רש"י על יבמות ה׳ ב:ה׳

מהדורה: מהדורת וילנא

« רש"י על יבמות ה׳ ע״ב:ד׳ רש"י על יבמות ה׳ ע״ב:ז׳ »

1 מזרחי פתח ↗

ואומר אני נוז לשון דבר הנמלל ושזור זה עם זה. הרמב"ן ז"ל סובר שפי' הרב פה במלת נוז הוא כפירושו שפירש בגמרא נוז ארוג שכן כחב בהדיא וכפירוש הזה כחב עוד בפירושיו בגמרא ולפיכך טען עליו ואמר כבר השיבו עליו בגמרא שאין פירושו עולה והטענות שטענו עליו שם בגמרא הן ארבע טענות האחת אם פי' שוע טווי ונוז הוא שיהיו הצמר עם הפשתים שועים יחד וטווים יחד וארוגי' יחד כדפרש"י א"כ כלאים בציצית היכי משכת' להו אדאצטריך קרא למישרי ולא חוטי התכלת חלוקים במסרק וטווים לבדם שהרי צריך שיהיו החוטין של תכלת צמר לבדו בלא פשתן וגם אין הציצית ארוג עם הטלית השנית מההיא דנדה פר' האשה גבי האי מאן דאית ביה חוטא דכיתנא בגלימא דעמרא כו' פריך רב אשי על מר זוטרא ואימא או שוע או טווי או נוז ולפירו' הקונט' בלא נוז א"א שיהא כלאים כי מפני שהאריגה המכוון ממנה הוא חבור הצמר עם הפשתים וכאילו כתוב לא תלבש לא שוע פשתים ולא טווי ולא חבורם יחד שפירושו לא שוע לבדו בלתי חבור הצמר עם הפשתי' ולא טווי לבדו בלתי חבור הצמר עם הפשתי' ולא חבור הצמר עם הפשתים יחד ולא יתכן כי למה יאסר השוע בלתי חבור הצמר עם הפשתים או הטווי בלתי חבור הצמר עם הפשתי הג' כי למה לי קרא דנוז לאריגה מיחדיו נפקא דדרשינ' מינה שתי תכיפו' הוי חבור וכל שכן ארוג הרביעית והיא מה שהביא הרמב"ן בספרו היא ממה שאמרו בפרק התכלת קשר העליון דאוריתא דאי ס"ד לאו דאוריתא כלאים דשרא רחמנא בציצית מנא לן הא קי"ל התוכף תכיפה אחת אינו חבור משמע שאם הוא דאוריתא הוי כלאים אף על פי שאינו ארוג אבל אם נפרש דברי הרב שכחב שהוא מדבר על חוטי הצמר או בפשתי' הטווי שצריך שיהיו שזורים זה עם זה אין שום אחת מהטענו' נופלת עליו וכך נראה גם מדברי הסמ"ג במצות לא תלבש שעטנז שכחב תחלה ופי' רש"י בפ"ק דיבמות שמן התורה אינו חייב משום כלאים עד שיהיה הצמר והפשתים יחד מתוקנים במסרק שוע לשון חלק ומתרגמי' שעוע טווי שיהיו שניהם טווים יחד ונוז שיהיו שניהם ארוגין יחד והביא כל הקושיות שהקשו עליו ואח"כ הביא מה שפירש ר"ת ואמר ופי' ר"ת דנוז הוא משזר כדתנן נלוז ומליז ונלוז מעוקל כמו חוט משזר וכתב אחר זה וכן פרש"י בפי' החומש כמו חזיין לנאזי דאית בהו משמע דס"ל שפירושו בפירוש החומש אינו כמו שפירשו בגמרא נוז ארוג אלא משזר כפי' רבינו תם וכך נראה מלשון רש"י בעצמו שכחב שזור זה עם זה והתימה מהרמב"ן ז"ל היאך חשב שהיה מה שפירש פה כפירושו בגמרא עד שטען עליו מה שטענו עליו בפירושו בגמרא וכי יעלה על הדעת שיהיה פי' שזור זה עם זה ארוג ועוד אפילו את"ל שמה שפירש פה הוא כמו מה שפי' בגמרא עדיין יכולין אנו לפרש שאין שום אחד מהטענות שטענו עליו שם ושטען הוא עליו שום טענה מפני שיש להשיב שרש"י ז"ל סובר שהכלאים הם שני מיני' המין הא' הוא הבגד המורכב מצמר ופשתים שנארגו ונהיו גוף אחד ואינן נכרים בו ערוב הצמר עם הפשתים כל כך ומפני זה הקל הכתוב שלא יאסר משום כלאים עד שיהיו בו ג' תנאים שיהיו הצמר והפשתים שועין יחד ושיהיו אחר זה טווים יחד ושיהיו אחר זה ארוגים יחד אבל אם חסר אחד מאלה אין בו משום כלאים והמין השני הוא השני גופים שהאחד מהם של צמר לכאן והאחד של פשתן לכאן שהם נכרים ועומדין בעינם מפני שהם עומדים בעינם ונכרים בעין החמיר בם הכתוב ואסר חבורם זה עם זה בכל אופן בין בקשירה בין בתכיפה בין בקליעה ואפילו בשתי תכיפות כדדרשינן ממלת יחדיו בפ' קמא דיבמות ל"ש אם יהיו השני גופים סתם בגדים כמו בגד צמר עם בגד פשתי' ל"ש אם יהיה האחד בגד והאחר חוט כמו בגד צמר עם חוט של פשתן או בגד פשתן עם חוט של צמר ל"ש אם יהיו שניהם חוטין כמו חוט של צמר עם חוט של פשתן שכל אלה אסור לחברם זה עם זה באי זה חבור שיהיו ואינם צריכין שום תנאי מהתנאים הג' הצריכים בגוף האחד לא שוע ולא טווי לא נוז בין כל אחד לבדו בין בחבור שניהם יחד ויהיה פי' לא תלבש שעטנז צמר ופשתים יחדיו שתי אזהרות כאילו אמר לא תלבש בגד שעטנז צמר ופשתים צמר ופשתים יחדיו שפירושו שבהיות הצמר והפשתים מעורבין יחד עד שיהיו שניהם בגד שהוא גוף אחד לא יאסר משום כלאים אלא אם יהיה שעטנז דהיינו שיהיו הצמר והפשתים שועים יחד וטוויי' יחד וארוגי' יחד אבל בהיות הצמר והפשתים שני גופים גוף הצמר לבדו וגוף הפשתים לבדו וחיברו שניהם יחדיו מ"מ איזה חבור שיהיה אסורין משום כלאים אע"פ שאינם שועין יחד ולא טוויים יחד ולא ארוגים יחד וכיון שכן אין שום טענה מהטענות שטענו נופלת על דברי הרב ז"ל לא מהראשונה ולא מהשנייה ולא מהשלישית מפני שהטלית הוא גוף בפני עצמו והציצית הוא גוף בפני עצמו וכיון שהם שני גופים חבורם אסור בכל אופן וכיון שהציצית מחובר עם הטלית בקשר העליון שהוא מן התורה הרי אסור משום כלאים אע"פ שאין התכלת ארוג עם הטלית ולא טוי עם הפשתים יחד שהרי התכלת צריך שיהיה צמר לבדו ואיצטרך קרא לכתוב נוז ויחדיו הנוז בהיות הצמר והפשתים גוף אחד שאז הוא מהתנאים שיהיה נוז ויחדו בהיות הצמר והפשתים שני גופים שאז הוא אסור חבורם בקשר העליון לבדו בלתי שום תנאי ואולם הטענה הד' הנה מפני שחשבו שהאריגה היא החבור כמו שכחבו בלשונם טענו עליו אם כן לדעת האומר או שוע או טווי או נוז יהיה כאילו אמר או שוע או טווי בלתי מחובר הצמר עם הפשתים או מחובר זה עם זה ואם כן איך יתכן שיאסר השוע או הטווי בלתי חבור הצמר עם הפשתים משום כלאים אבל רש"י ז"ל ישיב שאין פי' האריגה חבור אלא שהאריגה היא מין אחד ממיני החבור כי החבור הוא שלשה מינים או הצמר עם הפשתים מחוברים יחד בעת שמחליק אותן במסרק וזהו מין חבור אחד או אף על פי שלא היו יחד בעת חליקתן במסרק והם מחוברים יחד בעת טווייתם וזהו מין חבור שני אע"פ שלא היו יחד לא בעת חליקתם במסרק ולא בעת טווייתם אבל היה כל אחד סרוק לבדו וטווי לבדו והיו ארוגים יחד אותן החוטין השועין והטויין כל אחד לבדו וזהו מין חבור שלישי ויהיה לפי זה פי' או שוע או טווי או נוז שיהיה החבור של שוע או החבור של טווי או החבור של ארוג כל אחד מהם באיסור משום כלאים ולא שיהיו כל החבורים השלשה יחד ואם חסר אחד מהם אין בו משום כלאים לדעת מר זוטרא:

2 יבמות פתח ↗

וְאַכַּתִּי מִיבְּעֵי לֵיהּ, עַד שֶׁיְּהֵא שׁוּעַ טָווּי, וְנוּז! אֶלָּא: כּוּלַּהּ מִ״שַּׁעַטְנֵז״ נָפְקָא.

3 יבמות פתח ↗

וְאַכַּתִּי מִיבְּעֵי לֵיהּ, עַד שֶׁיְּהֵא שׁוּעַ טָווּי, וְנוּז! אֶלָּא: כּוּלַּהּ מִ״שַּׁעַטְנֵז״ נָפְקָא.

4 יבמות פתח ↗

וְאַכַּתִּי מִיבְּעֵי לֵיהּ, עַד שֶׁיְּהֵא שׁוּעַ טָווּי, וְנוּז! אֶלָּא: כּוּלַּהּ מִ״שַּׁעַטְנֵז״ נָפְקָא.

5 שוע טווי ונוז - מן התורה אינו חייב עד שיהי' הצמר והפשתן מתוקן יחד היטב במסרק:

6 שוע - לשון חלק שמתרגמינן שעיע בראשית כז:

7 נוז - ארוג:

8 כולה משעטנז נפקא - דאי לאפנויי לחוד נכתוב לא תלבש כלאים צמר ופשתים ומדאפיק רחמנא בלשון שעטנז דרוש ביה נמי הא:

1 הכתב והקבלה פתח ↗

כלאים שעטנז. מניין לרבות את הלבדים ת"ל שעטנז דבר שהוא שוע טוו ונוז, רש"י מת"כ הרמב"ן טען ע"ז כי הלבדים אינם אסורים מה"ת אלא מד"ס שאינם אלא שוע לבד. ובגמ' נדה ס"א אמרו ואימא או שוע או טווי או נוז והעלו והלכתא כמר זוטרא מדאפקינהו רחמנא בחד לישנא. אבל הענין כך הוא כל בגד הנעשה מחוט שהוא שוע וטווי ונוז מצמר ופשתים שכל מין מהם שוע טווי ונוז בפני עצמו לא נלבש, ע"ש. באמת גם דעת רש"י שם בנדה כרמב"ן וכדעת מקצת גאונים שהביא הרמב"ם בפירושו למשנה דכלאים פ"ט מ"ח שאין כלאים מה"ת עד שיהיו נחברים אלו ג' הענינים כלם. אמנם בחבורו פ"י מכלאים ה"ב חזר בו ופסק דבכל אחד מהם הוי כלאים מה"ת, שכתב צמר ופשתים שטרפן זע"ז ושע אותם ועשה מהם לבדים ה"ז כלאים, טרפן וטוה אותם כאחד וארג בגד מטווי זה ה"ז כלאים, ע"ש בכ"מ. וכבר הכריע הגר"א בפירושו למשנה דכלאים ובביאורו ליו"ד סי' ש' כדעת הרמב"ם מן הירושלמי שכל אחד לבדו אסור מה"ת, ועיקר קפידא על התחברותן ביחד, או שוע ביחד ועשה לבדין, או שארגן ביחד, או שטוון ביחד ואחר כך ארגן, דטווי לבד אינו בגד ולאו כלאים הוא אף מדרבנן דאין דרך לבישה בכך, ע"כ. וזהו דעת רש"י כאן בפירושו דלבדין הוי כלאים מה"ת, ובפירוש מלת נוז חלוק דעת רש"י כאן מפירושו בתלמוד שם וביבמות ה' ב' כי שם פירש נוז ארוג וכאן שזור. והנה מלת שוע פירש"י שם לשון חלק, תרגום של חלק שעוע בראשית כ"ז. כלומר שיהיה חלוקין יחד במסרק דמה"ת אינו חייב עד שיהיה הצמר והפשתן מתוקן יחד היטב במסרק, ע"כ. פירוש זה לא יתכן רק לפי דעתו שם דצריכין לשלשתן יחד שוע טווי ונוז, דבזה סריקת הצמר קודם הטויה היא שמתקנים אותו תחלה לסרקו במסרק לחלקו יפה. אמנם לפי דעתו כאן דלבדין לבדו הוי כלאים דאורייתא מאי אהני הסריקה לעשותו כלאים, שהעיקר בו חבור ודבקות שני המינים יחד, לא סריקתן והתחלקן, והרמב"ם בפירושו למשנה שם כתב שוע הוא הטרוף שהוא ממחק פני הבגד. תרגום וטח את הבית ויקרא י״ד:מ״ב וישוע ית ביתא, וכשיתערב הצמר בפשתים ויטוה משניהם חוטים ויעשה מן הטווי ההוא בגד ואחר כך יטרפנו וימחקנו וימרקנו כמו שיעשה בבגדים הידועים, אז יהיה הבגד ההוא כלאים, ע"כ. גם פירושו זה אין לו מקום רק לדעה הראשונה דלא הוי כלאים רק בשלשתן יחד, והטויה והנוז קודמין ואחריו בא השוע, אמנם לדעה האחרונה דהשוע לבד הוי כלאים, אין מקום לפירש זה. ועל כן צריכים אנו לפרש מלת שוע ענין דבוק וחבור נימות הצמר והפשתים יחד פערבינדונג, צוזאממען געקלייסטערט, געליימט דומה ממש ללשון וטח את הבית דתרגומו וישוע. כי טיחת הטיט והסיד יתדבק היטב בכותלי הבית ומתחבר יחד עם מה שתחתיו, וכזה הוא בלשון עברי עיניו השע ישעיהו ו׳:י׳ ולא תשעינה עיני רואים שם ל"ב דתרגומו ולא יטמטון, והוא סגירת עפעפי העינים להדבק יחד המונעים את הראות. לפי"ז לשון שוע שבכלאים הוא, התדבקות הצמר והפשתן יחד, לא על ידי טויה ולא ע"י שזירה, כ"א ע"י דבק כענין דבק הניתן בראש השבשבת פ"ח דשבת עד שהעוף נדבק בו וכמו שעושים האומנין את הלבדין פילץ ששורים הצמר תוך דבק לח עד שנבלע ממנו היטב ואז סוחטים בו ודוחקים אותו עד שיתחברו ויתקשרו יחד נימות הצמר ונעשים גוש אחד, ושפ"ר הונח על גוש זה המחובר יחד שם לבדין, לשון לבוד כלומר התחברות והתאחדות כענין לבוד ודופן עקומה הרגיל בדברי רבותינו וכמו שפי' הר"ש פ"ט דכלאים הלבדים, טורפין הצמר והפשתים זע"ז ומחברם כעין בגד על ידי אומנות בלא טויי', ע"כ. ובזה אתי שפיר לישנא דמתניתן שם, הלבדין אסורים מפני שהם שועים, כלומר שהם מחוברים יחדיו, וזהו עיקר הכלאים, לא הסריקה במסרק לחלקת חוטי הצמר לבד, ולא המחיקה והמריקה שבגמר הבגד. והא דכללו רבותינו במלת שעטנז גם הטווי, דעת המחברים דנפיק להו מנוטריקון דטי"ת, עתוי"ט פ"ט דכלאים מ"ח. ולדעתי שתי אותיות ט"ן יורו על הטווי, שכן מצאנו בלשון הודו נקרא הטווי טן, ודומה לו בלשון ערבי נקרא קליעה כלעכטען טן, והוא בעצמו הטווי', כי החוטים הדקים כשערות שבפשתן וצמר, הנפרדים זה מזה, ע"י טוי' נקלעים יחד ומתאחדים זע"ז עד שיתהוה חוט. ומזה אטון מצרים משלי ז׳:ט״ז טווי הנעשה במצרים כי הם אומנים גדולים בזה לטוות חוט דק מן הדק. וכן טנא ושמת בטנא הוא סל הנעשה ע"י קליעה:

« רש"י על יבמות ה׳ ע״ב:ד׳ רש"י על יבמות ה׳ ע״ב:ז׳ »