מאירי על קידושין ע׳ א

1 ראוי לאדם שיזהר בנשואין שישתדל ויטרח בבת זוג מיוחסת ובת אבות מפני שטבע התולדות נמשך אחרי טבע המולידים ויותר לטבע האמהות וכל הנושא אשה שאינה הוגנת לשם ממון הוין לו בנים שאינם מהוגנים ולא סוף דבר בפסלות הברור אלא כל שהוא רואה באבותיה שהם רשעים ונבלים ופורקי עול יראת שמים רעים בגופם וחטאים בממונם אע"פ שלא נתברר פיסולם מכל מקום סימן הוא לפסול ולכונה זו אמרו אליהו כופתו כלומר שאליהו מעתד בהרגל הלשון ובפי הבריות על בירור הספקות ואמר שספק פיסולו יעמידהו נבוך בעצמו והוא משל על הכפיתה עד שלסוף יכיר שלא יזדמן לו בה סימן ברכה ויחזיק פיסולה כברור לו והוא ענין מה שאמרו והקב"ה רוצעו והוא משל על העונש המגיעו:

2 לעולם יזהר אדם שלא ירגיל לשונו לפגום את הבריות ולמעט במעלת זולתו בכונת לשון הרע והמעטת כבוד אחרים דרך קנאה וגאוה שאין זו אלא כחושד עצמו ומקנה לאחרים מיראתו עליהם שידעו בו שמץ פסול ויודיעוהו ועושה עצמו כמקדים לפורענות והוא שאמרו כל הפוסל פסול ואינו מדבר בשבחה לעולם ואמר שמואל ובמומו פוסל ומכל מקום לא נאמר כן אלא לחוש לו אבל להכריז עליו ולפרסמו שהוא כן לא אלא אם כן נודע בבירור שהוא כן:

3 כל המבזה תלמיד חכם חייב נדוי בין שבזהו בפניו בין שבזהו שלא בפניו והחכם עצמו יכול לנדותו לכשיודע לו שבזהו כמו שביארנו במקומו:

4 כל שהוא ממונה פרנס על הציבור ומנהיגם אם מצד חכמתו אם מצד מעלתו ראוי לו לנהוג בעצמו שררה שלא יזונו עיני הבריות ממנו דרך הדיטות עד שיהא בעיניהם כאחד מהם ולא יהיו דבריו נשמעים ומקבלים מכאן אמרו שאסור לו לעשות מלאכה בפני שלשה ומכל מקום עשית מלאכה מועטת בביתו במקום מצוה כגון מעקה וכיוצא בו רשאי:

5 אין מקבלין שום תשמיש על ידי אשה אפילו קטנה ופנויה וביאור דבר זה בשימוש המביא לידי שעשוע וחבה כגון מזיגת הכוס והוא הדין לרחיצת פניו ידיו ורגליו והצעת המטה בפניו וכיוצא באלו הא שאר תשמישים שאין לחוש בהם לסרך הרהור מותר: