רש"י על יבמות ע״א

1 המרת דת פוסלת - דאם המיר דתו ונתנכרו מעשיו לאביו שבשמים אמר רחמנא לא יאכל בו:

2 ה"ג כל ערל לא יאכל בו למה לי - בו מאי ממעט. ולא גרסינן תושב ושכיר כלל דהא אוקימנא כולי קרא לג"ש ועקרינן ליה מפשטיה לגמרי:

3 ממנו - אל תאכלו ממנו נא. כיון דאמרת בו למעוטי ממנו נמי למעוטי משמע:

4 לכדרבה כו' - לקמן בפרקין יבמות דף עד. תלתא ממנו כתיבי בפסח כו':

5 ורבי עקיבא האי תושב ושכיר דפסח מאי עביד ליה - הא ליכא לאוקמי בעבד עברי כלל:

6 לאיתויי ערבי וגבעוני מהול - שלא יאכל בפסח:

7 גבעוני - שם אומה שמוהלין עצמן:

8 והני מולין נינהו - בתמיה ול"ל למעוטינהו הא ערלים נינהו ומכל ערל מימעטי:

9 בערלי ישראל - לענין נדר מולין נינהו דהלך אחר לשון בני אדם וישראלים לא קרי להו ערלים ועובדי כוכבים לא קרי להו מולין:

10 וקטן שנולד מהול - וקסבר ר"ע קטן שנולד מהול צריך להטיף ממנו דם ברית:

11 ור"א - דלא ממעט להו אזיל לטעמיה דאמר בהחולץ גר שמל ולא טבל גר מעליא הוא ובקטן מהול סבירא ליה א"צ להטיף ממנו דם ברית:

12 קטן ערל - תוך שמנה:

13 מהו לסוכו שמן של תרומה - דקיימא לן שבת דף פו. דסיכה כשתיה דנפקא לן מותבא כמים בקרבו וכשמן בעצמותיו:

14 מעכבא - מאכילת תרומה:

15 אין לי - לעכב בפסח אלא מילת זכריו שיש לו בשעת עשיה דגבי מילת זכריו כתיב שמות י״ב:מ״ד ואז יקרב לעשותו והיינו שחיטה וגבי עבדיו כתיב אז יאכל בו דאפילו לא הוה ליה עבד בשעת עשיה והיה לו בשעת אכילה מעכבו מן אכילת פסחו:

16 מנין ליתן כו' - דגבי בנים נמי אם ראוי לימול בשעת אכילה ולא היה לו בשעת עשיה מנין שמעכבו מאכילת פסחו:

17 תלמוד לומר אז אז - אז יקרב לעשותו אז יאכל בו:

18 אלא זכריו - דמרבינן להו בשעת אכילה אלמא דלא הוו בשעת עשיה היכי דמי לאו דאתילוד ביני ביני:

19 אלא הכא כשחלצתו חמה - שהיה חולה ונתרפא ונתחלצה ונשתלפה ממנו חמה:

20 וניתוב ליה כל שבעה - ואי ביני וביני איתפח אמאי מעכב ליה מאכילה אכתי לא מטא זמניה דתניא לקמן יום הבראתו כיום הולדו דעד ז' יומי לא מהלינן ליה:

21 דיהבינן ליה - שכבר נתרפא זה שמונה ימים וחל שמיני שלו להיות ערב הפסח:

22 ונימהליה מצפרא - וכיון דמצפרא בר מהילא הוא אשתכח דמעכב ליה מעשיה ולמה לי קרא לרבויי שעת אכילה:

23 מעת לעת - כגון שחלצתו חמה אחר חצות היום זה ח' ימים:

24 והתני לודאה - שם חכם:

25 יום הבראתו כיום הולדו - צריך להמתין שמונה ימים:

26 מאי לאו - הכי קאמר מה יום הולדו לא בעינן מעת לעת אף יום הבראה לא בעי מעת לעת:

27 לא עדיף יום הבראתו כו' - והא דתנא לודאה יום הבראתו כיום הולדו הא אתא לאשמועינן שצריך להמתין עד יום שמיני:

28 דכאיב ליה עיניה לינוקא ואיתפח - בין עשיה לאכילה ואין נותנין שבעה ימים אלא למי שחלצתו חמה:

29 חבושין - בשעת עשיה ומצות מילה מוטלת עליהם ולא על אחרים והם אינן יכולין לעשות את פסחן ושחט שלוחן עליהם ואשמעינן קרא שאם יצאו בשעת אכילה מילת בנו מעכבתו:

30 כגון שהוציא ולד ראשו חוץ לפרוזדור - וכבר עברו שבעה ימים ומההיא שעתא הוה ליה ולד דקיימא לן במסכת נדה דף כט. יצא ראשו הרי הוא כילוד והשתא בין עשייה לאכילה יצא הגוף דהויא ליה זמן מילה:

31 והתניא - בהמפלת במסכת נדה פיו סתום וטבורו פתוח וכיון שיצא לאויר העולם נפתח הסתום פיו ונסתם הפתוח טבורו:

32 אין יכול לחיות - משום דלא יניק:

33 דזנתיה אישתא - החולי זן את החולה:

34 אי נימא אישתא דידיה - שאחזתו חמה וכשיצא חלצתו:

35 כל שבעה בעי אמתוני - משיצא דהא אמרן יום הבראתו כיום הולדו:

36 מעוי - צועק כמו עוי עוי ולא אשגחו ביה בפרק בתרא דיומא דף עז.:

37 ערל - ישראל שנטמא במת מקבל הזאה ליטהר מטומאתו וכשימול אינו צריך לחזור ולהזות ואוכל בקדשים ולא אמרינן הזאת ערלות לא שמה הזאה:

38 שכן מצינו באבותינו - בימי יהושע בפסח גלגל שקבלו הזאה מטומאת מת כשהן ערלים:

39 בעשרה לא מהול - אותן שהיו במדבר שהיו ערלים:

40 הזאה אימת עבוד - לטומאת מת שעליהן שרוב צבור טמאי מת היו שנטמאו באבותיהן שכל יוצאי מצרים מתו במדבר ואלו הן בניהם כדכתיב יהושע ה׳:ז׳ ואת בניהם הקים תחתם אותם מל יהושע והיאך נטהרו לאכול פסחיהן אם לא קבלו הזאת שלישי ושביעי כשהן ערלים או כל אחד ואחד קבל הזאה לשלישי ושביעי שלו בעודו במדבר או עכשיו הזו עליהן כולן יחד בעשור לחדש ובערב הפסח והיו להן ד' ימים כמשפט בין הזאה להזאה דאם לא היו מזין עד יום אחד עשר לאחר מילה נמצאת הזאה שניה מחוסרת זמן. ואית דמפרש להו הזאה משום דכל הפורש מן הערלה כפורש מן הקבר ולאו מילתא היא דהא אמר רבי יוחנן בפרק האשה במסכת פסחים דף צב. לא שנו אלא ערל עובד כוכבים אבל ערל ישראל דברי הכל טובל ואוכל מיד את פסחו לערב ולשון ראשון שמעתי מפי הזקן:

41 א"כ מאי שוב - דמשמע זמנא אחריתי אלא לאו ש"מ לפריעה:

42 ומאי שנית - השתא דדרשת שוב שנית מאי תדרוש ביה:

43 ל"א מאי שוב ומאי שנית אלא לאו לפריעה - ולהאי לישנא גרסינן ודלמא לאקושי סוף מילה כו' ולאו לפריעה אתא אלא לעיכוב:

44 סוף מילה - ציצין שנשתיירו שלא חתך כל הערלה:

45 את רוב גובהה - אע"ג דאין רוב הקיפה: