפשר להתחייב אח"כ גם כפל מתורת גנב, איברא דכתבתי למעלה דבסברא משמע דאפי' הי' קלב"ם בשעה שגנב מ"מ יצא מרשות בעלים ולא הוי וגונב מבית האיש, וכן הבאתי דהרשב"א אינו סובר כהריטב"א ע"ש, אלא דמ"מ בעיקר טעמא אינו מבורר אם זהו דעת הרמב"ם במה דכתב דגונב משל עכו"ם או הקדש אינו נמכר משום דתליא בדין כפל דמהיכי תיתי נאמר כן ואין שום מקור לזה. ונראה עפ"מ שכתב בספק הא' דאפשר יש לזה גדר קנס והביא ראיה ממה שכתב הרמב"ם בהל' ט"ז גנב לזה וחזר וגנב לזה וחזר וגנב לזה כולם שותפין אם היו דמיו כנגד הקרן של שלשתן או פחות מן הקרן נמכר ומחלקין ביניהן, וקשה דאמאי לא יטול הנגנב הראשון כל המגיע לו דהא נשתעבד לו מקודם ושעבודא דאורייתא, ויש להעיר על דבריו דהא אין דין קדימה אלא בקרקעות אבל במטלטלין ואפי' בעבדים אין דין קדימה, ומשמע דסובר דהוא עצמו צריך להיות דינו כקרקע דטעמא דאין שעבוד במטלטלין וכן בעבדים מפני שיכול להבריחם, אבל הוא אינו יכול להבריח את עצמו ולא דמי לעבד דאינו אלא נכסים ויכול למוכרו אפי' למדינת הים, דאם נימא דמה שבע"ד עצמו יכול לברוח גם זה מגרע כח השעבוד וא"כ אמאי סובר הרמב"ם דבמע"פ נמי יש דין קדימה כמבואר בד' המ"מ פ"כ מה' מלוה הל' א', הא יכול הלוה לברוח ואין מקבלים עדים שלא בפני בע"ד, וע"כ דזה אינו מגרע סמיכות דעת של שעבוד דאפשר למצאו ולא דמי לנכסים ומוכח מזה דדין מכירה אינו אלא בשעת העב"ד דאז אמרה תורה ואם אין לו ונמכר בגנבתו, וקודם העב"ד אין שעבוד על גופו, וכיון דהוא דוקא בשעת העב"ד יש לזה גדר קנס דאין מוכרין אותו ע"פ עצמו. ונראה דאף דמדבריו משמע דבא לומר דהוי מטעם זה קנס ממש לפטור אפי' באו עדים אח"כ משום דאח"כ בספק הג' כתב וז"ל, עתה נחקור היכי דלא באו עדים אח"כ ורק הודה בעצמו שלא ימכר משום דהוי עונש הגוף וכו' אבל באמת ממה שהוכיח דיש לזה גדר קנס אינו מוכח כלל דיש לזה דין קנס ממש דנימא מודה בקנס ואח"כ באו עדים פטור דבאמת לא מסתבר כיון שאין זה בכלל כל המשלם יותר ע"מ שהזיק, ורק דנוכל לומר דמכיון דזהו חדוש התורה בדין גנבה שב"ד מוכרין אותו ומטעם זה לא נעשה שום דין שעבוד מכירה קודם כיון דהוא רק דין על ב"ד למכרו בגנבתו דהא על חובות אחרים אין מוכרין אותו, וע"כ דגוף האדם לא נשתעבד בעד חובות, ולכן אין בזה דין קדימה אבל אינו דין קנס ומ"מ שפיר נשמע מינה דע"פ עצמו אין מוכרין אותו דבאמת הי' לן לומר אדם קרוב אצל עצמו ואין מחייבין את האדם על פיו אלא דמקרא דכי הוא זה ידעינן דאדם נאמן לחייב עצמו בממון וממילא נאמן רק שהוא חייב ממון, אבל מה דיש לגנבה דין מיוחד שב"ד מוכרין אותו בשביל זה ע"ז אין לו נאמנות על עצמו ובזה אמרינן שפיר אין אדם משים עצמו רשע והוא באמת מטעם הספק הג' הנ"ל, אלא דהוא אתא עלה משום גדר עונש הגוף ופלפל בזה באמר גנבתי בפני פלוני ופלוני דהוו עשאאי"ל, ואם הוי עונש הגוף א"כ חייבים מלקות משום לא תענה והאריך שם, אבל א"צ לזה ואינו מוכרח לומר דהוא גדר עונש הגוף אלא דכיון דהוא דין ב"ד מיוחד בגנבה אינו נאמן על עצמו. ועכשיו נראה דכיון דהך פרשתא מיירי בחומר דין גנבה דתחלת הפרשה כי יגנוב וגו' חמשה בקר וגו' אם במחתרת וגו' אם זרחה השמש וגו' אם אין לו ונמכר בגנבתו אם המצא תמצא וגו' דכולה מיירי בדין גנב בדו"ה ובדין מחתרת ובדין נמכר בגנבתו ובדין כפל, וכיון דבין דין כפל ודו"ה בין דין מחתרת לא שייכא בעכו"ם והקדש דבעכו"ם פשוט דלא שייך דין מחתרת דאינו חייב מיתה על דין רודף לעכו"ם וגם בהקדש ליכא בגזבר חזקה שאין אדם מעמיד עצמו על ממונו, שאינו ממונו אלא ממון הקדש ולכן כיון דדין מכירה הוא נמי חומר בדיני גנבה, לכן אף דגונב את העכו"ם או ההקדש חייב לשלם קרן אבל אין לזה חומר של דיני גנבה אלא משום שלקח ממון העכו"ם או ההקדש, ולכן ליכא בזה דינא דנמכר בגנבתו, ובזה מבואר דבאמת לא דמי ממש לכפל דמה דאינו משלם כפל אלא כשגונב דבר שהוא ברשותו מקרא דוגונב מבית האיש זהו דין מיוחד בכפל ובפרט דוגנב מבית האיש לא כתוב בהך פרשה, ולכן אין דנין מזה לדין ונמכר בגנבתו ולכן מיושב דאפשר לפרש קרא דנמכר בגנבתו על יצא ממחתרת, וכדעת הרמב"ן בפירושו על התורה דלדידן דלא ס"ל כרב קאי קרא על יצא ממחתרת דאף דכבר נעשה אינו ברשותו כשגנב במחתרת והיינו לדעת הרשב"א וכמש"כ למעלה, מ"מ שפיר יש לו לזה חומר גנבה לענין ונמכר בגנבתו. ובאמת נראה דקרא דואם זרחה השמש עליו אף דבגמ' מפרש לה באב על הבן מ"מ פשטא דקרא מיושב יותר לדעת התרגום דאי קאי קרא באב על הבן דליכא דין מחתרת כלל, א"כ למה מחלק הקרא לשתים לומר אם זרחה השמש עליו דמים לו שלם ישלם אם אין לו ונמכר בגנבתו אם המצא תמצא בידו הגנבה וג' חיים שנים ישלם דהא גם באם זרחה חייב כפל, אבל לדעת התרגום מיושב דאם זרחה באמת אינו חייב כפל דלא הוי וגונב מבית האיש, וכדעת הרשב"א וכנ"ל ודרשא דאב על הבן אפשר דהוא מדכתיב עליו וכדאמר בברייתא וכי עליו בלבד זרחה וכו':

10 רש"י על קידושין פתח ↗

אלא כאן באדם אחד - שעמד בדין בבת אחת אינו נמכר ונשנה אפילו בגניבות הרבה דהוה דומיא דאחת הכתוב הוציאה בלשון יחיד אבל בשני בני אדם שמעמידים אותו שתי פעמים בדין נמכר בשביל כל אחת ואחת והוא הדין אם גנב ועמד בדין ונמכר וחזר וגנב משיצא חפשי חוזר ונמכר:

11 קידושין פתח ↗

12 קידושין פתח ↗

13 קידושין פתח ↗

14 קידושין פתח ↗

15 קידושין פתח ↗

16 קידושין פתח ↗

17 קידושין פתח ↗

18 קידושין פתח ↗

19 קידושין פתח ↗

20 קידושין פתח ↗

21 קידושין פתח ↗

22 קידושין פתח ↗

23 קידושין פתח ↗

24 קידושין פתח ↗

25 קידושין פתח ↗

26 קידושין פתח ↗

27 קידושין פתח ↗

28 קידושין פתח ↗

29 קידושין פתח ↗

30 קידושין פתח ↗

30 משנה תורה, הלכות גניבה פתח ↗

גָּנַב אֶת הָעַכּוּ"ם אוֹ אֶת הַהֶקְדֵּשׁ אֵינוֹ נִמְכָּר עַל הַקֶּרֶן אֶלָּא הֲרֵי זֶה עָלָיו חוֹב עַד שֶׁיַּעֲשִׁיר:

31 קידושין פתח ↗

32 קידושין פתח ↗

33 קידושין פתח ↗

34 קידושין פתח ↗

35 קידושין פתח ↗

36 רש"י על קידושין פתח ↗

בע"כ דאב - אם יש לו כופין אותו ופודה אותה:

37 קידושין פתח ↗

38 קידושין פתח ↗

39 קידושין פתח ↗

40 קידושין פתח ↗

כֵּיוָן שֶׁפֵּירַשׂ טַלִּיתוֹ עָלֶיהָ, שׁוּב אֵין רַשַּׁאי לְמוֹכְרָהּ, דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: ״בְּבִגְדוֹ בָּהּ״ – כֵּיוָן שֶׁבָּגַד בָּהּ, שׁוּב אֵין רַשַּׁאי לְמוֹכְרָהּ. בְּמַאי קָמִיפַּלְגִי? רַבִּי אֱלִיעֶזֶר סָבַר: יֵשׁ אֵם לַמָּסוֹרֶת, וְרַבִּי עֲקִיבָא סָבַר: יֵשׁ אֵם לַמִּקְרָא, וְרַבִּי שִׁמְעוֹן סָבַר: יֵשׁ אֵם לַמִּקְרָא וְלַמָּסוֹרֶת. בָּעֵי רַבָּה בַּר אֲבוּהּ: יִעוּד נִישּׂוּאִין עוֹשֶׂה, אוֹ אֵירוּסִין עוֹשֶׂה? נָפְקָא מִינַּהּ לְיוֹרְשָׁהּ, וְלִיטַמֵּא לָהּ, וּלְהָפֵר נְדָרֶיהָ. מַאי? תָּא שְׁמַע: ״בְּבִגְדוֹ בָּהּ״ – כֵּיוָן שֶׁפֵּירַשׂ טַלִּיתוֹ עָלֶיהָ שׁוּב אֵינוֹ רַשַּׁאי לְמוֹכְרָהּ. זַבּוֹנֵי הוּא דְּלָא מְזַבֵּין לַהּ, הָא יַעוֹדֵי מְיַיעֵד לַהּ, וְאִי אָמְרַתְּ נִישּׂוּאִין עוֹשֶׂה, כֵּיוָן דְּנִישֵּׂאת שׁוּב אֵין לְאָבִיהָ רְשׁוּת בָּהּ! אֶלָּא לָאו שְׁמַע מִינַּהּ אֵירוּסִין עוֹשֶׂה. אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: הָכָא בְּקִידּוּשִׁין דְּעָלְמָא קָאֵי. וְהָכִי קָאָמַר: כֵּיוָן שֶׁמְּסָרָהּ אָבִיהָ לְמִי שֶׁנִּתְחַיֵּיב בִּשְׁאֵרָהּ כְּסוּתָהּ וְעוֹנָתָהּ – שׁוּב אֵין יָכוֹל לְמוֹכְרָהּ. תָּא שְׁמַע: אֵין מוֹכְרָהּ לִקְרוֹבִים. מִשּׁוּם רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אָמְרוּ: מוֹכְרָהּ לִקְרוֹבִים. וְשָׁוִין שֶׁמּוֹכְרָהּ אַלְמָנָה לְכֹהֵן גָּדוֹל, גְּרוּשָׁה וַחֲלוּצָה לְכֹהֵן הֶדְיוֹט. הַאי אַלְמָנָה הֵיכִי דָּמֵי? אִילֵּימָא דְּקַדִּישׁ נַפְשַׁהּ, אַלְמָנָה קָרֵי לַהּ? וְאֶלָּא דְּקַדְּשַׁהּ אָבִיהָ. מִי מָצֵי מְזַבֵּין לַהּ? וְהָא אֵין אָדָם מוֹכֵר אֶת בִּתּוֹ לְשִׁפְחוּת אַחַר אִישׁוּת. וְאָמַר רַב עַמְרָם אָמַר רַבִּי יִצְחָק: הָכָא בְּקִדּוּשֵׁי יִעוּד, וְאַלִּיבָּא דְּרַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי יְהוּדָה דְּאָמַר: מָעוֹת הָרִאשׁוֹנוֹת לָאו לְקִידּוּשִׁין נִיתְּנוּ. וְאִי אָמְרַתְּ נִישּׂוּאִין עוֹשֶׂה, כֵּיוָן שֶׁנִּישֵּׂאת שׁוּב אֵין לְאָבִיהָ רְשׁוּת בָּהּ! וְאֶלָּא מַאי, אֵירוּסִין עוֹשֶׂה? – וְשָׁוִין שֶׁמּוֹכְרָהּ?! הָא אֵין אָדָם מוֹכֵר אֶת בִּתּוֹ לְשִׁפְחוּת אַחַר אִישׁוּת! אֶלָּא מַאי אִית לָךְ לְמֵימַר: שָׁאנֵי אֵירוּסִין דִּידַהּ מֵאֵירוּסִין דְּאָבִיהָ? – אֲפִילּוּ תֵּימָא נִישּׂוּאִין עוֹשֶׂה, שָׁאנֵי נִישּׂוּאִין דִּידַהּ מִנִּישּׂוּאִין דְּאָבִיהָ. הַאי מַאי? בִּשְׁלָמָא אֵירוּסִין מֵאֵירוּסִין שָׁאנֵי, אֶלָּא נִישּׂוּאִין מִנִּישּׂוּאִין,

41 קידושין פתח ↗

42 קידושין פתח ↗

43 מאירי על קידושין פתח ↗

לענין ביאור זה ששאלו בייעוד אם עושה נשואין פירשו גדולי המפרשים דהוה ליה כמסרה אב לשלוחי הבעל שיורשה ומיטמא לה ומיפר נדריה אבל לתרומה לא כדאמרינן מסירתה לכל חוץ מתרומה ולפירוש זה אף לדעת נשואין עושה צריכה יחוד לתרומה והיינו דלא קאמר נפקא מינה לתרומה ומכל מקום יש סוברים שלדעת זה אינה צריכה חפה כלל אף לתרומה והאי דלא תני תרומה משום דאפילו למאן דאמר אירוסין עושה אוכלת הואיל ובביתו עמדה אין כאן חשש אחיה ואחותה ובא לבררה מבבגדו בה כיון שפירס וכו' הא יעודי מיעד לה ר"ל הא קדושי מקדש לה עד דאוקמה בקדושין דעלמא שאם נתאלמנה מהם אינו מוכרה הא קדושי מקדש לה הואיל ולא נשאת אבל ביעוד שמא נשואין עושה ואפילו קדושי לא מקדש לה ובא לבררה ממוכרה אלמנה לכהן גדול ובקדושי ייעוד ר"ל שנתיעדה ואחר כך מת ומקבל האב קדושיה אחר כן לדעת ר' יוסי שאמר מעות הראשונות לאו לקדושין נתנו ונמצא שלא קדשה הוא אלא היא בעצמה נתקדשה באותה פרוטה שעתידה לעשות לו במלאכתה ואין כאן אצלו שפחות אחר אישות שהרי לא קדשה הוא ואם נשואין עושה אע"פ שלא עשאן הוא מכל מקום כיון שנשאת וכו' והקשה ואף כשתאמר אירוסין עושה מה בכך הא מכל מקום אין אדם מוכר את בתו לשפחות אחר אישות ואפילו לאחר אירוסין אע"פ שלא עשאן הוא הואיל ומכל מקום אירוסין גמורים היו אלא מאי אית לך למימר דשאני אירוסין דידיה דהיינו קדושין דעלמא מאירוסין דידה דהיינו ייעוד ואם כן אף כשעושה נשואין נאמר כן ואהדר ליה אירוסין מאירוסין איכא למימר דשאני הואיל ולא מפקעי רשות אב לגמרי אף באירוסין דידה והילכך באירוסין דידה מיהא שיך למימר דלא ליפקעו רשותיה אף ממכירה אלא נשואין הואיל ובדידיה פקע רשותיה לגמרי אף בדידה כן אלא ודאי אירוסין עושה וכן הלכה אף לדעת האומר לקידושין נתנו כמו שביארנו:

44 קידושין פתח ↗

45 קידושין פתח ↗

46 תוספות על קידושין פתח ↗

שכן ישנן בעל כרחה - פי' בקונטרס ביאה ביבמה שטר בגרושין כסף באמה העבריה וקשה לרבינו תם אם זה חשוב בעל כרחה מה שהאב מוכר את בתו בעל כרחה א"כ מאי קאמר רב הונא לקמיה כסף באישות מיהא לא אשכחן בע"כ הלא האב מקדש בתו קטנה בכסף בע"כ ואומר רבינו תם כיון דאב במקום בתו קאי אין זה חשוב בע"כ כיון שהוא מדעתו של אב וא"ת א"כ היכי קאמר כסף נמי איתא באמה העבריה בע"כ הרי אב מוכרה מדעתו וי"ל דהכי פריך כסף איתא באמה בע"כ כגון שהאדון מייעד את העבריה בכסף מקנתה בע"כ של אב ובע"כ של בת דהא דאמר לקמן קידושין דף יט. אשר לא יעדה שצריך לייעדה לא שצריך לעשות מרצונה אלא שצריך להודיעה שלשם קידושין מייעדה ואע"ג דאמר לקמן באישות מיהא לא אשכחנא ובכי האי גוונא שמייעד הוי אישות מ"מ בתחילה לא בא הכסף בשביל אישות ויש מיישבים פי' הקונטרס דודאי זה קרוי בעל כרחה מכירה של אמה העבריה שחוב הוא לה ואם היתה בת דעת לא היתה מתרצית אבל קידושי קטנה לאו חוב הוא לה כמו מכירה וסופה עומדת לינשא אם היתה בת דעת היתה מתרצית ולא חשיב על כרחה:

47 קידושין פתח ↗

48 קידושין פתח ↗

49 קידושין פתח ↗

50 קידושין פתח ↗

51 קידושין פתח ↗

52 קידושין פתח ↗

53 קידושין פתח ↗

54 קידושין פתח ↗

55 קידושין פתח ↗

56 קידושין פתח ↗

57 קידושין פתח ↗

58 קידושין פתח ↗

59 קידושין פתח ↗

60 קידושין פתח ↗

60 משנה תורה, הלכות עבדים פתח ↗

יִעֵד אוֹתָהּ הָאָדוֹן לְעַצְמוֹ אוֹ לִבְנוֹ הֲרֵי הִיא כִּשְׁאָר אֲרוּסוֹת וְאֵינָהּ יוֹצְאָה בְּאֶחָד מִכָּל אֵלּוּ אֶלָּא בְּמִיתַת הַבַּעַל אוֹ בְּגֵט. וּמִצְוַת יִעוּד קוֹדֶמֶת לְמִצְוַת פְּדִיָּה. כֵּיצַד מִצְוַת יִעוּד. אוֹמֵר לָהּ בִּפְנֵי שְׁנַיִם הֲרֵי אַתְּ מְקֻדֶּשֶׁת לִי הֲרֵי אַתְּ מְאֹרֶסֶת לִי הֲרֵי אַתְּ לִי לְאִשָּׁה אֲפִלּוּ בְּסוֹף שֵׁשׁ סָמוּךְ לִשְׁקִיעַת הַחַמָּה. וְאֵינוֹ צָרִיךְ לִתֵּן לָהּ כְּלוּם שֶׁמָּעוֹת הָרִאשׁוֹנוֹת לְקִדּוּשִׁין נִתְּנוּ וְנוֹהֵג בָּהּ מִנְהַג אִישׁוּת וְאֵינוֹ נוֹהֵג בָּהּ מִנְהַג שְׁפָחוֹת. וְאֵינוֹ מְיַעֵד שְׁתַּיִם כְּאַחַת שֶׁנֶּאֱמַר שמות כא ח "יְעָדָהּ". וְכֵיצַד מְיַעֲדָהּ לִבְנוֹ. אִם הָיָה בְּנוֹ גָּדוֹל וְנָתַן רְשׁוּת לְאָבִיו לְיַעֲדָהּ לוֹ הֲרֵי הָאָב אוֹמֵר לָהּ בִּפְנֵי שְׁנַיִם הֲרֵי אַתְּ מְקֻדֶּשֶׁת לִבְנִי:

61 קידושין פתח ↗

62 קידושין פתח ↗

63 קידושין פתח ↗

64 תוספות על קידושין פתח ↗

65 רש"י על קידושין פתח ↗

מיועדת - לשון אשר לא יעדה שמות כא שהוא לשון קידושין באמה העבריה:

66 קידושין פתח ↗

67 קידושין פתח ↗

68 קידושין פתח ↗

69 קידושין פתח ↗

70 רש"י על קידושין פתח ↗

דומיא דייעוד - כי היכי דאמר לענין ייעוד שנכתב עמו אשר לא יעדה ולמדנו שרשאי האדון ליעדה לו בתוך שני אמהות ותהיה מקודשת לו אם יאמר לה הרי את מיועדת לי במה שיש לי עליך ואין צריך כסף אחר ואמר לקמן קידושין דף יח: אין אביה רשאי למוכרה לקרובים שהיא אסורה להם משום ערוה לפי שאין אני מקיים בה אשר לא יעדה וגירוע נמי כייעוד מה ייעוד אע"ג כו':

71 קידושין פתח ↗

72 קידושין פתח ↗

73 קידושין פתח ↗

74 קידושין פתח ↗

75 קידושין פתח ↗

76 קידושין פתח ↗

77 קידושין פתח ↗

77 גיטין פתח ↗

וְאֵין אֲנִי קוֹרֵא בָּהּ אֵשֶׁת שְׁנֵי מֵתִים; מָה נַפְשָׁךְ, אִי קִדּוּשֵׁי דִּרְאוּבֵן קִדּוּשִׁין – קִדּוּשֵׁי דְּשִׁמְעוֹן לָאו קִדּוּשִׁין, וְאִי קִדּוּשֵׁי דְּשִׁמְעוֹן קִדּוּשִׁין – קִדּוּשֵׁי דִּרְאוּבֵן לָאו קִדּוּשִׁין. אִיתְּמַר: חֶצְיָהּ שִׁפְחָה וְחֶצְיָהּ בַּת חוֹרִין שֶׁנִּתְקַדְּשָׁה לִרְאוּבֵן, וְנִשְׁתַּחְרְרָה, וְחָזְרָה וְנִתְקַדְּשָׁה לְשִׁמְעוֹן, רַב יוֹסֵף בַּר חָמָא אָמַר רַב נַחְמָן: פָּקְעוּ קִדּוּשֵׁי רִאשׁוֹן; רַבִּי זֵירָא אָמַר רַב נַחְמָן: גָּמְרוּ קִדּוּשֵׁי רִאשׁוֹן. אָמַר רַבִּי זֵירָא: כְּווֹתֵיהּ דִּידִי מִסְתַּבְּרָא, דִּכְתִיב: ״לֹא יוּמְתוּ כִּי לֹא חוּפָּשָׁה״ – הָא חוּפָּשָׁה, יוּמְתוּ! אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: וּלְתָנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל, דְּאָמַר: בְּשִׁפְחָה כְּנַעֲנִית הַמְאוֹרֶסֶת לְעֶבֶד עִבְרִי; הָכִי נָמֵי דְּכִי חוּפָּשָׁה – יוּמְתוּ?! אֶלָּא מַאי אִית לָךְ לְמֵימַר – שֶׁחוּפְּשָׁה וְחָזְרָה וְנִתְקַדְּשָׁה, הָכָא נָמֵי – שֶׁחוּפְּשָׁה וְחָזְרָה וְנִתְקַדְּשָׁה. אָמַר רַב הוּנָא בַּר קַטִּינָא אָמַר רַבִּי יִצְחָק: מַעֲשֶׂה בְּאִשָּׁה אַחַת שֶׁחֶצְיָהּ שִׁפְחָה וְחֶצְיָהּ בַּת חוֹרִין, וְכָפוּ אֶת רַבָּהּ וַעֲשָׂאָהּ בַּת חוֹרִין. כְּמַאן? כְּרַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָה, דְּאָמַר: עַל שְׁנֵיהֶם הוּא אוֹמֵר: ״וַיְבָרֶךְ אוֹתָם אֱלֹהִים וַיֹּאמֶר וְגוֹ׳ פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ וְגוֹ׳״ אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: לֹא, מִנְהַג הֶפְקֵר נָהֲגוּ בָּהּ. מַתְנִי׳ הַמּוֹכֵר עַבְדּוֹ לַגּוֹיִם אוֹ לְחוּצָה לָאָרֶץ – יָצָא בֶּן חוֹרִין. גְּמָ׳ תָּנוּ רַבָּנַן: הַמּוֹכֵר עַבְדּוֹ לַגּוֹיִם – יָצָא לְחֵירוּת, וְצָרִיךְ גֵּט שִׁחְרוּר מֵרַבּוֹ רִאשׁוֹן. אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל: בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים – שֶׁלֹּא כָּתַב עָלָיו אוֹנוֹ, אֲבָל כָּתַב עָלָיו אוֹנוֹ – זֶהוּ שִׁחְרוּרוֹ. מַאי ״אוֹנוֹ״? אָמַר רַב שֵׁשֶׁת, דִּכְתַב לֵיהּ הָכִי: לִכְשֶׁתִּבְרַח מִמֶּנּוּ, אֵין לִי עֵסֶק בָּךְ. תָּנוּ רַבָּנַן: לָוָה עָלָיו מִן הַגּוֹי, כֵּיוָן שֶׁעָשָׂה לוֹ גּוֹי נִמוּסוֹ – יָצָא לְחֵירוּת. מַאי נִמוּסוֹ? אָמַר רַב הוּנָא בַּר יְהוּדָה: נַשְׁקִי. מֵתִיב רַב שֵׁשֶׁת: הָאֲרִיסִין, וְהַחֲכִירוֹת, וַאֲרִיסֵי בָּתֵּי אָבוֹת, וְגוֹי שֶׁמִּשְׁכֵּן שָׂדֵהוּ לְיִשְׂרָאֵל; אַף עַל פִּי שֶׁעָשָׂה לוֹ נִמוּסוֹ – פְּטוּרָה מִן הַמַּעֲשֵׂר. וְאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ נַשְׁקִי, שָׂדֶה בַּת נַשְׁקִי הִיא? אֶלָּא אָמַר רַב שֵׁשֶׁת: זְמַן. קַשְׁיָא זְמַן אַזְּמַן! לָא קַשְׁיָא: הָא דִּמְטָא זִמְנֵיהּ, הָא דְּלָא מְטָא זִמְנֵיהּ. אֶלָּא גַּבֵּי עֶבֶד, דִּמְטָא זִמְנֵיהּ צְרִיכָא לְמֵימַר?! אֶלָּא אִידֵּי וְאִידֵּי דְּלָא מְטָא זִמְנֵיהּ, וְלָא קַשְׁיָא: הָא לְגוּפָא, וְהָא לְפֵירָא.

78 קידושין פתח ↗

79 רש"י על קידושין פתח ↗

אין מוכרה - האב לבתו לקרובים שהיא אסורה עליהם לייעד דבעינן אשר לא יעדה שמות כא:

80 קידושין פתח ↗

81 קידושין פתח ↗

82 קידושין פתח ↗

83 קידושין פתח ↗

84 קידושין פתח ↗

1 גמ'. אמר רבא, לא קשיא כאן בגניבה אחת, כאן בשתי גניבות. א"ל אביי בגניבתו טובא משמע, אלא אמר אביי לא קשיא כאן באדם אחד, כאן בשני בני אדם.

2 בענין מכירת גנב

3 א בגדר הדין דאין עבד עברי נמכר פעמיים

4 נחלקו רש"י והתוס' בהבנת תירוצם דרבא ואביי לסתירה בין הברייתות. דלפי רש"י ד"ה כאן בגניבה בגניבה אחת אין העבד נמכר פעמיים אבל בב' גניבות הוא כן נמכר פעמיים. אבל התוס' ד"ה כאן חולקים על רש"י ונקטו להיפך, דהיינו דבגניבה אחת העבד נמכר פעמיים אבל בב' גניבות אינו נמכר ונשנית. וצ"ב ביסוד מחלוקת הראשונים.

5 ונראה לבאר, דלפי הברייתא דידן יש דין דאין אמה העבריה נמכרת ונשנית. ונראה דזהו דין בהלכות עבדות דאין אמה העבריה נמכרת ונשנית כלל. ונחלקו הראשונים בעד כמה עבד עברי דומה לאמה העבריה בדין הזה. דלפי רש"י בעצם יש חילוק מהותי בין אמה עבריה לבין עבד עברי, דאמה עבריה מופקעת ממכירה שניה מדיני עבדות, משא"כ בעבד עברי אין דין כזה כלל, ומעיקר הדין הוא נמכר וחוזר ונמכר, ולכן בגניבה שניה ב"ד מוכרים אותו פעם שניה. והא דבגניבה אחת הוא אינו נמכר פעמיים, אין זה משום דיש מניעה מהלכות עבדות מלהיות נמכר פעם שניה, אלא דמצד הלכות תשלומי גניבה יש גזה"כ דאין מוכרין אותו פעמיים כדי לשלם גניבה אחת. אבל התוס' ד"ה כאן סבורים דעבד עברי דומה לאמה העבריה בדין הזה, דבדומה לאמה העבריה יש דין בהלכות עבדות דאין עבד עברי נמכר ב' פעמים. ולכן בב' גניבות אין העבד נמכר ונשנית. אבל בגניבה אחת יש רק מחייב אחד ואינו נחשב כמוכר ונשנית, ולכן אפשר למכור אותו פעמיים לאותה גניבה.

6 ב ביסוד המחלוקת בין רבא ואביי לפי רש"י

7 רש"י ביאר דרבא ואביי נחלקו היכא דהוא גנב ב' פעמים מאותו נגנב. דלפי רבא זה נחשב כב' גניבות ולכן הוא חוזר ונמכר, אבל אביי חולק על זה ונקט דפטור ד"בגניבתו" כולל ב' גניבות מאותו אדם כל זמן דאין העמדה בדין באמצע. וצ"ב במאי קמיפלגי.

8 ונראה לבאר דנחלקו ביסוד הדין דמכירת גנב לעבדות. דרבא סובר דמזה דהגנב רק נמכר בעד הקרן ולא בעד הכפל נמצא דהמחייב של המכירה הוא מעשה הגניבה עצמה כמו הקרן. דכמו דבחיוב קרן ושאר חיובי ממון דעלמא מעשה הגניבה עצמה הוא המחייב ופסק הב"ד חל רק כמברר, הו"ה הכא במכירת הגנב לעבדות. ואע"פ דהב"ד רק מוכרין את הגנב לאחר העמדה בדין, מ"מ החיוב של ב"ד למכור הגנב חל בשעת הגניבה עצמה. ולפי"ז רבא סובר דמכירת הגנב לעבדות חל כסוג של תשלומין לחיוב ממון דקרן, דהיכא דאין לגנב מה לשלם לנגנב יש דין דב"ד מוכרין אותו כדי להיות יכול לשלם את הקרן. וא"כ מובן דלפי רבא החילוק בין גניבה אחת לבין ב' גניבות תלוי אך ורק האם היתה מעשה גניבה אחת או היו ב' מעשי גניבה, דהרי מעשה הגניבה הוא המחייב של הקרן, והמכירה חלה כדרך מיוחד לשלם את הקרן.

9 וי"ל דאביי מודה לרבא באופן כללי דהיכא דיש מחייב אחד אזי מוכרין אותו פעם אחת בלבד, אבל היכא דיש ב' מחייבים אזי עבד עברי חוזר ונמכר. אלא דאביי חולק על רבא בגדר המחייב של המכירה. דהיינו, דלפי אביי כל עוד דיש העמדה בדין אחת, אע"פ דיש ב' מעשי גניבה, זה עדיין נחשב כגניבה אחת ואינו חוזר ונמכר. ויוצא דלפי אביי אע"פ דהמכירה היא רק בעד הקרן ולא בעד הכפל, עדיין ההעמדה בדין נחשב כשעת המחייב של המכירה. והביאור בזה הוא דאין המכירה סוג של תשלומי הקרן, אלא דיש דין חדש דהיכא דאדם גנב ואינו יכול לשלם אזי מוכרין אותו לעבדות, והדין החדש הזה חל בשעת העמדה בדין.

10 ועל פי זה נראה לתרץ קושיית המנחת חינוך מצוה מב ד"ה עוד מבואר בר"מ שם שהעיר דלכאורה יש סתירה בדברי רש"י ד"ה אלא כאן באדם אחד בדעת אביי. דבתחילת דבריו רש"י כתב וז"ל שעמד בדין בבת אחת אינו נמכר ונשנה אפילו בגניבות הרבה עכ"ל, ומשמע מזה דהכל תלוי בהעמדה בדין. אבל בסוף דבריו רש"י הוסיף דכדי שימכר פעמיים דהוא צריך להיות נמכר בינתיים ואח"כ לגנוב, וז"ל והוא הדין אם גנב ועמד בדין ונמכר וחזר וגנב משיצא חפשי חוזר ונמכר עכ"ל. ומשמע מזה דאם הוא גנב מחבירו, עמד בדין, ולפני המכירה חזר וגנב עוד הפעם ועמד בדין עוד הפעם דלפי אביי אינו נמכר ב' פעמים. ורק כשהוא נמכר בין ב' הגניבות אזי אמרינן דזה דומה לגנב מב' בני אדם דחוזר ונמכר. וב' נקודות צ"ב: א הסתירה בין תחילת דברי רש"י לסוף דבריו, ב אם נקטינן כסוף דבריו ובנגנב אחד רק מוכרין את הגנב פעמיים כשיש מכירה בינתיים, מהי הסברא בכך. כלומר כשהוא גנב ב' פעמים מאדם אחד, למה ב' העמדות בדין עצמן בלי מכירה בינתיים אינו סגי כדי להיות בכלל מי שנמכר פעמיים, דהרי כשגנב מב' בני אדם אזי כל העמדה בדין נחשב כמחייב חדש ואין צורך להמכר בינתיים.

11 ונראה לבאר את שיטת אביי לפי רש"י ע"פ הנ"ל, דאין המכירה חלה כסוג של תשלומי הקרן לנגנב, אלא דמכירה הוי דין חדש. ויש לבאר את הדין החדש הזה בב' אופנים:

12 א לפי אביי המחייב של המכירה אינו מעשה הגניבה, ואפי' אינו פסק הדין, אלא דפסק הדין מחיל עליו חלות שם גנב, והשם הזה מחייב את המכירה. ואם אדם גנב מב' נגנבים אזי ממילא יש לו ב' שמות דגנב, דהרי יש לו חלות שם גנב לראובן וחלות שם גנב לשמעון ופשיטא דהוא חוזר ונמכר לשמעון. אבל אם הוא גנב ב' פעמים מאדם אחד, ואפי' אם היו ב' פסקי דין נגדו הרי חל עליו רק חלות שם גנב אחד ואינו נמכר פעמיים. והדרך היחיד שתחול עליו חלות שם גנב חדש כשגנב מאותו נגנב הוא אם כל חלות דיני הגניבה הראשונה כבר נסתיימו, כלומר דהוא כבר נמכר לעבדות. וזהו הטעם דרש"י נקט בסוף דבריו דלפי אביי הוא רק חוזר ונמכר אם גנב מאותו אדם פעמיים אם הוא נמכר בינתיים, דאזי יש לו שם גנב חדש וחל הדין דחוזר ונמכר. וכוונת רש"י בתחילת דבריו "שעמד בדין בבת אחת" היא לאו דוקא העמדה בדין אחד, אלא דאם יש ב' העמדות בדין דרק מחילים חלות שם גנב אחד, גם אז הוא נמכר רק פעם אחת. לפי"ז יוצא דאביי נקט דהמכירה הוי דין חדש דתלוי בחלות שם גנב. ולכן אם הוא גנב מב' בני אדם אזי יש לו ב' שמות דגנב שונות והוא חוזר ונמכר. אבל כשגנב ב' פעמים מאדם אחד, אזי חלות שם גנב חדש חלה עליו רק אם הוא נמכר בינתיים.

13 ב ועוד נראה דיתכן לבאר את שיטת אביי לפי רש"י באופן אחר. דלפי הביאור הנ"ל המחייב של המכירה הוא החלות שם גנב, ומפני שחלות שם גנב תמיד קשורה לנגנב מסויים, כשגנב מב' בני אדם יש לו ב' שמות גנב שונים ולכן הוא נמכר וחוזר ונמכר. ומאידך י"ל דהמחייב של המכירה הוא הפסק ב"ד המחייב את הגנב כגברא לעבוד כעבד כדי לשלם את חובו לנגנב. כלומר, דבנוסף לחלות שם גנב וחיוב לשלם את הקרן, ב"ד ג"כ מחייבים הגנב בחיוב גברא נפרד להמכר כדי לשלם.

14 ולפי"ז יש לבאר את ההבדל בין גנב מאדם אחד לגנב מב' בני אדם. דכשגנב מב' בני אדם, מכיון דיש ב' נגנבים שונים אזי חלין ב' פסקי דין שונים, דהיינו דיש לו חיוב גברא לעבוד לראובן ואף יש לו חיוב גברא אחר לעבוד לשמעון. אבל כשגנב ב' פעמים מאותו נגנב אפי' אם עמד בדין בינתיים, אין משמעות כלל לפסק הדין השני. דהרי בשלמא אם המכירה הוי סוג של תשלומין אזי יש לגנב חיוב תשלומין בעד כל ממון וממון דגנב ושייך למוכרו ב' פעמים כדי לשלם. אבל מכיון דלפי אביי המכירה הוי חיוב גברא דב"ד מחייבים אותו לעבוד כדי לשלם את הנגנב, אזי אין משמעות לחייבו כגברא ב' פעמים. דהרי אין בי"ד יכול לחייבו להמכר בעוד שש שנים, דאין פסק דין דחל לאחר זמן. ואין משמעות לחייבו כגברא עכשיו להמכר פעם שניה דהרי כבר יש לו חיוב גברא הזה. וזה דומה קצת לאדם דעבר על ב' עבירות דמחייבים מיתה, דאין משמעות לחייבו מיתה ב' פעמים. ולכן כשגנב ב' פעמים מאדם אחד, הוא רק נמכר פעם שניה אם הגניבה השניה היתה לאחר ההעמדה בדין והמכירה הראשונה לעבדות, דאזי יש משמעות לחיוב גברא שני כלפי הנגנב.

15 ויוצא מכל זה דלפי רש"י נחלקו רבא ואביי בכל יסוד הדין דמכירת הגנב לעבדות. דרבא נקט דגדר המכירה הוא סוג של תשלומי קרן ולכן המחייב הוא מעשה הגניבה. אבל אביי נקט דהמכירה היא דין חדש דתלוי או בחלות שם גנב או בפסק הדין דב"ד. ולכן אם הוא גנב מב' בני אדם אזי יש לו ב' שמות דגנב שונים ויש ב' פסקי דין שונים והוא חוזר ונמכר. אבל כשגנב ב' פעמים מאדם אחד, אזי רק יש לו חלות שם גנב חדש או רק יש משמעות לפסק הדין השני אם הוא נמכר לפני הגניבה השניה.

16 ונראה דגם התוס' הבינו את המחלוקת בין אביי ורבא כמו רש"י, דהיינו האם ב' מעשי הגניבה הוו ב' מחייבים שונים או רק ב' בני אדם. אלא דהתוס' למדו את הסוגיא באופן הפוך מרש"י ונקטו דבמחייב אחד הגנב חוזר ונמכר, ובב' מחייבים אזי אינו חוזר ונמכר בדומה לאמה העבריה, כנ"ל.

17 ג שיטת הרמב"ם

18 כתב הרמב"ם פרק ג מהלכות גניבה הלט"ו וז"ל גנב ונמכר וחזר וגנב, אם לשני גנב הרי זה נמכר פעם שנייה ואפילו גנב מאה איש נמכר מאה פעמים, ואם את הראשון גנב פעם שנייה אינו נמכר שנייה אלא ישאר עליו הכל חוב עכ"ל. ומבואר דהרמב"ם בעצם סבור כמו רש"י דבב' מחייבים עבד העברי חוזר ונמכר ולא כמו התוס'. אלא דהרמב"ם חולק על רש"י בנוגע להגדרת מחייב אחד לעומת ב' מחייבים בכמה נקודות: א בב' נגנבים הרמב"ם פסק דהגנב נמכר רק בעד הגניבה השניה אם הגניבה השניה היתה לאחר המכירה הראשונה. ורש"י רק הצריך את המכירה באמצע בנגנב אחד, אבל בב' נגנבים רש"י נקט דלעולם הוא נמכר בגלל שתי הגניבות. ב הרמב"ם פסק דבנגנב אחד הגנב אף פעם אינו נמכר פעם שניה, אפי' אם הגניבה השניה היתה לאחר שנמכר ויצא חפשי. מאידך לפי רש"י אם הגניבה השניה היתה לאחר דיצא חפשי מהעבדות הראשונה אזי הוא נמכר פעם שניה אפי' בנגנב אחד. וצ"ב בביאור שיטת הרמב"ם וביסוד המחלוקת בין רש"י והרמב"ם.

19 ולכאורה היה נראה לבאר את הרישא של הרמב"ם לגבי ב' נגנבים ע"פ הדרך הראשון ברש"י הנ"ל. דהיינו, דהמחייב של המכירה הוא החלות שם גנב דחל ע"י פסק ב"ד וכדי להמכר ב' פעמים צריך חלות שם גנב חדש. אלא דהרמב"ם נקט דחלות שם גנב אינה קשורה לנגנב מסויים ולכן אפי' בב' נגנבים כל עוד דיש עליו חלות שם גנב הרי זה עדיין רק מחייב אחד והוא אינו נמכר פעם שניה. והדרך היחיד לסלק את החלות שם גנב הוא ע"י המכירה הראשונה. ולפיכך פסק הרמב"ם דבב' נגנבים, הגנב נמכר בעד הגניבה השניה רק אחרי המכירה הראשונה דאז אין לו עוד שם גנב. וכל זה נגד רש"י, דהרי ביארנו במהלך הראשון ברש"י דהשם גנב קשור לנגנב מסויים ולכן ב' נגנבים תמיד נחשבים כב' מחייבים.

20 אבל לכאורה קשה לומר בדעת הרמב"ם דהמחייב של המכירה היא אך ורק החלות שם גנב דאינה קשורה לנגנב כלל. דהרי א"כ למה בנגנב אחד הגנב אינו נמכר פעם שניה אפי' לאחר דנמכר ועבד לשש שנים בגלל הגניבה הראשונה, דמאי שנא חלות שם גנב בנגנב אחד מחלות שם גנב בב' נגנבים. ולכאורה צ"ל דאפי' להרמב"ם הנגנב קשור למחייב של המכירה ולכן בנגנב אחד הגנב לעולם אינו נמכר פעם שניה. ומסתבר דא"א לנתק את חיוב המכירה מהנגנב לגמרי, דהרי פשיטא דאם הנגנב מוחל על הקרן דהגנב אינו נמכר. ואפי' אם הנגנב אינו מוחל לגמרי אלא רק אומר דהוא אינו מקפיד על ממונו עכשיו ואינו רוצה שהגנב ימכר, לכאורה ב"ד אינו מוכר את הגנב. ויוצא מזה דאפי' להרמב"ם דהמחייב של המכירה הוא החלות שם גנב, מ"מ הנגנב גם כן הוי חלק של המחייב ולכן בנגנב אחד הרמב"ם פסק דהגנב לעולם אינו נמכר פעם שניה.

21 ד מכירת עדים זוממים

22 איתא בברייתא במכות ב: וז"ל ת"ר ד' דברים נאמרו בעדים זוממין וכו' ואין נמכרין בעבד עברי עכ"ל. והגמ' הביאה שקלא וטריא בהיכי תמצא של הברייתא, וז"ל סבר רב המנונא למימר ה"מ היכא דאית ליה לדידיה דמיגו דאיהו לא נזדבן אינהו נמי לא מיזדבנו רש"י - שיש לו לגנב ממון לשלם דמי הגניבה אם לא הוזמו ולהם אין מה לשלם דמיגו דאיהו לא הוה מזדבן אם לא הוזמו אינהו נמי כי הוזמו לא מזדבני שהרי לא זממו למכרו אבל היכא דלית ליה לדידיה, אע"ג דאית להו לדידהו מיזדבנו, א"ל רבא ולימרו ליה אי אנת הוה לך מי הוה מיזדבנת, אנן נמי לא מיזדבנינן עכ"ל. וצ"ב ביסוד שיטת רב המנונא וקושית הגמ' עליו.

23 ונראה דיתכן לבאר דרב המנונא נקט כמו אביי בסוגיא דידן דחיוב המכירה אינו סוג של תשלומין. ולפיכך כשהעדים זוממין העידו דפלוני גנב, הם מעידים על ב' דברים שונים: א דהוא חייב לשלם את הקרן, ב אם אינו משלם את הקרן יש לו חיוב גברא להמכר כעבד. וא"כ מסתבר דהעונש דהעדים זוממים תלוי בכמה ממון יש למי שהעידו עליו. דהרי אם אין לו ממון והוא היה נמכר אזי העדות שלהם היתה מועילה לגבי המכירה והם נמכרים, אבל אם יש לו ממון ולא היה נמכר, אזי העדות שלהם חלה רק לגבי חיוב התשלומין ולא למכירה ולכן העדים אינם נמכרים.

24 אבל הגמ' הקשה על זה דאפי' אם אין למי שהעידו עליו ממון והוא היה נמכר, מ"מ אם יש לעדים ממון לשלם הם אינם נמכרים, דהרי הם יכולים לטעון שאם היה לו ממון כמוהם הוא לא היה נמכר ודינם כדינו. ונראה לבאר דקושיית הגמ' סבורה כמו רבא בסוגיא דידן דהמכירה הוי חלק מחיוב התשלומין דהקרן. ולכן אין לומר דהעדות שלהם כוללת ב' חלקים והם מקבלים את העונש שהיה מקבל זה שהעידו עליו, כי בעצם הם היו מחייבים אותו רק לשלם, דהיינו או לפרוע את דמי הקרן או להמכר ולעבוד בעד הקרן. וא"כ יוצא דאפי' אם אין לו ממון והוא היה נמכר, עדיין ה"כאשר זמם" שלהם מוגדר כחיוב תשלומין ואם יש להם ממון הם משלמים ואינם נמכרים.

25 ולפי כל זה יתכן דמצינו רבא לשיטתו. דהרי רבא בסוגיא דידן סבור דהמכירה הוי סוג של תשלומין ולכן מעשה הגניבה ולא ההעמדה בדין מהווה המחייב של המכירה. ולפי גירסא אחת בסוגיא במכות, רבא הוא בעל הקושיא על רב המנונא וביארנו דיסוד הקושיא הוא דמכירה הוי סוג של תשלומין ולא חיוב חדש.

26 ה דנמכר כולו אמר רחמנא ולא חציו

27 הרמב"ם הביא את הדין הזה בפרק ג' מהלכות גניבה הלי"ד וז"ל היה הגנב שוה מאה ואחד אינו נמכר שנ' ונמכר בגניבתו עד שיהיו דמיו כולן מובלעין בגניבתו עכ"ל. אבל בהמשך הפרק הלט"ז הרמב"ם פסק דאם אדם גנב מכמה נגנבים והסכום שהוא חייב לכולם שווה את ערכו, אזי הוא נמכר בעד כל הגניבות ביחד, וז"ל גנב לזה וחזר וגנב לזה וחזר וגנב לזה כולן שותפין בו, אם היו דמיו כנגד הקרן של שלשתן או פחות מן הקרן נמכר ומחלקין ביניהן ושאר הכפלות חוב עליו, ואם היו דמיו יתר אינו נמכר והכל חוב עליו עד שיעשיר עכ"ל. והמנחת חינוך מצוה מב ד"ה עוד מבואר בר"מ הקשה דכשיש כמה נגנבים אזי לכאורה יש כמה העמדות בדין וא"כ למה כל הגנבות מצטרפות לדין אחד ששוה לערך הגנב.

28 ונראה דיש לעיין בגדר הדין דנמכר כולו ולא חציו. די"ל דיש גזה"כ דאין חיוב מכירה כלל היכא דהעבד שוה יותר מהגניבה, או"ד דבעצם החיוב להמכר חל אלא דאין אפשרות לקיים את דין המכירה ושכולה תהיה דמי הגניבה אם הוא שווה יותר מהדמים דהוא גנב. וי"ל דהרמב"ם נקט כצד השני, דתמיד יש חיוב מכירה בגניבה אפי' אם הגניבה שווה פחות מהעבד. ולכן כשהוא גנב מכמה בני אדם וכל הגניבות ביחד שוות את ערך הגנב, אזי יש אפשרות לקיים את דין המכירה ומוכרין אותו.

29 ו גנב מגוי ומהקדש

30 כתב הרמב"ם פרק ג מהלכות גניבה הלי"ג וז"ל גנב את הגוי או את ההקדש אינו נמכר על הקרן אלא הרי זה עליו חוב עד שיעשיר עכ"ל. לכאורה צ"ב במקור דהרמב"ם דהרי הגונב את הגוי או את ההקדש פטור מכפל מהפסוק "ישלם שנים לרעהו" ב"ק סב: ומכילתא דרבי ישמעאל מסכתא דנזיקין פרשה טו. אבל אין המלה "רעהו" מופיע בפסוקים דעוסקים בדיני מכירת הגנב. ויש לדחוק דמכיון דהפסוק "ונמכר בגנבתו" שמות פרק כב פסוק ב הוא קרוב לפסוק "ישלם שנים לרעהו" שמות פרק כב פסוק ח הרמב"ם הבין דהמיעוט דעכו"ם והקדש מכפל גם הוי מיעוט ממכירה לעבדות.

31 אבל עוד נראה לפרש דעצם המיעוט דרעהו שייך רק לכפל ולא לכל הפרשה. אמנם הרמב"ם הבין דהמיעוט מכפל אינו רק מיעוט מדין מסויים אלא מלמד על דין יותר כללי לגבי גניבה מהקדש ומעכו"ם. דהיינו, דיש כמה חילוקים בין גניבה לבין גזילה, וכפל הוי רק אחד מהנ"מ, ויתכן דהרמב"ם סובר דהמיעוט דרעהו הוי בעצם מיעוט דהקדש ועכו"ם מכל החלות שם גניבה ולעולם מי שגונב ממון מעכו"ם והקדש מוגדר כגזלן ולא כגנב.

32 וא"כ פסק הרמב"ם דמי דגנב מהם אינו נמכר שפיר מובן, דהרי כל דיני מכירה שייכים רק לגניבה ולא לגזילה. דהרי הרמב"ם כתב בתחילת רשימת ההלכות דמכירת הגנב, וז"ל דין הגנב לשלם הקרן והכפל או תשלומי ארבעה וחמשה מן המטלטלין שלו, אם לא נמצאו לו מטלטלין בית דין יורדין לנכסיו וגובין הכל מן היפה שבנכסיו כשאר הנזקין שנ' בהן מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם, ואם אין לו קרקע ולא מטלטלין בית דין מוכרין אותו ונותנין דמיו לניזק שנ' אם אין לו ונמכר בגניבתו עכ"ל. ומשמע מרצף לשון הרמב"ם דהמכירה שייכת רק לדיני גנב. וגם יש להעיר דהרמב"ם הביא את כל דיני מכירה בהלכות גניבה ולא בהלכות גזילה. ומכיון דעכו"ם והקדש מופקעים מדיני גניבה והגזה"כ דרעהו מלמד דאין דין גניבה בעכו"ם והקדש, אזי מובן למה הרמב"ם פסק דאין מכירה בגניבה מהקדש ועכו"ם.

33 גמ'. דכתבנא ליה שטרא אדמיה וכו' יהיבנא ליה חספא.

34 לכאורה משמע מהכא דאין לשטר התחייבות דין כסף. ועיין לעיל דף ב. בענין כסף וממון אות ג', דף ה. בענין אין פודין הקדש ומע"ש בשטר וגדר שטר התחייבות אות ג' בביאור מחלוקת הראשונים בנידון וגם היאך להבין את הסוגיא דידן.

35 גמ'. בע"כ דאב.

36 עיין ברש"י ד"ה בע"כ דאב דביאר דכופין את האב לפדות את בתו. ולכאורה יש להקשות דביארנו לעיל דף טו: בענין גאולת קרובים לפי רבי אות א' דנחלקו הראשונים האם יש דין דגאולת קרובים בנמכר לישראל. ובשלמא לפי שיטת תוס' הרי"ד והכס"מ דיש דין דגאולת קרובים בנמכר לישראל אזי האב יכול לפדות את בתו. אבל לפי רוב הראשונים דאין דין דגאולת קרובים בנמכר לישראל ורק העבד יכול לפדות את עצמו בגרעון כסף, אזי היאך האב יכול לפדות את בתו. והביאור הפשוט הוא דיש לחלק בין שאר הקרובים דאין להם שום שייכות למכירה עצמה, לבין האב דהוי דעת המקנה למכירת בתו. ויוצא מזה דלכו"ע יש דין דשחרור ע"י גרעון כסף במי דהיתה דעת המקנה במכירה.

37 ולפי"ז יש לעיין מה הדין במכרוהו ב"ד, האם ב"ד יכולים לפדות את העבד לאחר זמן בגרעון כסף מדין דעת המקנה, דהרי הם מכרו את העבד בעל כרחו. ומסתבר דב"ד שונה מהאב ואין להם חלות שם מוכר ודעת מקנה כשמוכרים את הגנב לעבדות. דהרי אין לב"ד שום קשר או בעלות על הגנב הזה כדי שדעתם תהא נחשבת כדעת מקנה למכירת הגנב. אלא צ"ל דיש גזה"כ דהב"ד יכול למכור את הגנב בע"כ, אע"פ דאין כאן דעת מקנה כלל.

38 ולכאורה הגזה"כ הזאת דב"ד מוכרין אותו בע"כ בלי דעת מקנה שייך רק בקנין כסף. אבל בקנין שטר א"א לומר הכי דהרי כל מהות דשטר קנין הוי דעת המתחייב בכתב כדמבואר בשיעורים לעיל דף ט. קונטרס בענין עדי חתימה כרתי או עדי מסירה כרתי, אות א'. ויוצא מזה דב"ד מוכרין את העבד בשטר רק אם העבד אומר רוצה אני והוי דעת המתחייב דהשטר. וזה דבמכרוהו ב"ד בשטר הגנב עצמו צ"ל דעת המקנה גם עולה מדברי הרמב"ם פרק ב מהלכות עבדים הל"א וז"ל עבד עברי שמכרוהו ב"ד והמוכר עצמו נקנה בכסף ובשוה כסף ובשטר, כיצד בשטר כותב לו על הנייר או על החרס הריני מכור לך הריני קנוי לך ונותן לו השטר עכ"ל. ומשמע מלשונו דגם במכרוהו ב"ד לשון השטר הוי "הריני מכור לך" דקאי על העבד עצמו, וזה מובן רק אם העבד הוי דעת המקנה. וזה לעומת לשון השטר כשהאב מוכר את בתו דהוי בשם האב כדמבואר ברמב"ם פרק ד מהלכות עבדים הל"ג וז"ל אמה העבריה נקנית בכסף או בשוה כסף ובשטר ואינה נקנית בפרוטה מפני שצריך לקנותה בדמים שראויין לגרעון כדי שתגרע פדיונה ותצא, כיצד בשטר כותב על הנייר או על החרס בתי מכורה לך בתי קנויה לך ונותן ביד האדון, ושטר אמה העבריה האב כותבו עכ"ל. והנוסח הזה מוכיח כדברינו דבמוכר את בתו האב הוי דעת המקנה.

39 ולפי"ז יתכן דגם במכרוהו ב"ד בקנין כסף אינו מוכרח דהמכירה חלה בלי דעת מקנה. אלא די"ל דכמו דקנין שטר מכרוהו ב"ד חל רק בדעת מקנה דהעבד עצמו, כמו"כ מכרוהו ב"ד בכסף חל ע"י הדין דכופין אותו עד שיאמר רוצה אני. וא"כ בשני המקרים דגנב הנמכר לעבדות, הוא עצמו הוי דעת המקנה.

40 גמ. בעי רבה בר אבוה יעוד נישואין עושה או אירוסין עושה.

41 בענין גדר דיעוד

42 א גדר דיעוד לפי המ"ד דמעות הראשונות לקידושין ניתנו

43 לכאורה ספק הגמ' צ"ב, דהרי מדוע יש הו"א דיעוד נישואין עושה אם בעלמא בעינן קידושין לפני נישואין. ונראה לבאר דמצינו דיבום נישואין עושה והביאור הוא דיבום הוי דרך מחודשת ליצור אישות והתורה לא חידשה את החילוק בין חלות קידושין לבין חלות נישואין בדרך המחודשת הזאת. וי"ל דגם ייעוד הוי דרך מחודשת ליצור אישות ומפני זה יש הו"א דאולי החילוק באישות דעלמא בין קידושין לבין נישואין אינו שייך ליעוד. והיסוד הזה דיעוד הוי דרך מחודשת ליצור אישות נכון בין למ"ד דמעות הראשונות לקידושין ניתנו ובין למ"ד דלאו לקידושין ניתנו כדיבואר להלן.

44 עיין לקמן יט: דלפי החכמים דמעות הראשונות לקידושין ניתנו הגמ' השווה קידושי יעוד לקידושין מעכשיו ולאחר ל' ולכן אם בא אחר וקידשה בתוך שש, היעוד לבסוף מפקיע את קידושי השני, וז"ל ת"ר כיצד מצות יעוד, אומר לה בפני שנים הרי את מקודשת לי הרי את מאורסת לי, אפילו בסוף שש ואפילו סמוך לשקיעת החמה, ונוהג בה מנהג אישות ואינו נוהג בה מנהג שפחות, רבי יוסי ברבי יהודה אומר אם יש שהות ביום כדי לעשות עמו שוה פרוטה מקודשת ואם לאו אינה מקודשת, משל לאומר לאשה התקדשי לי מעכשיו לאחר שלשים יום, ובא אחר וקידשה בתוך שלשים יום, שמקודשת לראשון, משל למאן וכו' אמר רב אחא בריה דרבא משל לרבנן, פשיטא מהו דתימא הא לא אמר ליה מעכשיו, קמ"ל עכ"ל. ומזה דהברייתא השווה את קידושין מעכשיו ולאחר ל' והמ"ד מעות הראשונות לקידושין ניתנו, משמע דלפי החכמים כמו בקידושין מעכשיו ולאחר ל' דנתינת הכסף בתחילת השלושים מהווה מעשה הקידושין, כמו"כ הכא המכירה מהווה מעשה הקידושין ולא רק מעשה קנין לשפחות.

45 אבל לכאורה א"א לומר דקנין האדון לשם שפחות גם מהווה מעשה קידושין. דהרי לא מצינו דהאדון צריך לכוון בשעת הקנין לחלות קידושין אלא לשפחות בלבד. ומשמע משתיקת הסוגיות דאפי' אם בשעת המכירה האדון אינו יודע כלל מהלכות יעוד ובודאי אינו מתכוון שהקנין שלו יהא מעשה קידושין, מ"מ הוא יכול לייעד לבסוף. אלא דברור מכל זה דמעות הראשונות אינן נחשבות ככסף קידושין דעלמא ואין נתינת המעות של האדון להאב נחשב למעשה קידושין אלא למעשה קנין לשם שפחות בעלמא.

46 ולפי"ז החידוש דיעוד הוא דחלות השפחות נכללת בתוך חלות האישות, ומעשה היעוד הופכת את חלות השפחות לחלות אישות. ולפי המ"ד מעות הראשונות לקידושין ניתנו מכיון דיש חלות אישות מסויימת כחלק של חלות השפחות, היעוד יכול להפוך אותה לחלות אישות גמורה למפרע משעת המכירה. אמנם אין זה משום דנתינת הכסף בתחילה היתה מעשה קידושין, אלא דהיתה מעשה מכירה לשם שפחות בעלמא דיצרה חלות שפחות. אלא דחלות האישות מהווה חלק בלתי נפרד של חלות השפחות. ונראה דבזה מובן יותר לשון הגמ' יט: דלאחר היעוד וז"ל ונוהג בה מנהג אישות ואינו נוהג בה מנהג שפחות עכ"ל. כלומר, דבתחילה יש חלות שפחות וחלות אישות ביחד, והיעוד גורם שרק תשאר חלות האישות לעומת חלות השפחות דנסתלק.

47 ומוכח מהגמ' לקמן דלפי המ"ד דמעות הראשונות לקידושין ניתנו דההפיכה הזאת של חלות השפחות לחלות אישות היא חלה למפרע משעת המכירה. דהרי מבואר בגמ' דלפי החכמים היעוד מפקיע את קידושי השני דנעשית תוך שש. ולכאורה כמו"כ נראה שאם בא עליה אדם אחר מן השוק ואז האדון ייעד אותה, דיש לבועל חיוב מדין בא על אשת איש והולד יהא ממזר. וחלות האישות יכולה לחול למפרע משום דכבר יש חלות אישות במובן מסויים כחלק של חלות השפחות, והיעוד רק מסלק את חלות השפחות ונותנת לחלות האישות שבה להיות חלות אישות גמורה. אבל יש להעיר, דאע"פ דהיא למפרע מקודשת לאדון, מ"מ האישות שלה עדיין פגומה דהרי לא אמרינן דלמפרע היו לו חיובי שאר כסות ועונה וכדומה. אבל יש לה חלות ערוה גמורה מדין אשת איש.

48 ב הוכחות דאין מעשה המכירה הופך להיות מעשה הקידושין

49 ויש להוכיח כדברינו שאין יעוד הופך את מעשה ומעות המכירה למעשה וכסף קידושין, דהרי יעוד מהני אפי' כשהקנין בתחילה היה על ידי שטר. וכבר העיר המנ"ח מצוה מג אות יח דלפי המ"ד מעות הראשונות לקידושין ניתנו לכאורה קשה להבין היאך יעוד מהני אם לא היה כסף כלל בתחילה כדי לומר דהמעות ניתנו לשם קידושין. אבל לפי דברינו זה מובן מאד, דמעות הראשונות לקידושין ניתנו אין פירושו דנתינת הכסף בתחילה היה לשם קידושין אלא דחלות השפחות דנוצרה מתחילה הופכת להיות חלות אישות. ולכן דרך הקנין שהאדון קונה את האמה אינו מעלה ואינו מוריד את חלות האישות דהיעוד גורם.

50 ולכאורה היסוד הזה גם עולה משיטת הרמב"ם לגבי היכולת של האב למכור את בתו לשפחות לאחר אישות. דהרמב"ם פרק ד מהלכות עבדים הלי"ג פסק דאדם מוכר את בתו לשפחות אחר שפחות אבל לא לשפחות אחר אישות, וז"ל המקדש את בתו כשהיא קטנה ונתארמלה או נתגרשה אינו יכול למוכרה שאין אדם יכול למכור את בתו לשפחות אחר אישות אבל מוכרה לשפחה אחר שפחות, כיצד מכרה לשפחות תחלה ויעד אותה האדון ומת האדון או גרשה וחזרה לרשות האב כשהיא קטנה הרי האב מוכרה פעם שנייה אפילו לכהן וכו' עכ"ל. ולכאורה דברי הרמב"ם צ"ע דהרי אם האב אינו יכול למכור את בתו לאחר אישות, מדוע הוא יכול למוכרה לאחר יעוד. דהרי הרמב"ם פרק ד מהלכות עבדים הלט"ו פסק מעות הראשונות לקידושין ניתנו, וז"ל המוכר את בתו ואח"כ הלך וקדשה לאחר אם רצה האדון לייעד מייעד ואם לא ייעד האדון לא לו ולא לבנו כשתצא מרשות האדון יגמרו קידושיה ותיעשה אשת איש עכ"ל. ואם גדר היעוד לפי המ"ד מעות הראשונות לקידושין ניתנו הוא דכסף המכירה נחשב ככסף הקידושין, אזי מהי הסברא לחלק ולומר דהאב יכול למוכרה אחר יעוד אבל לא לאחר קידושין. אלא מוכח מזה דאפי' למ"ד מעות הראשונות לקידושין ניתנו אין מעשה המכירה נחשבת כמעשה הקידושין אלא דחלות השפחות כוללת את חלות הקידושין והיעוד הופך השפחות למפרע לחלות אישות. והדין דאין אדם מוכר את בתו לשפחות אחר אישות חל רק כשהיה מעשה קידושין.

51 וגם, כבר הבאנו בפתיחת המסכת דף ב. בענין מצות קידושין, אות ה' דהיסוד הזה בגדר דיעוד גם עולה מדברי הרמב"ם במקום אחר. דהרמב"ם פרק ד מהלכות מלכים הל"ד השווה בין פילגש דמותרת למלך לבין יעוד דאמה העבריה, וז"ל וכן לוקח מכל בגבול ישראל נשים ופלגשים, נשים בכתובה וקדושין, ופלגשים בלא כתובה ובלא קידושין אלא ביחוד בלבד קונה אותה ומותרת לו, אבל ההדיוט אסור בפילגש אלא באמה העבריה בלבד אחר ייעוד עכ"ל. וצ"ע בגדר הדמיון הזה בין פילגש דמלך לבין יעוד, דהרי הם שונים ביחס למעשה הקידושין שלהם וביחס לחלות האישות. דהרי בפילגש למלך אין מעשה קידושין והאישות חלה ע"י יחוד בעלמא, וגם התוצאה של היחוד הזה הוא חלות פילגשות דלכאורה שונה מחלות אשת איש בעלמא. ולכאורה כל זה שייך רק בפילגש, לעומת יעוד דאמה העבריה דהרי הרמב"ם פסק מעות הראשונות לקידושין ניתנו דמשמע דיש מעשה קידושין, וגם דהיא נחשבת כאשת איש רגילה לאחר היעוד.

52 וביארנו לעיל דבנוגע לחלות האישות אע"פ דאין לפילגש כתובה, מ"מ יש לה חלות אישות. דהרי הרמב"ם פסק דפילגש דעלמא אסורה להדיוט מדין קדשה וקשה למה חלוק מלך מהדיוט לגבי איסור לאו דקדשה שבתורה. אלא מוכרח מזה דלגבי הדיוט אי אפשר ליצור חלות אישות בפילגש, משא"כ במלך יש גזה"כ דביחוד בעלמא נוצרה חלות אישות בין הפילגש לבין המלך. ולפי"ז הדמיון של הרמב"ם בין יעוד לבין יחוד דמלך מבואר היטב, דהרי בשניהם אין מעשה קידושין ואעפ"כ נוצרה חלות אישות. וא"כ יוצא מזה דגם ביעוד, למ"ד מעות הראשונות לקידושין ניתנו, אין כאן מעשה קידושין דכסף אלא היעוד יוצר חלות אישות בלי מעשה קידושין. וצ"ל כנ"ל, דחלות השפחות עצמה כוללת את חלות האישות והיעוד הופך את חלות השפחות לחלות אישות.

53 ג הצורך לעדי קיום בשעת האמירה

54 אולם לכאורה קשה לומר דלפי המ"ד מעות הראשונות לקידושין ניתנו דאין מעשה קידושין כלל, לא בתחילת שש ולא בסוף שש. דהרי הגמ' לקמן יט: נקטה בהדיא דבעינן עדי קיום בשעת היעוד לבסוף לכו"ע, וז"ל ת"ר כיצד מצות יעוד אומר לה בפני שנים הרי את מקודשת לי, הרי את מאורסת לי, אפילו בסוף שש ואפילו סמוך לשקיעת החמה, ונוהג בה מנהג אישות ואינו נוהג בה מנהג שפחות עכ"ל. ולכאורה מהא דצריך עדי קיום לבסוף מוכח דיעוד הוי מעשה קידושין ושלא כנ"ל דהיעוד רק הופך את חלות השפחות לחלות אישות גמורה. והרמב"ם עצמו פסק את ההלכה הזאת דעדי קיום פרק ד מהלכות עבדים הל"ז אע"פ דפסק מעות הראשונות לקידושין ניתנו.

55 ואולי י"ל דהצורך לעדי קיום אינו מוכיח דהיעוד מהווה מעשה הקידושין, דהרי יתכן דע"פ דין צריך עדי קיום אפי' היכא דיש פעולה הגורמת לחלות קידושין אע"פ דאינה מהווה חלות שם מעשה קידושין. וא"כ אפי' אם אין יעוד מעשה קידושין, מכיון דהיעוד הוי מעשה ההופך את חלות השפחות לחלות אישות צריך עדי קיום. אולם לכאורה הביאור הזה תלוי במחלוקת ראשונים. דהרי אם אדם קידש אשה על תנאי ואז חזר וביטל את התנאי, הרמב"ם פרק ז מהלכות אישות הלכ"ג נקט דלא בעינן עדי קיום והקידושין חלין אע"פ דהוא ביטל את התנאי בינו לבינה, וז"ל המקדש על תנאי וחזר אחר כמה ימים וביטל התנאי אע"פ שבטלו בינו לבינה שלא בפני עדים בטל התנאי והרי היא מקודשת סתם עכ"ל. והראב"ד השיג עליו וז"ל א"א אינו כן אלא א"כ כנסה סתם בעדים דהוה ליה כמו שביטל תנאו בעדים עכ"ל. ונראה לבאר דנחלקו מתי בעינן עדי קיום בנוגע לקידושין. דהראב"ד נקט דכל פעם דנוצר חלות קידושין בעינן עדי קיום, אע"פ דאין כאן מעשה קידושין, וכגון פעולת ביטול התנאי. ולכאורה הרמב"ם חולק על זה וסבור דבעינן עדי קיום רק כשיש מעשה קידושין, לעומת יצירת חלות אישות ע"י פעולה מסויימת דאינה צריכה עדי קיום.

56 ואם נחזור לסוגיא דידן אזי הדרא קושיא לדוכתא. דבשלמא לפי הראב"ד י"ל דאע"פ דיעוד אינו מהווה מעשה קידושין מ"מ יעוד הוי פעולה הגורמת לחלות קידושין ולכן בעינן עדי קיום. אבל לפי הרמב"ם, אם נקטינן כנ"ל דאין מעשה קידושין ביעוד, קשה למה בעינן עדי קיום דהרי מוכח מדבריו לגבי ביטול התנאי דעדי קיום הם דין במעשה הקידושין ולא ביצירת חלות קידושין. וא"כ יש סתירה בדברי הרמב"ם דהרי הוכחנו לעיל מדבריו בהלכות מלכים דאין מעשה קידושין ביעוד, אבל לפי"ז קשה להבין למה בעינן עדי קיום, וצ"ע.

57 ד מעשה קידושין ביעוד

58 ולכאורה גם אם נתעלם מדברי הרמב"ם בהלכות מלכים דמשמע דאין מעשה קידושין ביעוד כלל וננקוט דיעוד מהווה מעשה קידושין, עדיין צ"ב בגדר מעשה הקידושין דנצרך לבסוף. דהרי לפי החכמים דמעות הראשונות לקידושין ניתנו, הברייתא יט: משווה את יעוד לקידושין מעכשיו ולאחר שלושים, וז"ל משל לאומר לאשה התקדשי לי מעכשיו לאחר שלשים יום ובא אחר וקידשה בתוך שלשים יום, שמקודשת לראשון עכ"ל. ולכאורה קשה, דהרי בקידושין מעכשיו ולאחר ל', לא בעינן מעשה קידושין בסוף ל' כדי שהקידושין יחולו אלא דנתינת הכסף בתחילה הוי מעשה הקידושין. אבל ביעוד בעינן מעשה קידושין לבסוף, וצ"ב מהו השוואת הגמ' ביניהם.

59 ונראה לבאר דחלות אישות יכולה לחול רק אם יש מעשה קידושין. ובדרך כלל בעינן מעשה קידושין בתחילה דאל"כ אין דבר לגרום את החלות ולכן בקידושין מעכשיו ולאחר ל' מעשה הקידושין הוא בתחילה. אבל ביעוד יש מצב מיוחד דלא בעינן מעשה קידושין בתחילה דהרי כמ"ש לעיל, התורה חידשה דחלות אישות כלולה בתוך חלות השפחות. וא"כ יש חלות אישות מסויימת אפי' בלי מעשה קידושין, דהרי המעשה בתחילה היתה רק מעשה קנין לשם שפחות. אבל לבסוף כשהאדון רוצה להפוך את חלות השפחות לחלות אישות גמורה ע"י יעוד, הוא צריך לעשות מעשה קידושין מפני הכלל דכל חלות אישות צריך מעשה קידושין. ולכן היעוד לבסוף מהווה מעשה הקידושין ההופך את חלות השפחות לחלות אישות. וכל זה שייך לגבי יעוד דלא היתה מעשה קידושין בתחילה אלא רק מעשה קנין לשם שפחות, לעומת קידושין דמעכשיו ולאחר ל' דיש מעשה קידושין בתחילה ולכן לא בעינן מעשה הקידושין לבסוף.

60 ולפי"ז חשוב להדגיש דאע"פ דיש סתירה לכאורה בדברי הרמב"ם האם יעוד מהווה מעשה קידושין או מעשה יחוד בעלמא, עיקר היסוד שביארנו - דלפי המ"ד מעות הראשונות לקידושין ניתנו אין הפשט דמעשה הקנין בתחילה היה גם מעשה קידושין - עדיין קיים. דאם נלך בתר דברי הרמב"ם בהלכות מלכים דאין מעשה קידושין ביעוד כלל, אזי מוכרח לומר דחלות השפחות עצמה כוללת חלות האישות. ואפי' אם נלך בתר דברי הרמב"ם בהלכות עבדים דבעינן עדי קיום ביעוד, עדיין מעשה הקידושין דיעוד נצרך רק כדי להפוך את חלות השפחות לחלות אישות ולא ליצור חלות אישות חדשה.

61 ה גדר דיעוד לפי המ"ד דמעות הראשונות לאו לקידושין ניתנו

62 ביארנו דלפי החכמים יש להסתפק האם יעוד נישואין עושה משום דיעוד הוי דרך מחודשת ליצור אישות ואולי התורה לא חילקה בין קידושין ונישואין בדרך המחודשת הזאת. ויש להקשות דכל זה נכון לפי החכמים, אבל לפי רבי יוסי ברבי יהודה דמעות הראשונות לאו לקידושין ניתנו לכאורה יעוד הוי כמו קידושין דעלמא. דהרי מבואר בברייתא יט: המובא לעיל אות א' דבסוף שש הוא אומר לה הרי את מקודשת לי כשיש עדיין פרוטה שנשאר בעבודה שלה. ולכאורה הוא מקדש אותה בפרוטה הזאת והקידושין אינן חלין למפרע ולמה יש הו"א דיעוד נישואין עושה.

63 וי"ל ע"פ מה דייסדנו בשיעורים לעיל ט: ד"ה ור' יוחנן דאין כוונת רבי יוסי ברבי יהודה דהוא מקדש אותה בפרוטה בסוף ל' בקידושין חדשים. דהרי מבואר בגמ' לקמן יט: דלפי רבי יוסי ברבי יהודה, יעוד דומה לקידושין לאחר ל', וז"ל תניא אידך המוכר את בתו והלך וקידשה לאחר שיחק באדון ומקודשת לשני דברי רבי יוסי ברבי יהודה, וחכ"א אם רצה לייעד מייעד, משל לאומר לאשה הרי את מקודשת לי לאחר שלשים יום, ובא אחר וקידשה בתוך שלשים יום, שמקודשת לשני, משל למאן וכו' אלא אמר רב אחא בריה דרבא משל לר' יוסי בר' יהודה עכ"ל. ולכאורה המשל הזה מוכיח דאפי' לפי רבי יוסי ברבי יהודה יש התחלה לקידושין במובן מסויים בשעת המכירה אבל חלות הקידושין הגמורה חלה רק בסוף שש.

64 וגם הבאנו לעיל דף ה. תוד"ה שכן ישנן את מחלוקת הראשונים בנוגע לדעת האמה בשעת היעוד. דר"ת שם נקט דיעוד חל בע"כ ממש כל עוד דהיא יודעת דהאדון מייעדה, בניגוד לשיטת הרמב"ם פרק ד מהלכות עבדים הל"ח דבעינן הסכמתה, וביארנו שזה אינו דעת מקנה לקידושין. וכל הדיון הזה נמי מוכיח דאפי' לרבי יוסי ברבי יהודה אין הפשט דהאדון מקדש אותה בקידושין חדשים בסוף שש, דאזי פשיטא דבעינן דעת מקנה לקידושין גמורה כמו כל אשה דעלמא.

65 אלא מוכח מכל זה דכוונת רבי יוסי ברבי יהודה היא כנ"ל בדעת החכמים, דהמכירה יוצרת חלות שפחות דכוללת חלות אישות. והיעוד לבסוף אינו מעשה קידושין חדש, אלא דהיעוד הופך את חלות השפחות לחלות אישות. אלא דלפי החכמים מכיון שחלות האישות הוי חלק של חלות השפחות, הגזה"כ דיעוד הוא דהאדון יכול להפוך את החלות שפחות לחלות אישות למפרע. ולעומת זה, רבי יוסי ברבי יהודה סבור דההפיכה הזאת יכולה לחול רק משעת היעוד עצמו. ולפי"ז הקידושין באמת התחילו במובן מסויים משעת המכירה ולכן הגמ' השווה את יעוד לפי רבי יוסי ברבי יהודה לקידושין לאחר ל'. וגם מובן עתה למה לא בעינן דעת מקנה לקידושין מהאמה ולפי ר"ת היעוד אפי' חלה בע"כ, דהרי חלות הקידושין כבר קיים בכח בתוך חלות השפחות והיעוד רק משנה את החלות שפחות לאישות ואינו יוצרת אישות חדשה.

66 ועל פי זה יש לבאר את ההו"א שיעוד נישואין עושה לפי רבי יוסי ברבי יהודה באותו דרך דביארנו אותו לפי החכמים. כלומר, דמכיון דיעוד הוי דרך מחודשת ליצור אישות, הגמ' נסתפקה דאולי הדינים הרגילים של קידושין ונישואין אינם קיימים, ויעוד יוצר אישות גמורה דנישואין.

67 ויש להעיר דאפי' לפי הביאור שלנו אין המשל של קידושין לאחר ל' דומה ממש ליעוד לפי רבי יוסי ברבי יהודה. דהרי כאמור, לפי ר"ת האדון יכול לייעדה בע"כ. אבל בקידושין לאחר ל' נחלקו האמוראים לקמן נט. האם תוך הזמן היא יכולה לחזור משום דאתי דיבור ומבטל מעשה או היא אינה חוזרת משום דלא אתי דיבור ומבטל מעשה. ואנן פסקינן כר' יוחנן דהיא חוזרת. וא"כ צ"ל דקידושין לאחר ל' אינן בדיוק כמו יעוד לפי רבי יוסי ברבי יהודה, אלא דהם דומים בזה דהקידושין התחילו בשעה מסויימת אבל החלות הגמורה אינה חלה אלא לבסוף שעת היעוד או בסוף ל', ולכן אם בא אחר וקידשה באמצע היא מקודשת לשני.

68 ו יעוד בפרוטה האחרונה לפי המ"ד דמעות הראשונות לאו לקידושין ניתנו

69 ולכאורה הביאור שביארנו בדעת רבי יוסי ברבי יהודה גם מדוייק בברייתא לקמן יט: וז"ל רבי יוסי ברבי יהודה אומר אם יש שהות ביום כדי לעשות עמו שוה פרוטה מקודשת, ואם לאו אינה מקודשת עכ"ל. ומשמע מלשון הברייתא דהיעוד חל דוקא ע"י הפרוטה דנשאר בסוף עבודת השש, אבל אם נשאר רק חצי פרוטה והאדון רוצה לצרף לחצי פרוטה דנשאר ועוד חצי פרוטה מממונו, דלפי רבי יוסי ברבי יהודה אין חלות יעוד. וכמו"כ יוצא דאם נשאר פרוטה בעבודה והאדון מקדש אותה ע"י שטר או ביאה דהקידושין חלין מדין קידושין דעלמא, אבל אין חלות יעוד דהרי יעוד חל דוקא ע"י הפרוטה האחרונה של העבודה ולא בדרך אחר. ולכאורה אם לפי המ"ד דמעות הראשונות לאו לקידושין ניתנו צריך קידושין חדשים בסוף שש, אינו מובן מדוע האדון צריך להשתמש דוקא בפרוטה דהעבדות עצמה ככסף קידושין, דהיינו למה לא סגי בדרך אחרת לקידושין בתוך זמן העבדות. אלא משמע מזה דאפי' למ"ד מעות הראשונות לאו לקידושין ניתנו, היעוד הופך את חלות השפחות לחלות אישות ולכן מסתבר דהאדון צריך להשתמש בפרוטה של חלות העבדות עצמה. אבל כשמקדשה בשטר או בכסף אחר, אין לזה שייכות לחלות השפחות ולכן הדרך האחר דקידושין אינו יכול להפוך את חלות השפחות לחלות אישות.

70 ובזה גם נראה לבאר דברי הגמ' ורש"י לעיל יב., דהגמ' העלה הו"א דאדם יכול לקנות אמה העבריה בפרוטה אחת אע"פ דאין אפשרות ליציאה לחירות ע"י גרעון כסף. והגמ' דחתה דרואים מהלכות יעוד דאם אין אפשרות ליעד בסוף כמו במוכרה לקרובים אזי אין קנין העבדות חל כלל, וז"ל לא ס"ד דומיא דייעוד, מה ייעוד אע"ג דאי בעי מייעד ואי בעי לא מייעד כל היכא דלא מצי מייעד לא הוו זבינא זביני, ה"נ כל היכא דלא מצי מיגרעא לא הוו זבינא זביני עכ"ל. ולכאורה צ"ע בהשוואת הגמ' בין הצורך שיהא אפשרות ליעוד לבסוף לבין האפשרות לגרעון כסף לבסוף, והשוואה זו תמוה, דהרי מה הקשר בין אפשרות לייעד לבין אפשרות לצאת לחירות בדרך מסויים.

71 ועוד יש להקשות קושיא אחרת על דברי רש"י שם ד"ה לא ס"ד, דכשהוא ביאר מה זה יעוד הוא נקט כדעת רבי יוסי ברבי יהודה, וז"ל ולמדנו שרשאי האדון ליעדה לו בתוך שני אמהות ותהיה מקודשת לו אם יאמר לה הרי את מיועדת לי במה שיש לי עליך ואין צריך כסף אחר עכ"ל. ומשמע מהמלים "במה שיש לי עליך" דהוא מקדשה בפרוטה האחרונה כדעת רבי יוסי ברבי יהודה ולא כדעת החכמים דלא צריך פרוטה לבסוף. ולכאורה צ"ב, למה נקט רש"י כדעת רבי יוסי ברבי יהודה דהוי דעת היחיד בתנאים ולא כדעת החכמים.

72 ונראה דרש"י בא לתרץ את קושייתנו על הגמ' בנוגע לקשר בין האפשרות ליעד לבסוף לבין האפשרות לצאת לחירות ע"י גרעון כסף. דהרי לפי החכמים דמעות הראשונות לקידושין ניתנו, לכאורה אין קשר כלל בין הדברים. אבל לפי הביאור שביארנו בדעת רבי יוסי ברבי יהודה דהוא צריך להשתמש דוקא בפרוטה מהעבדות ליצור את חלות האישות, אזי ניתן להבין את הקשר בין הדברים. דהרי ביציאה לחירות ע"י גרעון כסף וגם ביעוד, האדון משתמש בפרוטה מהעבדות ליצור חלות חדשה. ומכיון דהם דומים בזה דהוא משתמש בפרוטה מהעבדות, מסתבר דיש להם דינים שווים וכמו דצריך להיות יכול להשתמש בפרוטה האחרונה לשם יעוד, כמו"כ הוא צריך להיות יכול להשתמש בפרוטה האחרונה לשם גרעון כסף.

73 ז אישות תוך הזמן

74 הרמב"ם פרק ד מהלכות אישות הלט"ו פסק כדעת החכמים דמעות הראשונות לקידושין ניתנו ולכן אם בא אחר וקידשה ואז האדון מייעדה, היא מקודשת לאדון, וז"ל המוכר את בתו ואח"כ הלך וקדשה לאחר אם רצה האדון לייעד מייעד ואם לא ייעד האדון לא לו ולא לבנו כשתצא מרשות האדון יגמרו קידושיה ותיעשה אשת איש עכ"ל. ומבואר ברמב"ם עוד חידוש, דאפי' אם האדון לא ייעד אותה לבסוף, מ"מ קידושי השני חלין רק לאחר גמר השפחות. ולכאורה הדין הזה צ"ב, דאם האדון לא מייעד אותה לבסוף והיא אינה אשת איש למפרע מדוע קידושי השני אינן חלין מיד משעת הקידושין.

75 ולכאורה מוכח מזה כיסוד הנ"ל שנתבאר בדעת החכמים, דחלות אישות כל שהיא כבר קיימת בתוך חלות השפחות והיעוד חל להפוך את חלות השפחות לחלות האישות גמורה. והרמב"ם סובר דאפי' אם הוא לא מייעד אותה, לפי המ"ד דמעות הראשונות לקידושין ניתנו חלות האישות כל שהיא דבשפחות עצמה מספיק כדי שתחול עליה שם ערוה במקצת למנוע את חלות קידושי השני עד שתצא מהשפחות. ורק אחר גמר השפחות כשנסתלק שם הערוה דאשת איש דהאדון, אזי חלין קידושי השני. וזה גם כוונת הרמב"ם בדבריו פרק ד מהלכות עבדים הל"ז וז"ל יעד אותה האדון לעצמו או לבנו הרי היא כשאר ארוסות עכ"ל. ונראה דהמלים "כשאר ארוסות" בא ללמד דאע"פ דכבר היתה חלות אישות כל שהיא כשהיא היתה אמה עבריה, מ"מ עכשיו לאחר היעוד היא כשאר ארוסות.

76 אבל אם באמת אמה העבריה נחשבת כאשת איש עד כדי כך דהשם ערוה שלה מונע את קידושי השני מלחול, לכאורה צ"ב היאך בסוף שש היא יכולה לצאת בלי כלום. דהרי נקטינן דקידושין לא פקעי בכדי וכאן אע"פ דבתוך שש היא נחשבת כאשת איש במקצת עד כדי כך דאין קידושי השני תופסין בה, מ"מ בסוף שש היא חוזרת להיות פנויה גמורה בלי שום מעשה להפקיע את חלות האישות. וצ"ע.

77 וגם יש להקשות על הדין דהיא מקודשת לשני רק לאחר יציאתה לחירות. דהרי ממ"נ, אם האמה הוי ערוה ואין קידושי השני חלין אזי למה קידושי השני חלין כלל לאחר זמן, דלכאורה יש חסרון של דבר שלא בא לעולם. ואם היא כבר בעולם של תפיסת קידושין כדי לומר דהיא מקודשת לאחר זמן, אזי מסתמא אין לה שם ערוה תוך שש כדי למנוע את חלות קידושי דשני. וצ"ע במצב הביניים הזה.

78 גמ'. ת"ש אין מוכרה לקרובים.

79 עיין במנחת חינוך מצוה מג אות ח' דדן האם אשה יכולה לקנות אמה העבריה, דהרי אנן פסקינן כחכמים דאין מוכרה לקרובים דאין להם בה תפיסת קידושין. ונראה לבאר דספק המנ"ח תלוי בנקודה הזאת - האם הגזה"כ ד"יעדה" דממעט קרובים עיין ברש"י ד"ה אין מוכרה הוא דין דוקא בערוה דאינו יכול לקנות את האמה, או"ד הוא דין כללי בתפיסת קידושין, דהיינו דכל מי דאינו יכול לקדש את האמה אינו יכול להיות האדון שלה. ונראה, דהספק הזה תלוי בדיון הנ"ל בגדר דחלות שפחות. דביארנו דלפי הרמב"ם כל חלות שפחות כוללת חלות אישות עד כדי כך דאפי' תוך שש בלי יעוד אין קידושי השני תופסין בה. וא"כ מסתבר דכל חלות שפחות צריכה אפשרות לייעד לבסוף דהרי חלות אישות מהווה חלק של חלות השפחות. ויתכן דהגזה"כ הזה דבעינן דהאדון יהיה בר תפיסת קידושין הוא המקור דממנו למד הרמב"ם דיש חלות אישות בתוך חלות השפחות.

80 אמנם נראה דגם לפי הרמב"ם עדיין ספק המנ"ח קיים. דהרי י"ל דזה דביארנו דחלות השפחות כוללת חלות אישות ולכן בעינן אפשרות לייעד לבסוף, איירי רק בסוג מסויים דחלות שפחות דחלה היכא דהאדון הוי בפרשה של קידושין. אבל באשה דאינה בת תפיסת קידושין כלל, אזי היא יכולה לקנות אמה העבריה וליצור חלות שפחות שונה דאינה כוללת חלות אישות. ואז חוזר הספק של המנ"ח האם הגזה"כ הזה דאין מוכרה לקרובים האם הוי דין דוקא בערוה או"ד כולל נמי אשה.

81 ונראה להוכיח דאין הגזה"כ ד"יעדה" דממעט מכירה לקרובים קשור ליסוד הנ"ל דחלות שפחות כוללת חלות אישות מהגמ' לעיל יא: דהשווה בין הצורך לאפשרות לייעד לבין הצורך לאפשרות לגרעון כסף. דהגמ' העלה בהו"א דהיכא דהקנין היה בפרוטה אזי קנין העבדות חל ואין אפשרות לעבד לצאת בגרעון כסף. ואז הגמ' דחתה את ההו"א הזה דהרי אם אין אפשרות כלל לעשות גרעון כסף אזי אין קנין עבדות כלל, וז"ל לא ס"ד, דומיא דייעוד, מה ייעוד אע"ג דאי בעי מייעד ואי בעי לא מייעד כל היכא דלא מצי מייעד לא הוו זבינא זביני, ה"נ כל היכא דלא מצי מיגרעא לא הוו זבינא זביני עכ"ל. ואם נאמר דהגזה"כ ד"יעדה" דממעט מכירה לקרובים יסודו מפאת דין מסויים דקנין שפחות כולל חלות אישות, אזי לכאורה אין קשר בין הגזה"כ הזה לבין גרעון כסף. אבל אם הגזה"כ דממעט קרובים הוא מיעוט בעלמא דבעינן אפשרות ליעוד, אזי שפיר מובן השוואת הגמ' בין קרובים לבין גרעון כסף.

82 ועוד ראייה דאין הדין דאין מוכרה לקרובים קשור לדין אישות שבשפחות היא משיטת ר"מ לקמן יט:-כ.. דהרי ר"מ סבור דאפשר להתנות על היעוד וז"ל תניא אידך המוכר את בתו ופסק על מנת שלא לייעד נתקיים התנאי דברי ר"מ, וחכ"א אם רצה לייעד מייעד מפני שהתנה על מה שכתוב בתורה וכל המתנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל עכ"ל. ולכאורה מוכח מזה דלפי ר"מ אין חלות אישות מהווה חלק בלתי נפרד מעצם חלות השפחות, דהרי ניתן ליצור חלות שפחות בתנאי בלי אפשרות לייעוד. ולכאורה זה גם מורה דאין לה חלות אישות עכשיו תוך שש. ואע"פ דר"מ סבור דהאב יכול להתנות ע"מ שלא לייעד וליצור חלות שפחות בלי חלות אישות, מ"מ הוא נקט דהאב אינו יכול למוכרה לקרובים. ויוצא מזה דלכל הפחות ר"מ לא הבין את המיעוט מקרובים כמקור לזה דכל חלות שפחות צריכה לכלול חלות אישות. אלא דהמיעוט מקרובים הוי גזה"כ בעלמא בלי קשר ליסוד הנ"ל דיש חלות אישות בשפחות.

83 גמ'. האי מאי בשלמא אירוסין מאירוסין שאני, אלא נישואין מנישואין מי שאני.

84 מוכח מזה דהא דנישואין מפקיע רשות האב והוא אינו יכול למוכרה אח"כ, אינו דין מסויים דמכיון דהוא השיאה אותה הוא מאבד את זכותו למוכרה. אלא דעצם זה דהיא נשואה מפקיעה את רשות האב, ולכן לא שנא מי השיא אותה, מ"מ חל הדין דהאב אינו יכול למוכרה לאחר הנישואין. אבל הדין דהאב אינו מוכרה לשפחות אחר אישות הוי דין דוקא בקידושין דנעשו ע"י האב.

18 משנה תורה, הלכות גניבה פתח ↗

גָּנַב וְנִמְכַּר וְחָזַר וְגָנַב. אִם לַשֵּׁנִי גָּנַב הֲרֵי זֶה נִמְכָּר פַּעַם שְׁנִיָּה. וַאֲפִלּוּ גָּנַב לְמֵאָה אֲנָשִׁים נִמְכָּר מֵאָה פְּעָמִים. וְאִם לָרִאשׁוֹן גָּנַב פַּעַם שְׁנִיָּה אֵינוֹ נִמְכָּר שְׁנִיָּה אֶלָּא יִשָּׁאֵר עָלָיו הַכּל חוֹב:

22 מכות פתח ↗

תָּנוּ רַבָּנַן: אַרְבָּעָה דְּבָרִים נֶאֶמְרוּ בְּעֵדִים זוֹמְמִין: אֵין נַעֲשִׂין בֶּן גְּרוּשָׁה וּבֶן חֲלוּצָה, וְאֵין גּוֹלִין לְעָרֵי מִקְלָט, וְאֵין מְשַׁלְּמִין אֶת הַכּוֹפֶר, וְאֵין נִמְכָּרִין בְּעֶבֶד עִבְרִי. מִשּׁוּם רַבִּי עֲקִיבָא אָמְרוּ: אַף אֵין מְשַׁלְּמִין עַל פִּי עַצְמָן.

25 מכות פתח ↗

אֲמַר לֵיהּ רָבָא: וְלֵימְרוּ לֵיהּ: אִי אַנְתְּ הֲוָה לָךְ מִי הֲוָה מִיזְדַּבְּנַתְּ? אֲנַן נָמֵי לָא מִיזְדַּבְּנִינַן. אֶלָּא סָבַר רַב הַמְנוּנָא לְמֵימַר: הָנֵי מִילֵּי הֵיכָא דְּאִית לֵיהּ אוֹ לְדִידֵיהּ אוֹ לְדִידְהוּ, אֲבָל הֵיכָא דְּלֵית לֵיהּ לָא לְדִידֵיהּ וְלָא לְדִידְהוּ – מִזְדַּבְּנִי. אֲמַר לֵיהּ רָבָא: ״וְנִמְכַּר בִּגְנֵבָתוֹ״, אָמַר רַחֲמָנָא – בִּגְנֵבָתוֹ, וְלֹא בִּזְמָמוֹ.

27 משנה תורה, הלכות גניבה פתח ↗

הָיָה קֶרֶן הַגְּנֵבָה שָׁוֶה מֵאָה וְאֵין הַגַּנָּב שָׁוֶה אֶלָּא חֲמִשִּׁים הֲרֵי זֶה נִמְכָּר וּשְׁאָר הַקֶּרֶן עִם הַכֶּפֶל עָלָיו חוֹב עַד שֶׁיֵּצֵא בַּשְּׁבִיעִית וְיַעֲשִׁיר וִישַׁלֵּם. הָיָה הַגַּנָּב שָׁוֶה מֵאָה וְאֶחָד אֵינוֹ נִמְכָּר שֶׁנֶּאֱמַר שמות כב ב "וְנִמְכַּר בִּגְנֵבָתוֹ" עַד שֶׁיִּהְיוּ דָּמָיו כֻּלָּן מֻבְלָעִין בִּגְנֵבָתוֹ:

30 בבא קמא פתח ↗

יָצְאוּ קַרְקָעוֹת – שֶׁאֵינָן מִטַּלְטְלִין; יָצְאוּ עֲבָדִים – שֶׁהוּקְּשׁוּ לְקַרְקָעוֹת; יָצְאוּ שְׁטָרוֹת – שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁמִּטַּלְטְלִין, אֵין גּוּפָן מָמוֹן; יָצָא הֶקְדֵּשׁ – ״רֵעֵהוּ״ כְּתִיב.

32 משנה תורה, הלכות גניבה פתח ↗

דִּין הַגַּנָּב לְשַׁלֵּם הַקֶּרֶן וְהַכֶּפֶל אוֹ תַּשְׁלוּמֵי אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה מִן הַמִּטַּלְטְלִין שֶׁלּוֹ. אִם לֹא נִמְצְאוּ לוֹ מִטַּלְטְלִין בֵּית דִּין יוֹרְדִין לִנְכָסָיו וְגוֹבִין הַכּל מִן הַיָּפֶה שֶׁבִּנְכָסָיו כִּשְׁאָר הַנִּזָּקִין שֶׁנֶּאֱמַר בָּהֶן שמות כב ד "מֵיטַב שָׂדֵהוּ". וְאִם אֵין לוֹ קַרְקַע וְלֹא מִטַּלְטְלִין בֵּית דִּין מוֹכְרִין אוֹתוֹ וְנוֹתְנִין דָּמָיו לַנִּזָּק שֶׁנֶּאֱמַר שמות כב ב "אִם אֵין לוֹ וְנִמְכַּר בִּגְנֵבָתוֹ":

38 משנה תורה, הלכות עבדים פתח ↗

עֶבֶד עִבְרִי שֶׁמְּכָרוּהוּ בֵּית דִּין וְהַמּוֹכֵר עַצְמוֹ נִקְנֶה בְּכֶסֶף וּבִשְׁוֵה כֶּסֶף וּבִשְׁטָר. כֵּיצַד בִּשְׁטָר. כּוֹתֵב לוֹ עַל הַנְּיָר אוֹ עַל הַחֶרֶס הֲרֵינִי מָכוּר לְךָ הֲרֵינִי קָנוּי לְךָ וְנוֹתֵן לוֹ הַשְּׁטָר:

50 משנה תורה, הלכות עבדים פתח ↗

הַמּוֹכֵר אֶת בִּתּוֹ וְאַחַר כָּךְ הָלַךְ וְקִדְּשָׁהּ לְאַחֵר אִם רָצָה הָאָדוֹן לְיַעֵד מְיַעֵד וְאִם לֹא יִעֵד הָאָדוֹן לֹא לוֹ וְלֹא לִבְנוֹ כְּשֶׁתֵּצֵא מֵרְשׁוּת הָאָדוֹן יִגָּמְרוּ קִדּוּשֶׁיהָ וְתֵעָשֶׂה אֵשֶׁת אִישׁ:

54 משנה תורה, הלכות עבדים פתח ↗

55 משנה תורה, הלכות אישות פתח ↗

הַמְקַדֵּשׁ עַל תְּנַאי וְחָזַר אַחַר כַּמָּה יָמִים וּבִטֵּל הַתְּנַאי אַף עַל פִּי שֶׁבִּטְּלוֹ בֵּינוֹ לְבֵינָהּ שֶׁלֹּא בִּפְנֵי עֵדִים בָּטֵל הַתְּנַאי וַהֲרֵי הִיא מְקֻדֶּשֶׁת סְתָם. וְכֵן אִם הָיָה הַתְּנַאי מִן הָאִשָּׁה וּבִטְּלָה אוֹתוֹ אַחַר כָּךְ בֵּינָהּ וּבֵינוֹ בָּטֵל הַתְּנַאי. לְפִיכָךְ הַמְקַדֵּשׁ עַל תְּנַאי וְכָנַס סְתָם אוֹ בָּעַל סְתָם הֲרֵי זוֹ צְרִיכָה גֵּט אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נִתְקַיֵּם הַתְּנַאי שֶׁמָּא בִּטֵּל הַתְּנַאי כְּשֶׁבָּעַל אוֹ כְּשֶׁכָּנַס. וְכֵן הַמְקַדֵּשׁ בְּפָחוֹת מִשְּׁוֵה פְּרוּטָה אוֹ בְּמִלְוֶה וְחָזַר וּבָעַל סְתָם בִּפְנֵי עֵדִים צְרִיכָה גֵּט שֶׁעַל בְּעִילָה זוֹ סָמַךְ וְלֹא עַל אוֹתָן הַקִּדּוּשִׁין הַפְּסוּלִין. חֲזָקָה הִיא שֶׁאֵין אָדָם מִיִּשְׂרָאֵל הַכְּשֵׁרִים עוֹשֶׂה בְּעִילָתוֹ בְּעִילַת זְנוּת וַהֲרֵי בְּיָדוֹ עַתָּה לַעֲשׂוֹתָהּ בְּעִילַת מִצְוָה:

56 משנה תורה, הלכות מלכים ומלחמות פתח ↗

וְכֵן לוֹקֵחַ מִכָּל גְּבוּל יִשְׂרָאֵל נָשִׁים וּפִילַגְשִׁים. נָשִׁים בִּכְתֻבָּה וְקִדּוּשִׁין. וּפִילַגְשִׁים בְּלֹא כְּתֻבָּה וּבְלֹא קִדּוּשִׁין. אֶלָּא בְּיִחוּד בִּלְבַד קוֹנֶה אוֹתָהּ וּמֻתֶּרֶת לוֹ. אֲבָל הַהֶדְיוֹט אָסוּר בְּפִילֶגֶשׁ אֶלָּא בְּאָמָה הָעִבְרִיָּה בִּלְבַד אַחַר יִעוּד. וְיֵשׁ לוֹ רְשׁוּת לַעֲשׂוֹת הַפִּילַגְשִׁים שֶׁלּוֹקֵחַ לְאַרְמוֹנוֹ טַבָּחוֹת וְאוֹפוֹת וְרַקָּחוֹת. שֶׁנֶּאֱמַר שמואל א ח יג "וְאֶת בְּנוֹתֵיכֶם יִקָּח לְרַקָּחוֹת וּלְטַבָּחוֹת וּלְאֹפוֹת":

58 משנה תורה, הלכות מלכים ומלחמות פתח ↗

60 משנה תורה, הלכות מלכים ומלחמות פתח ↗

65 חידושי רמב"ן על קידושין פתח ↗

ורב נחמן בר יצחק אמר אפי' תימא לקדושין ניתנו. פי' ונפקא מיניה למכרה לשפחות אחר אישות ושאני הכא דאמר רחמנא והפדה וגזירות הכתו הוא שאם אין ביום כדי לעשות עמו שוה פרוטה הרי הוא כמי שיצאו שש ולא יעדה ששוב אינו מייעד וטעמא דרבי יוסי דאמר מקודשת לשני לאו משום דבעי' שעות שהות מוהפדה דהא כיון דמודה דמעות הראשון לקידושין ניתנו אעפ"י שנתאכלו בהן היא דמתקדשת אלא מסברא דנפשיה נפקא ליה דלאו כאומר לה מעכשיו דמי אי נמי קראי משתמעי ליה הכי דכתיב ייעדנה להבא משמע.וקש' לי, למאן דאמר לאו לקדושין ניתנו היכי תניא לקמן משל לאומר לאשה הרי את מקודשת לי לאחר שלשים והרי לא קדשה מעיקרא כלל ולא נתן לאביה כלום אלא בתורת שפחות איכא למימר התם דר' יוסי הוא דקאמר להו לרבנן לדידכו דקא אמריתו אם רצה ליעד מייעד אי אפשר שאפי' נתן לה בתורת קדושין אינו אלא כאומר לאחר שלשים יום שאם בא אחר וקדשה מקודשת לשני ולא זכתו בה תורה מעכשיו והא דאקשינן נמי בקמייתא משל למאן וכו' אליבא דמאן דאמר לאו לקדושין ניתנו לא הוה לן למיפרך אלא מאידך בריתא לקמן ומיהו לכ"ע משל לרבנן היא:

74 משנה תורה, הלכות אישות פתח ↗

הַמְקַדֵּשׁ כּוּתִית אוֹ שִׁפְחָה אֵינָן קִדּוּשִׁין אֶלָּא הֲרֵי הִיא אַחַר הַקִּדּוּשִׁין כְּמוֹ שֶׁהָיְתָה קֹדֶם הַקִּדּוּשִׁין. וְכֵן עַכּוּ"ם וְעֶבֶד שֶׁקִּדְּשׁוּ בַּת יִשְׂרָאֵל אֵין קִדּוּשֵׁיהֶן קִדּוּשִׁין. יִשְׂרָאֵל מוּמָר שֶׁקִּדֵּשׁ אַף עַל פִּי שֶׁהוּא עוֹבֵד עַכּוּ"ם בִּרְצוֹנוֹ הֲרֵי אֵלּוּ קִדּוּשִׁין גְּמוּרִין וּצְרִיכָה גֵּט מִמֶּנּוּ:

75 משנה תורה, הלכות עבדים פתח ↗

77 משנה תורה, הלכות אישות פתח ↗

הַמְקַדֵּשׁ אִשָּׁה שֶׁחֶצְיָהּ שִׁפְחָה וְחֶצְיָהּ בַּת חוֹרִין אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת קִדּוּשִׁין גְּמוּרִין עַד שֶׁתִּשְׁתַּחְרֵר וְכֵיוָן שֶׁנִּשְׁתַּחְרְרָה גָּמְרוּ קִדּוּשֶׁיהָ כְּקִדּוּשֵׁי קְטַנָּה שֶׁגָּדְלָה וְאֵינוֹ צָרִיךְ לְקַדְּשָׁהּ קִדּוּשִׁין אֲחֵרִים. בָּא אַחֵר וְקִדְּשָׁהּ אַחַר שֶׁנִּשְׁתַּחְרְרָה הֲרֵי זֶה סָפֵק קִדּוּשִׁין לִשְׁנֵיהֶם:

« רשימות שיעורים על קידושין י״ז ע״ב רשימות שיעורים על קידושין י״ט ע״א »