רשימות שיעורים על קידושין ס״ו

1 משנה. כל מקום שיש קידושין ואין עבירה.

2 בענין קידושין בעבירה

3 א קידושין באיסורי ביאה

4 עיין ברש"י ד"ה כל מקום וז"ל שהקידושין תופסין בה ואין עבירה בנשואין שלא אסרתה תורה עליו עכ"ל. וצ"ב למה רש"י פתח בקידושין וסיים בנישואין, כלומר דבסוף הדגיש דאין איסור בנישואין. ומשמע מדבריו דאפי' היכא דיש קידושין ויש עבירה, דהקידושין עצמן אינן אסורים אלא דהעבירה מתחילה מהנישואין, דהיינו עם הביאה.

5 אך עיין בזה בסוגיא לקמן עח. וז"ל אמר אביי קידש לוקה בעל לוקה, קידש לוקה משום לא יקח, בעל לוקה משום לא יחלל, רבא אמר בעל לוקה לא בעל אינו לוקה, משום דכתיב לא יקח ולא יחלל, מה טעם לא יקח משום לא יחלל, ומודה אביי במחזיר גרושתו שאם קידש ולא בעל שאינו לוקה דלקחתה להיות לו לאשה אמר רחמנא והא ליכא, ומודה רבא בכהן גדול באלמנה שאם בעל ולא קידש שלוקה ולא יחלל זרעו בעמיו אמר רחמנא והרי הוא חילל, ושניהם מודים במחזיר גרושתו שאם בעל ולא קידש שאינו לוקה, דרך ליקוחין אסרה תורה עכ"ל. לפי אביי פשיטא דבאיסורי כהונה הקידושין עצמם אסורים אפי' בלי ביאה. אבל לפי רבא לא לקי על הקידושין לחוד אלא אם כן בעל לבסוף כדברי הגמ' מה טעם לא יקח משום לא יחלל. ולפי רבא יש לעיין בגדר הדין דקידש ובעל דלוקה, האם הקידושין הוו רק תנאי מוקדם לאיסור ביאה או דהוו קידושין מעשה איסור שחייב עליו מלקות רק אחרי שבעל.

6 ובשיטת רש"י נראה דהקידושין עצמן אסורין דהרי רש"י ד"ה בעל לוקה נקט דאם קידש ובעל הוא חייב שתים וז"ל בעל אחר קידושין לוקה שתים לא בעל אינו לוקה אפי' אחת עכ"ל. וא"כ מבואר דלפי רש"י באיסורי כהונה יש ב' איסורין שונים: "לא יקח" דחל על האישות ו"לא יחלל" דחל על הביאה. ולפי"ז יש לעיין בשיטת רש"י, דלוקין גם על "לא יקח" לבסוף, דא"כ למה חיוב המלקות חל רק אחרי הביאה. דמצד אחד י"ל דהאיסור לא יקח קאי על הקידושין עצמן אלא דיש תנאי דצריך מעשה קידושין דבסוף מגיע לביאה דהיינו לאיסור לא יחלל. ומאידך י"ל דהאיסור דלא יקח אינו קאי על קידושין לבד, אלא לאישות גמורה, דהיינו אחרי דיש קידושין וגם נישואין דהיינו ביאה. ויש נ"מ בין ב' הביאורים היכא דכהן קידש גרושה ובא עליה בבית חמיו בלי נישואין, האם הוא לוקה על לא יקח. דלפי הצד הראשון כיון דקידש ובעל לוקה על לא יקח, אבל לפי הצד השני מכיון דאין חלות נישואין ואישות גמורה ממילא אין האיסור דלא יקח נגמר ואינו לוקה על לא יקח. אבל בין כך ובין כך, יוצא דלפי רש"י באיסורי כהונה יש איסור קיחה דמתחיל עם הקידושין, שלא כמשמעות דרש"י לפנינו.

7 ועוד יש להוכיח דאליבא דרבא הקידושין עצמן אסורין מהסוגיא בב"מ י: וז"ל אמר רבינא היכא אמרינן דאין שליח לדבר עבירה היכא דשליח בר חיובא הוא כו' רב סמא אמר היכא אמרינן אין שליח לדבר עבירה היכא דאי בעי עביד ואי בעי לא עביד כו' מאי בינייהו איכא בינייהו כהן דאמר לו לישראל צא וקדש לי אשה גרושה כו' להך לישנא דאמר כל היכא דאי בעי עביד אי בעי לא עביד לא מיחייב שולחו ה"נ אי בעי עביד אי בעי לא עביד לא מיחייב שולחו, להך לישנא דאמרת כל היכא דשליח לאו בר חיובא מיחייב שולחו הכי נמי כיון דלאו בני חיובא נינהו מיחייב שולחו עכ"ל. ועיי"ש בתוס' ד"ה דאמר וז"ל וא"ת מאי נ"מ בין למ"ד אי בעי עביד ובין למ"ד שליח בר חיובא לא לקי על הקדושין לרבא דאמר בי' יוחסין קדושין עח. קידש אינו לוקה בעל לוקה וי"ל דכי בעל אח"כ לוקה אף על הקדושין כו' א"נ י"ל דאף לרבא נ"מ דאי יש שליחות חלין הקדושין ואי אין שליחות אין חלין הקדושין עכ"ל. ויוצא אליבא דשני תירוצי התוס' שהקדושין עצמן הוו דבר אסור.

8 אבל לכאורה יש להקשות על זה מהסוגיא בסוטה מד. דאיירי בדין דמי שארש אשה ולא לקחה דחוזר מהמלחמה. והגמ' הביאה ברייתא שיש לימוד מיוחד דמי שקידש אשה באיסור אינו חוזר מהמלחמה וז"ל לא לקח, ולא לקחה, פרט לאלמנה לכהן גדול, גרושה וחלוצה לכהן הדיוט, ממזרת ונתינה לישראל, בת ישראל לממזר ולנתין עכ"ל. ואז הגמ' הקשה דהרי הוא חוטא ולפי רבי יוסי הגלילי בכל מקרה הוא חוזר בגלל החטא שיש בידו וז"ל לימא דלא כרבי יוסי הגלילי, דאי רבי יוסי הגלילי הא אמר הירא ורך הלבב זה מתיירא מעבירות שבידו, אפילו תימא ר' יוסי הגלילי, כדרבה, דאמר רבה לעולם אינו חייב עד שיבעול, מה טעם לא יקח משום לא יחלל, משום הכי אינו לוקה עד שיבעול עכ"ל. ומשמע מדחיית הגמ' דלפי רבא רבה אין חטא בקידושין עצמן דאל"כ הוא היה חוזר מהמלחמה אפי' לפני שיבעול. וצ"ע דהרי משמע מהסוגיא בב"מ דיש עבירה לקדש אשה דאסורה עליו.

9 ונראה לבאר דיש לחלק בין מעשה העבירה עצמה לבין הגברא דעושה את המעשה. דהיינו, דעל פי הסוגיא בב"מ ודברי רש"י בקידושין עח. משמע דקידושי כהן לגרושה מהווה מעשה עבירה ולכן הדין דאין שליח לדבר עבירה חל ואחרי הביאה לוקין על הקידושין. ומ"מ הגברא עצמו אינו נחשב לחוטא ורשע עד שיבעול וחייב מלקות, ולכן על פי הגמ' בסוטה הוא אינו חוזר מהמלחמה מחמת חטא שיש בידו עד שיבעול. ומשל לחילוק הזה מצינו בגנב שור וטבחו, דהכלל דאין שליח לדבר עבירה היה שייך לחול למעשה הטביחה לולי גזה"כ מיוחדת לרבות את השליח קדושין מג.. ולכאורה קשה דהרי הגנב בעצמו כשטובח אינו מוסיף לחטוא כגברא עם חלות שם גנב, דהרי הגדרת גניבה הוא להוציא דבר מרשות הבעלים והבהמה כבר אינה ברשות הבעלים עוד לפני הטביחה. אלא דהמעשה עצמה של טביחה נחשבת לחפצא של מעשה עבירה ולכן שייך בו הכלל דאין שליח לדבר עבירה. וכמו"כ בכהן דקידש גרושה, דאע"פ דחל עליו חלות שם גברא חוטא רק כשבעל, מ"מ מעשה הקידושין נחשב למעשה עבירה ולכן שייך בו הדין דאין שליח לדבר עבירה.

10 ובזה אפשר לבאר את השו"ט ביבמות סט. בנוגע לדין שכהנת דנבעלה לפסול לה נפסלה מלאכול בתרומה מהפסוק ויקרא פרק כב פסוק יב וז"ל ובת כהן כי תהיה לאיש זר היא בתרומת הקדשים לא תאכל עכ"ל. והרי יש הו"א בגמ' דאפי' קידושין בלי ביאה פוסלה מלאכול בתרומה, וז"ל ואימא משעת הויה רש"י - מדאפקה רחמנא בלשון כי תהיה משעת הויה אי קידש פסול את האשה פסולה עולמית ואפי' מת כאילו בא עליה, דומיא דכהן גדול באלמנה, מה כהן גדול באלמנה בביאה אף האי נמי בביאה עכ"ל. ולכאורה צ"ב בביאור ההו"א, מהי הסברא לומר דקידושין עצמן פוסלין את האשה מלאכול בתרומה. ולפי הנ"ל י"ל דהפסול לאכול בתרומה אינו תלוי באם הבת כהן כגברא נחשבת כחוטא דהרי אפי' אם נאנסה היא פסולה לתרומה. ורואים מזה דחפצא של מעשה עבירה עצמה פוסלה מלאכול בתרומה. ולכן יש הו"א דמעשה הקידושין פוסלה מדהוי מעשה עבירה. ולכן צריך גזה"כ מיוחדת דרק ביאה פוסלה מתרומה.

11 ב שיטת הרמב"ם

12 ועיין ברמב"ם פרק יז מהלכות איסו"ב הל"ב-הל"ג דהביא את הדינים בנוגע לאיסורי כהונה וז"ל כל כהן שנשא אחת מהשלש נשים אלו בין גדול בין הדיוט ובעל לוקה ואם בא עליה דרך זנות אינו לוקה משום זונה או גרושה או חללה שנאמר לא יקחו עד שיקח ויבעול, אבל כהן גדול שבא על אלמנה לוקה אחת אע"פ שלא קידש שנאמר לא יחלל כיון שבעלה חללה ופסלה לכהונה וכו' עכ"ל. ויוצא דהרמב"ם חולק על רש"י ונקט דכהן דקידש ובעל גרושה או אפי' כה"ג דקידש ובעל אלמנה לוקין רק אחת. ולפי"ז יש לעיין בשיטת הרמב"ם האם הוא מודה לרש"י דקידושין הוו חלק של מעשה העבירה או"ד נקט דרק הביאה אסורה אלא דהתורה קובעת דרק ביאה דאישות אסורה, דהיינו ביאה לאחר קידושין, ולא בעילת זנות. ונראה דמוכח מהגמ' בב"מ המובא לעיל דיש עבירה בקידושין עצמן, אע"פ דלפי הרמב"ם אין לוקין על הקידושין בנפרד.

13 ובנוגע לאיסורי לאוין עיין ברמב"ם פרק טו מהלכות איסו"ב הל"ב דהשווה אותם לאיסורי כהונה דלא לוקין על הביאה לבדה אלא א"כ כבר קידש, וז"ל אחד ממזר שנשא ישראלית או ישראלי שנשא ממזרת כיון שבעלו אחר הקידושין לוקין, קידש ולא בעל אינו לוקה, בעל ולא קידש אינן לוקין משום ממזרות שאין לך בכל חייבי לאוין מי שלוקה על בעילה בלא קידושין אלא כהן גדול באלמנה כמו שיתבאר, המחזיר גרושתו משנשאת הולד כשר שהרי אינה ערוה עכ"ל.

14 ואע"פ דלפי הרמב"ם גם באיסורי כהונה וגם באיסורי לאוין לוקין רק על ביאה לאחר קידושין, מ"מ יתכן דחלוקים בדיניהם. דהרי הבאנו לעיל דמהסוגיא בב"מ בדין אין שליח לדבר עבירה דמשמע דבאיסורי כהונה הקידושין עצמן הן חלק מן האיסור. אמנם הסוגיא שם אינו איירי במפורש באיסורי לאווין דעלמא וא"כ י"ל דבאיסור לאוין הקידושין מהווה רק תנאי לאיסור הביאה. וגם מסברא נראה יותר דאיסורי קהל כמו ממזרות הוו איסור ביאה ולא איסור קידושין שהרי באיסורי כהונה לשון התורה הוא "לא יקח" דהיינו קידושין, ואילו באיסורי לאווין דעלמא כתיב "לא יבוא" דמשמע ביאה דהיינו ביאת אישות.

15 אבל באמת מלשון הרמב"ם משמע להיפך. דהרי בנוגע לאיסורי כהונה הרמב"ם הזכיר להדיא דאם בא עליה דרך זנות אינו לוקה ומשמע מזה דכל הצורך לקידושין הוא כדי שהביאה לא תהא נחשבת כביאת זנות. מאידך, בנוגע לאיסורי לאווין הרמב"ם רק דיבר על הצורך דקידושין ולא הזכיר בעילת זנות כלל, ומשמע דהקידושין הוו חלק מן העבירה.

16 ונראה להוסיף דיש נ"מ בגדר הקידושין לפי הרמב"ם בנוגע לביאה שניה. כלומר, האם הבעל לוקה על כל ביאה וביאה או"ד רק על ביאה הראשונה דלאחרי הקידושין. דהרי אם לפי הרמב"ם עיקר הלאו הוא מעשה הביאה אלא דצריך שלא תהא בעילת זנות, אזי נראה דלוקה על כל ביאה וביאה. אמנם אם לפי הרמב"ם הקידושין עצמן הוו חלק ממעשה האיסור אזי יתכן דהלאו הוא לגמור את האישות ע"י הביאה ולכן לוקין רק על הביאה הראשונה ולא על כל ביאה וביאה. אבל אפשר לדחות דאפי' אם מעשה הקידושין הוי חלק מן האיסור עדיין לוקין על כל ביאה וביאה. דיתכן דגדר הלאו אינו מעשה הביאה או יצירת חלות האישות, אלא עצם המצב של אישות ביניהם ועוברין על הלאו בכל רגע ורגע. אמנם אין לוקין בכל רגע דיש חלות אישות ביניהם דהרי ליכא מעשה עבירה בפועל ואין לוקין על לאו שאין בו מעשה. ולפי"ז י"ל דלוקין על כל ביאה וביאה דהרי ביאה מהווה מעשה עבירה בפועל ומקבל מלקות על כל מעשה עבירה בנפרד. ועיין מ"ש בזה רב שלמה איגר שו"ת רעק"א מהדורא קמא סימן רכא.

17 וגם יש להעיר מלשון הרמב"ם בספה"מ ל"ת קסא דמשמע דצריך לא רק קידושין וביאה אלא נישואין וביאה וז"ל והמצוה הקס"א היא שהזהיר כהן גדול לבד שלא ישא אלמנה והוא אמרו ית' שם אלמנה וגרושה וחללה זונה את אלה לא יקח עכ"ל. וכמו"כ בלאו שאחרי זה ל"ת קסב וז"ל והמצוה הקס"ב היא שהזהיר כהן גדול שלא לבא על האלמנה ואפילו בלא קידושין והוא אמרו ית' שם ולא יחלל זרעו בעמיו. ובאור זה שכהן הדיוט נאסרו עליו הנשואין כמו שאמר שם לא יקחו וליקוחין הם הקדושין עמ"ע ריג אבל אינו לוקה עד שיבעול כמו שקדם באורו עכ"ל. הרי נקט להדיא דבכהן הדיוט "נאסרו עליו הנשואין", ולכאורה זה נגד לשון הרמב"ם בהלכות איסו"ב דכתב "עד שיקח ויבעול" דמשמע דסגי בקידושין וביאה, וצ"ב בזה. אמנם אם נתפוס לשון ספר המצוות כעיקר אזי יוצא דבאיסורי כהונה האישות הוי חלק מהאיסור ולא רק תנאי בביאה שלא תהא ביאת זנות.

18 ג איסור קידושין באיסורי כרת

19 ויש לעיין באיסורי כרת האם אסור לעשות מעשה קידושין או"ד הלאו קאי על הביאה לחוד דהרי אין קידושין תופסין בהן. ועיין לקמן סז: דהמקור דאין קידושין תופסין בעריות הוא מאחות אשה דכתוב בה לא תקחו. והגמ' הבינה מהפסוק לא תקחו דיש איסור לכתחילה לקדש אחות אשה אבל הקידושין חלין, ואז הגמ' הביאה פסוק שני ללמד דהקידושין לא חלין בכלל, וז"ל לכתחילה מאחות אשה נפקא, ומה אחות אשה בכרת לא תקדש חייבי מיתות בית דין לא כל שכן, ואימא אידי ואידי באחות אשה הא לכתחילה הא דיעבד, אין הכי נמי, אשכחן אחות אשה שאר עריות מנלן, ילפינן מאחות אשה וכו' עכ"ל. וביאר הגר"מ זצ"ל דבהו"א הגמ' נקטה דיש איסור לקדש אחות אשה ולכאורה הו"ה בשאר כל העריות דהוקשו לאחות אשה. וגם במסקנת הגמ' משמע דיש איסור לקדש ערוה, אלא דיש לנו פסוק שני ללמד דאין קידושין תופסין כלל בערוה. אמנם נראה לגר"מ זצ"ל דהדין השני דקידושין אינן תופסין בנוי על הדין הראשון דאסור לקדש הערוה, כלומר דהאיסור לקדש הוא זה דמפקיע את חלות הקידושין. ויוצא דלפי"ז יש איסור לקדש ערוה ושיחול בה חלות קידושין, אמנם אי אפשר לעבור עליו בפועל ממש דהרי יש גזה"כ דהאיסור לקדש ערוה מפקיע את חלות הקידושין.

20 ויש לעיין עוד בזה. דהרי הרמב"ם פרק ח מהלכות מלכים הל"ו מונה האיסור דמכירת יפת תואר כלאו דאורייתא אע"פ דהמכירה אינה חלה, וז"ל אם לא חפץ בה משלחה לנפשה, ואם מכרה עובר בלא תעשה שנאמר ומכר לא תמכרנה בכסף, ואם מכרה אינה מכורה ומחזיר הדמים, וכן אם כבשה אחר שנבעלה לשם שפחה משישתמש בה עובר בלא תעשה, שנאמר לא תתעמר בה שלא ישתמש בה עכ"ל. וכן איתא בספר המצוות ל"ת רסד. אמנם אינו לוקה בגלל דהמכירה אינה חלה. וצ"ל דהלאו קאי על מעשה המכירה עצמה אפי' בלי חלות. וכמו"כ מצינו באיסור לאו לפדות בכור, דהרמב"ם פרק א מהלכות בכורות הלי"ז הביא בזה לאו דאורייתא וז"ל הבכור אין פודין אותו שנאמר אך בכור שור או בכור כשב או בכור עז לא תפדה עכ"ל, אע"פ דמבואר בגמ' תמורה ה: דלכו"ע הפדיון אינו חל. וכן איתא במעשר שני בנוגע ללאו ד"לא נתתי ממנו למת" דהרמב"ם מנה כל"ת מצוה קנב וגם הביא במשנה תורה פרק ג מהלכות מע"ש ונט"ר הל"י וז"ל מעשר שני ניתן לאכילה ושתיה שנאמר ואכלת לפני ה' אלקיך וסיכה כשתיה, ואסור להוציאו בשאר צרכיו כגון ליקח בו כלים ובגדים ועבדים שנאמר לא נתתי ממנו למת כלומר לא הוצאתי אותו בדבר שאינו מקיים את הגוף ואם הוציא ממנו בשאר דברים אפילו בדבר מצוה כגון שלקח ממנו ארון ותכריכין למת מצוה ה"ז אוכל כנגדו בתורת מעשר עכ"ל. אמנם מבואר דהמכירה אינה חלה והמוכר צריך להחזיר את המע"ש והלוקח מחזיר את הכסף. ונמצא דלפי הרמב"ם יש כמה לאווין בתורה דעוברין עליהם ע"י עשיית מעשה בלבד בלי החלות כי התורה הפקיעה את החלות מחמת האיסור ולפיכך אין בהן מלקות. וי"ל דכמו"כ בלאו דלא יקח בעריות, דעצם מעשה הקידושין בערוה מהווה איסור דאורייתא שאינו גמור בלי מלקות כי התורה הפקיעה את חלות הקידושין.

21 אבל מ"מ יותר מסתבר לחלק ולומר דאין לאו חל כלל על מעשה הקידושין בקידושי עריות. דהרי בשאר הלאווין דהבאנו מסתבר לומר דהתורה אוסרת עצם הנסיון לעשות אותו מעשה מסוים ולכן עוברין על הלאו אפי' בלי חלות. אבל בלאו דלא יקח בעריות מסתבר דהאיסור הוא רק ליצור את עצם חלות האישות בין העריות, ואם התורה הפקיעה את חלות האישות הזאת ממילא אי אפשר לעבור על האיסור כלל ע"י קידושין, דאין מעשה הקידושין אסור אלא רק עם החלות בלבד.

22 משנה. כל מקום שיש קידושין ואין עבירה הולד הולך אחר הזכר.

23 עיין ברש"י ד"ה כל מקום דהביא מקור לדין המשנה וז"ל למשפחותם לבית אבותם כתיב עכ"ל. ויש לעיין בחלות דין משפחת אם, האם אין חלות כזה כלל, או"ד חל דין של משפחת אם אלא דהיכא דיש סתירה בין חלות דין משפחת האב לבין חלות דין משפחת האם, התורה קובעת דהולכין בתר משפחת האב. ועיין בזה בסוגיא בבכורות מז. וז"ל אמר רב אדא בר אהבה לוייה שילדה בנה פטור מה' סלעים, דאיעבר ממאן אילימא דאיעבר מכהן ומלוי מאי איריא לוייה אפילו ישראלית נמי, אלא דאיעבר מישראל, למשפחותם לבית אבותם כתיב, אמר רב פפא דאיעבר מעובד כוכבים, ולא תימא אליבא דמאן דאמר אין מזהמין את הולד אלא אפילו למאן דאמר מזהמין את הולד לוי פסול מיקרי, מר בריה דרב יוסף אמר משמיה דרבא לעולם דאיעבר מישראל ושאני התם דאמר קרא פטר רחם, בפטר רחם תלא רחמנא עכ"ל. ויוצא דלפי רב פפא גוי הבא על לויה, הולד נקרא לוי על שם אמו ופטור מפדיון הבן. ועיין ברש"י ד"ה דאיעבר מעובד כוכבים דביאר וז"ל דל"ל חייס לגבי ישראל ושייך הבן בתר אם ישראלית טפי מבתר אבוה עובד כוכבים הלכך פטור עכ"ל, ונראה מדבריו דבמקום דאין משפחת אב אזי הולכין בתר משפחת האם. ועיין לקמן דף סח: בענין עבד ועכו"ם הבא על בת ישראל דהארכנו בסוגיא הזה.

24 והיסוד הזה גם עולה מדברי הר"ן קידושין ל: בדפי הרי"ף ד"ה ומותר בממזרת בביאור המ"ד דעכו"ם הבא על בת ישראל הולד ישראל כשר. דהר"ן נקט דרק עכו"ם הבא על בת ישראל הולד כשר כישראל גמור ואסור בממזרת, אבל גר הבא על בת ישראל דין הולד כגר ומותר בממזרת. וביאר וז"ל דאע"ג דעובד כוכבים הבא על בת ישראל הולד ישראל גמור ואסור בממזרת התם היינו טעמא משום לפי שאי אפשר לו להתייחס אחר אביו דלמשפחותם לבית אבותם בישראל הוא דכתיב אבל זה שאביו ישראל גמור למה לא יתיחס אחר אביו ויהא נדון כגר דמותר בממזרת והרי כאן יש סו: קידושין ואין עבירה והולד הולך אחר הזכר עכ"ל. הרי הר"ן נקט בהדיא דהיכא דא"א להתייחס בתר האב אזי שדינן בתר האם לגמרי וזוהי השיטה דמ"ד דעכו"ם הבא על בת ישראל הולד כשר. אבל הר"ן הביא דהרמב"ם פרק טו מהלכות איסו"ב הל"ט חולק עליו ונקט דגם גר הבא על בת ישראל הולד ישראל כשר ואסור בממזרת.

25 ועיין לקמן דהולכין בתר משפחת האם דף סז. רש"י ד"ה בנה שלישי, אות ג בשיטת רב יוסף דהיכא משפחת אם יותר פגומה אזי הולכין בתר משפחת האם.

26 במשנה. וכל מקום שיש קידושין ויש עבירה הולד הולך אחר הפגום, ואיזה זו, זו אלמנה לכהן גדול, גרושה וחלוצה לכהן הדיוט, ממזרת ונתינה לישראל, בת ישראל לממזר ולנתין.

27 ביסוד הדין דחללות

28 א חללות עוברת דרך האם

29 לכאורה דברי המשנה צ"ב. דהרי לפום ריהטא הדין דהולך אחר הפגום שייך היכא דאחד מההורים כשר ואחד פסול, והמשנה קובעת דהולד הולך אחר ההורה הפגום. ולפי"ז שפיר מובן דממזרת ונתינה לישראל, בת ישראל לממזר ולנתין הוו דין דהולד הולך אחר הפגום. אבל לכאורה אלמנה לכה"ג וגרושה לכהן הדיוט הוו דין אחר, דהרי שני ההורים עצמם כשרים הם אלא דחל איסור ביאה ביניהם והאיסור הזה יוצר את חלות הפסול דחללות בולד. ונראה דכבר הרגיש בזה הרמב"ם בפהמ"ש דחילק את המשנה לב' דינים שונים וז"ל כבר ידעת שאלמנה לכהן גדול גרושה וחלוצה לכהן הדיוט הולד חלל, ואין אומרים בזה הולד הולך אחר הפגום, אלא שמפני שהיא מחייבי לאוין והולד פגום כללה עם חייבי לאוין שאפשר לומר בהם הולד הולך אחר הפגום, לפי שישראל שנשא ממזרת או ממזר שנשא ישראלית הולד ממזר עכ"ל. יוצא מדברי הרמב"ם דהכלל דהולד הולך אחר הפגום באמת שייך רק לממזר הבא על ישראלית או ישראל הבא על ממזרת ולא באלמנה לכה"ג.

30 ומאידך עיין ברש"י על המשנה ד"ה אחר הפגום שבשניהם וז"ל שנולד מפסולי כהונה הולד פסול וכן בן ממזרת לישראל ממזר וכן בן ממזר מישראלית ממזר וכן בת נתינה לישראל נתין ובן נתין מכשרה נתין עכ"ל. ומשמע מדבריו דגם אלמנה לכה"ג וגם ישראל בממזר הוו אופנים של הדין במשנה דכל מקום דיש קידושין ויש עבירה הולד הולך אחר הפגום. ולכאורה צ"ב בזה כנ"ל, דהרי היאך אפשר לומר דאלמנה לכה"ג מהווה דין דהולך אחר הפגום אם אין פגם בהורים כלל.

31 ונראה לבאר דלפי רש"י באמת אין חלות חללות נוצרה באופן ישיר ע"י ביאה אסורה. אלא דביאת כה"ג באלמנה או כהן הדיוט בגרושה מחילה חלות חללה על האשה כדמבואר ברמב"ם פרק יט מהלכות איסורי ביאה הל"א, וממילא בנה הויא חלל. כלומר, דחלות חללות בולד חלה דרך ייחוס מהאם ולא כתוצאה ישירה של הביאה האסורה. ולכן מובן למה לפי רש"י גם אלמנה לכה"ג וגרושה לכהן הדיוט הוו אופנים של הולד הולך אחר הפגום דהרי הביאה הופכת את האם להיות חללה פגומה והפגם דהאם החללה עוברת להולד.

32 אבל לכאורה קשה לומר דחללות עוברת מהאם אל הולד, דהרי איתא לקמן עז. דלכו"ע ישראל הבא על חללה הולד כשר. וא"כ גם הכא, כשהכהן בא על הגרושה והיא נעשית חללה, היאך אפשר לומר דחללות עוברת מהגרושה אל הולד, הרי ישראל הבא על חללה הולד כשר. ולכאורה מוכח מזה דלא כיסוד הנ"ל דחללות עוברת דרך האם, אלא דבגרושה לכהן הביאה האסורה בעצמה גורמת שהולד יהא חלל.

33 ונראה לבאר ע"פ שיטת רבי דוסתאי בן יהודה דגם חלל שנשא ישראלית בתו כשרה לכהונה וז"ל כשם שבני ישראל מקוה טהרה לחללות, כך בנות ישראל מקוה טהרה לחללים עכ"ל. ויש לדייק בלשונו למה נקט דישראל כשר או ישראלית כשרה הוו מקוה טהרה לחללות. ונראה לבאר דבעצם חללות הוי חלות פסול דשייך למימר דהולך אחר הפגום. וא"כ חלל שנשא ישראלית וישראל שנשא חלל ראוי לומר דהולד חלל מכיון דבדרך כלל חלות פסול עוברת מההורה הפגום אל הולד. אלא דיש דין חדש דאב כשר או אם כשרה יכולים לטהר את הולד להפקיע מהולד את חלות החללות דראוי לחול על הולד מההורה הפגום.

34 וי"ל דהדין הזה דכשר מטהר את הולד חל רק היכא דהביאה עצמה היא ביאה מותרת כמו בישראל שנשא חללה או בחלל שנשא ישראלית. אבל אם כהן בא על הגרושה אזי היא נעשית חללה ומחילה את חלות הפסול דחלל בולד, ואין האב הכשר יכול לטהר את הולד דהרי הביאה עצמה הויא ביאה פסולה. וא"כ חוזרין לדין דהולך אחר הפגום והאם מחילה את חלות פסול החללות לולד.

35 והחכמים חולקין על רבי דוסתאי ונקטו דרק ישראל שנשא חללה בתו כשרה לכהונה אבל בת חלל זכר פסולה לכהונה. ויש לבאר את השיטה הזאת בב' אופנים: א החכמים מודים לכל הנ"ל אלא דנחלקו בפרט אחד בנוגע לטהרה מחלות החללות, דהיינו דנקטו דרק אב כשר מטהר את הולד ולא אם כשרה. ב החכמים חולקין על היסוד הנ"ל וסבורים דאין חללות שייכת לדין דהולך אחר הפגום כלל, אלא דחלות חללות הוי דין בייחוס דתלוי באב בלבד. ולכן הבן של חלל הוי חלל והבן של ישראל כשר הוי ישראל כשר, ודין האם איפוא אינו מעלה ואינו מוריד.

36 ויש בזה נ"מ לנידון דידן של גדר הדין דהולד של גרושה וכהן הוי חלל. דאם נקטינן כפירוש הא' בדעת החכמים, אזי שפיר ניתן לומר כיסוד הנ"ל דבגרושה לכהן הולד הוי חלל מדין הולד הולך אחר הפגום, דהיינו דהאם נעשית חללה ואין הביאה מותרת כדי לומר דהאב הכשר מטהר את הולד. אבל לפי הביאור השני דחלות חללות תלוי אך ורק ביחוס האב, אזי מוכרח לומר דזה דהולד של גרושה וכהן הוי חלל הוא דין חדש דביאת איסור דכהונה יוצר חללות ולא שהפסול חללות עוברת מהאם אל הולד. וזה כמו דביארנו בשיטת הרמב"ם לעיל.

37 ב ב' דינים בחללות

38 ביארנו דלפי רש"י הולד של גרושה לכהן הוי חלל משום דהאם נתחללה בביאה וממילא חל הדין דהולד הולך אחר הפגום. אמנם לפי זה קצת קשה להבין את דברי הגמ' לקמן עח. בנוגע למספר הלאווין באיסורי כהונה וז"ל אמר רב יהודה כהן גדול באלמנה לוקה שתים, אחת משום אלא יקח ואחת משום בלא יחלל, ולילקי נמי משום לא יחלל זרעו, בשלא גמר ביאתו עכ"ל. ומבואר דאם הכהן גדול גמר ביאתו הוא לוקה גם משום לא יחלל זרעו. וקשה, דהרי לפי הנ"ל אין עצם הביאה גורמת פסול חללות בולד אלא דביאה האסורה גורמת שהאם תהא חללה והיא מעבירה את הפסול לולד. וא"כ הכהן גדול גורם שהולד חלל רק בעקיפין ולמה לוקה על זה.

39 אמנם הדין הזה דלוקין משום לא יחלל זרעו מובן לפי ביאור הגר"ח זצ"ל ביסוד דחללות. דהגר"ח זצ"ל ביאר דיש ב' דינים בחללות: א דין במשפחה, דהיינו דמי דראוי להיות חלק ממשפחת כהונה יכול להיות חלל אם יש חסרון דחללות בחלות משפחת כהונה שלו. ב דין של חלות פסול ופגם דנגרם ע"י ביאה פסולה וחל בזה הדין דהולך אחר הפגום. והדין הראשון דמשפחת חללות שייך למי שאביו כהן דראוי הולד להיות ממשפחת כהונה אלא דמכיון דהוא חלל אינו נחשב כמשפחת כהונה ודינו כזר לכל דבריו. דהדין הוי דחללות מפקיע חלות שם משפחת כהונה מהולד והוי כזר, כמבואר ברמב"ם פרק יט מהלכות איסו"ב הל"י וז"ל חלל של תורה הודאי הרי הוא כזר ונושא גרושה ומטמא למתים שנאמר אמור אל הכהנים בני אהרן אע"פ שהם בני אהרן עד שיהיו בכיהונם עכ"ל.

40 אמנם, הדין השני של חלות פסול ופגם דחללות נוצר ע"י ביאת איסור ושייך אפי' למי דאינו ממשפחת כהונה דהרי לויה וישראלית דנתגרשו ואז נבעלו לכהן נפסלו בפסול חללות. וזה הפסק ברמב"ם פרק יט מהלכות איסו"ב הל"א וז"ל אי זו היא חללה זו שנולדה מאיסור כהונה, וכן אחת מן הנשים האסורות לכהונה שנבעלה לכהן נתחללה, אבל הכהן עצמו שעבר העבירה לא נתחלל עכ"ל. ובנוגע לחלות הפסול הזאת חל הדין דהולד הולך אחר הפגום.

41 ובזה ביאר הגר"ח זצ"ל את ב' המקורות לדין דישראל שנשא חללה בתו כשרה לכהונה. דהרי הרמב"ם פרק יט מהלכות איסו"ב הלט"ו כתב דהוא חל מדין משפחת אב, וז"ל כהנים ולוים וישראלים מותרין לבוא זה בזה והולד הולך אחר הזכר לויים וישראלים וחללים מותרים לבוא זה בזה והולד הולך אחר הזכר שנאמר ויתילדו על משפחותם לבית אבותם בית אביו היא משפחתו ואין בית אמו משפחתו עכ"ל. ומאידך בגמ' עז. איתא לימוד אחר וז"ל ישראל שנשא חללה, מנא הני מילי אמר ר' יוחנן משום ר' שמעון נאמר כאן ולא יחלל זרעו בעמיו ונאמר להלן בלא יטמא בעל בעמיו, מה להלן זכרים ולא נקבות אף כאן זכרים ולא נקבות עכ"ל. וצ"ע על הרמב"ם למה צריך ב' מקורות לזה דישראל שנשא חללה בתו כשרה לכהונה. והגר"ח זצ"ל ביאר דיש ב' דינים בחללות: א חללות דחלה מדין משפחה, ולדין זה הביא הרמב"ם דישראל הבא על חללה בתו כשרה כי משפחת האב כשרה, ב דין פסול ופגם חללות דשייך לחול אפי' בזרה דפוסלה מכהונה, ובזה היינו אומרים דהולד הולך אחר הפגום אפי' אם אינו ממשפחת כהונה וחללות. ומשום כך הגמ' הביאה גזה"כ דעמיו דהאם החללה אינה פוסלת את בתה כשהאב הוא ישראל כשר.

42 ולפי"ז מובן למה כה"ג הבא על אלמנה לוקה משום לא יחלל זרעו. דהרי הולד חלל מב' טעמים: א הולד ראוי להיות ממשפחת כהונה מכיון דאביו כהן, ומכיון דהוא נולד מחללה דהרי האלמנה נעשית חללה ע"י ביאת הכה"ג כמו דברינו לעיל היא מחילה את חלות הפסול דחללות על בנה. ב עצם ביאת האיסור בישירות מחילה חלות פסול בולד דלהוי חלל. ולפי"ז מבואר הגמ' לקמן עח. דחל איסור לאו דלא יחלל זרעו על כה"ג. כי אין הכה"ג עובר על הלאו דלא יחלל זרעו מפאת הדין הראשון דהרי הוא רק מחיל חלות שם משפחת כהונה על בנו, ואילו עצם השם פסול חלל חל מחמת האם דנעשית חללה, אך על פי הדין השני מכיון דהכה"ג נמי יוצר חלות פסול בזרעו ע"י ביאת איסור אזי הוא לוקה על הביאה משום לא יחלל זרעו.

43 ועל פי זה גם מובן לשון משנתנו דאלמנה לכה"ג גרושה וחלוצה לכהן הדיוט הולד חלל מדין הולך אחר הפגום. דהרי באמת יש ב' טעמים למה הולד חלל בכי האי גוונא: א מכיון דהאב הוי כהן והולד ראוי להיות ממשפחת כהונה אזי האם מחילה את הפסול חללות שלה בולד מדין הולד הולך אחר הפגום, ב עצם ביאת האיסור גורם חלות פסול בולד, ומפני הדין הב' מוזכר חללות במשנה.

44 ויש להעיר דלכאורה לפי דברי הגר"ח זצ"ל קשה להבין את שיטת רבי דוסתאי דבנות ישראל הוו מקוה טהרה לחללים. דבשלמא בת ישראל מהווה מקוה טהרה עבור חלות הפסול דחללות, ברם יש גם הדין השני דמשפחת כהונה וחללות דחלה מחמת האב, ומכיון דהאב הוא ממשפחת חללות הרי ראוי לומר דחללות עובר ממנו לבן שלו, וצ"ב בזה.

45 ג חילוק בין חלל וחללה

46 ועוד נראה לבאר באופן אחר את הגדר ויסוד דין דחללות, וגם את דברי המשנה באלמנה לכה"ג דהולד חלל מחמת הדין דהולד הולך אחר הפגום. דהרי לפי הגר"ח זצ"ל יש ב' דינים בחללות: א דין במשפחה, דהחלל אינו ממשפחת כהונה אלא ממשפחת חללות, ב דין דחלות שם פסול. ויתכן דחלוק בזה דין חלל זכר מחללה נקבה. דהיינו דבן חלל זכר או בן מאיסורי כהונה הוי חלל מדין דחל עליו חלות שם משפחת חלל וחסרו לו משפחת כהונה והוי כזר, ומאידך בת חלל ובת מאיסורי כהונה הויא חללה רק מפאת חלות שם הפסול. והביאור בזה הוא דאין לבת כהן קדושת כהונה עצמית דחלה מדין משפחת כהונה, אלא דיש לה דינים דבת כהן מפאת זה דהיא בתו של כהן, אך אינה בדין משפחת כהונה. ולכן הדין דהפקעת קדושת כהונה ע"י חלות שם משפחת חללות אינו שייך לה. ויש להביא כמה ראיות לזה דחללות באשה הויא רק חלות פסול ולא חלה מחלות דין במשפחה.

47 א הבאנו לעיל דברי הרמב"ם בפרק יט דאיסורי ביאה הל"י וז"ל חלל של תורה הודאי הרי הוא כזר ונושא גרושה ומטמא למתים שנאמר אמור אל הכהנים בני אהרן אע"פ שהם בני אהרן עד שיהיו בכיהונם עכ"ל, והגר"ח זצ"ל נקט דהלשון "הרי הוא כזר" הוי מדין חסרון של משפחת כהונה. אמנם בבת חלל הרמב"ם פרק יט מהלכות איסו"ב הל"א השווה אותה ללויה וישראלת דנבעלו באיסור לכהן, וז"ל אי זו היא חללה זו שנולדה מאיסור כהונה, וכן אחת מן הנשים האסורות לכהונה שנבעלה לכהן נתחללה, אבל הכהן עצמו שעבר העבירה לא נתחלל עכ"ל. והבאנו לעיל מהגר"ח זצ"ל דלויה וישראלית דנבעלו לכהן באיסור כהונה חל עליהן רק חלות שם פסול חללה, אבל חסרון במשפחת כהונה ומשפחת חללות בודאי אינו שייך להן, ומהשוואת הרמב"ם לבת דנולדה מאיסורי כהונה משמע דגם לה יש רק חלות שם פסול ולא חסרון במשפחת כהונה וחלות שם משפחת חללות.

48 ב גם חלל וגם חללה אסורים לאכול בתרומה ובקדשים. אבל הרמב"ם לא מונה לאו מיוחד דחלל אסור לאכול תרומה, ונראה דהאיסור שלו נכלל בלאו הכללי דזר דאסור לאכול בתרומה ל"ת קלג. אמנם יש לאו מיוחד דחללה אסורה בתרומה ובקדשים רמב"ם ספה"מ ל"ת קלז וז"ל והמצוה הקל"ז היא שהזהיר החללה מאכול את הקדש שיהיה מותר לה לאכול אותו, כלומר תרומה וחזה ושוק, והוא אמרו יתעלה ויקרא פרק כב פסוק יב ובת כהן כי תהיה לאיש זר היא בתרומת הקדשים לא תאכל. ובגמ' יבמות סח. אמרו כי תהיה לאיש זר כיון שנבעלה לפסול לה פסלה עכ"ל. ונראה לבאר דחללה אין לה חלות הפקעת קדושת כהונה מדין משפחת חללה ולכן צריכה לאו מיוחד לחדש דחלות שם פסול שלה אוסרת אותה מלאכול בתרומה.

49 ואם כנים הדברים יש לחזור למשנה דקבעה דאלמנה לכה"ג וגרושה לכהן הדיוט הולד חלל מדין הולך אחר הפגום. דיתכן דהדין דהולך אחר הפגום חל היכא דהולד נקבה דאזי חלות הפסול עוברת מהאם דנפסלה ע"י ביאה פסולה אל הולד. אמנם בולד זכר לא צריכים הגדר והדין שהולד הולך אחר הפגום דהרי דין דחללות בזכר הוי דין דהפקעת חלות משפחת כהונה ודחלה חלות משפחת חללות וזה אינו הדין דחל בנקבה כי אין לה חלות דין משפחת כהונה או משפחת חללות בכלל, ובכן חלה בה רק את חלות הדין ושם הפסול דחללות בלבד בלי דין דמשפחה.

50 ד חילוק בין נולדה כחללה לבין נפסלה ע"י ביאה

51 ועוד יש לבאר באופן אחר. דהיינו דכל מי דנולד עם חלות שם חללות – בין זכר ובין נקבה – נחשב כזר לכל דבר. אמנם בת כהן דנולדה בהיתר ואז נתחללה הוי דין אחר דחל בה חלות דין פסול דחללות. דהרי לעיל הבאנו דלפי הרמב"ם אין לאו מיוחד בחלל זכר דאסור לאכול בתרומה אבל יש לאו מיוחד בחללה דאסורה בתרומה, והסקנו מזה דחללה הויא חלות פסול ולא הפקעה מקדושת כהונה כזר. אמנם עיין ברמב"ם בהלכות תרומה פרק ו הל"ז דמשמע דהלאו המיוחד אינו חל בכל חללה אלא רק במי שהיתה כשרה ונתחללה ע"י ביאה, וז"ל ובת כהן כי תהיה לאיש זר היא בתרומת הקדשים לא תאכל, שני ענינים נכללו בלאו זה, שאם תבעל לאסור לה ותעשה זונה או חללה כמו שבארנו בהלכות איסורי ביאה הרי היא אסורה לאכול בתרומות לעולם כדין כל חלל שהחלל כזר לכל דבר, ואם תנשא לישראל הרי היא אסורה לאכול במורם מן הקדשים שהוא חזה ושוק לעולם אע"פ שגירשה או מת עכ"ל. הרי הרמב"ם הזכיר רק מי שנעשה זונה או חללה ע"י ביאה פסולה ומשמע דחללה מלידה אינה נכללת בלאו דכי תהיה לאיש זר אלא בלאו דזר אסור בתרומה.

52 אמנם יש להעיר דעד כאן הנחנו דאם חל על אשה הלאו דבת כהן כי תהיה לאיש זר, זאת אומרת דאין בה הלאו דזר בנוגע לאכילת תרומה. ברם יתכן דאע"פ דחללה דנפסלה אסורה לאכול בתרומה מלאו מיוחד דבת כהן כי תהיה לאיש זר, מ"מ היא עדיין נחשבת כזרה גמורה ועוברת על ב' לאווין כשהיא אוכלת בתרומה: א הלאו דזר, ב הלאו המיוחד דבת כהן כי תהיה לאיש זר. וא"כ אין להוכיח מזה דבת כהן דנבעלה לפסול לה אסורה לאכול בתרומה מדין בת כהן כי תהיה לאיש זר, דהיא אינה זרה גמורה כמו חללה מלידה.

53 ונראה להוסיף דיתכן דנחלקו התנאים בדין כהנת דנתחללה האם הויא כזרה גמורה. דאיתא במשנה תרומות פרק ז משנה ב וז"ל בת כהן שנשאת לישראל ואחר כך אכלה תרומה משלמת את הקרן ואינה משלמת את החומש ומיתתה בשרפה, נשאת לאחד מכל הפסולין משלמת קרן וחומש ומיתתה בחנק דברי רבי מאיר וחכמים אומרים זו וזו משלמות את הקרן ואינן משלמות את החומש ומיתתן בשרפה עכ"ל. ונמצא דלפי החכמים כהנת דנתחללה ע"י ביאה פסולה עדיין נחשבת כבת כהן בנוגע לזה דהיא פטורה מחומש ומיתתה בשריפה. אמנם רבי מאיר נקט דדינה כישראלית גמורה והיא חייבת בחומש ומיתתה בחנק. ונראה לבאר דהחכמים נקטו כמו דדייקנו לעיל בדעת הרמב"ם דכהנת דנבעלה לפסול לה חל עליה חלות פסול דחללות אבל אינה כזרה גמורה. ובאמת הרמב"ם פרק י מהלכות תרומות הלי"ב פסק כחכמים, וז"ל בת כהן שהיתה נשואה לישראל או שנפסלה ואח"כ אכלה תרומה משלמת את הקרן ולא את החומש עכ"ל. ומשמע מדבריו דהפטור מחומש איירי רק בבת כהן דנפסלה ע"י ביאה פסולה, אמנם מי שנולדה כחללה מלידה אפי' אם היא בת כהן, דינה כזרה ומשלמת את החומש. וזה כהחילוק הנ"ל בין חללה מלידה דהויא זרה גמורה לבין בת כהן דנפסלה דאינה כזרה גמורה. אמנם רבי מאיר סבור דאפי' כהנת דנבעלה לפסול לה הויא זרה גמורה כמו חלל או חללה מלידה ולכן היא משלמת את החומש.

54 משנה. וכל מי שאין לה לא עליו ולא על אחרים קידושין הולד כמותה.

55 רש"י פירש ד"ה והולד כמותה וז"ל ולד נכרית נכרי ואם גיירוהו הוי גר כשר ואינו ממזר עכ"ל. ומשמע מדבריו דמסברא ראוי שולד מישראל ונכרית יהא ממזר, אלא דהדין דהולד כמותה מפקיע את חלות הממזרות, דהרי אם הולד הוא גוי גמור אי אפשר לחול בו חלות ממזרות. ונראה מזה דבמקרה ההפוך, דהיינו היכא דגוי בא על בת ישראל, דהולד ישראל, דהולד הוי ממזר. ועיין לקמן סח: דנחלקו האמוראים בעבד ועכו"ם הבא על בת ישראל האם הולד כשר או ממזר. ועיין ברש"י לקמן ד"ה לימא דנקט דהסברא של המ"ד דהולד אינו ממזר הוא דשדינן בתר אביו והולד גוי.

56 גמ'. והרי גר שנשא ממזרת.

57 מבואר בגמ' דלפי רבי יוסי בגר שנשא ממזרת הולד הולך אחר הפגום אע"פ דיש קידושין ואין עבירה. ולכאורה היה ראוי לומר דהולד הולך אחר הזכר. והסברא דרבי יוסי הוא דהכלל דהולך אחר הזכר הוי דין בחלות שם משפחה לעומת ממזרות המהווה חלות דין פסול בעלמא ולכן גם האם מחילה את הפסול הזה בולד. אמנם משמע מהגמ' דלפי רבי יהודה גר שנשא ממזרת הולד ממזר רק בגלל דגר אסור בממזרת ואמרינן דהולד הולך אחר הפגום, אבל לו יצוייר דגר היה מותר בממזרת אזי הולד היה הולך אחר הזכר. ולכאורה צ"ב בזה דהרי ממ"נ, אם ממזרות הוי דין בחלות שם משפחה אזי ראוי לעולם ללכת בתר האב, בין אם גר מותר בממזרת ובין אם גר אסור בממזרת. ואם ממזרות אינו דין במשפחה אלא חלות פסול, אזי למה אם אין עבירה הולכים אחר הזכר, הרי הפסול דממזרות תמיד ראוי לחול מהאם בולד כמו כל חלות פסול אחר.

58 ונראה לבאר דבעצם רבי יהודה מודה לרבי יוסי דאין ממזרות דין בחלות שם משפחה, ולכן אפי' אם אין עבירה היה ראוי לומר דהולד ממזר כשהאם ממזרת. אך יש דין אחר דביאת היתר חלה כמכשיר ומטהר של הוולד, ולכן לו יצוייר דגר היה מותר בממזרת היינו אומרים דאין הולד ממזר. ובזה אפשר להבין את דברי התוס' ד"ה מתני' ר' יהודה היא דהקשו על הגמ' וז"ל הקשה ה"ר יעקב מקוצי לר' יהודה נמי איכא למיפרך הרי גר מצרי שנשא ממזרת דיש קידושין ואין עבירה כדאמר לקמן עד: דמודה הוא בפסולי קהל דהיינו גר מצרי דמותר בממזרת ואפ"ה אמר דהולד הולך אחר הפגום והוי ממזר, ותירץ ר"י בר אברהם דהגמרא לא נחית לאקשויי אא"כ יש אחד מהם כשר כגון גר כשר הראוי לבא בקהל שנשא ממזרת עכ"ל. ולכאורה קשה דאם יש קידושין ואין עבירה, מאי שנא אם הוא ראוי לבוא בקהל או לא. ונראה דלפי רבי יהודה חלות שם ממזר אינה תלויה בדיני משפחה והא דהולכין בתר הזכר הכשר הוי מדין מכשיר ומטהר וזה שייך רק היכא דהאב הוי גר דעלמא דראוי לבוא בקהל. אבל בגר מצרי שנשא ממזרת אע"פ דיש קידושין ואין עבירה מ"מ אין הולכין בתר הזכר דאין לו דין מכשיר ומטהר אלא אמרינן דהולד ממזר בגלל דממזרות הוי חלות פסול דראוי לעבור מהאם אל הולד.