רשימות שיעורים על קידושין ד׳

« רשימות שיעורים על קידושין ג׳ ע״ב רשימות שיעורים על קידושין ה׳ ע״א »

1 קידושין פתח ↗

יְצִיאָה דִּכְווֹתַהּ קָא מְמַעֵט. וְהָא לָא דָּמְיָא הַאי יְצִיאָה לְהַאי יְצִיאָה, הָתָם נָפְקָא לַהּ מֵרְשׁוּת אָדוֹן לִגְמָרֵי, וְהָכָא אַכַּתִּי מִיחַסְּרָא מְסִירָה לְחוּפָּה! בַּהֲפָרַת נְדָרִים מִיהָא נָפְקָא לַהּ מֵרְשׁוּתֵיהּ. דִּתְנַן: נַעֲרָה הַמְאוֹרָסָה אָבִיהָ וּבַעְלָהּ מְפִירִין נְדָרֶיהָ. וְהַאי ״וְיָצְאָה חִנָּם״ לְהָכִי הוּא דַּאֲתָא? הָא מִבְּעֵי לֵיהּ לְכִדְתַנְיָא, דְּתַנְיָא: ״וְיָצְאָה חִנָּם״ – אֵלּוּ יְמֵי בַּגְרוּת, ״אֵין כָּסֶף״ – אֵלּוּ יְמֵי נַעֲרוּת. אָמַר רָבִינָא: אִם כֵּן, לֵימָא קְרָא ״אֵן כָּסֶף״. מַאי ״אֵין כָּסֶף״ – אֵין כֶּסֶף לְאָדוֹן זֶה אֲבָל יֵשׁ כֶּסֶף לְאָדוֹן אַחֵר, וּמַאן נִיהוּ – אָב. וּמִמַּאי דְּדָרְשִׁינַן הָכִי – דְּתַנְיָא: ״וְזֶרַע אֵין לָהּ״ – אֵין לִי אֶלָּא זַרְעָהּ. זֶרַע זַרְעָהּ מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר ״זֶרַע אֵין לָהּ״ – עַיֵּין לָהּ. וְאֵין לִי אֶלָּא זֶרַע כָּשֵׁר. זֶרַע פָּסוּל מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר ״זֶרַע אֵין לָהּ״ – עַיֵּין לָהּ. וְהָא אַפֵּיקְתֵּיהּ לְזֶרַע זַרְעָהּ! זֶרַע זַרְעָהּ לָא אִיצְטְרִיךְ קְרָא, דִּבְנֵי בָנִים הֲרֵי הֵן כְּבָנִים. כִּי אִיצְטְרִיךְ קְרָא – לְזֶרַע פָּסוּל. וְתַנָּא גּוּפֵיהּ מְנָלֵיהּ דְּדָרֵישׁ הָכִי? אָמְרִי: כְּתִיב ״מֵאֵן בִּלְעָם״ וּ״מֵאֵן יְבָמִי״, דְּלָא כְּתִיב בְּהוּ יוֹד. וְהָכָא, כְּתִיב בֵּיהּ יוֹד – שְׁמַע מִינַּהּ לִדְרָשָׁא הוּא דַּאֲתָא. וְאִיצְטְרִיךְ לְמִכְתַּב קִידּוּשֶׁיהָ לְאָבִיהָ, וְאִיצְטְרִיךְ לְמִכְתַּב מַעֲשֵׂה יָדֶיהָ לְאָבִיהָ. דְּאִי כְּתַב רַחֲמָנָא קִידּוּשֶׁיהָ לְאָבִיהָ, הֲוָה אָמֵינָא מִשּׁוּם דְּלָא טָרְחָא בְּהוּ, אֲבָל מַעֲשֵׂה יָדֶיהָ דְּקָא טָרְחָא בְּהוּ אֵימָא דִּידַהּ הָווּ. וְאִי אַשְׁמְעִינַן מַעֲשֵׂה יָדֶיהָ, דְּקָא מִתַּזְנָא מִינֵּיהּ, אֲבָל קִידּוּשֶׁיהָ דְּמֵעָלְמָא קָאָתֵי לַהּ אֵימָא דִּידַהּ הָווּ, צְרִיכָא. גּוּפָא: ״וְיָצְאָה חִנָּם״ – אֵלּוּ יְמֵי בַּגְרוּת, ״אֵין כֶּסֶף״ – אֵלּוּ יְמֵי נַעֲרוּת. וְלִכְתּוֹב רַחֲמָנָא נַעֲרוּת, וְלָא בָּעֵי בַּגְרוּת! אָמַר רַבָּה: בָּא זֶה וְלִמֵּד עַל זֶה. מִידֵּי דְּהָוֵה אַתּוֹשָׁב וְשָׂכִיר. דְּתַנְיָא: ״תּוֹשָׁב״ – זֶה קָנוּי קִנְיַן עוֹלָם, ״שָׂכִיר״ – זֶה קָנוּי קִנְיַן שָׁנִים. יֵאָמֵר ״תּוֹשָׁב״ וְלֹא יֵאָמֵר ״שָׂכִיר״, וַאֲנִי אוֹמֵר: קָנוּי קִנְיַן עוֹלָם אֵינוֹ אוֹכֵל, קָנוּי קִנְיַן שָׁנִים לֹא כׇּל שֶׁכֵּן? אִילּוּ כֵּן, הָיִיתִי אוֹמֵר: ״תּוֹשָׁב״ – זֶה קָנוּי קִנְיַן שָׁנִים. אֲבָל קְנוּי קִנְיַן עוֹלָם – אוֹכֵל. בָּא ״שָׂכִיר״ וְלִימֵּד עַל ״תּוֹשָׁב״, שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁקָּנוּי קִנְיַן עוֹלָם – אֵינוֹ אוֹכֵל. אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: מִי דָּמֵי? הָתָם תְּרֵי גוּפֵי נִינְהוּ, דְּכִי נָמֵי כְּתַב רַחֲמָנָא ״תּוֹשָׁב נִרְצָע לֹא יֹאכַל״ וַהֲדַר כְּתַב אִידַּךְ, הֲוָה שָׂכִיר מִילְּתָא דְּאָתְיָא בְּקַל וָחוֹמֶר, וּמִילְּתָא דְּאָתְיָא בְּקַל וָחוֹמֶר טָרַח וְכָתַב לַהּ קְרָא. אֶלָּא הָכָא, חַד גּוּפָא הִיא – כִּי נָפְקָא לַהּ בְּנַעֲרוּת, בַּגְרוּת מַאי בָּעֲיָא גַּבֵּיהּ? אֶלָּא אָמַר אַבָּיֵי: לֹא נִצְרְכָה אֶלָּא לְבֶגֶר דְּאַיְלוֹנִית, סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא: בְּנַעֲרוּת תִּיפּוֹק, בְּבַגְרוּת לָא תִּיפּוֹק, קָא מַשְׁמַע לַן. מַתְקֵיף לַהּ מָר בַּר רַב אָשֵׁי: וְלָאו קַל וָחוֹמֶר הוּא? וּמָה סִימָנִין שֶׁאֵין מוֹצִיאִין מֵרְשׁוּת אָב – מוֹצִיאִין מֵרְשׁוּת אָדוֹן, בַּגְרוּת שֶׁמּוֹצִיאָה מֵרְשׁוּת אָב – אֵינוֹ דִּין שֶׁמּוֹצִיאָה מֵרְשׁוּת אָדוֹן? אֶלָּא אָמַר מָר בַּר רַב אָשֵׁי: לֹא נִצְרְכָה אֶלָּא לְעִיקַּר זְבִינָא דְאַיְלוֹנִית, סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא: דְּאַתְיָא סִימָנֵי נַעֲרוּת – הָוֵי זְבִינָא, דְּלָא אַתְיָא סִימָנֵי נַעֲרוּת – לָא הָוֵי זְבִינַהּ זְבִינָא,

2 קידושין פתח ↗

3 קידושין פתח ↗

4 יבמות פתח ↗

אִיתְּמַר: אָכַל חֵלֶב, מִבֶּן שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה וְיוֹם אֶחָד עַד בֶּן שְׁמֹנֶה עֶשְׂרֵה, וְנוֹלְדוּ בּוֹ סִימָנֵי סָרִיס, וּלְאַחַר מִכָּאן הֵבִיא שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת. רַב אָמַר: נַעֲשֶׂה סָרִיס לְמַפְרֵעַ. וּשְׁמוּאֵל אָמַר: קָטָן הָיָה בְּאוֹתָהּ שָׁעָה.

5 חידושי רמב"ן על קידושין פתח ↗

בבגרות לא תיפק קמ"ל. וק"ל להראב"ד ז"ל דזבין לה אימת אי דזבין לה בקטנות בבגרות מאי בעיא גביה הא יוצאה בשש אלא דזבין לה בת. ט"ו שהיתה קטנה לפי שלא הביאה שתי שערות ויצאה בבגרות של שנת כ' לרב דאמר ביבמו' דף פ' ע"א גבי סריס שלא הביא שתי שערות נעשה גדול למפרע היכי קס"ד דלא תיפוק והא עיקר זבינא בטעות הוו שהרי כשמכרה היתה גדולה וניחה ליה דאינו נעשה גדול למפרע אלא משעה שנולדו סי' סריס וכן היא לא נעשי' גדולה למפרע אלא משעה שנולדו בה סימני איילנית והכא כשלא נולדו לה כשמכרה.ועיקר קושיא ליתא דלרב משכחת לה דזבנא בט' וי' כשהיא קטנה ויצאה בשש וכשהגיעה לכ' ונודע שהיא אילונית נעשה גדולה למפרע ואיגלאי מילתא שהיתה דינה לצאת מבת שתים עשרה שנה ומחצה נמצא הוא צריך להחזיר לה מה שעשתה עמו יותר וכן הא דאמר רב אשי לא נצרכה אלא לעיקר זביניה דאילונית סד"א לא הוו זביני ה"נ קאמר דלכשתיזא בת עשרים ואיגלאי מילת' שהיא אילונית בטל מקח ויחזרו זה לזה:

6 קידושין פתח ↗

7 קידושין פתח ↗

8 קידושין פתח ↗

9 ריטב"א על קידושין פתח ↗

ולכתוב רחמנא נערות ולא בעי בגרות אמר רבה בא זה ולימד על זה. פי' קס"ד דרבה דה"ק דלכתוב רחמנא אין כסף ימי נערות ולא בגרות ומשום הכי אהדר רבה בא זה ולימד על זה דלא ניקים אין כסף לימי בגרות מידי דהוי אתושב ושכיר וא"ל אביי מי דמי התם תרי גופי נינהו. פי' ומלתא דעבידא דאתו הוא דהוי תרוייהו וכיון דכן אע"ג דיליף שכיר מתושב מק"ו אפילו הכי טרח וכתב לה קרא אבל הכא חדיא גופא היא ואז נפקא בנערות תו לא אתי לקמן דינא דתיפוק בבגרות ואמאי כתב רחמנא מילתא דלא אתי לעולם כלומר ואנן הכי פרכינן דלכתוב רחמנא נערות בפירוש ותו לא צריך בגרות כלל: אמר אביי לא נצרכה אלא לבגר דאיילנית שאין לה ימי נערות ומקטנות יוצאת לבוגרות סד"א בנערות תיפוק בבגרות לא תיפוק קמ"ל. הקשה הראב"ד ז"ל אכתי הא למה לי קרא דבלאו הכי נמי דהאי גברא אימת קא זבין לה אם בשמכרה בעודה קטנה קודם י"ב שנה תיפוק לי' דהא מקמי דהוה בוגרת כשהיה בת עשרים נפקא לה בשש ואם כשמכרה כשהיא בת י"ו שנה מפני שלא הביאה סימנים והיא קטנה ואלו לתשלום שש היה לה לעבוד עד בת כ"ב שנה והשתא נפקא כשהיא בת כ' שנה בבגרות הניחא למ"ד התם ביבמות דסריס ואיילונית שלא הביאו סימנים כי הוה בני עשרים היה גדולים מכאן ולהבא אלא למ"ד התם נעשה גדולה למפרע היכי קס"ד דלא תיפוק דהא איגלאי מילתא למפרע דזבינ' לאו זבוני דכי זבנה כשהיא בת י"ו גדולה הות. ואיכא למימר דהאי קושיא ליתא דלעולם כשמכרה כשהיא קטנה כשהיא בת עשר ומפני שלא הביאה סימנים עבדה עד י"ו ויוצאה בשש וכשהגיעה לעשרים ויודע שהיא איילנית נעשית גדולה למפרע ואיגלאי מילתא שהיה דינה לצאת בשנת י"ב שנה ומחצה דהוה בוגרת ויש לאדון לשלם לה כל מה שנשתעבד בה מי"ב שנה ומחצה ומעלה עד י"ו וכן הא דאמר רב אשי לא נצרכה אלא לעיקר זביניה דאיילונית הכא נמי קאמר סד"א לא היה זבינה זביני וכי הות בת עשרים ואגלאי מלתא למפרע שהיא איילונית בטל המקח ויחזירו זה לזה דלא אמר רחמנא דלזבין לה אלא כשיש לה נערות דתיפוק ולא תתעכב הרבה ברשות אדון אבל דלא מייתי סימני נערות דאית לה לעכוב' טובא לא הוו זבינה זביני קמ"ל דכיון דגלי רחמנא דתיפוק בבגרות אשמועינן דזבינה זביני רבינו הגדול ז"ל. ויש להראב"ד ז"ל בזה תירוץ נכון שאינ' נעשי' גדול או גדולה למפרע אלא כשהביאו סימני סריס ואילנות ובלקוטי פרשתי' כ"א:

10 קידושין פתח ↗

11 קידושין פתח ↗

12 קידושין פתח ↗

13 קידושין פתח ↗

13 משנה תורה, הלכות מעשה הקרבנות פתח ↗

כָּל מָקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר בַּתּוֹרָה כֶּבֶשׂ אוֹ כַּבְשָׂה אוֹ כְּבָשִׂים הֲרֵי אֵלּוּ בְּנֵי שָׁנָה. וְכָל מָקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר אַיִל אוֹ אֵילִים הֵם הַזְּכָרִים בְּנֵי שְׁנָתַיִם. וּמֵאֵימָתַי יִקָּרֵא אַיִל מִשֶּׁיִּכָּנֵס בְּשָׁנָה שְׁנִיָּה אֶחָד וּשְׁלֹשִׁים יוֹם. אֲבָל בְּיוֹם שְׁלֹשִׁים אֵינוֹ כָּשֵׁר לֹא לְכֶבֶשׂ וְלֹא לָאַיִל וְהוּא הַנִּקְרָא פִּלְגָּס. וְכָל מָקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ עֵגֶל הֲרֵי זֶה בֶּן שָׁנָה. פַּר בֶּן שְׁתַּיִם. שְׂעִיר עִזִּים בֶּן שָׁנָה. שָׂעִיר בֶּן שְׁתַּיִם. כָּל שָׁנָה שְׁנִיָּה הוּא נִקְרָא שָׂעִיר:

14 קידושין פתח ↗

15 קידושין פתח ↗

16 קידושין פתח ↗

17 קידושין פתח ↗

קָא מַשְׁמַע לַן ״וְיָצְאָה חִנָּם כּוּ׳״. וּלְמָר בַּר רַב אָשֵׁי, דְּאָמַר: וְלָאו קַל וָחוֹמֶר הוּא, הָא אָמְרִינַן מִילְּתָא דְּאָתְיָא בְּקַל וָחוֹמֶר טָרַח וְכָתַב לַהּ קְרָא! הָנֵי מִילֵּי הֵיכָא דְּלֵיכָּא לְשַׁנּוֹיֵי, אֲבָל הֵיכָא דְּאִיכָּא לְשַׁנּוֹיֵי – מְשַׁנִּינַן. וְתַנָּא מַיְיתֵי לַהּ מֵהָכָא, דְּתַנְיָא: ״כִּי יִקַּח אִישׁ אִשָּׁה וּבְעָלָהּ וְהָיָה אִם לֹא תִמְצָא חֵן בְּעֵינָיו כִּי מָצָא בָהּ וְגוֹ׳״ – אֵין קִיחָה אֶלָּא בְּכֶסֶף. וְכֵן הוּא אוֹמֵר: ״נָתַתִּי כֶּסֶף הַשָּׂדֶה קַח מִמֶּנִּי״. וַהֲלֹא דִּין הוּא: וּמָה אָמָה הָעִבְרִיָּה שֶׁאֵינָהּ נִקְנֵית בְּבִיאָה – נִקְנֵית בְּכֶסֶף, זוֹ, שֶׁנִּקְנֵית בְּבִיאָה – אֵינוֹ דִּין שֶׁתִּקָּנֶה בְּכֶסֶף? יְבָמָה תּוֹכִיחַ, שֶׁנִּקְנֵית בְּבִיאָה וְאֵינָהּ נִקְנֵית בְּכֶסֶף! מָה לִיבָמָה, שֶׁכֵּן אֵין נִקְנֵית בִּשְׁטָר, תֹּאמַר בְּזוֹ, שֶׁנִּקְנֵית בִּשְׁטָר! תַּלְמוּד לוֹמַר: ״כִּי יִקַּח אִישׁ״. הָא לְמָה לִי קְרָא, הָא אָתְיָא לַהּ! אָמַר רַב אָשֵׁי: מִשּׁוּם דְּאִיכָּא לְמֵימַר מֵעִיקָּרָא דְּדִינָא פִּירְכָא. מֵהֵיכָא קָא מַיְיתֵית לַהּ – מֵאָמָה הָעִבְרִיָּה. מָה לְאָמָה הָעִבְרִיָּה, שֶׁכֵּן יוֹצְאָה בְּכֶסֶף, תֹּאמַר בְּזוֹ, שֶׁאֵינָהּ יוֹצְאָה בְּכֶסֶף. תַּלְמוּד לוֹמַר ״כִּי יִקַּח אִישׁ״. וְאִיצְטְרִיךְ לְמִיכְתַּב ״וְיָצְאָה חִנָּם״, וְאִיצְטְרִיךְ לְמִיכְתַּב ״כִּי יִקַּח אִישׁ״. דְּאִי כְּתַב רַחֲמָנָא ״כִּי יִקַּח״, הֲוָה אָמֵינָא: קִידּוּשִׁין דִּיהַב לַהּ בַּעַל – דִּידַהּ הָווּ, כְּתַב רַחֲמָנָא ״וְיָצְאָה חִנָּם״. וְאִי כְּתַב רַחֲמָנָא ״וְיָצְאָה חִנָּם״, הֲוָה אָמֵינָא: הֵיכָא דְּיָהֲבָה לֵיהּ אִיהִי לְדִידֵיהּ וְקִידְּשַׁתּוּ – הָווּ קִידּוּשֵׁי, כְּתַב רַחֲמָנָא ״כִּי יִקַּח״ – וְלָא ״כִּי תִּקַּח״. ״וּבְעָלָהּ״ – מְלַמֵּד שֶׁנִּקְנֵית בְּבִיאָה. וַהֲלֹא דִּין הוּא: וּמָה יְבָמָה שֶׁאֵין נִקְנֵית בְּכֶסֶף – נִקְנֵית בְּבִיאָה, זוֹ, שֶׁנִּקְנֵית בְּכֶסֶף – אֵינוֹ דִּין שֶׁנִּקְנֵית בְּבִיאָה? אָמָה הָעִבְרִיָּה תּוֹכִיחַ, שֶׁנִּקְנֵית בְּכֶסֶף וְאֵין נִקְנֵית בְּבִיאָה. מָה לְאָמָה הָעִבְרִיָּה, שֶׁאֵין קִנְיָנָהּ לְשׁוּם אִישׁוּת, תֹּאמַר בְּזוֹ, שֶׁקִּנְיָנָהּ לְשׁוּם אִישׁוּת. תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וּבְעָלָהּ״. וּלְמָה לִי קְרָא, הָא אָתְיָא לַהּ! אָמַר רַב אָשֵׁי: מִשּׁוּם דְּאִיכָּא לְמֵימַר מֵעִיקָּרָא דְּדִינָא פִּירְכָא: מֵהֵיכָא קָא מַיְיתֵית לַהּ – מִיְּבָמָה. מָה לִיבָמָה, שֶׁכֵּן זְקוּקָה וְעוֹמֶדֶת, תֹּאמַר בָּזוֹ, שֶׁאֵין זְקוּקָה וְעוֹמֶדֶת. תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וּבְעָלָהּ״.

18 קידושין פתח ↗

19 קידושין פתח ↗

1 גמ'. גופא ויצאה חנם אלו ימי בגרות, אין כסף אלו ימי נערות וכו' בגרות שמוציאה מרשות אב אינו דין שמוציאה מרשות אדון.

2 בענין גדלות

3 א בגדר הדין דנערה יוצאת מרשות האב

4 מהגמ' משמע דאי לאו קרא או קו"ח לא הוי ידעינן דבגרות דאיילונית מוציאה מרשות האב. ולכאורה צ"ע כי הרי נערות הויא בכלל בגרות, ואיילונית בוגרת ראויה לצאת מדין הנערות שבה ולמה בעינן לימוד מיוחד. ונראה ע"פ הסוגיא ביבמות פ. וז"ל איתמר אכל חלב מבן שתים עשרה ויום אחד עד בן שמנה עשרה, ונולדו בו סימני סריס, ולאחר מכאן הביא שתי שערות, רב אמר נעשה סריס למפרע, ושמואל אמר קטן היה באותה שעה, מתקיף לה רב יוסף לרב אילונית לרבי מאיר יהא לה קנס אמר ליה אביי מקטנותה יצתה לבגר עכ"ל. כלומר, לפי רב משהגיעה לגיל כ' ונולדו סימיני איילונית, היא נחשבת כגדולה למפרע ועוברת מיד מקטנות לבגרות.

5 ונחלקו הראשונים באיזה גיל היא נחשבת כגדולה למפרע. רש"י שם ד"ה נעשה סריס למפרע כתב דיש לה דין גדולה למפרע מתחילת שנת י"ב, וז"ל אלא בסריס מחזקינן ליה וחשבינן לה בת עונשין משנים עשר ואילך שהיתה ראויה להביא השערות דאמר האי דלא אייתי משום דסריס הוה עכ"ל. אמנם הרמב"ן שם ד"ה אכל חלב פירש את הסוגיא באופן אחר וביאר דרב סובר דהאילונית נעשית גדולה למפרע משנת שתים עשרה וחצי, וז"ל אבל בנקבה אינה איילונית אלא משנת י"ב וששה חדשים, דמקטנות יצאה לבגר עכ"ל. ונראה לבאר דרש"י והרמב"ן נחלקו בגדר הדין דאילונית יצאה מקטנות לבגרות. דהרמב"ן נקט דהיא יוצאת ממש מקטנות לבגרות, ומדלגת על השלב של נערות. לפיכך גיל הגדלות שלה תלויה בגיל הרגיל של בגרות, דהיינו שתים עשרה וחצי, דאזי היא נכנסת מקטנות לבגרות. אבל רש"י סבור דהאילונית בעי לעבור על כל השלבים של גדלות כמו כל הבנות, אלא דהיא נמצאת בשלב של נערות כהרף עין בלבד, ומיד כשהיא נכנסת מקטנות לנערות היא עוברת מנערות לבגרות. ולכן גיל הגדלות שלה תלוי בגיל הנערות בכל הבנות.

6 ויוצא לפי זה דהקושיא דלעיל – למה בעינן לימוד מיוחד דבגרות מוציאה מרשות אביה – תלויה במחלוקת רש"י והרמב"ן. דלפי הרמב"ן באיילונית אין חלות שם נערות כלל ולכן בעינן מקור נפרד דאיילונית בוגרת יוצאת מרשות אביה. משא"כ לפי רש"י דיש חלות שם נערות לאיילונית, לכל הפחות לרגע אחד, הרי פשיטא דאיילונית יוצאת מרשות אביה ולמה בעינן לימוד מיוחד.

7 ונראה דיש לעיין בגדר הדין דנערה יוצאת מרשות אביה האם חלות הגדלות שבנערות מוציאה מרשות האב, או דלמא היציאה מרשות האב הוי דין בסימני נערות עצמן, ולא רק שהיא גדולה עכשיו. ונראה לבאר דרש"י סבור דהסימנים ולא עצם הגדלות בלבד מוציאה מרשות אביה. ולפי זה גם אם נאמר דהיתה לאיילונית דין נערות, עדיין בלי לימוד מיוחד היא לא תצא לרשות עצמה כי סוף כל סוף אין לה הסימנין. ולכן בעינן לימוד מיוחד לאיילונית.

8 ב בגדר סימני איילונית

9 בדרך כלל גדלות נקבעת ע"י סימנים ושנים, ויש לעיין מה גורם לחלות הגדלות לגבי איילונית. כבר הבאנו דלפי שיטת רב יבמות פ. משהגיעו סימני איילונית בבת כ', היא נעשית גדולה למפרע. אך נחלקו הראשונים בשיטת רב האם בעינן דהיו לה סימני איילונית בשעתן בגיל י"ב או בגיל י"ב וחצי. דרוב הראשונים נקטו דהיא נעשית גדולה למפרע מגיל י"ב שנה, או י"ב שנה ומחצה, אע"פ דלא היו לה שום סימנים בגיל זה. לפי הדעות האלו יוצא דבעצם אין קשר בין הסימני איילונית עצמן והגדלות, דהרי למפרע יש לה דין גדולה לפני שהגיעו סימני איילונית. וס"ל דאיילונית נעשית גדולה בשנים לבד, וסימני איילונית רק מבררין דיש לה שם איילונית. אמנם הראב"ד מובא ברמב"ן, רשב"א, וריטב"א קידושין ד. פירש את שיטת רב באופן מחודש, דהיינו דכשהיא נעשית בת כ' ויש לה סימני איילונית יש לה דין גדולה למפרע משעה שנולדו בה סימני איילונית. ומבואר מזה דהראב"ד חולק על רוב הראשונים ונקט דגם גדלות דאיילונית תלויה בשנים וסימנים אלא דבמקום שתי שערות יש סימני איילונית.

10 והנה בסוגיא דיבמות שם, שמואל חולק על רב וסבור דאיילונית נחשבת כגדולה רק מגיל עשרים והלאה, וכמו"כ יש לעיין בשיטתו האם השנים וסימני איילונית ביחד גורמים הגדלות, או"ד בעצם רק השנים גורמים הגדלות ובעינן הסימנים להגדירה כאיילונית כדי שיהא לה דין גדולה משנת כ'. דהרי אי אין לה חלות שם איילונית ע"י הסימינים, אזי היא נעשית גדולה רק מגיל ל"ה שנה ויום אחד כדמבואר ברמב"ם פרק ב מהלכות אישות הל"א. ומסתבר דכמו דלפי רוב הראשונים רב סובר דשנים לחוד גורמים הגדלות באיילונית, כמו"כ שמואל ס"ל הכי. והסימנים הם רק כדי להחיל עליה חלות שם איילונית.

11 ועוד יש לחקור בשיטת שמואל דהיא נעשית גדולה בבת כ' – האם הכ' שנים הוו דין בגדלות או דין בשם איילונית. כלומר, דיתכן דכל העשרים שנה גורמים הגדלות באיילונית. ולפי זה נחלקו רב ושמואל לגבי כמה שנים בעינן לגרום הגדלות לאיילונית. או"ד שמואל מודה לרב דאיילונית אינה חלוקה מאשה רגילה והיא צריכה רק י"ב שנה כדי להיות גדולה. אלא דשמואל סובר דכדי להגדירה כאיילונית בעינן לא רק סימני איילונית כדס"ל לרב אלא גם כ' שנים. ולכן כשהאשה מגיעה לכ' שנים עם סימני איילונית אפשר להגדירה כאיילונית, ומכאן ולהבא היא גדולה מדין הי"ב שנים הראשונות שלה.

12 ויש להוכיח מפסקי הרמב"ם כמו הצד השני. דהרי הרמב"ם פרק ב מהלכות אישות הל"ג פסק כשמואל דאינה נעשית גדולה למפרע, אבל הוא חילק בין אשה דהגיעה לגיל כ' עם סימני איילונית לבין אשה דהגיעה לגיל ל"ה בלי סימני איילונית, וז"ל הגיעה לשתים עשרה שנה ויום אחד ולא הביאה שתי שערות אע"פ שנראו בה סימני אילונית עדיין קטנה היא עד עשרים שנה, וכשתביא שתי שערות אפילו בשנת עשרים תהיה נערה ששה חדשים ואחר כך תקרא בוגרת, היתה בת עשרים שנה פחות משלשים יום ולא הביאה שתי שערות ונראו בה סימני אילונית הרי היא אילונית, ואם לא נראו בה כל סימני אילונית עדיין קטנה היא עד שתביא שתי שערות או עד שתהיה בת חמש ושלשים שנה ויום אחד עכ"ל. בנוגע לבת כ' דיש לה סימני איילונית פסק הרמב"ם דהיא נעשית גדולה שלושים יום לפני מלאת שנת העשרים שלה, ואילו לגבי הבת ל"ה בלי סימני איילונית, היא אינה נעשית גדולה חודש לפני שנת הל"ה שלה, אלא כשהיא נעשית ל"ה ויום אחד. והחילוק הזה צ"ע, דמאי שנא דאם יש לה סימני איילונית היא נעשית גדולה חודש לפני שנת העשרים שלה.

13 ונראה לבאר ע"פ חילוק אחר דמצינו בין חשבון השנים של בהמות לבין חשבון השנים דבני אדם. דלגבי בהמות פסק הרמב"ם פרק א מהלכות מעשה קרבנות הלי"ג דמונין שעות מעת לעת, וז"ל שעות מונין לקדשים, ואם הוסיפו שעה אחת או פחתו שעה פסולין, כיצד קרבן שמצותו להיות בן שנה אם הוסיף על השנה שעה אחת נפסל, אפילו היה בן שנה בשעת שחיטה והוסיף על השנה בשעת זריקה נפסל עד שיהיה בן שנה עד שעת זריקה וכן בכל הזבחים עכ"ל. הרי מבואר מדברי הרמב"ם דסוף שנה אחת ותחילת שנה הבאה תלויים בשעות מעת לעת. אולם לגבי שנות הגדלות דאדם משמע מהרמב"ם פרק ב מהלכות אישות הלכ"א דהכל תלוי בתאריך ולא בשעות, וז"ל כל השנים האמורות בבן ובבת ובערכין ובכל מקום אינן לא שני הלבנה ולא שני החמה אלא שנים של סדר העיבור שהן פשוטות ומעוברות כמו שבית דין קובעין אותן כמו שביארנו בהלכות קידוש החדש, ובאותן השנים מונין לכל דברי הדת עכ"ל. ויש להקשות, מאי שנא הגדר דשנים לגבי בהמות מגדר השנים לגבי גדלות דבני אדם.

14 ונראה לבאר דיש חילוק ביסוד דין השנים בבהמה לבין גדלות דבני אדם. דחשבון השנים דבהמות תלוי במציאות, דהיינו כמה הבהמה חיה וגדלה, ולכן מונין שעות מעת לעת. לעומת זה, גדלות דאדם אינה תלויה במציאות אלא השנים הוו חלות שיעור בדין והלכה למשה מסיני דגדלות. וההל"מ מורה דשיעור י"ב שנה ויום אחד גורמים חלות דגדלות בלי קשר למציאות דכמה זמן היא חיה. ולכן, מיד בתחילת היום הראשון דשנת השלושה עשר שלה היא כבר נעשית גדולה אע"פ דהיא עדיין לא היתה בחיים לי"ב שנים במציאות. והצורך דיום אחד הוא כדי לקבוע את השנים כשנים מלאות, כי רק שנים מלאות קובעות ומחילות חלות גדלות.

15 ומוכח מזה דהשיעור דמנין שנים ויום אחד הוא מוכיח דהשנים האלו גורמים את חלות דין הגדלות ולא המציאות. ולפי"ז יש לבאר את החילוק בין איילונית עם סימנין שהופכת להיות גדולה בשנת כ' שלה, לבין איילונית בלי הסימנים דנשארת קטנה עד שנת ל"ה שלה. דאיילונית בלי סימנים בעי ל"ה שנים ויום אחד כדי להיות גדולה, וגדר הדברים הוא דהשנים האלו גורמים הגדלות לאשה הזאת. וגם לשון הגמ' נדה מז: משמע דשלושים וחמש שנים הוו שיעור בגדלות, וז"ל וכי לא נולדו לו סימני סריס, עד כמה תני ר' חייא עד רוב שנותיו עכ"ל. משמע דהגדלות תלוי בשיעור השנים. אבל לגבי האשה דיש לה סימני איילונית כבת כ', אין דין של יום אחד בפסקי הרמב"ם ובמקומו יש הדין דשלושים יום קודם שנת העשרים. ויוצא דהעשרים שנה אינן מלאות דהא חסר ל' יום. ואילו אי עצם השנים היו מחילות את חלות הגדלות בדין היה שתהיינה מלאות עם מקצת יום אחד לבסוף. ומשמע מזה דהעשרים שנה לשמואל אינן שיעור בחלות הגדלות אלא דכ' שנה ביחד עם הסימני איילונית הם מחילים בה שם איילונית אך רק מכאן ולהבא ולא למפרע כרב. ויוצא דלפי שמואל, רק הי"ב שנים הראשונות שלה מחילות את הגדלות דאיילונית מכאן ולהבא אחרי שחל בה שם איילונית. אלא דלפי שמואל בעינן סימני האיילונית וגם שתהיה בת כ' כדי להחיל בה בחלות שם איילונית מכאן ולהבא. מאידך לרב רק סימני איילונית מגדירים אותה כאיילונית למפרע ולכן היא הופכת להיות גדולה למפרע ע"י הי"ב שנים בלבד.

16 ע"כ ענין גדלות

17 גמ'. ובעלה, מלמד שנקנית בביאה, והלא דין הוא ומה יבמה וכו' תאמר בזו שאין זקוקה ועומדת, תלמוד לומר ובעלה.

18 בהו"א, הגמ' קס"ד דיש ללמוד קידושי ביאה מביאת יבום, אולם רב אשי דחה דיבמה שונה מאשה דעלמא כי היא זקוקה ועומדת. והשקלא וטריא דהגמרא טעון בירור, מה היתה הסברא דההו"א ומהו הוי היסוד דדחיית רב אשי. ונראה לבאר את השקו"ט ע"פ חקירת הגר"ח זצ"ל בגדר ביאת יבום הגומר את הזיקה - האם מעיקרא הביאה חלה כקיום מצות "יבמה יבא עליה", וקנין היבום חל ממילא מן שמים, או"ד הביאה קונה את היבמה מדין מעשה קנין בדומה למעשה הקנין דביאה בקידושין, אלא דאופן מעשה הקנין דיבום מוגבל לביאה למעט כסף ושטר. וי"ל דבהו"א הגמ' נקטה שביאת יבום חלה בתורת מעשה קנין ומשו"ה אפשר ללמוד ממנה קנין ביאה בקידושין.

19 ולמסקנא פליגי הראשונים בביאור דחיית רב אשי. דרש"י כתב ד"ה שכן זקוקה וז"ל זקוקה ועומדת לזה מחמת קידושי המת אין ביאה באה אלא לגמר אבל קנין דמעיקרא לא עכ"ל. לפי רש"י הביאור דזקוקה ועומדת הוא דזיקת היבמה הוי המשך של אישות המת, והיבום חל כדי לגמור אישות המת בשביל היבם. וכמו"כ התוס' ד"ה מה ליבמה שכן זקוקה ועומדת הביאו דעת ה"ר אלעזר משזנ"א וז"ל וה"ר אלעזר משזנ"א פי' שכן זקוקה ועומדת, שביאה זו אינה עושה אלא גומרת קדושי ראשון, ומשום דאשכחן ביאה גומרת לא נאמר שתקנה תחילת קנין עכ"ל. לפי רש"י והר"א משזנ"א גם לפי המסקנא ביאת יבום הויא מעשה קנין, אלא דאין ללמוד ממנה לביאת קידושין כי ביאת קידושין יוצרת חלות אישות חדשה לעומת ביאת יבום דרק גומרת הקנין דמת. אבל התוס' הביאו שיטה אחרת בביאור דחיית רב אשי, וז"ל ונראה לר"י דהכי פריך מצותה זקוקה ועומדת לביאה כלומר שעיקר מצותה להקים לאחיו שם הילכך נקל לה להקנות בביאה יותר מאשה עכ"ל. אליבא דהר"י עיקר חלות יבום היא שהיבם מקיים את המצוה להקים לאחיו שם והקנין חל ממילא, אך הביאה אינו מעשה קנין ולכן אינו דומה לביאת קידושין המהוה מעשה קנין.

4 קידושין פתח ↗

10 משנה תורה, הלכות אישות פתח ↗

הַבַּת מִיּוֹם לֵדָתָהּ עַד שֶׁתִּהְיֶה בַּת י"ב שָׁנָה גְּמוּרוֹת הִיא הַנִּקְרֵאת קְטַנָּה וְנִקְרֵאת תִּינֹקֶת. וַאֲפִלּוּ הֵבִיאָה כַּמָּה שְׂעָרוֹת בְּתוֹךְ הַזְּמַן הַזֶּה אֵינָם אֶלָּא כְּשׁוּמָא. אֲבָל אִם הֵבִיאָה שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת לְמַטָּה בַּגּוּף בַּמְּקוֹמוֹת הַיְדוּעוֹת לַהֲבָאַת שֵׂעָר וְהִיא מִבַּת י"ב שָׁנָה וְיוֹם אֶחָד וָמַעְלָה נִקְרֵאת נַעֲרָה:

12 משנה תורה, הלכות אישות פתח ↗

הִגִּיעָה לְי"ב שָׁנָה וְיוֹם אֶחָד וְלֹא הֵבִיאָה שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת אַף עַל פִּי שֶׁנִּרְאוּ בָּהּ סִימָנֵי אַיְלוֹנִית עֲדַיִן קְטַנָּה הִיא עַד עֶשְׂרִים שָׁנָה. וּכְשֶׁתָּבִיא שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת אֲפִלּוּ בִּשְׁנַת עֶשְׂרִים תִּהְיֶה נַעֲרָה שִׁשָּׁה חֳדָשִׁים וְאַחַר כָּךְ תִּקָּרֵא בּוֹגֶרֶת:

13 משנה תורה, הלכות אישות פתח ↗

כָּל הַשָּׁנִים הָאֲמוּרוֹת בְּבֵן וּבְבַת וּבְעֶרְכִין וּבְכָל מָקוֹם אֵינָן לֹא שְׁנֵי הַלְּבָנָה וְלֹא שְׁנֵי הַחַמָּה אֶלָּא שָׁנִים שֶׁל סֵדֶר הָעִבּוּר שֶׁהֵן פְּשׁוּטוֹת וּמְעֵבָּרוֹת עַל פִּי בֵּית דִּין כְּמוֹ שֶׁהֵם קוֹבְעִין אוֹתָן כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בְּהִלְכוֹת קִדּוּשׁ הַחֹדֶשׁ. וּבְאוֹתָן הַשָּׁנִים מוֹנִין לְכָל דִּבְרֵי הַדָּת:

15 נדה פתח ↗

וְכִי לֹא נוֹלְדוּ לוֹ סִימָנֵי סָרִיס, עַד כַּמָּה? תָּנֵי רַבִּי חִיָּיא: עַד רוֹב שְׁנוֹתָיו.

« רשימות שיעורים על קידושין ג׳ ע״ב רשימות שיעורים על קידושין ה׳ ע״א »