רש"י על יבמות ע״ב

1 רוח צפונית - נוחה לא חמה ולא צוננת וחמה זורחת:

2 לא נשבה להם רוח צפונית - ביום ולא זרחה חמה עליהם:

3 איבעית אימא משום דנזופים היו - ממעשה העגל ולא היו ראויין לאור נוגה:

4 ואיבעית אימא - משום הכי לא נשבה כי היכי דלא ניבדרו ענני כבוד שהיו מקיפין ולא היתה חמה יכולה ליכנס:

5 יומא דעיבא - יום המעונן:

6 יומא דשותא - שרוח דרומית מנשבת והיא קשה מכל הרוחות:

7 עת רצון מילתא היא - וכיון דחצות הלילה עת רצון הואי למכת בכורות הואי נמי עת רצון לרוח צפונית ואין לך יום שרוח צפונית אין מנשבת בו בחצי הלילה. וזה היה סימן לדוד כנור תלוי לו למעלה ממטתו ונקבע כלפי צפון כיון שהגיע חצות לילה רוח צפונית מנשבת בו ומנגן מאליו והוא נעור. והאי דנקט הכא ארבעים שנה לומר לך שאפילו אותן מ' שנה דנזופים היו ולא נשבה להו בימים נשבה להו בחצות לילה משום דעת רצון הוא:

8 משוך - מהול שנמשכה ערלתו וכסתה את העטרה:

9 הא צריך קתני - מדרבנן מדלא קתני משוך הרי זה ערל:

10 שסכנה היא לו - שמא יעשה כרות שפכה:

11 בימי בן כוזיבא - שמשכום עובדי כוכבים באונס בכרך ביתר וגברה יד בן כוזיבא ונלחם בהם ונצחם ומלך על ישראל שתי שנים ומחצה וחזרו ומלו בימיו:

12 הוא סבר - ההוא דאותיב לעיל לרב הונא מרישא סבר מדנסבי לה רבנן לימוד' למילתייהו מדאורייתא אלמא מדאורייתא הוא:

13 ה"ג מיתיבי טומטום אינו אוכל בתרומה כו' ובסיפא גרס קתני מיהא משוך תיובתא דרב הונא תיובתא:

14 טומטום אינו אוכל בתרומה - שמא אם היה נקרע ימצא זכר והרי הוא ערל:

15 נשיו ועבדיו - לקמן מפרש נשים לטומטום מנא ליה:

16 אנדרוגינוס - מהול מותר לאכול בתרומה ממה נפשך בין שהוא איש בין שהוא אשה בין שהוא בריה בפני עצמה זרעו של כהן הוא:

17 ואין אוכל בקדשים - בקדשי קדשים קמיירי כגון חטאת ואשם ושירי מנחות שאין נאכלין אלא לזכרי כהונה וזה ספק אשה הוא:

18 טומטום אינו אוכל - לקמן מפרש אמאי הדר נקט ליה:

19 קתני מיהת משוך אוכל - אלמא לא גזור עליה תיובתא דרב הונא דאמר מדבריהן גזרו עליו תיובתא. לישנא אחרינא גרסי' לימא מסייע ליה לרב הונא טומטום אינו אוכל כו' והאי אוכלין דמשוך ונולד מהול מדאורייתא קאמר וסייעתא דרב הונא וזו שמעתי והיא נראית עיקר מדקאמרינן לקמן לימא כתנאי כו' מאי לאו בהא קא מיפלגי דמר סבר דאורייתא ומר סבר דרבנן אלמא ליכא למאן דמכשיר לגמרי:

20 אי נימא דקדיש - שקידש אשה ושמא זכר הוא וקדושיו קדושין דהא תניא טומטום שקידש קדושיו קדושין מספק וצריכה גט:

21 נתקדש קדושיו קדושין - ונפקא מינה לאיתסורי האי דקדשיה באחותו של טומטום ובאמו שמא אשה הוא:

22 לחומרא - דבעינן גט מיניה:

23 לקולא מי אמרי' - דניחזקיה כזכר ודאי ויאכיל בת ישראל בתרומה:

24 מוליד מאכיל - את אמו בתרומה דדייקינן לה ויליד ביתו ויקרא כ״ב:י״א בראוי להוליד קמשמע לן:

25 מאי טומטום - דקתני בסיפא ערל גמור:

26 מה טעם קאמר - סיפא לפרושי רישא אתא והכי קאמר מה טעם טומטום אין אוכל מפני שהוא ספק ערל וערל אין אוכל לא בתרומה ולא בקדשים:

27 נימא כתנאי - מילתא דרב הונא תנאי היא אי הוי משוך דאורייתא או דרבנן:

28 ונולד כשהוא מהול - שצריך להטיף ממנו דם ברית:

29 וגר שנתגייר כשהוא מהול - כגון ערבי וגבעוני שנתגיירו וצריך להטיף ממנו דם ברית:

30 שתי ערלות - ב' עורות זו על גבי זו:

31 מר סבר דרשינן וביום - וי"ו יתירא דמצי למכתב ביום השמיני ימול וכתיב ויקרא יב וביום לאיתויי מילה שלא בזמנה. ואע"ג דמשוך מהכא לא מיתרבי דהא מדרבנן הוא ובתר הכי תקון כיון דקטן שעברה זמנו מתרבי ואע"ג דשלא בזמנו הוא האי נמי תקנוה רבנן כעין דאורייתא:

32 ומר סבר לא דרשינן וביום - ולא גמרינן מיניה קטן שעברה זמנו ונימול אפי' בלילה וכ"ש משוך דמדרבנן הוא:

33 כי הא דתניא - בתיובתא דאותביה ר' אלעזר לרבי יוחנן דקטן שעברה זמנו מוביום השמיני איתרבי דאינו נימול אלא ביום:

34 נותר בזמנו - ביום שנעשה נותר אין נשרף אלא ביום דכתיב ויקרא ז ביום השלישי:

35 שלא בזמנו - ששהה שריפתו:

36 לתשעה לעשרה לי"א לי"ב - כדקתני בפ' ר' אליעזר במסכת שבת דף קלז. נולד בין השמשות נימול לתשעה בין השמשות של ע"ש נימול לעשרה חל יו"ט לאחר השבת נימול לי"א שני יו"ט של ר"ה נימול לי"ב:

37 ואפילו למאן דלא דריש וי"ו - כגון ר' אלעזר ברבי שמעון דאמר לעיל שלא בזמנו נימול אפילו בלילה:

38 וי"ו וה"א - כגון והנותר איכא ו"ה יתירא:

39 ראיתי לבן פדת - ראיתי את בן פדת שיושב ודורש את מקראות הללו כמשה מפי הגבורה בלשון תנאים. רבי אלעזר בן פדת לאו תנא היה ואמורא היה תלמידו של רבי יוחנן והוא רבי אלעזר סתם דמיירי בכל הש"ס בגמ' ורבי אלעזר סתמא דמשנה וברייתא הוא רבי אלעזר בן שמוע:

40 תנייה - לתורת כהנים:

41 טבול יום אסור בתרומה - לקמן בהאי פירקא יבמות דף עד: קראי דרשינן:

42 ומותר בהזאה - להזות על טמא מת כדאמר לקמן בשמעתין לימד על טבול יום שכשר בפרה:

43 אנן באכילה קאמרינן - בתמיה וכי אנן לאכילה דפרה אדומה קמרבינן ליה דתיפרוך תאמר בערל שאסור באכילת מעשר לפיכך אסור בפרה:

44 לנגיעה - בעלמא קשרינן ליה ובנגיעה ליכא לאקשויי תאמר בערל שאסור בנגיעת מעשר דהא אפילו בנגיעת קדשים מותר והכי דרשינן ומה טבול יום שאסור בנגיעה דתרומה כדגמרי' לקמן יבמות דף עה. מבמים יובא וטמא עד הערב והכא נגיעה היא דבכלי משתעי קרא וקאמר דבעי הערב שמש:

45 מותר בהזאה - דפרה:

46 ערל שמותר כו':

47 שקידש - שעירב אפר במים:

48 אנדרוגינוס - מהול שקידש קידושו כשר שאפי' אשה כשרה לקדש לרבנן ולקמן ילפינן טעמייהו:

49 רבי עקיבא - בריש פירקין יבמות דף ע.:

50 איש איש מזרע אהרן וגו' - מדרבי לערל גבי טמאים שמע מינה דכי הדדי נינהו ואפילו לנגיעה דתרומה אסור:

51 לא לישתמיט - אם איתא דר' עקיבא לכל מילי ערל כטמא משוי ליה לא לישתמיט תנא בעלמא דליתני לענין מגע טומאות הערל והטמא כי הדדי ונימא ר"ע היא מדלא אשכחן הכי הכא משום חומרא דפרה היא אבל לענין מגע תרומה ערל מותר:

52 דמאיס - ליראות בעזרה:

53 ואזדו לטעמייהו - ר' יהודה ורבנן דאיפליגו לעיל באנדרוגינוס:

54 הכל כשרים - כל הטהורים כשרין לקדש מי חטאת אפי' אשה אבל ערל וטמא לא רבי:

55 ולקחו לטמא - בתר אסיפת אפרה כתיב הך עבודה דקידוש ואין עבודה מפסקת בינתים:

56 הנך דפסולים באסיפה פסולים לקידוש - והתם יומא דף מג. דרשינן ואסף איש ולא קטן טהור להכשיר את האשה. וליכא למדרש איפכא איש ולא אשה טהור ואפי' קטן דאמר בפרק טרף בקלפי יומא דף מב: כל הפרשה כולה משמע מוציא מיד משמע וע"כ סוגיא דשמעתתא הכי איתא התם:

57 אם כן - דההוא אסיפה נקט לגבי מקדש לכתוב ולקח לטמא כי היכי דכתב באסיפה ואסף לשון יחיד:

58 אפילו הנך דפסולין התם - כגון קטן:

59 דשקל חד - אפרה ויהיב חד מים: