רשימות שיעורים על קידושין ע״ו

« רשימות שיעורים על קידושין ע״ה ע״ב רשימות שיעורים על קידושין ע״ז ע״א »

1 קידושין פתח ↗

וּפוֹטְרִים אֶת הַנְּשׂוּאוֹת. מַאי דָּרְשִׁי? ״לֹא תִהְיֶה אֵשֶׁת הַמֵּת הַחוּצָה לְאִישׁ זָר״ – הָךְ דְּיָתְבָה חוּצָה, הִיא לֹא תִהְיֶה לְאִישׁ זָר, אֲבָל הָךְ דְּלָא יָתְבָה חוּצָה – תִּהְיֶה לְאִישׁ זָר. וְרַבִּי עֲקִיבָא לְטַעְמֵיהּ דְּאָמַר: יֵשׁ מַמְזֵר מֵחַיָּיבֵי לָאוִין. וְיֵשׁ אוֹמְרִים: לְפִי שֶׁאֵין בְּקִיאִין בְּדִקְדּוּקֵי מִצְוֹת. מַאן יֵשׁ אוֹמְרִים? אָמַר רַב אִידִי בַּר אָבִין: רַבִּי אֱלִיעֶזֶר הִיא. דְּתַנְיָא: מַצַּת כּוּתִי מוּתֶּרֶת וְאָדָם יוֹצֵא בָּהּ יְדֵי חוֹבָתוֹ בַּפֶּסַח, וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹסֵר, לְפִי שֶׁאֵין בְּקִיאִים בְּדִקְדּוּקֵי מִצְוֹת. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: כׇּל מִצְוָה שֶׁהֶחֱזִיקוּ בָּהּ כּוּתִים – הַרְבֵּה מְדַקְדְּקִים בָּהּ, יוֹתֵר מִיִּשְׂרָאֵל. וְאֶלָּא הָכִי, מַאי אֵין בְּקִיאִין? לְפִי שֶׁאֵין בְּקִיאִין בְּתוֹרַת קִידּוּשִׁין וְגֵירוּשִׁין. אָמַר רַב נַחְמָן אָמַר רַבָּה בַּר אֲבוּהּ: מַמְזֵר מֵאֲחוֹתוֹ וּמַמְזֵר מֵאֵשֶׁת אָח נִתְעָרְבוּ בָּהֶן. מַאי קָא מַשְׁמַע לַן, יֵשׁ מַמְזֵר מֵחַיָּיבֵי כָרֵיתוֹת? נִיתְנֵי חֲדָא! מַעֲשֶׂה שֶׁהָיָה כָּךְ הָיָה. וְרָבָא אָמַר: עֶבֶד וְשִׁפְחָה נִתְעָרְבוּ בָּהֶן. אִיסּוּרָא מִשּׁוּם מַאי, מִשּׁוּם שִׁפְחָה? נִיתְנֵי חֲדָא! מַעֲשֶׂה שֶׁהָיָה כָּךְ הָיָה. מַתְנִי׳ הַנּוֹשֵׂא אִשָּׁה כֹּהֶנֶת – צָרִיךְ לִבְדּוֹק אַחֲרֶיהָ אַרְבַּע אִמָּהוֹת שֶׁהֵן שְׁמֹנֶה: אִמָּהּ, וְאֵם אִמָּהּ, וְאֵם אֲבִי אִמָּהּ, וְאִמָּהּ, וְאֵם אָבִיהָ וְאִמָּהּ, וְאֵם אֲבִי אָבִיהָ וְאִמָּהּ. לְוִיָּה וְיִשְׂרְאֵלִית מוֹסִיפִין עֲלֵיהֶן עוֹד אַחַת. אֵין בּוֹדְקִין לֹא מִן הַמִּזְבֵּחַ וּלְמַעְלָה, וְלֹא מִן הַדּוּכָן וּלְמַעְלָה, וְלֹא מִן הַסַּנְהֶדְרִין וּלְמַעְלָה. וְכֹל שֶׁהוּחְזְקוּ אֲבוֹתָיו מִשּׁוֹטְרֵי הָרַבִּים וְגַבָּאֵי צְדָקָה – מַשִּׂיאִין לַכְּהוּנָּה וְאֵין צָרִיךְ לִבְדּוֹק אַחֲרֵיהֶן. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: אַף מִי שֶׁהָיָה חָתוּם עֵד בְּעַרְכֵי הַיְּשָׁנָה שֶׁל צִיפּוֹרִי. רַבִּי חֲנִינָא בֶּן אַנְטִיגְנוֹס אוֹמֵר: אַף מִי שֶׁהָיָה מוּכְתָּב בְּאִסְטְרַטְיָא שֶׁל מֶלֶךְ. גְּמָ׳ מַאי שְׁנָא בִּנְשֵׁי בָּדְקִינַן וּמַאי שְׁנָא בְּגַבְרֵי דְּלָא בָּדְקִינַן? נְשֵׁי דְּכִי מִינְּצוּ בַּהֲדֵי הֲדָדֵי – בַּעֲרָיוֹת הוּא דְּמִינְּצוּ, וְאִם אִיתָא דְּאִיכָּא מִילְּתָא – לָא אִית לַיהּ קָלָא, גַּבְרֵי דְּכִי מִינְּצוּ בַּהֲדֵי הֲדָדֵי – בְּיוּחֲסִין הוּא דְּמִינְּצֵי, אִם אִיתָא דְּאִיכָּא מִילְּתָא – אִית לַיהּ קָלָא. וְאִיהִי נָמֵי תִּבְדּוֹק בֵּיהּ בְּדִידֵיהּ? מְסַיַּיע לֵיהּ לְרַב, דְּאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: לֹא הוּזְהֲרוּ כְּשֵׁרוֹת לִינָּשֵׂא לִפְסוּלִים. רַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה תָּנֵי: אַרְבַּע אִמָּהוֹת שֶׁהֵם שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה. בְּמַתְנִיתָא תָּנָא: אַרְבַּע אִמָּהוֹת שֶׁהֵם שֵׁשׁ עֶשְׂרֵה. בִּשְׁלָמָא לְרַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה –

2 תוספות על קידושין פתח ↗

הנושא אשה כהנת - פי' כהן שבא לישא אשה כהנת וקאמר דצריך לבדוק משום שאנו רוצים שבנה ישמש ע"ג המזבח אבל אין לפרש דמיירי בישראל הבא לישא אשה כהנת ורוצה שיהא בנה כשר לכהונה דא"כ אמאי נקט כהנת אפילו היתה חללה נמי הוי בנה כשר לכהונה דבני ישראל מקוה טהרה לחללות:

3 קידושין פתח ↗

4 תוספות על קידושין פתח ↗

צריך שיבדוק אחריה ארבע אמהו' - פי' בקונט' בודקין משום חשש דממזרות ולא נהירא מדפריך גמ' ואיהי נמי תבדוק בדידיה ומשני לא הוזהרו כשרות לינשא לפסולים ומאי קאמר הא הוזהרו לינשא לממזרים דהא אפילו מאן דאמר לא הוזהרו היינו דוקא לינשא לחלל קאמר אבל לממזרים לא לכך צריך לומר דחששא דמתני' הוא משום חללות אבל משום ממזרות לא שייך חששא כלל דמכירין ישראל ממזרים שביניהם ומיהו תימה הא קתני לויה וישראלית מוסיפין עוד אחת ואי לא בדקי אלא בפסול חללות לויה וישראלית אמאי צריכין בדיקה כיון דאבוה לוי או ישראל אי אפשר בשום ענין להיות בה פסול חללה שהרי לכ"ע בני ישראל מקוה טהרה לחללות וא"כ ישראל שנשא חללה בתו כשרה לכהונה וי"ל דעיקר הבדיקה ותקנה משום פסול חללות ואגב בדיקה דחללות בדקי נמי היכא דלא שייך אלא פסול ממזרות כגון לויה וישראלית אבל גבי איהי דליכא פסול חללות דלא הוזהרו כשרות לינשא לפסולין לא צריך לבדוק משום ממזרות ור"ת כתב בספר הישר דהא דצריך לבדוק היינו דוקא להכשיר בניהם לעבודה אי נמי להכשיר עצמו לעבודה אבל להאכילו בתרומה א"צ בדיקה כדאמר פ' האשה שנתארמלה כתובות דף כד. אני כהן וחבירי כהן נאמן להאכילו בתרומה ואין נאמן להשיאו אשה:

5 בית יוסף פתח ↗

ומ"ש וכל קול שלא הוחזק בב"ד אינו קול לאסור בשבילו מימרא דרב אשי שם כ' בא"ח כ' רב נטרונאי כהן דנסיב גרושה או אחת מהפסולות ושמיתו יתיה תרי תלתא זימני ולא שבקה ואמר לא ניחא לי דליהוי כהן משמתין ליה לעולם עד דפריש מינה ומגרש לה דאמרינן וקדשתו בעל כרחו ובתשובה אחרת לגאון מתבעי לאפרושינן ואכרוזי עלייהו דליפרשו כהנים מינייהו דלא ליתקלו בהו למתבעי לשמותיה עד דפריש מינה ואלקויה ואי חיישינן דאזיל לדוכתא אחרינא ופריש ידיה קייצין ליה לראש אצבעותיה וקבעין ביה מומא דלא ליפרוס ידיה והרמב"ם כתב בפתיחה שלחה בנא אמון על כהן שנשא גרושה והחרים שניהם במצרים ואלקהרא ושלח הפתיחה למקום שעשה המעשה רע ושיחרימו אותם בשמם והחרים כל בר ישראל ובת ישראל שישא ויתן עמהם ויאכל וישתה וישב עמהם תוך ד' אמות ומי שיכנס עמהם לשמחה ולאבילות שיהיה כהם ומי שישתתף עמהם בחיים ובמותם וחייב לסקול ארונם כשימותו וקבורתו יהיה בלא צידוק הדין ולהראות שמחה וששון באבדם וצוה לנשים בתכלית האזהרה מלהכנס עם הזונה בשום מקום ואפי' לבית המרחץ וכזה ראוי לנו השומעים בקול הרב שנפריש ונבדיל כל הקמים עליו ועוברים על מצוה ממצותיו ולא נניח בינינו וביניהם שתוף ולא שייכות בשום ענין ולא בשום פנים עד שישובו לשי"ת וכשישובו יגרשנה ויבאו שניהם לב"ד וילקה כל אחד מהם מכת מרדות וישבע כלא' מהם בס"ת המקודש שלא ישובו לעשות כמעשה הזה לעולם ולא ישא נשים בעבירה לעולם ויתודו את עונם ברבים כמו שמרו ברבים אז נתיר להם החרם ואם יתמידו במרים תודיעוני כדי שיצאו הפתיחין לעיירות הקרובות והרחוקות ותחדשי עוד עליהם החרם ברבים אם לא ישובו כי לא יתכן להתרשל בכמו המעשה הרע הזה הגדול להרים יד במרי ולכפור במשה ובתורתו הקדושה בגלוי ובפרהסיא ונתעלם מזה וחלילה לשם ית' שנסביר פנים בזה או שנפחד משום אדם או נעשה לכבודו ובעל הרחמים ארך אפים יחזירם למוטב עכ"ל: וכבר כתבתי בסימן זה שהריב"ש בסי' שמ"ח כתב כיצד כופין:

6 קידושין פתח ↗

7 קידושין פתח ↗

8 קידושין פתח ↗

9 קידושין פתח ↗

10 קידושין פתח ↗

11 קידושין פתח ↗

12 קידושין פתח ↗

מוֹקֵים לַהּ בִּלְוִיָּה וּבַת יִשְׂרָאֵל. אֶלָּא מַתְנִיתָא נֵימָא פְּלִיגָא? לָא, מַאי ״עוֹד אַחַת״ – זוּג אַחַת. אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: זוֹ דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר, אֲבָל חֲכָמִים אוֹמְרִים: כׇּל מִשְׁפָּחוֹת בְּחֶזְקַת כְּשֵׁרוֹת הֵן עוֹמְדוֹת. אִינִי? וְהָאָמַר רַב חָמָא בַּר גּוּרְיָא אָמַר רַב: מִשְׁנָתֵינוּ כְּשֶׁקּוֹרֵא עָלָיו עַרְעָר! מַאן דְּמַתְנֵי הָא – לָא מַתְנֵי הָא. אִיכָּא דְּאָמְרִי אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: זוֹ דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר, אֲבָל חֲכָמִים אוֹמְרִים: כׇּל מִשְׁפְּחוֹת בְּחֶזְקַת כְּשֵׁרוֹת הֵן עוֹמְדוֹת. אָמַר רַב חָמָא בַּר גּוּרְיָא אָמַר רַב: אִם קוֹרֵא עָלָיו עַרְעָר, צָרִיךְ לִבְדּוֹק אַחֲרֶיהָ. אֵין בּוֹדְקִין מִן הַמִּזְבֵּחַ וּלְמַעְלָה. מַאי טַעְמָא? אִי לָאו דְּבַדְקוּהּ לָא הֲווֹ מַסְּקִי לֵיהּ. וְלֹא מִן הַדּוּכָן וּלְמַעְלָה. מַאי טַעְמָא? דְּאָמַר מָר: שֶׁשָּׁם הָיוּ יוֹשְׁבִים מְיַיחֲסֵי כְּהוּנָּה וּמְיַיחֲסֵי לְוִיָּה. וְלֹא מִסַּנְהֶדְרִין וּלְמַעְלָה. מַאי טַעְמָא? דְּתָנֵי רַב יוֹסֵף: כְּשֵׁם שֶׁבֵּית דִּין מְנוּקִּין בְּצֶדֶק – כָּךְ מְנוּקִּין מִכׇּל מוּם. אָמַר מָרִימָר: מַאי קְרָאָה – ״כֻּלָּךְ יָפָה רַעְיָתִי וּמוּם אֵין בָּךְ״. אֵימָא מוּמָא מַמָּשׁ! אָמַר רַב אַחָא בַּר יַעֲקֹב: אָמַר קְרָא: ״וְהִתְיַצְּבוּ שָׁם עִמָּךְ״, ״עִמָּךְ״ – בְּדוֹמִים לָךְ. וְדִלְמָא מִשּׁוּם שְׁכִינָה? אָמַר רַב נַחְמָן, אָמַר קְרָא: ״וְהָקֵל מֵעָלֶיךָ וְנָשְׂאוּ אִתָּךְ״ – בְּדוֹמִים לָךְ. כׇּל מִי שֶׁהוּחְזְקוּ אֲבוֹתָיו מִשּׁוֹטְרֵי הָרַבִּים. לְמֵימְרָא דְּלָא מוֹקְמִינַן מִפְּסוּלִים? וּרְמִינְהוּ: הַכֹּל כְּשֵׁרִים לָדוּן דִּינֵי מָמוֹנוֹת, וְאֵין הַכֹּל כְּשֵׁרִים לָדוּן דִּינֵי נְפָשׁוֹת. וְהָוֵינַן בָּהּ: ״הַכֹּל״ לְאֵיתוֹיֵי מַאי? וְאָמַר רַב יְהוּדָה: לְאֵיתוֹיֵי מַמְזֵר! אָמַר אַבָּיֵי: בִּירוּשָׁלַיִם. וְכֵן תָּנֵי רַב שִׁמְעוֹן בַּר זֵירָא בְּקִידּוּשֵׁי דְבֵי לֵוִי: בִּירוּשָׁלַיִם. וְגַבָּאֵי צְדָקָה מַשִּׂיאִים. מַאי טַעְמָא? כֵּיוָן דְּמִנְּצוּ בַּהֲדֵי אִינָשֵׁי, דְּאָמַר מָר: מְמַשְׁכְּנִים עַל הַצְּדָקָה וַאֲפִילּוּ בְּעֶרֶב שַׁבָּת, וְאִם אִיתָא דְּאִיכָּא – אִית לֵיהּ קָלָא. אוּשְׁפִּיזְכָּנֵיהּ דְּרַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה גִּיּוֹרָא הֲוָה, וַהֲוָה קָא מִנְּצֵי אִיהוּ וְרַב בִּיבִי, מָר אָמַר: אֲנָא עָבֵידְנָא סְרָרוּתָא דְמָתָא, וּמַר אָמַר: אֲנָא עָבֵידְנָא סְרָרוּתָא דְמָתָא. אֲתוֹ לְקַמֵּיהּ דְּרַב יוֹסֵף אֲמַר לְהוּ: תְּנֵינָא: ״שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ... מִקֶּרֶב אַחֶיךָ״, כׇּל מְשִׂימוֹת שֶׁאַתָּה מֵשִׂים – לֹא יִהְיֶה אֶלָּא מִקֶּרֶב אַחֶיךָ. אֲמַר לֵיהּ רַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה: וַאֲפִילּוּ אִמּוֹ מִיִּשְׂרָאֵל? אֲמַר לֵיהּ: אִמּוֹ מִיִּשְׂרָאֵל מִקֶּרֶב אַחֶיךָ קָרֵינָא בֵּיהּ. הִלְכָּךְ רַב בִּיבִי דְּגַבְרָא רַבָּא הוּא – לִיעַיֵּין בְּמִילֵּי דִשְׁמַיָּא, וּמָר – לִיעַיֵּין בְּמִילֵּי דְמָתָא. אָמַר אַבָּיֵי הִלְכָּךְ מַאן דְּמַשְׁרֵי צוּרְבָּא מִדְּרַבָּנַן בְּאוּשְׁפִּיזְכָּנֵיהּ – לַאשְׁרֵי כְּרַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה, דְּיָדַע לִמְהַפֵּיךְ דִּמְהַפֵּיךְ לֵיהּ בִּזְכוּתֵיהּ. רַבִּי זֵירָא מִטַּפַּל בְּהוּ, רַבָּה בַּר אֲבוּהּ מִטַּפַּל בְּהוּ. בְּמַעְרְבָא אֲפִילּוּ רֵישׁ כּוֹרֵי לָא מוֹקְמִי מִינַּיְיהוּ. בִּנְהַרְדְּעָא אֲפִילּוּ רֵישׁ גַּרְגּוּתָא לָא מוֹקְמִי מִינַּיְיהוּ. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: אַף מִי שֶׁהָיָה וְכוּ׳. מַאי טַעְמָא? דָּיְיקִי וּמַחְתְּמִי. רַבִּי חֲנִינָא בֶּן אַנְטִיגְנוֹס וְכוּ׳. אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: בַּחֲיָילוֹת שֶׁל בֵּית דָּוִד. אָמַר רַב יוֹסֵף: מַאי קְרָא? ״וְהִתְיַחְשָׂם בַּצָּבָא בַּמִּלְחָמָה״. וְטַעְמָא מַאי? אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: כְּדֵי שֶׁתְּהֵא זְכוּתָן וּזְכוּת אֲבוֹתָם מְסַיַּיעְתָּן. וְהָאִיכָּא צֶלֶק הָעַמּוֹנִי, מַאי לָאו דְּאָתֵי מֵעַמּוֹן? לָא, דְּיָתֵיב בְּעַמּוֹן. וְהָאִיכָּא אוּרִיָּה הַחִתִּי, מַאי לָאו דְּאָתֵי מֵחֵת? לָא, דְּיָתֵיב בְּחֵת. וְהָאִיכָּא אִתַּי הַגִּתִּי! וְכִי תֵּימָא הָכִי נָמֵי דְּיָתֵיב בְּגַת, וְהָא אָמַר רַב נַחְמָן: אִתַּי הַגִּיתִּי בָּא וּבִטְּלָהּ! וְעוֹד אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: אַרְבַּע מֵאוֹת יְלָדִים הָיוּ לוֹ לְדָוִד, וְכוּלָּם בְּנֵי יְפַת תּוֹאַר הָיוּ, וְכוּלָּם מִסְתַּפְּרִים קוֹמֵי, וּמְגַדְּלִים בְּלוֹרִית הָיוּ, וְכוּלָּם יוֹשְׁבִים בִּקְרוֹנִיּוֹת שֶׁל זָהָב וְהָיוּ מְהַלְּכִים בְּרָאשֵׁי גְיָיסוֹת, וְהֵן הֵן בַּעֲלֵי אֶגְרוֹפִים שֶׁל בֵּית דָּוִד! דְּאָזְלִי לְבַעוֹתֵי עָלְמָא.

13 קידושין פתח ↗

14 קידושין פתח ↗

15 רש"י על קידושין פתח ↗

ששם היו יושבים - בלשכת הגזית היו יושבים סנהדרין מתמיד של שחר עד תמיד של בין הערבים ומייחסים את הכהנים והלויים להבדיל פסולים מן העבודה ומן הדוכן:

16 רמב"ן על דברים פתח ↗

עַל פִּי שְׁנַיִם עֵדִים אוֹ שְׁלֹשָׁה עֵדִים, אִם מִתְקַיֶּמֶת עֵדוּת בִּשְׁנַיִם, לָמָּה פֵּרַט לְךָ בִּשְׁלֹשָׁה, לְהַקִּישׁ שְׁלֹשָׁה לִשְׁנַיִם: מָה שְׁנַיִם עֵדוּת אַחַת, אַף שְׁלֹשָׁה עֵדוּת אַחַת, וְאֵין נַעֲשִׂין זוֹמְמִין עַד שֶׁיִּזּוֹמּוּ כֻּלָּן, לְשׁוֹן רַשִׁ"י רש"י על דברים י"ז:ו'. וְכֵן אִם נִמְצָא אֶחָד מֵהֶם קָרוֹב אוֹ פָּסוּל, הָעֵדוּת כֻּלָּהּ בְּטֵלָה, וְהֵם כֻּלָּם נֶהֱרָגִים וּמְשַׁלְּמִים מָמוֹן בַּהֲזַמָּתָן, שֶׁעִקַּר הַכָּתוּב לְהַקִּישׁ שְׁלֹשָׁה לִשְׁנַיִם בְּכָל דִּבְרֵיהֶם כְּדַעַת רַבּוֹתֵינוּ מכות ה ב. וְעַל דֶּרֶךְ הַפְּשָׁט אָמַר הַגָּאוֹן רַב סְעַדְיָה: שְׁנַיִם - עֵדִים, אוֹ שְׁלֹשָׁה - מְקַבְּלֵי עֵדוּת הַשְּׁנַיִם. וְאֵין בַּכָּתוּב קַבָּלַת עֵדוּת, רַק עֵדִים. אֲבָל כִּמְדֻמֶּה לִי שֶׁטָּעָה הַגָּאוֹן בְּדִינוֹ, כִּי עֵדוּת דִּינֵי נְפָשׁוֹת לֹא תְּקֻבַּל רַק בִּפְנֵי סַנְהֶדְרִין שֶׁל עֶשְׂרִים וּשְׁלֹשָׁה. אֲבָל פְּשׁוּטוֹ שֶׁל מִקְרָא לֵאמֹר שֶׁיּוּמַת הַמֵּת עַל פִּי שְׁנַיִם עֵדִים כְּשֶׁאֵין שָׁם יוֹתֵר, אוֹ עַל פִּי שְׁלֹשָׁה אִם יִמָּצְאוּן שָׁם שְׁלֹשָׁה; יֹאמַר הַכָּתוּב, כַּאֲשֶׁר הֻגַּד לְךָ וְשָׁמָעְתָּ, תִּדְרֹשׁ הַדָּבָר הֵיטֵב עַל פִּי כָּל הָעֵדִים הַנִּמְצָאִים שָׁם. וְהִנֵּה אִם שָׁמַעְנוּ שֶׁעָבַר בִּפְנֵי שְׁלֹשָׁה, נִשְׁלַח בַּעֲבוּרָם וְיָבוֹאוּ לְבֵית דִּין וְיָעִידוּ כֻּלָּם, וְהוּא הַדִּין לְמֵאָה; כִּי בְּשָׁמְעֵנוּ דִּבְרֵי כֻּלָּם יִתְבָּרֵר הָאֱמֶת. וְאִם לֹא הָיוּ שָׁם יוֹתֵר, אוֹ שֶׁהָלְכוּ לָהֶם וְאֵינָם נִמְצָאִים שָׁם, בִּשְׁנַיִם דַּי.

17 קידושין פתח ↗

18 קידושין פתח ↗

19 קידושין פתח ↗

20 קידושין פתח ↗

21 קידושין פתח ↗

22 קידושין פתח ↗

23 קידושין פתח ↗

24 קידושין פתח ↗

1 משנה. הנושא אשה כהנת.

2 רש"י כתב ד"ה לויה וישראלית דהמשנה איירי בכהן הבא לישא אשה, ומשמע דלוי או ישראל אין צריך לבדוק לפני שמתחתנים. וכן איתא בתוס' ד"ה הנושא. וצ"ב דהרי רש"י ד"ה בודקין כתב דהבדיקה היא מפאת פסולי קהל כמו ממזרות, והאיסור ממזרות שייך גם ללוי ולישראל, וא"כ צ"ע למה רק כהן צריך לבדוק. ובאמת הרמב"ן ד"ה ובסיפא הביא גירסא אחרת דגם לוי וישראל צריך לבדוק, ושיטת רש"י צ"ב.

3 ונראה לבאר יסוד חיוב הבדיקה, דהרי אע"פ דרש"י כתב במשנה דהבדיקה כוללת ממזרות ושאר פסולי קהל, מ"מ מפירושו בהמשך הסוגיא ד"ה לא הוזהרו כשרות מבואר דהחשש לממזרות לבד אינו סגי לחייב בדיקה. דהרי הגמ' אומרת דכהנת אינה צריכה לבדוק ביחוס בעלה מפני דלא הוזהרו כשרות לינשא לפסולים. ורש"י ביאר וז"ל כהנות לינשא לפסולין כגון חללי גירי וחרורי וכיון דלא הקפידה תורה עליהם ליוחסין רבנן נמי לא עבוד בהו מעלה לאצרוכינהו בדיקה ואפילו מחמת ממזרות ושתוקות אלא כי איתחזיק איסורא ביה אבל לחששא ולמיבדק לא אצרכינהו עכ"ל. הרי מבואר דהיא רק צריכה לבדוק מפני ממזרות היכא דאיתחזק איסורא. וצ"ב בשיטתו דהרי במשנה רש"י כתב דכהן צריך לבדוק מפני חשש ממזרות ופסולי קהל, ומאי שנא כהן מכהנת.

4 והתוס' ד"ה צריך ביארו דרק בודקין לשאר פסולי קהל אגב הבדיקה לחללות, וז"ל דעיקר הבדיקה ותקנה משום פסול חללות ואגב בדיקה דחללות בדקי נמי היכא דלא שייך אלא פסול ממזרות כגון לויה וישראלית אבל גבי איהי דליכא פסול חללות דלא הוזהרו כשרות לינשא לפסולין לא צריך לבדוק משום ממזרות עכ"ל. וא"כ מובן למה כהן, דשייך בו איסור חללות, צריך לבדוק גם לחללות וגם לשאר פסולי קהל, וכהנת דלא שייך בה פסול חללות, אינה חייבת לבדוק לממזרות. אמנם לכאורה גם זה צ"ע דהרי למה חיוב הבדיקה היא על איסור הכהן לישא חללה ולא על שאר איסורים.

5 ונראה שהמחייב של הבדיקה אינו החשש שהכהן יעבור על איסור לישא פסול כהונה או פסול קהל דא"כ גם ישראל יכול לעבור על איסור ביאה ולמה אין בודקין לישראל. אלא דיש מצוה של וקדשתו ויקרא פרק כא פסוק כ המחייבת ב"ד ליזהר דוקא בקדושת וייחוס כהונה, ואם כהן נשא לפסולה לו יש חיוב מיוחד על ב"ד לכוף אותו להוציאה. וזה מבואר במה שהביא הבית יוסף אה"ע סימן ו מהגמ' ביבמות, וז"ל כתוב בארחות חיים הל' איסו"ב אות יז כתב רב נטרונאי כהן דנסיב גרושה או אחת מהפסולות ושמיתו יתיה תרי תלתא זימני ולא שבקה ואמר לא ניחא לי דלהוי כהן משמתין ליה לעולם עד דפריש מינה ומגרש לה דאמרינן יבמות פח: וקדשתו ויקרא כא ח בעל כרחו עכ"ל. ונראה דלא רק הב"ד מחוייב לשמור על קדושת וייחוס דכהונה אלא גם הכהנים עצמם נמי חייבים. והחיוב בדיקה דמשנתנו הוא מדין חיוב מסוים דוקדשתו, דצריך לשמור על קדושת הזרע דכהונה מכל זיהום, ולא מחשש בעלמא של איסור ביאה עם פסולי קהל או פסולי כהונה.

6 ולפי"ז מובן למה רק כהן צריך לבדוק ולא ישראל או כהנת. דהרי אין לישראל או כהנת החיוב לשמור על קדושת הזרע שלהם מזיהום כמו כהן. ולכן הם צריכים ליזהר ולבדוק רק כשאיתחזק פסולי קהל במשפחה כדי לא לעבור על איסור לאו. אבל כהן חייב במצות "וקדשתו" וצריך לבדוק מפאת החיוב לשמור על ייחוס דכהונה שלו מכל זיהום. וזה מסתבר במיוחד אם נקטינן דהבן של כהן וחללה או כהן וממזרת אינו כהן כלל והוי כזר, דהרי אין לך ביטול מצות וקדשתו יותר מאם הולד אינו כהן כלל והוי זר.

7 וביסוד הזה גם נראה לבאר שיטת הרמב"ם פרק יט מהלכות איסו"ב הלי"ח-הלכ"א דפסק כחכמים דחיוב הבדיקה קיים רק היכא דקרא ערעור על המשפחה, וז"ל משפחה שקרא עליה ערער והוא שיעידו שנים שנתערב בהן ממזר או חלל או שיש בהן עבדות ה"ז ספק ואם משפחת כהנים היא לא ישא ממנה אשה עד שיבדוק עליה ארבע אמהות שהן שמנה וכו' ואם היתה משפחה זו שקרא עליה ערער לוים או ישראלים, מוסיף לבדוק להם זוג אחד, ונמצא בודק עשר אמהות, שהעירוב בלוים וישראלים יתר מן הכהנים וכו' ולמה יבדוק האיש כשירצה לישא ממשפחה זו שהורעה חזקתה ולא תבדוק אשה שתנשא להן מפני שלא הוזהרו כשרות להנשא לפסולין עכ"ל.

8 ולכאורה צ"ב בשיטתו, דהרי מצד אחד ישראל הרוצה לישא אשה ממשפחה שקרא עליה ערעור צריך לבדוק, ומוכח מזה דצריך בדיקה גם לפסולי קהל. אבל א"כ צ"ב למה אשה אינה צריכה לבדוק, הרי הדין דלא הוזהרו כשרות להנשא לפסולים שייך רק לפסולי כהונה ולא לפסולי קהל דפשיטא דאשה ישראלית אסורה בממזר. ומאי שנא ישראל דצריך לבדוק מישראלית או כהנת דאינן צריכות בדיקה.

9 וי"ל ע"פ היסוד הנ"ל דיסוד חיוב הבדיקה אינו משום חשש איסור ביאה דהרי איש ואשה שווין באיסור ביאה דממזרות. אלא דהצורך לבדוק חל מדין חיוב מיוחד לשמור על קדושת היוחסין בישראל. ויתכן דהרמב"ם נקט דהחיוב הזה שייך רק לזכרים ולא לנקבות ולכן הן לא צריכות לבדוק. ואולי לפי הרמב"ם זוהי כוונת הגמ' דלא הוזהרו כשרות לינשא לפסולים, דהכלל הזה מורה דאין חיוב על הנשים לשמור על טהרת וקדושת היוחסין. ונראה דזה גם שיטת הראב"ד שם הלי"ח דהרי השיג על הרמב"ם רק בנוגע להשוואת כהן לישראל, וז"ל תימא דהוה ליה לכתוב כהן לא ישא אותה אבל בישראל לא גזרו שיהא צריך לבדוק כ"כ עד ד' אמהות וכו' עכ"ל. ומשמע דגם ישראל צריך לבדוק אבל לא כ"כ. אמנם הראב"ד לא השיג עליו בנוגע לכהנת וישראלית. ומשמע דמודה לרמב"ם דאע"פ דהכלל דלא הוזהרו כשרות לינשא לפסולים שייך רק בכהונה ולא בפסולי קהל, מ"מ רק ישראל הבא לישא חייב לבדוק ולא ישראלית.

10 ובאמת מצינו בדומה דין דשמירת יוחסין בישראל לפי הראב"ד. דהרי הרמב"ם פרק טו מהלכות איסו"ב הל"ב סבור דלוקין על איסור ממזר רק כשקידש ובעל עיין בשיעורים לעיל סו: ד"ה כל מקום, אות ב. והראב"ד חולק על זה ונקט דלוקין על האיסור דפסולי קהל בביאה לחוד. ואחרי שהביא ראיות לשיטתו הוסיף הראב"ד סברא, וז"ל והדין נותן שהביאה תאסר כדי שלא ירבה ממזרות בישראל ופצוע דכא כדי שלא תזנה אשתו תחתיו והממזרות רבה עכ"ל. ונראה מדבריו דחלק מהלאו דממזר הוא לשמור על הייחוס דבנ"י מזיהום, ולכן מסתבר דהלאו כולל ביאה בלי קידושין כדי שלא ירבה ממזרות בישראל. אמנם הראב"ד סובר דאין כאן חיוב מיוחד דחל רק על ב"ד בלבד לשמור על יוחסין אלא דכל יחיד ויחיד מחוייב בלאו דלא יבוא ממזר בקהל ה' וחלק מעצם הלאו הוא לשמור על היחוס שלא לגרום ממזרים. אמנם, בנוגע לקדושת וייחוס דכהונה יש פסוק מיוחד ד"וקדשתו" וזה כולל חיוב מיוחד על ב"ד.

11 ועיין ברמב"ן חידושי הרמב"ן עו. ד"ה ללויים וישראלים דגריס במשנה "לויים וישראלים מוספין עליהן עוד אחת" במקום הגירסא "לויה וישראלית". וכתב הרמב"ן וז"ל ובסיפא תנא לוים וישראלים אחד האנשים ואחד הנשים במשמע עכ"ל, כלומר, דישראל וישראלית הרוצים לינשא שניהם צריכים לבדוק. ונראה לבאר דלפי הרמב"ן יש חיוב בדיקה מפאת איסור הלאו דפסולי קהל ולכן אין לחלק בין ישראל לבין ישראלית. ועוד יתכן לומר דכמו דפירשנו לעיל בדעת רש"י דכהן זכר צריך לבדוק מפאת חיוב לשמור על קדושת ייחוס זרע כהונה, כמו"כ לפי הרמב"ן יש חיוב על כל ישראל וישראלית לשמור על קדושת זרע ישראל מזיהום.

12 גמ'. אמר רב חמא בר גוריא אמר רב אם קורא עליו ערער צריך לבדוק אחריה.

13 נחלקו רש"י והרמב"ם בגדר הערעור. דרש"י ד"ה כשקרא כתב וז"ל א"צ בדיקה אלא אם קראו עליה שני עדים שמץ של פסול ולא שמעידים עדות גמורה אלא יציאת קול וכיון דקרא עליה ערער עכ"ל. כלומר דהעדים מעידים שיש קול דפסול נתערב במשפחה הזאת. אמנם הבאנו דברי הרמב"ם פרק יט מהלכות איסו"ב הלי"ח דהעדים מעידים דבודאי נתערב במשפחה הזאת ממזר, וז"ל משפחה שקרא עליה ערער והוא שיעידו שנים שנתערב בהן ממזר או חלל או שיש בהן עבדות עכ"ל. ונראה דנחלקו רש"י והרמב"ם בגדר הבדיקה. דלפי רש"י הבדיקה מהני רק היכא דיש כח בבדיקה לעקור את הקול לגמרי ולומר דהקול לא היה נכון. אמנם היכא דבודאי יש ממזר בתוך המשפחה יתכן דהבדיקה אינה מועילה והמשפחה הזאת עדיין אסורה. אמנם לפי הרמב"ם הבדיקה מבררת דהממזר דנתערב במשפחה אינה קשורה לאשה הזאת שהוא רוצה לינשא אותה ולכן הבדיקה מהני אפי' אם יש שמועות על פסול דנתערב במשפחה.

14 גמ'. דאמר מר ששם היו יושבים מייחסי כהונה ומייחסי לויה.

15 רש"י ד"ה ששם פירש ששם היו יושבים סנהדרין בלשכת הגזית ומייחסים את הכהנים. אמנם עיין בהגהת הגר"א דהעיר דהיה ב"ד אחר מאחורי הבית דבדקו את ייחוס הכהנים כדאיתא בספרי פרשת קרח פיסקא קטז וז"ל ולמבית לפרוכת, מיכן אמרו מקום היה אחורי בית לפרוכת ששם בודקים יחוסי כהונה עכ"ל. ונראה דאפי' לפי הגר"א הב"ד מאחורי הבית עשו רק את הבדיקות אבל סוף כל סוף הסנהדרין של ע"א בלשכת הגזית פסק האם הכהן הזה כשר לעבודת ביהמ"ק או לא.

16 ולפי הפירוש הזה במחלקות בין רש"י והגר"א י"ל דנחלקו באופן דומה למחלוקת בין הרמב"ן ורס"ג בנוגע לקבלת עדות בדיני נפשות לפני ג'. דכתוב בתורה דברים פרק יז פסוק ו וז"ל על פי שנים עדים או שלשה עדים יומת המת, לא יומת על פי עד אחד עכ"ל. והרמב"ן על אתר הביא מרס"ג דהפשט בפסוק הוא דקבלת עדות בדיני נפשות כשר לפני ג', וז"ל ועל דרך הפשט אמר הגאון רב סעדיה, שנים עדים, או שלשה מקבלי עדות השנים עכ"ל. והרמב"ן השיג עליו דדיני נפשות צריך ב"ד של כ"ג, וז"ל אבל כמדומה לי שטעה הגאון בדינו, כי עדות דיני נפשות לא תקובל רק בפני סנהדרין של עשרים ושלשה עכ"ל. ופשיטא דרס"ג מודה דהגמר דין בדיני נפשות צריך ב"ד של כ"ג, אלא דחידש דניתן לחלק בין גמר הדין דצריך כ"ג לבין קבלת העדות דצריך רק ג'.

17 ונראה דרש"י בסוגיא דידן נקט כמו הרמב"ן דכל היכא דפסק הב"ד צריך ב"ד מסויים אזי כל המעשים של הב"ד, כולל קבלת העדות והבדיקות, כמו"כ צריך את הב"ד המסויים הזה ולא סגי בב"ד של ג'. אמנם הגר"א נקט כמו רס"ג דיש לחלק בין השלבים של הדין, וניתן לומר דרק גמר הדין צריך ב"ד הגדול לעומת הבדיקות דרק צריך ב"ד של ג'.

18 אמנם בין לשיטת רש"י ובין לשיטת הגר"א לכאורה כל הסוגיא צ"ב דלמה צריך ב"ד של ע"א ליוחסי כהונה בכלל. ונראה לבאר דבאמת עצם הדין דייחוס הכהונה אינו צריך ב"ד של ע"א אלא ב"ד של ג' בלבד. אמנם הב"ד הגדול של ע"א הם האחראים על שמירת ועבודת ביהמ"ק, וייחוס דכהנים העובדים על המזבח והלויים דעולים לדוכן הוי חלק של הדין הכללי הזה של שמירת עבודת המקדש. ולכן צריך רשות מהב"ד הגדול כדי לעבוד במקדש.

19 ולפי"ז יש לחלק בין שיטת הגר"א בסוגיא דידן לבין שיטת הרס"ג בנוגע לקבלת עדות בדיני נפשות. דהרי י"ל דבדיני נפשות הגר"א מודה לרמב"ן דאם גמר הדין צריך כ"ג אזי כל הדין, כולל קבלת העדות, צריך כ"ג. אמנם בנוגע לייחוס כהונה, אין כאן פסק או דין הוראה דצריך ב"ד של ע"א, אלא דהוי דין בשמירת המקדש דחל על ב"ד הגדול. ולכן מסתבר דרק השלב האחרון, דהיינו נתינת הרשות, צריך ב"ד של ע"א ולא הבדיקות.

20 ועיין ברמב"ם פרק ו מהלכות ביאת מקדש הלי"א וז"ל ב"ד הגדול היו יושבין בלשכת הגזית, ועיקר מעשיהם התדיר שהיו יושבין ודנין את הכהונה ובודקין הכהנים ביוחסין ובמומין, כל כהן שנמצא פסול בייחוסו לובש שחורים ומתעטף שחורים ויוצא מן העזרה, וכל מי שנמצא שלם וכשר לובש לבנים ונכנס ומשמש עם אחיו הכהנים עכ"ל. ונראה דסבור כמו רש"י דגם הבדיקות צריכות להיות לפני סנהדרין הגדול.

21 גמ'. דתני רב יוסף כשם שבית דין מנוקין בצדק, כך מנוקין מכל מום.

22 הרמב"ם פרק ב מהלכות סנהדרין הל"ו הביא את הדין דדיינים צריכים להיות בלי מום כשאיירי בסנהדרין גדולה וקטנה, וז"ל אין מעמידין בסנהדרין בין בגדולה בין בקטנה אלא אנשים חכמים ונבונים וכו' כשם שבית דין מנוקין בצדק כך צריכין להיות מנוקין מכל מומי הגוף עכ"ל.

23 ויש להעיר דלפי הרמב"ם אין סומכין דיין בעל מום בסמיכה אפי' לדיני ממונות. דהרי הרמב"ם נקט דמי שפסול לדון בדבר אחד פסול לסמיכה בנוגע לכל התורה כולה. דהרי בפרק ב' מהלכות סנהדרין הל"ט הרמב"ם כתב דסומא באחת מעיניו כשר לדון דיני ממונות בב"ד של שלושה, וז"ל בית דין של שלשה שהיה אחד מהן גר הרי זה פסול עד שתהיה אמו מישראל, היה אחד ממזר אפילו שלשתן ממזרים הרי אלו כשרין לדון, וכן אם היה כל אחד מהם סומא באחד מעיניו כשר מה שאין כן בסנהדרין, אבל הסומא בשתי עיניו פסול לכל עכ"ל. אמנם לקמן בפרק ד הל"ח-הל"י הרמב"ם ביאר דהפסול לדון בדבר אחד אין סומכין אותו לדון כלל, וז"ל ויש להן למנות כל מי שירצו לדברים יחידים, והוא שיהיה ראוי לכל הדברים, כיצד חכם מופלא שראוי להורות לכל התורה כולה יש לבית דין לסמוך אותו וליתן לו רשות לדון ולא להורות באיסור והיתר, או יתנו לו רשות באיסור והיתר ולא לדון דיני ממונות, או יתנו רשות לזה ולזה אבל לא לדון דיני קנסות, או לדון דיני קנסות אבל לא להתיר בכורות במומין, או יתנו לו רשות להתיר נדרים בלבד או לראות כתמים וכן כל כיוצא בהן וכו' חכם מופלא שהוא סומא בעינו אחת אע"פ שהוא ראוי לדיני ממונות אין סומכין אותו לדיני ממונות מפני שאינו ראוי לכל הדברים וכן כל כיוצא בזה עכ"ל. הרי אע"פ דהוא רק סומא בעין אחד וכשר מעיקר הדין לדון דיני ממונות, מ"מ אין סומכין אותו אפי' רק לדיני ממונות. יוצא דמכיון דבעל מום אינו בר סמיכה אזי ב"ד של שלושה למלקות ג"כ צ"ל מנוקה ממומין דהרי רק סמוכים יכולים להיות בב"ד של ג' למלקות, ובעל מום אינו מקבל סמיכה.

24 ובנוגע לדין הזה של הרמב"ם עיין בקצוה"ח סימן ז סק"א דהקשה מהגמ' דגר דן את חבירו. דהרי לפעמים צריך ב"ד סמוך כדי לדון את הגר כמו דצריך ב"ד סמוך לדון כל אחד מישראל, וא"כ היאך גר דן את חבירו בב"ד סמוך אם הגר אינו ראוי לדון ישראל מלידה וא"כ אינו יכול לקבל סמיכה לפי הרמב"ם. ועיי"ש מה שתירץ. אמנם נראה לבאר דשאני גר מסומא. דהרי י"ל דהא דלפי הרמב"ם אין סומכין מי שאינו ראוי לכל הדברים הוא רק היכא דהטעם דאינו ראוי לדון בדברים מסויימים הוא מפאת הלכות דיינים והוראה. ולכן, מכיון דסומא באחת מעיניו פסול מלהיות דיין בסנהדרין, אין סומכין אותו אפי' לדיני ממונות. אמנם בגר לא חל פסול מיוחד דאינו ראוי לדון ישראל מלידה אלא דיש דין כללי דגר מופקע משררה דכולל להיות דיין בב"ד. ומכיון דאין בו חלות פסול מיוחד לדון, אזי הדין שאין סומכין מי שאינו ראוי לדון בכל הדברים לא חל בו ואפשר לסמוך אותו לדברים שהוא ראוי להם כמו לדון את חבירו הגר.

2 רש"י על קידושין פתח ↗

לויה וישראלית - לכהן בא לכונסה מוסיפין עליהן עוד אחת. אם אחת בכל זוג וזוג כגון אמה ואם אמה ואמה וכן כולם:

6 משנה תורה, הלכות איסורי ביאה פתח ↗

נִמְצְאוּ הַחֲלָלִים שְׁלֹשָׁה. חָלָל מִן הַתּוֹרָה. וְחָלָל מִדִּבְרֵיהֶם. וּסְפֵק חָלָל. וְכָל סְפֵק חָלָל נוֹתְנִין עָלָיו חֻמְרֵי כֹּהֲנִים וְחֻמְרֵי יִשְׂרָאֵל. אֵינוֹ אוֹכֵל בִּתְרוּמָה וְלֹא מִטַּמֵּא לַמֵּתִים וְנוֹשֵׂא אִשָּׁה הָרְאוּיָה לְכֹהֵן. וְאִם אָכַל אוֹ נִטְמָא אוֹ נָשָׂא גְּרוּשָׁה מַכִּין אוֹתוֹ מַכַּת מַרְדּוּת. וְהוּא הַדִּין בְּחָלָל שֶׁל דִּבְרֵיהֶם. אֲבָל חָלָל שֶׁל תּוֹרָה הַוַּדַּאי הֲרֵי הוּא כְּזָר וְנוֹשֵׂא גְּרוּשָׁה וּמִטַּמֵּא לַמֵּתִים שֶׁנֶּאֱמַר ויקרא כא א "אֱמֹר אֶל הַכֹּהֲנִים בְּנֵי אַהֲרֹן". אַף עַל פִּי שֶׁהֵם בְּנֵי אַהֲרֹן עַד שֶׁיִּהְיוּ בְּכִהוּנָם:

7 משנה תורה, הלכות איסורי ביאה פתח ↗

מִשְׁפָּחָה שֶׁקָּרָא עָלֶיהָ עַרְעַר וְהוּא שֶׁיָּעִידוּ שְׁנַיִם שֶׁנִּתְעָרֵב בָּהֶן מַמְזֵר אוֹ חָלָל אוֹ שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן עַבְדוּת הֲרֵי זֶה סָפֵק. וְאִם מִשְׁפַּחַת כֹּהֲנִים הִיא לֹא יִשָּׂא מִמֶּנָּה אִשָּׁה עַד שֶׁיִּבְדֹּק עָלֶיהָ אַרְבַּע אִמָּהוֹת שֶׁהֵן שְׁמוֹנֶה. אִמָּהּ. וְאֵם אִמָּהּ. וְאֵם אֲבִי אִמָּהּ. וְאֵם אֵם אֲבִי אִמָּהּ. וְכֵן הוּא בּוֹדֵק עַל אֵם אָבִיהָ. וְאֵם אֵם אָבִיהָ. וְאֵם אֲבִי אָבִיהָ. וְאֵם אֵם אֲבִי אָבִיהָ: וְאִם הָיְתָה מִשְׁפָּחָה זוֹ שֶׁקָּרָא עָלֶיהָ עַרְעַר לְוִיִּם אוֹ יִשְׂרְאֵלִים. מוֹסִיף לִבְדֹּק לָהֶם זוּג אֶחָד. וְנִמְצָא בּוֹדֵק עֶשֶׂר אִמָּהוֹת. שֶׁהָעֵרוּב בַּלְוִיִּם וְיִשְׂרְאֵלִים יֶתֶר מִן הַכֹּהֲנִים: וְלָמָּה בּוֹדֵק בַּנָּשִׁים בִּלְבַד. מִפְּנֵי שֶׁהָאֲנָשִׁים כָּל עֵת שֶׁיָּרִיבוּ זֶה עִם זֶה יְחָרֵף אֶת חֲבֵרוֹ בִּפְסוּל שֶׁיֵּשׁ בְּיִחוּסוֹ. וְאִלּוּ הָיָה שָׁם פָּסוּל הָיָה נִשְׁמָע. אֲבָל הַנָּשִׁים אֵין מְחָרְפוֹת בְּיוּחֲסִין: וְלָמָּה יִבְדֹּק הָאִישׁ כְּשֶׁיִּרְצֶה לִשָּׂא מִמִּשְׁפָּחָה זוֹ שֶׁהֻרְעָה חֶזְקָתָהּ וְלֹא תִּבְדֹּק אִשָּׁה שֶׁתִּנָּשֵׂא לָהֶן. מִפְּנֵי שֶׁלֹּא הֻזְהֲרוּ כְּשֵׁרוֹת לְהִנָּשֵׂא לִפְסוּלִין:

10 משנה תורה, הלכות איסורי ביאה פתח ↗

אֶחָד מַמְזֵר שֶׁנָּשָׂא יִשְׂרְאֵלִית אוֹ יִשְׂרְאֵלִי שֶׁנָּשָׂא מַמְזֶרֶת כֵּיוָן שֶׁבָּעֲלוּ אַחַר הַקִּדּוּשִׁין לוֹקִין. קִדֵּשׁ וְלֹא בָּעַל אֵינוֹ לוֹקֶה. בָּעַל וְלֹא קִדֵּשׁ אֵינָן לוֹקִין מִשּׁוּם מַמְזֵרוּת שֶׁאֵין לְךָ בְּכָל חַיָּבֵי לָאוִין מִי שֶׁלּוֹקֶה עַל בְּעִילָה בְּלֹא קִדּוּשִׁין אֶלָּא כֹּהֵן גָּדוֹל בְּאַלְמָנָה כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר. הַמַּחֲזִיר גְּרוּשָׁתוֹ מִשֶּׁנִּשֵּׂאת הַוָּלָד כָּשֵׁר שֶׁהֲרֵי אֵינָהּ עֶרְוָה:

13 משנה תורה, הלכות איסורי ביאה פתח ↗

20 משנה תורה, הלכות ביאת מקדש פתח ↗

בֵּית דִּין הַגָּדוֹל הָיוּ יוֹשְׁבִין בְּלִשְׁכַּת הַגָּזִית. וְעִקַּר מַעֲשֵׂיהֶם הַתָּדִיר שֶׁהָיוּ יוֹשְׁבִין וְּדָנִין אֶת הַכְּהֻנָּה וּבוֹדְקִין הַכֹּהֲנִים בְּיוּחֲסִין וּבְמוּמִין. כָּל כֹּהֵן שֶׁנִּמְצָא פָּסוּל בְּיִחוּסוֹ לוֹבֵשׁ שְׁחוֹרִים וּמִתְעַטֵּף שְׁחוֹרִים וְיוֹצֵא מִן הָעֲזָרָה. וְכָל מִי שֶׁנִּמְצָא שָׁלֵם וְכָשֵׁר לוֹבֵשׁ לְבָנִים וְנִכְנָס וּמְשַׁמֵּשׁ עִם אֶחָיו הַכֹּהֲנִים:

22 משנה תורה, הלכות סנהדרין והעונשין המסורין להם פתח ↗

כְּשֵׁם שֶׁבֵּית דִּין מְנֻקִּין בְּצֶדֶק כָּךְ צְרִיכִין לִהְיוֹת מְנֻקִּין מִכָּל מוּמֵי הַגּוּף. וְצָרִיךְ לְהִשְׁתַּדֵּל וְלִבְדֹּק וּלְחַפֵּשׂ שֶׁיִּהְיוּ כֻּלָּן בַּעֲלֵי שֵׂיבָה. בַּעֲלֵי קוֹמָה. בַּעֲלֵי מַרְאֶה. נְבוֹנֵי לַחַשׁ. וְשֶׁיֵּדְעוּ בְּרֹב הַלְּשׁוֹנוֹת כְּדֵי שֶׁלֹּא תְּהֵא סַנְהֶדְרִין שׁוֹמַעַת מִפִּי הַתֻּרְגְּמָן:

23 משנה תורה, הלכות סנהדרין והעונשין המסורין להם פתח ↗

בֵּית דִּין שֶׁל שְׁלֹשָׁה שֶׁהָיָה אֶחָד מֵהֶן גֵּר הֲרֵי זֶה פָּסוּל. עַד שֶׁתִּהְיֶה אִמּוֹ מִיִּשְׂרָאֵל. הָיָה אֶחָד מַמְזֵר אֲפִלּוּ שְׁלָשְׁתָּן מַמְזֵרִים הֲרֵי אֵלּוּ כְּשֵׁרִין לָדוּן. וְכֵן אִם הָיָה כָּל אֶחָד מֵהֶם סוּמָא בְּאֶחָד מֵעֵינָיו כָּשֵׁר מַה שֶּׁאֵין כֵּן בְּסַנְהֶדְרִין. אֲבָל הַסּוּמָא בִּשְׁתֵּי עֵינָיו פָּסוּל לַכּל:

« רשימות שיעורים על קידושין ע״ה ע״ב רשימות שיעורים על קידושין ע״ז ע״א »