רשימות שיעורים על קידושין כ׳

« רשימות שיעורים על קידושין י״ט ע״ב רשימות שיעורים על קידושין כ״א ע״א »

1 קידושין פתח ↗

לִקְרוֹבִים. וַהֲלֹא דִּין הוּא: אִם מוֹכְרָהּ לִפְסוּלִין, לֹא יִמְכְּרֶנָּה לִקְרוֹבִים? מָה לְמוֹכְרָהּ לִפְסוּלִין, שֶׁאִם רָצָה לְיַיעֵד – מְיַיעֵד, יִמְכְּרֶנָּה לִקְרוֹבִים, שֶׁאִם רָצָה לְיַיעֵד – אֵינוֹ מְיַיעֵד? אָמַר קְרָא ״לְאָמָה״ – מְלַמֵּד שֶׁמּוֹכְרָהּ לִקְרוֹבִים. וְרַבִּי מֵאִיר? לִפְסוּלִין, נָפְקָא לֵיהּ מֵהֵיכָא דְּנָפְקָא לֵיהּ לְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר. בִּקְרוֹבִים, סָבַר לַהּ כְּרַבָּנַן דְּאָמְרִי אֵין מוֹכְרָהּ לִקְרוֹבִים. תָּנֵי חֲדָא: מוֹכְרָהּ לְאָבִיו, וְאֵין מוֹכְרָהּ לִבְנוֹ. וְתַנְיָא אִידַּךְ: אֵין מוֹכְרָהּ לֹא לְאָבִיו וְלֹא לִבְנוֹ. בִּשְׁלָמָא אֵינוֹ מוֹכְרָהּ לֹא לְאָבִיו וְלֹא לִבְנוֹ – כְּרַבָּנַן. אֶלָּא מוֹכְרָהּ לְאָבִיו וְאֵין מוֹכְרָהּ לִבְנוֹ, כְּמַאן? לָא כְּרַבָּנַן וְלָא כְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר! לְעוֹלָם כְּרַבָּנַן, מוֹדוּ רַבָּנַן הֵיכָא דְּאִיכָּא צַד יִעוּד. תָּנוּ רַבָּנַן: ״אִם בְּגַפּוֹ יָבֹא בְּגַפּוֹ יֵצֵא״ – בְּגוּפוֹ נִכְנַס בְּגוּפוֹ יֵצֵא. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר: יְחִידִי נִכְנַס יְחִידִי יֵצֵא. מַאי בְּגוּפוֹ נִכְנַס בְּגוּפוֹ יֵצֵא? אָמַר רָבָא: לוֹמַר שֶׁאֵינוֹ יוֹצֵא בְּרָאשֵׁי אֵבָרִים כְּעֶבֶד. אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: הָהוּא – מִ״לֹּא תֵצֵא כְּצֵאת הָעֲבָדִים״ נָפְקָא. אִי מֵהָתָם, הֲוָה אָמֵינָא: נִיתֵּיב לֵיהּ דְּמֵי עֵינֵיהּ וְנִיפּוֹק, קָא מַשְׁמַע לַן. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר: יְחִידִי נִכְנַס יְחִידִי יֵצֵא. מַאי יְחִידִי יֵצֵא? אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק הָכִי קָאָמַר: יֵשׁ לוֹ אִשָּׁה וּבָנִים – רַבּוֹ מוֹסֵר לוֹ שִׁפְחָה כְּנַעֲנִית, אֵין לוֹ אִשָּׁה וּבָנִים – אֵין רַבּוֹ מוֹסֵר לוֹ שִׁפְחָה כְּנַעֲנִית. תָּנוּ רַבָּנַן: נִמְכַּר בְּמָנֶה, וְהִשְׁבִּיחַ וְעָמַד עַל מָאתַיִם, מִנַּיִן שֶׁאֵין מְחַשְּׁבִין לוֹ, אֶלָּא מָנֶה – שֶׁנֶּאֱמַר: ״מִכֶּסֶף מִקְנָתוֹ״. נִמְכַּר בְּמָאתַיִם וְהִכְסִיף וְעָמַד עַל מָנֶה, מִנַּיִן שֶׁאֵין מְחַשְּׁבִין לוֹ אֶלָּא מָנֶה – תַּלְמוּד לוֹמַר: ״כְּפִי שָׁנָיו״. אֵין לִי אֶלָּא עֶבֶד הַנִּמְכָּר לְנׇכְרִי, הוֹאִיל וְנִגְאָל בִּקְרוֹבִים – יָדוֹ עַל הַתַּחְתּוֹנָה. נִמְכָּר לְיִשְׂרָאֵל מְנָלַן? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״שָׂכִיר״ ״שָׂכִיר״ לִגְזֵירָה שָׁוָה. אָמַר אַבָּיֵי: הֲרֵינִי כְּבֶן עַזַּאי בְּשׁוּקֵי טְבֶרְיָא. אֲמַר לֵיהּ הָהוּא מֵרַבָּנַן לְאַבָּיֵי: מִכְּדִי הָנֵי קְרָאֵי אִיכָּא לְמִידְרְשִׁינְהוּ לְקוּלָּא וְאִיכָּא לְמִידְרְשִׁינְהוּ לְחוּמְרָא. מַאי חָזֵית דְּדַרְשִׁינְהוּ לְמִידְרְשִׁינְהוּ לְקוּלָּא? נִידְרְשִׁינְהוּ לְחוּמְרָא! לָא סָלְקָא דַּעְתָּךְ, מִדְּאַקֵּיל רַחֲמָנָא לְגַבֵּיהּ. דְּתַנְיָא: ״כִּי טוֹב לוֹ עִמָּךְ״ – עִמְּךָ בַּמַּאֲכָל וְעִמְּךָ בַּמִּשְׁתֶּה, שֶׁלֹּא תְּהֵא אַתָּה אוֹכֵל פַּת נְקִיָּה וְהוּא אוֹכֵל פַּת קִיבָּר, אַתָּה שׁוֹתֶה יַיִן יָשָׁן וְהוּא שׁוֹתֶה יַיִן חָדָשׁ, אַתָּה יָשֵׁן עַל גַּבֵּי מוֹכִים וְהוּא יָשֵׁן עַל גַּבֵּי הַתֶּבֶן. מִכָּאן אָמְרוּ: כׇּל הַקּוֹנֶה עֶבֶד עִבְרִי כְּקוֹנֶה אָדוֹן לְעַצְמוֹ. וְאֵימָא: הָנֵי מִילֵּי לְעִנְיַן אֲכִילָה וּשְׁתִיָּה, כִּי הֵיכִי דְּלָא לִיצְטַעַר לֵיהּ, הָא לְעִנְיַן פִּדְיוֹן נַחְמִיר עֲלֵיהּ. מִדְּרַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא. דְּתַנְיָא: רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא אוֹמֵר: בֹּא וּרְאֵה כַּמָּה קָשֶׁה אֲבָקָהּ שֶׁל שְׁבִיעִית: אָדָם נוֹשֵׂא וְנוֹתֵן בְּפֵירוֹת שְׁבִיעִית – לְסוֹף מוֹכֵר אֶת מִטַּלְטְלָיו, שֶׁנֶּאֱמַר: ״בִּשְׁנַת הַיּוֹבֵל תָּשֻׁבוּ אִישׁ אֶל אֲחֻזָּתוֹ״, וּסְמִיךְ לֵיהּ: ״וְכִי תִמְכְּרוּ מִמְכָּר לַעֲמִיתֶךָ אוֹ קָנֹה מִיַּד עֲמִיתֶךָ״ – דָּבָר הַנִּקְנֶה מִיָּד לְיָד. לֹא הִרְגִּישׁ – לְסוֹף מוֹכֵר אֶת שְׂדוֹתָיו, שֶׁנֶּאֱמַר: ״כִּי יָמוּךְ אָחִיךָ וּמָכַר מֵאֲחֻזָּתוֹ״. לֹא בָּאת לְיָדוֹ עַד שֶׁמּוֹכֵר אֶת בֵּיתוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״כִּי יִמְכֹּר בֵּית מוֹשַׁב עִיר חוֹמָה״. מַאי שְׁנָא הָתָם דְּאָמַר ״לֹא הִרְגִּישׁ״ וּמַאי שְׁנָא הָכָא דְּאָמַר ״לֹא בָּאת לְיָדוֹ״? כִּדְרַב הוּנָא, דְּאָמַר רַב הוּנָא: כֵּיוָן שֶׁעָבַר אָדָם עֲבֵירָה וְשָׁנָה בָּהּ – הוּתְּרָה לוֹ. הוּתְּרָה לוֹ סָלְקָא דַּעְתָּךְ? אֶלָּא, נַעֲשֵׂית לוֹ כְּהֶיתֵּר. לֹא בָּאת לְיָדוֹ עַד שֶׁמּוֹכֵר אֶת בִּתּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְכִי יִמְכֹּר אִישׁ אֶת בִּתּוֹ לְאָמָה״, וְאַף עַל גַּב דְּבִתּוֹ לָא כְּתִיבָא בְּהַאי עִנְיָנָא, הָא קָא מַשְׁמַע לַן: נִיזַבֵּין אִינָשׁ בְּרַתֵּיה וְלָא נֵיזִיף בְּרִיבִּיתָא. מַאי טַעְמָא – בְּרַתֵּיה מְגָרְעָא וְנָפְקָא וְהָא מוֹסְפָא וְאָזְלָא. לֹא בָּאת לְיָדוֹ עַד שֶׁלֹּוֶה בְּרִבִּית, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְכִי יָמוּךְ אָחִיךָ וּמָטָה יָדוֹ עִמָּךְ״, וּסְמִיךְ לֵיהּ: ״אַל תִּקַּח מֵאִתּוֹ וְגוֹ׳״. לֹא בָּאת לְיָדוֹ עַד שֶׁמּוֹכֵר אֶת עַצְמוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְכִי יָמוּךְ אָחִיךָ וְנִמְכַּר לָךְ״. לֹא לְךָ אֶלָּא לְגֵר, שֶׁנֶּאֱמַר: ״לְגֵר״, וְלֹא לְגֵר צֶדֶק אֶלָּא לְגֵר תּוֹשָׁב שֶׁנֶּאֱמַר: ״גֵּר תּוֹשָׁב״. ״מִשְׁפַּחַת גֵּר״ – זֶה נׇכְרִי. כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר: ״לְעֵקֶר״

2 קידושין פתח ↗

3 קידושין פתח ↗

4 קידושין פתח ↗

5 קידושין פתח ↗

6 קידושין פתח ↗

7 קידושין פתח ↗

8 קידושין פתח ↗

9 קידושין פתח ↗

10 קידושין פתח ↗

11 קידושין פתח ↗

12 קידושין פתח ↗

13 קידושין פתח ↗

14 קידושין פתח ↗

15 קידושין פתח ↗

16 קידושין פתח ↗

17 קידושין פתח ↗

18 קידושין פתח ↗

19 קידושין פתח ↗

– זֶה הַנִּמְכָּר לַעֲבוֹדָה זָרָה עַצְמָהּ. אֲמַר לֵיהּ: הָתָם, הָא אַהְדְּרֵיהּ קְרָא, דְּתָנֵי דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: הוֹאִיל וְהָלַךְ זֶה וְנַעֲשָׂה כּוֹמֶר לַעֲבוֹדָה זָרָה, אֵימָא: לִידְחֵי אֶבֶן אַחַר הַנּוֹפֵל – תַּלְמוּד לוֹמַר: ״אַחֲרֵי נִמְכַּר גְּאֻלָּה תִּהְיֶה לּוֹ אֶחָד מֵאֶחָיו יִגְאָלֶנּוּ״. וְאֵימָא: ״גְּאוּלָּה תִּהְיֶה לוֹ״ – כִּי הֵיכִי דְּלָא לִיטַּמַּע בֵּין הַנׇּכְרִים, הָא לְעִנְיַן פִּדְיוֹן נַחְמִיר עֲלֵיהּ, מִדְּרַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא! אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: תְּרֵי קְרָאֵי כְּתִיבִי. כְּתִיב: ״אִם עוֹד רַבּוֹת בַּשָּׁנִים״ וּכְתִיב: ״וְאִם מְעַט נִשְׁאַר בַּשָּׁנִים״. וְכִי יֵשׁ שָׁנִים מְרוּבּוֹת וְיֵשׁ שָׁנִים מוּעָטוֹת? אֶלָּא, נִתְרַבָּה כַּסְפּוֹ – ״מִכֶּסֶף מִקְנָתוֹ״, נִתְמַעֵט כַּסְפּוֹ – ״כְּפִי שָׁנָיו״. וְאֵימָא הָכִי קָאָמַר: הֵיכָא דַּעֲבַד תְּרֵי וּפֻשׁ לֵיהּ אַרְבַּע – נִיתֵּיב לֵיהּ אַרְבַּע ״מִכֶּסֶף מִקְנָתוֹ״, עֲבַד אַרְבַּע וּפֻשׁו לֵיהּ תַּרְתֵּי – נִיתֵּיב תַּרְתֵּי ״כְּפִי שָׁנָיו״? אִם כֵּן, נִכְתּוֹב קְרָא: ״אִם עוֹד רַבּוֹת שָׁנִים״, ״אִם מְעַט נִשְׁאַר שָׁנִים״, מַאי ״בַּשָּׁנִים״ – נִתְרַבָּה כַּסְפּוֹ בַּשָּׁנִים, ״מִכֶּסֶף מִקְנָתוֹ״ – נִתְמַעֵט כַּסְפּוֹ בַּשָּׁנִים ״כְּפִי שָׁנָיו״. אָמַר רַב יוֹסֵף: דַּרְשִׁינְהוּ רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק לְהָנֵי קְרָאֵי כְּסִינַי. סִימַן: עֶבֶד, בַּיִת, חֲצָאִין, בַּיִת עֶבֶד, קְרוֹבִים. בְּעָא מִינֵּיהּ רַב הוּנָא בַּר חִינָּנָא מֵרַב שֵׁשֶׁת: עֶבֶד עִבְרִי הַנִּמְכָּר לְנׇכְרִי, נִגְאָל לַחֲצָאִין, אוֹ אֵינוֹ נִגְאָל לַחֲצָאִין? ״גְּאֻלָּתוֹ״ ״גְּאֻלָּתוֹ״ מִשְּׂדֵה אֲחוּזָּה גָּמַר: מָה שְׂדֵה אֲחוּזָּה אֵינוֹ נִגְאָל לַחֲצָאִין – אַף הַאי נָמֵי אֵינוֹ נִגְאָל לַחֲצָאִין, אוֹ דִילְמָא לְקוּלָּא אָמְרִינַן, לְחוּמְרָא לָא אָמְרִינַן? אֲמַר לֵיהּ: לָאו אָמְרַתְּ הָתָם: ״נִמְכַּר״ – כּוּלּוֹ וְלֹא חֶצְיוֹ, הָכִי נָמֵי, ״נִגְאָל״ – כּוּלּוֹ וְלֹא חֶצְיוֹ. אָמַר אַבָּיֵי: אִם תִּימְצֵי לוֹמַר נִגְאָל לַחֲצָאִין, מַשְׁכַּחַתְּ לַהּ לְקוּלָּא וּלְחוּמְרָא. לְקוּלָּא: זַבְנֵיהּ בִּמְאָה, יְהַב לֵיהּ חַמְשִׁין, פַּלְגָא דְּדָמֵי, וְאַשְׁבַּח וְקָם עַל מָאתַן, אִי אָמְרַתְּ נִגְאָל לַחֲצָאִין – יָהֵיב לֵיהּ מְאָה וְנָפֵיק, וְאִי אָמְרַתְּ אֵין נִגְאָל לַחֲצָאִין – יָהֵיב לֵיהּ מְאָה וְחַמְשִׁין וְנָפֵיק. וְהָאָמְרַתְּ נִתְרַבָּה כַּסְפּוֹ – ״מִכֶּסֶף מִקְנָתוֹ״! כְּגוֹן דְּאוֹקִיר וְזָל וְאוֹקִיר. מַשְׁכַּחַתְּ לַהּ לְחוּמְרָא: זַבְנֵיהּ בְּמָאתַן, יְהַיב מְאָה, פַּלְגֵי דִּדְמֵי, וְאִיכְּסִף וְקָם עַל מְאָה, אִי אָמְרַתְּ נִגְאָל לַחֲצָאִין – יָהֵיב לֵיהּ חַמְשִׁין וְנָפֵיק, וְאִי אָמְרַתְּ אֵין נִגְאָל לַחֲצָאִין – הָנָךְ מְאָה פִּקָּדוֹן נִינְהוּ גַּבֵּיהּ, יָהֵיב לְהוּ נִיהֲלֵיהּ וְנָפֵיק. בְּעָא מִינֵּיהּ רַב הוּנָא בַּר חִינָּנָא מֵרַב שֵׁשֶׁת: הַמּוֹכֵר בַּיִת בְּבָתֵּי עָרֵי חוֹמָה, נִגְאָל לַחֲצָאִין, אוֹ אֵינוֹ נִגְאָל לַחֲצָאִין? ״גְּאֻלָּתוֹ״ ״גְּאֻלָּתוֹ״ מִשְּׂדֵה אֲחוּזָּה גָּמַר: מָה שְׂדֵה אֲחוּזָּה אֵינָהּ נִגְאֶלֶת לַחֲצָאִין – אַף הַאי נָמֵי אֵינוֹ נִגְאָל לַחֲצָאִין, אוֹ דִילְמָא: הֵיכָא דְּגַלִּי – גַּלִּי, הֵיכָא דְּלָא גַּלִּי – לָא גַּלִּי? אֲמַר לֵיהּ: מִמִּדְרָשׁוֹ שֶׁל רַבִּי שִׁמְעוֹן נִשְׁמַע, שֶׁלֹּוֶה וְגוֹאֵל וְגוֹאֵל לַחֲצָאִין, דְּתַנְיָא: ״אִם גָּאֹל יִגְאַל״ – מְלַמֵּד שֶׁלֹּוֶה וְגוֹאֵל וְגוֹאֵל לַחֲצָאִין. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן: מָה טַעַם, לְפִי שֶׁמָּצִינוּ בְּמוֹכֵר שְׂדֵה אֲחוּזָּה שֶׁיִּפָּה כֹּחוֹ, שֶׁאִם הִגִּיעַ יוֹבֵל וְלֹא נִגְאֲלָה – חוֹזֶרֶת לִבְעָלֶיהָ בַּיּוֹבֵל, הוֹרַע כֹּחוֹ – שֶׁאֵינוֹ לֹוֶה וְגוֹאֵל וְגוֹאֵל לַחֲצָאִין. מַקְדִּישׁ, שֶׁהוֹרַע כֹּחוֹ, שֶׁאִם הִגִּיעַ יוֹבֵל וְלֹא נִגְאֲלָה – יוֹצְאָה לְכֹהֲנִים בַּיּוֹבֵל, יִפָּה כֹּחוֹ – שֶׁלֹּוֶה וְגוֹאֵל וְגוֹאֵל לַחֲצָאִין. הַאי מוֹכֵר בַּיִת בְּבָתֵּי עָרֵי חוֹמָה נָמֵי, הוֹאִיל וְהוֹרַע כֹּחוֹ, שֶׁאִם מָלְאָה לוֹ שָׁנָה תְּמִימָה וְלֹא נִגְאֲלָה נֶחְלָט – יִפָּה כֹּחוֹ, שֶׁלֹּוֶה וְגוֹאֵל וְגוֹאֵל לַחֲצָאִין. אֵיתִיבֵיהּ: ״אִם גָּאֹל יִגְאַל״ – מְלַמֵּד שֶׁלֹּוֶה וְגוֹאֵל וְגוֹאֵל לַחֲצָאִין. שֶׁיָּכוֹל, וַהֲלֹא דִּין הוּא: וּמָה מוֹכֵר שְׂדֵה אֲחוּזָּה שֶׁיִּפָּה כֹּחוֹ, שֶׁאִם הִגִּיעַ יוֹבֵל וְלֹא נִגְאֲלָה חוֹזֶרֶת לִבְעָלֶיהָ בַּיּוֹבֵל – הוֹרַע כֹּחוֹ, שֶׁאֵין לֹוֶה וְגוֹאֵל וְגוֹאֵל לַחֲצָאִין, מַקְדִּישׁ, שֶׁהוֹרַע כֹּחוֹ, שֶׁאִם הִגִּיעַ יוֹבֵל וְלֹא נִגְאֲלָה יוֹצְאָה לְכֹהֲנִים בַּיּוֹבֵל – אֵינוֹ דִּין שֶׁהוֹרַע כֹּחוֹ שֶׁאֵין לֹוֶה וְגוֹאֵל וְגוֹאֵל לַחֲצָאִין? מָה לְמוֹכֵר שְׂדֵה אֲחוּזָּה, שֶׁכֵּן הוֹרַע כֹּחוֹ לִיגָּאֵל מִיָּד, תֹּאמַר בְּמַקְדִּישׁ שֶׁיִּפָּה כֹּחוֹ לִיגָּאֵל מִיָּד. מוֹכֵר בַּיִת בְּבָתֵּי עָרֵי חוֹמָה יוֹכִיחַ, שֶׁיִּפָּה כֹּחוֹ לִיגָּאֵל מִיָּד וְאֵין לֹוֶה וְגוֹאֵל וְגוֹאֵל לַחֲצָאִין! לָא קַשְׁיָא:

20 רשימות שיעורים על קידושין פתח ↗

נחלקו הרשב"ם והתוס' אצלנו אם יש גאולה לחצאין בשדה הקדש. ועיין בשיעורים לעיל כ: בענין גאולה לחצאין דהארכנו במחלוקת הזאת ע"פ הסוגיא שם.

21 קידושין פתח ↗

22 רשב״א על קידושין פתח ↗

אי אמרת אין נגאל לחצאין הנך מאה פקדון נינהו. תמיהא לי היכי הוו פקדון, והא איהו לפרעון קבלינהו, דאף כשתמצא לומר דאינו נגאל לחצאין, היינו שאינו יכול לכוף את האדון לקבל פדיונו לחצאין, אף על גב דבעלמא הוי פרעון, כדאמרינן במציעא עז, ב פרעיה זוזא זוזא פרעון הוי, אבל אי ארצייה ואתרצי וקביל לפרעון אמאי לא הוי פרעון, כיון דקבליה קבליה, ואף כשתמצא לומר שאסור לגאול לחצאין כשם אסור לגאול תוך שתי שנים, כדתנן בערכין פרק המוכר שדהו ערכין כט, ב דתנן התם המוכר שדהו בשעה שהיובל נוהג אינו מותר לגאול פחות משתי שנים שנאמר ויקרא כה, טו במספר שני תבואות ימכור לך, ואמרינן עלה בגמרא אחד הלוקח ואחד המוכר קיימי עליה בעשה, אפילו הכי אי עבר וקביל קביל ואפריק עליה. ועוד דבתוך שנישנים איכא עשה משום דכתיב במספר שני תבואות ובעינן שנים תקנה כתקנתן וליכא, אבל בגאולת חצאין לא אשכחן ואיכא למימר דהכא בדקביל סתם, וכאותה שאמרו במסכת שבועות מא, ב ואל תפרעני אלא באפי תרי דתנו הלכתא, אזל ופרעיה בין דיליה לדיליה ואתניסו כו', ואמר אין קבלתינהו מיניה מיהו אמינא ליהוו פקדון בידי עד דמייתי תרי דתנו הלכתא ומקיים תנאיה. והכא כיון דקבלינהו סתם ומדינא לא הוי פרעון, דבר תורה חשבינהו להו כפקדון עד דפרע ליה דמי כוליה. אבל אי אתנו בפירוש שיהא פרעון בין שתמצא לומר נגאל או אינונגאל פרעון הוי, ויהיב ליה מאי דאישתאר עליה ונפיק.ומהכא נמי משמע דאף כשתמצא לומר נגאל לחצאין, בעבד אינו עובד את רבו יום אחד ואת עצמו יום אחד. ואם קרקע הוא כגון בית בבתי ערי חומה אינו נוטל חצי פירותיו, אלא כולהו פירות דלוקח הוו, עד דפרע ליה כוליה, דאי לא תימא הכי היא נמי כי אתרצי וקביל חצי דמיו הא אפריק פלגיה וזכה בחצי פירותיו מעתה, ואם כן היכי קרינן להו פקדון, אדרבה פרעון גמור הוי, והלכך מסתברא לענין ממשכן שדהו שגואל לחצאין מדינא כדבעינן למיכתב. אי גאל לחצאין פירי מיהא כולהו דמלוה נינהו, דכוליה שדה אשתעבודי אשתעבד לכולה מלוה, ועד דפרע ליה כולה מלוה לא שקיל פירי ולא כלום.וכן נראה דעת ה' ר' שמואל בר מאיר בבבא בתרא פרק בית כור בבא בתרא קד, ב גבי היו שם נקעין עמוקין י' טפחים אין נמדדין עמה, ואקשינן נהי דבהדי ארעא לא קדשי ליקדשו באפי נפשייהו, ופירש הוא ז"ל נהי נמי שאינו בכלל השדה לענין פדיון, יפדו בפני עצמן לחשבון בית זרע חומר שעורים בחמשים שקל כסף, ונפקא מינה שנגאלין בפני עצמן. ולפום ריהטא קשיא לי לפירושו דהא מקדיש שדה אחוזה דברי הכל נגאל לחצאין, ואפילו הוי מכלל השדה נגאל הוא לחצאין. אלא שדעת הרב ז"ל דהא דאמרינן גואל לחצאין, לא שיאמר לגזבר הא לך חצי דמיו ותן לי חצי שדה. דגזבר אומר לו שדה הקדשת ולא חצי שדה. אלא לומר שיכול לכופו לקבל חצי הדמים שעד היובל, ונ"מ שחצי השדה אינו נחלט לכהנים ביובל והוא הדין לממשכן שנות לו חצי דמים ולכשיהיה לו חצי דמיו האחרים יתן לו, וכן משמע מצאתי להרמב"ן נר"ו בממשכן שהדין כנראה שאינו יכול לפדות חציו בחצי דמיו והוא הדין לב' שדות בהלואה אחד.

23 קידושין פתח ↗

24 רש"י על קידושין פתח ↗

או דילמא לקולא אמרינן - דגאולת חצאין יש בה להקל ולהחמיר כדלקמיה והיכא דהוי קולא לגביה אמרינן דנגאל והיכא דהוי חומרא אמרינן דאינו נגאל כדאמר קרא גבי השביח והכסיף דאזלינן לקולא:

25 קידושין פתח ↗

26 קידושין פתח ↗

27 קידושין פתח ↗

28 רש"י על קידושין פתח ↗

לחצאין - הגיע ידו לדמי חצי גרעונו יתנם וימעט חצי שניו מעליו:

29 קידושין פתח ↗

30 תוספות על בבא בתרא פתח ↗

ואמאי ליקדשו באפי נפשייהו. פי' הרשב"ם כמקדיש שתי שדות שיכול לפדות זה בלא זה ואין נראה לר"י דא"כ אפי' בשדה אחד יכול לפדות חציו לפי חשבון בית זרע חומר שעורים דבשדה אחוזה אמר בפ"ק דקדושין דף כא. ושם דלכ"ע פודה וגואל לחצאין ולא פליגי התם ר"ש ורבנן אלא בשדה מקנה ולא כמו שפ"ה בפ' המקדיש שדהו ערכין דף כח דפליגי בשדה אחוזה ונראה לר"י דה"פ וליקדשו באפי נפשייהו כלומר היכי אמרת דלפי שהן נחשבים בפני עצמן אין נמדדין עמה ליקדשו אע"ג דהן נחשבין באפי נפשייהו:

31 קידושין פתח ↗

32 קידושין פתח ↗

33 קידושין פתח ↗

33 משנה תורה, הלכות עבדים פתח ↗

הַנִּמְכָּר לְעַכּוּ"ם אִם לֹא הִשִּׂיגָה יָדוֹ לִגְאל קְרוֹבָיו פּוֹדִין אוֹתוֹ וְקָרוֹב קָרוֹב קוֹדֵם שֶׁנֶּאֱמַר ויקרא כה מט "אוֹ דֹדוֹ אוֹ בֶן דֹּדוֹ יִגְאָלֶנּוּ". וּבֵית דִּין כּוֹפִין אֶת קְרוֹבָיו לִפְדּוֹתוֹ שֶׁלֹּא יִטָּמַע בָּעַכּוּ"ם. לֹא פְּדָאוּהוּ קְרוֹבָיו אוֹ שֶׁאֵין יָדָם מַשֶּׂגֶת מִצְוָה עַל כָּל אָדָם מִיִּשְׂרָאֵל לִפְדּוֹתוֹ. וּבֵין שֶׁפְּדָאוּהוּ קְרוֹבִים בֵּין שֶׁפְּדָאָהוּ שְׁאָר אָדָם יֵצֵא לְחֵרוּת. וְיֵשׁ לוֹ לִלְווֹת וְלִגְאל אֶת עַצְמוֹ מִן הָעַכּוּ"ם. וְגוֹאֵל לַחֲצָאִין. אֲבָל הַנִּמְכָּר לְיִשְׂרָאֵל אֵין הַקְּרוֹבִים פּוֹדִין אוֹתוֹ וְאֵין לוֶֹה וְגוֹאֵל וְאֵינוֹ גּוֹאֵל לַחֲצָאִין. אֶלָּא כֵּיצַד דִּינוֹ. אִם הִשִּׂיגָה יָדוֹ לִתֵּן כְּפִי הַשָּׁנִים הַנּוֹתָרוֹת נוֹתֵן וְיוֹצֵא וְאִם לָאו לֹא יֵצֵא:

34 קידושין פתח ↗

1 גמ'. ור"מ לפסולין נפקא ליה מהיכא דנפקא ליה לר"א בקרובים סבר לה כרבנן, דאמרי אין מוכרה לקרובים.

2 ר"מ סבור דעושין תנאי ע"מ שלא לייעד אבל אין מוכרה לקרובים. והחילוק הזה צ"ב, דהרי לכאורה שני המקרים תלויים באותה נקודה – האם מכירת אמה העבריה חלה היכא דאין אפשרות של יעוד לבסוף, וראוי להיות דין אחד בשני המקרים. ובשלמא אם ר"מ היה נוקט להיפך, דהיינו דמוכרה לקרובים אבל אינו עושה תנאי, אזי הסברא הוא דהאב אינו יכול ליצור מצב של שפחות בלי אפשרות ליעוד לעומת היכא דמצד הדין האדון אינו יכול לייעד דאזי המכירה חלה. אבל אם האב יכול להתנות ע"מ שלא לייעד והוא יכול בעצמו לגרום מצב של שפחות בלי אפשרות לייעד, למה הפקעה מיעוד מצד הדין דקרובים גרוע יותר עד כדי כך דהמכירה אינה חלה כלל, וצ"ע.

3 גמ'. מאי בגופו נכנס בגופו יצא, אמר רבא לומר, שאינו יוצא בראשי אברים כעבד.

4 ונראה לבאר את הדרשא, דבגופו נכנס ובגופו יוצא משמע דגוף העבד מהווה החפצא דנכנס ויוצא מהעבדות, אבל גופו אינו הדבר דמוציאו לחירות. ולכן אינו יוצא בגלל שינוי בגופו כמו ראשי אברים.

5 גמ'. אמר רב נחמן בר יצחק הכי קאמר יש לו אשה ובנים רבו מוסר לו שפחה כנענית, אין לו אשה ובנים אין רבו מוסר לו שפחה כנענית.

6 עיין בריטב"א דנקט דאם אין לו אשה ובנים אין האדון מכריחו לקבל שפחה כנענית אבל מ"מ עדיין יש לעבד היתר בשפחה כנענית, וז"ל ופרישנא שאם אין לו אשה ובנים אין רבו כופהו ליתן לו שפחה כנענית, אבל הוא מותר בה דומיא דמוכר עצמו כדכתיבנא לעיל יד: ד"ה מוכר עכ"ל. ונראה לבאר דהריטב"א אזיל לפי שיטת הרמב"ן דיש קנין איסור בעבד עברי ומפני כך העבד מותר בשפחה כנענית. ולכן בנפרד מהזכויות דיש לאדון בעבדו, יש לעבד עברי דינים שונים מישראל בן חורין מכיון דקנין איסור יוצר חלות שם עבד בגברא. מאידך לפי התוס' דלא פירשו הא דעבד עברי גופו קנוי ע"פ יסוד דקנין איסור, אלא דקאי על קנין ממון דהאדון, אזי כל הדינים המיוחדים דעבד חלין מחמת הקנין ממון דהאדון. וא"כ אי אפשר לחלק ולומר דאין לאדון זכות למסור לו שפחה כנענית אבל מ"מ ההיתר קיים. דהרי לפי התוס' כל יסוד דההיתר בשפחה הוא זכות האדון בעבדו העברי.

7 גמ'. ת"ר נמכר במנה והשביח ועמד על מאתים, מנין שאין מחשבין לו אלא מנה וכו' נמכר במאתים והכסיף ועמד על מנה, מנין שאין מחשבין לו אלא מנה וכו' מכדי הני קראי איכא למידרשינהו לקולא ואיכא למידרשינהו לחומרא, מאי חזית דדרשינהו לקולא נידרשינהו לחומרא.

8 א ביאור ההו"א דהגמ'

9 מבואר בגמ' דבלי גזה"כ היה מקום להסתפק מסברא האם גרעון כסף נמדד לפי הכסף דהאדון שילם לקנות את העבד או"ד לפי שוויות העבד דעכשיו. ועיין לעיל יד: בענין גרעון כסף, אות ג' דהבאנו מחלוקת בין ר"ת והרי"ד האם יש דין דגרעון כסף היכא דהעבד אינו נקנה בכסף אלא ניתן לאדון במתנה. ולכאורה צריכים לעיין בשו"ט דסוגיא דידן לפי ב' הדעות האלו בראשונים.

10 לפי תוס' הרי"ד דעבד יוצא בגרעון כסף אפי' היכא דנקנה במתנה, פשיטא דאין הגרעון תלוי בכסף דקנין כלל. דהרי במתנה האדון לא נתן שום כסף לעבד או לבית הדין כדי לגרוע מכסף דקשור לקנין. אלא צ"ל דגרעון כסף הוא מהשוויות דהעבד עצמו. וא"כ שפיר ניתן להבין דבהו"א הגמ' נסתפקה ספק בעלמא האם משערינן את גרעון הכסף לפי שוויות העבד בשעת הקנין, או"ד לפי שוויות העבד דהשתא בשעת הגרעון. והגמ' למדה מפסוקים דהולכין לפי השיעור היותר נמוך משני הזמנים.

11 אמנם לפי ר"ת דנקט דאין דין גרעון כסף בעבד דנקנה במתנה, מסתבר דגרעון כסף אמור לגרוע מהכסף דקשור לקנין. ולפי"ז שפיר מובן ההו"א דאם נמכר במאתים והכסיף ועמד על מנה דהגרעון הוא מהמאתים, דהרי זה הוי כסף הקנין, ולכן צריך גזה"כ דאמדינן לפי השוויות דהשתא. אבל לכאורה קשה להבין את ההו"א האחר דהגמ', דהיינו דהיכא דנמכר במנה והשביח ועמד על מאתים דיש הו"א דהגרעון הוא מהמאתים. ולכאורה אם גרעון כסף צריך להיות מכסף דשייך לקנין, מדוע יש הו"א דאם העבד השביח דהגרעון הוא מהשוויות דהשתא.

12 וצ"ל, דלכל הפחות בהו"א של הגמ' גם לפי ר"ת יש צד לומר דהגרעון הוי מהשוויות דהעבד ולא מכסף הקנין. דהרי זהו הטעם היחידי לומר דמשערינן הגרעון לפי השוויות דהשתא. אמנם, י"ל דאע"פ דגרעון כסף אינו קשור לכסף הקנין, מ"מ אין גרעון כסף היכא דהעבד נקנה במתנה כי יש תנאי בשיחרור ע"י גרעון דמהני רק היכא דהעבד נקנה בכסף. אבל התנאי הזה אינו מגדיר חלות דין הגרעון, ולכן מסברא אפשר לחשוב דשיעור הגרעון הוא לפי השוויות דהשתא.

13 ב ביאור השו"ט בענין האם מחילה מהני כגרעון כסף

14 לפי מה שביארנו, בהו"א של סוגיא דידן כו"ע סברי דגרעון כסף יכול להיות מהשוויות דהעבד בשעת גרעון ולא מכסף הקנין. ולכאורה יש להעיר דזה נגד ההו"א דהגמ' לעיל טז. דמחילה מהני לגרעון כסף והרב דמחל על גרעונו גרענו מחול. דהרי הצד לומר דמחילה מהני בעבד עברי הוא דנתינת כסף מהאדון לעבד בתחילת העבדות יוצרת שעבוד הגוף על העבד לשרת את האדון. וכמו בכל בע"ח אחר, האדון יכול למחול על שעבודו וממילא כל העבדות דהיתה מבוססת על השעבוד נפקעת, והעבד יוצא לחירות. ואם כנים הדברים דחלות העבדות תלויה בשעבוד דנוצר בשעת נתינת המעות מהאדון אל העבד, אזי ההו"א דהגמ' דידן אינה מובנת דהרי אין טעם לומר דהשיעור דגרעון כסף הוא לפי שוויות העבד דהשתא אם חלות העבדות תלויה אך ורק בשעבוד דחל בתחילה.

15 אבל כל זה לפי ההו"א של הסוגיא לעיל דמחילה מהני לגרעון כסף. אמנם ההו"א דהגמ' דידן שפיר מובן לפי מסקנת הגמ' שם דעבד עברי גופו קנוי והרב שמחל על גרעונו אין גרעונו מחול. דהרי לפי מסקנת הגמ' דעבד עברי גופו קנוי אזי אין הפשט דנתינת המעות של האדון לעבד יוצר שעבוד הגוף דניתן למחילה, אלא דאפי' בלי שעבוד יש לאדון קנין בגוף העבד. וא"כ שפיר מובן דיש צד לומר דגרעון כסף אינו קשור כלל לכסף הקנין, אלא דנמדד לפי שוויות העבד דהשתא, כמו בהו"א דהגמ' אצלנו לפי כל הראשונים.

16 ג ביאור מסקנת הגמ'

17 הגמ' הסיקה מגזה"כ דאמדינן לקולא, דהיינו דיש לעבד היכולת לבחור האם הוא רוצה למדוד הגרעון ע"פ כסף מקנתו או ע"פ השוויות שלו דהשתא. ולפי הנ"ל נראה לבאר דהגמ' חידשה דיש ב' דינים בגרעון כסף: א גרעון כסף מהשעבוד דנוצר ע"י מסירת הכסף דהאדון בתחילה, ב גרעון כסף מהקנין דיש לאדון על העבד דנמדד לפי השויות דהשתא. והעבד יכול לבחור איזה דין דגרעון כסף דהוא רוצה.

18 אמנם יש להדגיש דאע"פ דיש דין דגרעון כסף מהשעבוד דנוצר בתחילה, זה אינו אומר דמחילה מהני כמו בהו"א דהגמ' לעיל טז.. דבגרעון כסף העבד נותן ממון דמהווה חלות שם מעשה שיחרור דגרעון כסף, אלא דהתורה נותנת ב' אופנים מאיזה שוויות הוא יכול לגרוע. אבל מחילה אינה מעשה שחרור אלא מעשה סילוק בעלמא, ורק מהני בהו"א של הגמ' לעיל לפני דידעינן דיש קנין הגוף בעבד עברי. והגמ' הסיקה לעיל דעבד עברי גופו קנוי ולכן צריך מעשה שיחרור דגרעון כסף. ואז באה הסוגיא דידן ומלמדת דיש ב' אופנים היאך לעשות את המעשה הזה.

19 גמ'. בעא מיניה רב הונא בר חיננא מרב ששת עבד עברי הנמכר לעובד כוכבים, נגאל לחצאין או אינו נגאל לחצאין וכו'.

20 בענין גאולה לחצאין

21 א יסוד הדיון דגאולה לחצאין

22 לכאורה הדין דגאולה לחצאין תלוי בגדר הדין דגאולה. דהרי הרשב"א ד"ה אי אמרת הביא מהגמ' בב"מ עז: דבפרעון חוב דעלמא הלוה בודאי יכול לפרוע לחצאין, וז"ל ואמר רבא האי מאן דאוזפיה מאה זוזי לחבריה ופרעיה זוזא זוזא פרעון הוי, אלא דאית ליה תרעומת גביה עכ"ל. אמנם אם הגאולה הוי מעשה קנין אזי מסתבר דאינו נגאל לחצאין. לפי"ז נראה דמהא דשדה אחוזה אינו נגאל לחצאין ניתן ללמוד דגאולת שדה אחוזה ע"י המוכר אינו חלות שם פרעון חוב. אלא דהקונה שדה אחוזה הוי הבעלים הגמורים על השדה, אלא דהתורה נותנת למוכר זכות לקנות אותו בחזרה ע"י גאולה. ומכיון דגדר גאולת שדה אחוזה הוי קנין חדש שפיר מובן למה אינו נגאל לחצאין.

23 ויוצא מזה דספיקת הגמ' האם עבד עברי נגאל לחצאין או לא תלוי בגדר הדין דגרעון כסף. דאם גרעון כסף הוי גרעון בשיעור דשוויות העבד דעכשיו ואינו קשור לשעבוד דחל על העבד בשעת המכירה, אזי אין כאן חלות פרעון חוב כלל ואינו נגאל לחצאין. אבל אם גרעון כסף הוי מכסף הקנין, וביארנו לעיל דהסברא בזה הוא דהכסף הזה יצר שעבוד על העבד לעבוד לאדון, אזי י"ל דיש לגרעון כסף חלות דפרעון חוב, וא"כ מסתבר דהעבד נגאל לחצאין כמו בפרעון חוב דעלמא.

24 ולפי"ז נראה לבאר את פירוש רש"י בהמשך הסוגיא. דהרי הגמ' הקשה דאולי הגז"ש בין שדה אחוזה לעבד עברי חל רק לקולא אבל לא לחומרא. ורש"י ד"ה או דילמא לקולא פירש את הגמ' כפשוטה וז"ל דגאולת חצאין יש בה להקל ולהחמיר כדלקמיה והיכא דהוי קולא לגביה אמרינן דנגאל והיכא דהוי חומרא אמרינן דאינו נגאל כדאמר קרא גבי השביח והכסיף דאזלינן לקולא עכ"ל. אבל הרמב"ן ד"ה או דילמא הקשה על רש"י דהיכן מצינו דיש דרשא דרק נלמד לקולא אבל לא לחומרא וז"ל ואינו מחוור לי דאי גמרינן ג"ש ע"כ בין לקולא בין לחומרא גמרינן כי התם ואין גזירה שוה לחצאין עכ"ל. ולכן הרמב"ן ביאר דהגמ' הקשה דאולי גז"ש דיש בו חומרא לא גמרינן כלל לגבי עבד עברי וז"ל ומשמע דהכי פירושא או דילמא כי גמרינן שום ג"ש הני מילי להקל על העבד שמצינו שהקילה התורה עליו, אבל ג"ש זו שהיא להחמיר עליו לא גמרינן לה עכ"ל. ולכאורה פירוש רש"י צריך ביאור.

25 ונראה לבאר דרש"י פירש את הסוגיא ע"פ היסודות הנ"ל. דהיינו דרש"י הבין דספיקת הגמ' בנוגע לגאולה לחצאין תלוי בגדר דגרעון כסף, האם הוי פרעון חוב של הכסף דהאדון נתן בתחילה, או"ד הוי קנין חדש ע"פ השוויות העבד דהשתא. ורש"י הבין דהספק הזה תלוי בסוגיית הגמ' לעיל בנוגע לעבד דנמכר במנה והשביח או עבד דנמכר במאתים והכסיף. וכמו שביארנו לעיל, מסקנת הגמ' היא דיש ב' דינים דגרעון כסף ויש לעבד הרשות לבחור באיזה דרך הוא רוצה לגרוע ולצאת לחירות, דהיינו דהוא יכול לגרוע מכסף דקנין או מהשוויות שלו דהשתא. וי"ל דהדרכים האלו גם הוו ב' חלויות שונות דגרעון כסף. דגרעון מכסף הקנין חל כפריעת חוב דהשעבוד, לעומת גרעון מהשוויות דהשתא דהוי חלות קנין חדש. ולפי"ז שפיר מובן קושיית הגמ' דתמיד נלך לקולא בנוגע לגאולה לחצאין, דהיינו דכמו בעבד דהכסיף או השביח יש לעבד היכולת לבחור איזה דין דגרעון כסף הוא רוצה, כמו"כ בגאולה לחצאין יש לעבד היכולת הזאת דהרי הכל תלוי בגדר דגרעון כסף. והגמ' דחתה דיש גזה"כ דנגאל כולו ולא חציו.

26 והרמב"ן, דנמנע מפירוש רש"י בסוגיא, לכאורה הבין את מסקנת הסוגיא דלעיל באופן שונה. דהיינו, דהיכולת של העבד לבחור מאיזה סכום לגרוע היכא דהשביח או הכסיף הוי דין מסויים בשיעור דגרעון כסף. אבל זה אינו אומר דבאמת יש ב' דינם שונים בעצם יסוד דין דגרעון כסף. ולכן הרמב"ן הבין דאם יש גז"ש דלומדים משדה אחוזה לעבד עברי אזי הגדר דגרעון כסף הוי קנין חדש ואין טעם לומר כלל דנגאל לחצאין.

27 ב גדר הצד דיש גאולה לחצאין

28 הראשונים נחלקו בהבנת הצד דעבד עברי נגאל לחצאין. דרש"י ד"ה לחצאין פירש וז"ל הגיע ידו לדמי חצי גרעונו יתנם וימעט חצי שניו מעליו עכ"ל. ומבואר דלפי הצד דנגאל לחצאין יש חלות פדיון לחצאין והעבד אינו עובד לשש שנים מלאים. מאידך הרשב"א כתב דאין חלות פדיון לחצאין כלל, וז"ל דאף כשתימצי לומר נגאל לחצאין בעבד אינו עובד את רבו יום אחד ואת עצמו יום אחד ואם קרקע הוא כגון בית בבתי ערי חומה אינו נוטל חצי פירותיו אלא כולהו פירות דלוקח הוו עד דפרע ליה כוליה עכ"ל. ומבואר דהוא השווה את הדין בבתי ערי חומה לדין דעבד עברי, וכמו דבבתי ערי חומה אין חלות פדיון לחצאין כלל עד דיהיב כל דמי הבית, כמו"כ אין חלות פדיון בעבד עברי לחצאין כלל עד דיהיב כל דמי גרעון הכסף. ולפי"ז צ"ל דהצד דנגאל לחצאין הוי דין בקבלת האדון, דהיינו דהעבד יכול להכריח את האדון לקבל את מקצת הדמים עכשיו אפי' אם האדון רוצה לסרב ולומר דהוא רק רוצה לקבל את כל סכום הכסף בבת אחת.

29 ונראה לבאר דלפי הרשב"א אע"פ דאין חלות גאולה לחצאין, מ"מ לפי המ"ד דנגאל לחצאין יש מעשה גאולה לחצאין. דהרי מבואר בגמ' דאם הוא נתן חצי הדמים ואז העבד השביח, דהעבד צריך רק לתת את חצי הדמים השני לפי השיעור של מה דנתן, ולא כל מה דנשאר מהשיעור דהשתא. וזה מוכיח דאפי' להרשב"א יש מעשה פדיון לחצאין דקובע את השיעור.

30 ועיי"ש בהמשך דבריו דהרשב"א השווה את דין גאולת עבד עברי לחצאין לדין פדיון בשדה אחוזה דהקדיש אותו בזמן דהיובל נוהג, וז"ל ועד דפרע ליה כולה מלוה לא שקיל פירי ולא כלום, וכ"נ דעת הרשב"ם בב"ב פ' בית כור קג. גבי היו שם נקעין עמוקים י"ט אין נמדדין עמה ואקשי' נהי דבהדי ארעא לא קדשי ליקדשי באפי נפשייהו ופי' שם הרב ז"ל נהי נמי שאינן בכלל השדה לענין פדיון יפדו בפני עצמן לחשבון בית זרע חומר שעורים בחמשים שקל כסף ונ"מ שנגאלין בפני עצמן, ולפום ריהטא קשיא לי לפירושו דהא מקדיש שדה אחוזה דברי הכל נגאל לחצאין ואפי' הוי מכלל השדה נגאל הוא לחצאין, אלא שדעת הרב ז"ל דהא דאמרינן גואל לחצאין לא שיאמר לגזבר הא לך חצי דמיו ותן לי חצי שדה דגזבר אומר לו שדה הקדשת ולא חצי שדה אלא לומר שיכול לכופו לקבל חצי הדמים שעד היובל ונ"מ שחצי השדה אינו נחלט לכהנים ביובל עכ"ל. כלומר דאע"פ דמבואר בגמ' אצלנו דהמקדיש שדהו יכול לגאול אותו לחצאין, הרשב"ם נקט דהגמ' בב"ב קג. דנה האם הנקעים נמדדים עם שאר השדה או דהם נמדדים בפני עצמם לענין פדיון. והרשב"א הקשה, הרי אם המקדיש שדהו גואל לחצאין, למאי נ"מ אם הנקעים הוו חלק מהשדה או לא, בין כך ובין כך אפשר לגאול אותם ביחד עם השדה וגם אפשר לגאול אותם לבד. והרשב"א תירץ דהרשב"ם נקט דגאולה לחצאין בהקדש הוי כמו שיטתו בגאולה לחצאין בעבד עברי, דהיינו דיש מעשה פדיון אבל הפדיון חל רק לאחר דנתן כל דמי השדה. ולכן חשוב להגדיר האם הנקעים הוו חלק מהשדה דהרי אין חלות פדיון כלל עד דנתן כל דמי השדה. והרשב"א הוסיף דלפי הרשב"ם דאין חלות פדיון לחצאין בשדה אחוזה דהקדיש, צ"ל דיש נ"מ לזה דגואל לחצאין דהחצי דנתן דמיו עליו אינו נחלט לכהנים ביובל. ורואים מזה דאפי' לפי הדעות האלו דאין חלות גאולה לחצאין, מ"מ יכול להיות מעשה גאולה עם נ"מ לשיעור הפדיון בעבד עברי, ובשיעור השדה דנחלט לכהנים ביובל בשדה דהקדיש. ועיי"ש בתוס' ב"ב קג. ד"ה ואמאי דחולקין על הרשב"ם בפירוש הגמ' ומבואר בדבריהם דגאולה לחצאין במקדיש שדהו חלה מיד, דהיינו דחלק מהשדה יוצא לחולין כשנתן חצי מהכסף.

31 ונמצא דהרשב"ם והתוס' נחלקו ביסוד הדין דגאולה לחצאין בשדה אחוזה דהקדיש, באופן דומה למה דנחלקו רש"י והרשב"א בסוגייתנו, דהיינו האם יש חלות פדיון לחצאין או רק מעשה פדיון לחצאין בלי חלות. ומשמע מהרשב"א דהדינים תלויים זה בזה ויש גדר אחד דגאולה לחצאין לשני הדינים. כלומר דלפי הרשב"ם יש להשוות עבד עברי לשדה אחוזה דהקדיש, דבשניהם גאולה לחצאין פירושו מעשה גאולה בלי חלות.

32 אמנם לכאורה אפשר לדחות את תליית הרשב"א. דהרי מסברא יש לחלק ביניהם ולומר דבעבד עברי אין חלות גאולה לחצאין לעומת שדה דהקדיש דיש חלות גאולה לחצאין. דעבד עברי הוי גברא אחד ובכן לית בו חלות גאולה לחצאין דהרי א"א שחלות עבד עברי וחלות בן חורין יחולו באותו גברא. מאידך השדה אינו גוף אחד וניתן להתחלק לכמה וכמה חלקים, ולכן אפשר שחצי השדה יהיה חולין וחצי השדה יהיה הקדש.

33 ויתכן דזוהי שיטת הרמב"ם. דבנוגע למי דהקדיש שדהו ורוצה לפדותו כתב הרמב"ם פרק ה מהלכות ערכין הל"ב וז"ל רצה האדון למכור שדות אחרות משדותיו או ללוות כדי לפדות שדה זו שהקדיש הרשות בידו, בין בזמן שהיובל נוהג בין בזמן שאין היובל נוהג, והוא קודם לכל אדם, וכן אם רצה לגאול חציה גואל, מה שאין כן במוכר להדיוט, זה חומר בהדיוט מבהקדש עכ"ל. מלשון הרמב"ם "אם רצה לגאול חציה גואל" משמע דהגאולה חלה מיד על חצי השדה. מאידך בנוגע לעבד עברי הרמב"ם פרק ב מהלכות עבדים הל"ז כתב רק "וגואל לחצאין" כלשון הגמ' וז"ל הנמכר לעכו"ם אם לא השיגה ידו לגאול קרוביו פודין אותו וקרוב קרוב קודם שנאמר או דודו או בן דודו יגאלנו וכו' ויש לו ללוות ולגאול את עצמו מן העכו"ם וגואל לחצאין וכו' עכ"ל. והלשון "וגואל לחצאין" קצת משמע דיש מעשה גאולה לחצאין אבל הוא צריך להשלים את המחצה האחר כדי שהגאולה תחול בכלל.

34 ועיין עוד ברשב"א דכתב דכל האיבעיא בגמ' לגבי גאולה לחצאין בעבד עברי רק הוי שלא מדעת האדון, אבל מדעת האדון בודאי הוא נגאל לחצאין, וז"ל דאף כשת"ל דאינו נגאל לחצאין היינו שאינו יכול לכוף את האדון לקבל פדיונו לחצאין אע"ג דבעלמא הוי פרעון כדאמרינן במציעא עז: פרעי' זוזא זוזא פרעון הוי אבל אי ארצייה ואיתרצי וקביל לפרעון אמאי לא הוי פרעון כיון דקבלי' קבלי' עכ"ל. ונראה לבאר דהרשב"א הלך לשיטתו דנגאל לחצאין פירושו דיש מעשה פדיון בלי חלות פדיון. דלפי"ז מסתבר דאפי' אם אין לכפות את האדון לקבל את הכסף בתורת מעשה פדיון, מ"מ אם האדון מסכים, קבלתו מהווה מעשה פדיון. אמנם לפי רש"י דנגאל לחצאין פירושו דחלות שם דהעבד משתנה והוא עכשיו דומה לחצי עבד וחצי בן חורין, מסתבר דהמ"ד דאין נגאל לחצאין נקט דעצם החלות הזאת דגאולה לחצאין היא בלתי אפשרית. ויוצא מזה דלפי רש"י, אפי' מדעת האדון אין נגאל לחצאין דהרי אין בכח האדון ליצור חלות זו.

24 חידושי רמב"ן על קידושין פתח ↗

או דלמא לקולא אמרינן לחומרא לא אמרינן. פרש"י ז"ל דגאולת חצאין יש בה להקל ולהחמיר כדלקמן והיכא דהויא קולא לדידיה אמרינן דנגאל והיכא דהויא חומרא לדידיה אמרי' דאינו נגאל כדגלי קרא גבי השביח והכסיף דאמרינן לקולא.ואינו מחוור לי, דאי גמרינן ג"ש ע"כ בין לקולא בין לחומרא אמרינן כי התם ואין גזירה שוה לחצאין ואי לא גמרינן ג"ש הוה ליה למימר מאי טעמא לא גמרינן לה אי נמי הוה ליה למימר היכא דגלי גלי היכא דלא גלי לא גלי כדאמרינן לקמן.ומשמע דהכי פירושא: או דילמא כי גמרינן שום ג"ש ה"מ להקל על העבד שמצינו שהקילה תורה עליו אבל ג"ש זו שהיא להחמיר עליו לא גמרינן לה דהוה סבירא ליה דכל זמן שאתה מונעו מלגאול עצמו לחצאין אתה מחמיר עליו אעפ"י שאפשר שתהא מקל עליו בדמי פדיון כדלקמן והאי דלא אמר או דילמא היכי דגלי גלי היכא דלא גלי לא גלי משום דעדיפא מינה קאמר דאפי' למסקנא דלקמן דאפי' היכא דלא גלי מייתי ליה הכא לא אמרינן ואמר ליה אינו נגאל דגלי ביה קרא נגאל כולו ולא חציו ואתי אביי ואמר כי אמרת נגאל לחצאין משכחת לה לקולא ומשכחת לה לחומרא אמר כשתמצא לומר נגאל מפני שהוא כוון להשיב על מה שאמר נגאל לחצאין מפני שהיא קולא ואעפ"י שזה בכלל זה תפש לו אותו לשון עצמו שהוא משיב עליו.וי"מ או דילמא לקולא אמרו לחומרא לא אמרי' כלומר זה הג"ש של גאולתו גאולתו דעבד ושדה אחוזה להקל על שדה אחוז' כדאמרה נאמרה בהשביח והכסיף כשם שאתה מיקל בעבד כדאיתא במסכת ערכין דף ל, א ולא נאמרה להחמיר על העבד שהתורה הקילה עליו מדכתיב עמך במאכל ובמשתה:

33 משנה תורה, הלכות ערכים וחרמין פתח ↗

רָצָה הָאָדוֹן לִמְכֹּר שָׂדוֹת אֲחֵרוֹת מִשְּׂדוֹתָיו אוֹ לִלְווֹת כְּדֵי לִפְדּוֹת שָׂדֶה זוֹ שֶׁהִקְדִּישׁ הָרְשׁוּת בְּיָדוֹ. בֵּין בִּזְמַן שֶׁהַיּוֹבֵל נוֹהֵג בֵּין בִּזְמַן שֶׁאֵין הַיּוֹבֵל נוֹהֵג. וְהוּא קוֹדֵם לְכָל אָדָם. וְכֵן אִם רָצָה לִגְאל חֶצְיָהּ גּוֹאֵל. מַה שֶּׁאֵין כֵּן בְּמוֹכֵר לְהֶדְיוֹט. זֶה חֹמֶר בְּהֶדְיוֹט מִבְּהֶקְדֵּשׁ:

34 בבא מציעא פתח ↗

וְאָמַר רָבָא: הַאי מַאן דְּאוֹזְפֵיהּ מְאָה זוּזֵי לְחַבְרֵיהּ וּפַרְעֵיהּ זוּזָא זוּזָא – פֵּרָעוֹן הָוֵי, אֶלָּא דְּאִית לֵיהּ תַּרְעוֹמֶת גַּבֵּיהּ. דְּאָמַר לֵיהּ: אַפְסַדְתִּינְהוּ מִינַּאי.

« רשימות שיעורים על קידושין י״ט ע״ב רשימות שיעורים על קידושין כ״א ע״א »